פסקי דין על ראובן דהן | פסקי דין על יוסף רמלאוי | פסקי דין על מאיר כהן |

64030-10/15 תאמ     01/09/2017




תאמ 64030-10/15 ראובן דהן נ' יוסף רמלאוי, מאיר כהן








בית משפט השלום בירושלים



תא"מ 64030-10-15 דהן נ' רמלאוי ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד הרשמת בכירה
אפרת רחלי מאירי מרקוביץ


תובע

ראובן דהן


נגד


נתבעים

1.יוסף רמלאוי

2.מאיר כהן




פסק דין


מונחת לפניי תביעה כספית על סך של 7,712 ₪ לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לקטנוע של התובע עת עמד בחנייה וקטנוע הנתבע 2 פגע בו באמצעות נתבע 1, תלמיד בית ספר לנהיגה הלומד אצל נתבע 2 (להלן: "הנתבע").
על פי המתואר בכתב התביעה, ביום 2.8.2015, במגרש חנייה בירושלים, עת עמד הקטנוע בחנייה בירידה, הגיח לפתע נהג קטנוע הנתבעים וניסה להיכנס בין שני קטנועים שחנו בצד הדרך, ופגע בקטנוע התובע אשר נפל והתדרדר.
על פי חוות דעת שמאי שהוגשה, האופנוע נבדק שבועיים וחצי לאחר התאונה ונתגלו נזקים בצידו השמאלי של האופנוע. הוחלפו חלקים מקוריים: כנף אחורית שמאלית, מדבקת יצרן לכנף אחורית, מכסה מסנן אוויר וסלילים אחורי, ידית בלם שמאלית, מראה קדמית שמאלית, משקולת כדון שמאלית, כיוסי קדמי שמאלי, מגן רוח קדמי ותושבת למגן רוח.
הנתבעים מנגד, מבקשים לדחות את התביעה. התובע החנה את הקטנוע במקום האסור לחנייה משמדובר במגרש שהוקצה ללימודי נהיגה בשטח משרד הרישוי בירושלים. ביום התאונה ניגש הנתבע 1 למבחן נהיגה. במגרש קיים שילוט בולט "מגרש אימון לאופנועים" ומשמעו של השלט הוא לאסור כניסה או חנייה של כלי רכב שאינם אופנועי לימוד נהיגה. הנתבע 2 ומורה לנהיגה מבית ספר לנהיגה אחר, הסבו את תשומת ליבו של התובע שאין להחנות את רכבו במגרש וביקשו ממנו לצאת מהמגרש, אולם התובע לא עשה כן. על פי הנטען, התובע ידע, וכתלמיד נהיגה שבאותו היום עבר את מבחן הנהיגה שלו היה עליו גם לדעת, כי המגרש משמש ללימוד נהיגה ויש סיכוי סביר כי תלמיד נהיגה עלול לגרום לרכב חונה שם נזק. אותה עת, הסתיים שיעור נהיגה של הנתבע 1, אשר לא היה בעל רישיון נהיגה אלא תחת השגחתו של נתבע 2, חנה את האופנוע במקום המיועד להעמדת אופנועים בסיום השיעור, נגע נגיעה קלה באופנועו של התובע, והאופנוע נפל. כתוצאה מכך, שני האופנועים נשרטו קלות. משכך נטען, כי אין כל ודאות כי הגורם לנזק מקורו בנתבע 1 או 2. עם זאת, ציין בכתב הגנתו כי הוא ראה את רכבו של התובע כשנפל על הצד אולם לא ראה כל פגיעה של תלמיד או אדם באופנוע למעט טענת הנתבע במקום האירוע כי אופנוע הנתבע נפל על האופנוע שלו. כך יכול להיות שהאופנוע של התובע נפל מ"משב רוח" או מ"נגיעה של עובר דרך". כן צוין, כי הנתבע ביקש לקבל לידיו את אופנוע התובע לצורך בדיקה לנוכח סכום התביעה ובקשתו לא נענתה. להערכת הנתבע, ערך האופנוע לא עולה על סך של 12,000 ₪ ומשכך, פגיעה בסכום הנתבע המתארת נזק של למעלה מ-50% מערך הרכב , משמעותה השבתת הרכב. כן הודגש כי בוחן תאונות דרכים שנתן חוות דעתו בהתאם לתמונות שהועברו לידי נתבע 2, קבע כי מדובר בנזק הנמוך בהרבה מסכום התביעה ועומד על סך של 150 ₪. הואיל והתובע נשאר חייב לנתבע 2 סך של 200 ₪ בגין שיעורי נהיגה, די בכך כדי לאזן את עלות הנזק. כן טען כי הציע לתובע לפנים משורת הדין ומבלי להודות בחבות, להגיע למוסך השייך לבית הספר לנהיגה ושם יתקנו לו את הנזק ללא עלות. אי היענותו של התובע להצעה משמעותה אי עמידה בחובת הקטנת הנזק.

זאת ועוד, בהצעת המחיר שנתן המוסך "יוני אופנועים" עולה כי הנזק נגרם שבועיים קודם לתאונה לפי התאריך המתנוסס עליו. כן לא הוצגה חשבונית תיקון. לפי חוות דעת שמאי מטעם הנתבע, קיימת סבירות שהאופנוע נחבל מספר פעמים מיום האירוע כי הוגשה הצעת מחיר למוקדים נוספים שאינם שייכים לאירוע.
בתצהירו, מסר התובע כי הקטנוע שלו עמד במגרש חנייה ללימוד נהיגה בכביש מעט תלול ולפתע הגיח קטנוע הנתבעים הנהוג על ידי נתבע 1 וניסה לבצע מעבר בין שני קטנועים שחנו בצד הדרך, פגע בקטנוע שלו שנפל והתדרדר. נתבע 2 מסר בתצהירו כי הוא ראה את "כל האירוע", כלשונו -
נתבע 1 הגיע עם אופנועו, ירד מהאופנוע והציב אותו על הרגלית. עקב הצפיפות וחוסר מיומנותו, נגע קלות ברכבו של התובע ואין המדובר בהתנגשות. הוא הדגיש כי הוא הזהיר את התובע, כמו גם מורה לנהיגה אחר הזהירוֹ, כי היות ויש במקום תלמידי נהיגה בלתי מיומנים עלול להיגרם לאופנוע נזק. התובע החנה את האופנוע חרף זאת. כן ציין כי לא יכול להיות שמנפילה במהירות אפס ייגרמו הנזקים הנטענים היות והאופנוע בנוי ומוגן מפני הנפילות הללו. יצוין, כי בחוות הדעת מטעם התובע לא מצוין תאריך בדיקה אלא הפניה למועד בדיקת האופנוע ב"יוני אופנועים" מיום 18.8.2015, אולם שם מדובר בתאריך הדפסה כאשר תאריך המסירה הוא ביום 13.7.2015, שבועיים לפני מועד קרות התאונה. הוא העריך את הנזקים בסך של 923 ₪ עקב ידית בלם ותיקון פרינג שמאלי וצביעתו.

בחקירה הנגדית, עימתה ב"כ הנתבעים את התובע עם חוות דעת המומחה מטעמו לפיה מדובר באופנוע חבול גם בצד ימין וגם בצד שמאל ועל כן לא ברור כיצד מנפילה בצד שמאל נגרמו נזקים בצד ימין. על כך השיב: "האופנוע קיבל מכה דרך האופנוע של תלמיד הנתבע מצד ימין ונפל שמאלה, מגן החום הימני עם שפשוף קל ולא אושר על ידי השמאי" (עמ' 6, שורות 30-31). כשנשאל אם האירוע קרה במגרש לאופנועים, השיב: "האירוע קרה בתוך מגרש בו מותרת כניסה לכלי רכב דוד גלגלי בלבד בין השאר קיימת במקום לימוד נהיגה על אופנוע" (עמ' 7, שורות 5-6). הוא טען כי השלט לפיו מדובר במגרש אמון לאופנועים מופיע רק בצילום שהוצג לו על ידי ב"כ הנתבעים "אני לא יודע אם זה קיים במציאות, הייתי במגרש הזה מספר רב של פעמים, פעמיים בלימודי נהיגה והוא (השלט- א"מ) לא עומד בשום תקן של משרד התחבורה ומשרד הרישוי" כי הוא לא מחזיר אור (עמ' 7, שורות 13-14, 20).


הנתבע 2 נשאל בחקירתו ביחס לשילוט – ש. יש שלט שרשום שאתה גם צירפת נקרא מגרש אימון לאופנועים, לדעתך זה מאושר או הוצא על די משרד התחבורה?...אנחנו וכל ישראל מכירה אותו אין שום סימן האוסר על אופנוע זר להיכנס למגרש נכון? ת. נכון" (עמ' 13, שורות 7-8). יחד עם זאת, בחקירה החוזרת אישר כי מדובר במגרש פרטי סגור של משרד התחבורה שאינו מיועד לציבור הרחב (עמ' 14,שורה 14).

בסיכומיו, התייחס ב"כ התובע לכך שהנתבע העיד שאין שלט או תמרור המאושר על ידי משרד התחבורה האוסר על רכבים זרים להיכנס למקום והתמרור שנמצא במקום גם לא אוסר לרכבים זרים לחנות במקום. כן לא הגיעו עדים מטעמו ולא הוגשה חוות דעת נגדית המבוססת על בדיקת האופנוע. ב"כ הנתבע טענה מנגד, כי בחוות דעת המומחה מטעמם נכתב כי המגרש נמצא במקום שלתובע לא הייתה זכות להיכנס אליו והוא מגרש סגור הנמצא בשטח שבתוך משרד הרישוי ואינו פתוח לציבור והמומחה, שמאי רכב, קבע כי האחריות היא של התובע בכך שהכניס את המטלטלין שלו למקום שאסור היה עליו להכניס.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צורפותיהם ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
הנתבע 2 לא הביא עדים רלוונטיים בדמות הנתבע 1, תלמידו שנטען נגדו כי גרם לתאונה וכן את המורה לנהיגה האחר שטען כי הוא העיר לתובע על העמדת רכבו בשטח האסור לכך. כן, ניכרת סתירה באמור בכתב הגנתו של הנתבע עת הציג גרסאות עובדתיות חלופיות לפיה טען כי ראה רק את האופנוע נופל וכי יכול ורכבו של התובע נפל "ממשב רוח" או נגיעה של אחר מחד, וכי תלמידו, נתבע 1, החנה את האופנוע ונגע קלות ברכבו של התובע אשר נפל, מאידך. כל שכן, בתצהירו מסר כי צפה ב"כל האירוע". התרשמתי כי תלמידו של הנתבע אחראי לנפילת אופנוע התובע ומכוח היות הנתבע מורה הנהיגה, האחריות מוטלת עליו, כפי שהצהיר. האם יש לייחס לתובע אשם תורם עד כדי אחריות מלאה לקרות התאונה עקב כניסתו 'מרצון להתנהגות פסולה' עת הסתכן מרצונו בכך שהכניס את רכבו למקום האסור לחנייה?

המונח "חניה אסורה", בואר בפסיקה "כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין" (ראו רע"א 1953/03
הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח
(1) 817. להלן: "עניין הכשרת היישוב").

צא וראה, כי חנייה במקום אסור יוצרת סיכון תעבורתי אך היא לבדה אינה מהווה אינדיקציה יחידה להטלת אחריות על הנהג החונה, ועל כל מקרה להיבחן לגופו. כך, חניה אסורה על פי דין אשר אינה יוצרת סיכון תחברותי , כי אז דעת הפסיקה היא שאין במקרה כזה תחולה לחזקה המרבה (ראו עניין הכשרת היישוב דלעיל). רוצה לומר, כי יש להתחקות אחר תכלית החקיקה ולבחון האם האיסור הוא מחמת כך שהחנייה באותו מקום מהווה סיכון תחבורתי (ראו מ' צלטנר 'הגדרת השימוש ברכב – עצירת הסחף' הפרקליט מ' (תשנ"א) 168). כפי שנפסק בעניין הכשרת היישוב,
הקריטריון מהי "חניה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי אשר חניה כזאת יוצרת. חנייה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חניה אסורה" גם אם יש במקום שלט האוסר חנייה במקום זה. חניה תהא "חניה אסורה" גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסרים חניה, אולם עצם החניה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי – "ודוק, במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה

לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי, ולהפך. ואולם, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי. יש לקבוע זאת על-פי נסיבותיו של כל מקרה"
(עניין הכשרת היישוב דלעיל, סעיף 12).
על משמעות היחס שבין סיכון תעבורתי עקב חנייה אסורה לבין קיומו של איסור בדין על חנייה זו, עמדה כב' השופטת פרוקצ'יה בת"א 1408/97 עובד שם טוב (קטין) נ' עוודאללה אברהים (13.3.2000). נקבע כי הסיכון התעבורתי הוא פונקציה של מספר גורמים נלווים ואינו תוצר עצמאי בלבד של העמדת רכב במקום אסור –

"מהו היחס בין קיום סיכון תעבורתי בחנייה לבין קיומו של איסור בדין על חנייה במקום מסוים
?
המסקנה המתבקשת לשאלה זו הינה כי עשוייה להיות קורלציה בין השניים, אולם

קורלציה זו אינה תנאי הכרחי בכל מקרה
.


במה דברים אמורים
?
איסורי חנייה בדיני התעבורה עשויים לנבוע מתכליות שונות. יש והאיסור נובע ממטרות של דאגה לארגון יעיל וראוי של סדרי התנועה באיזורים עמוסים במקום ישוב; יש והאיסור נובע ממגמה למנוע סיכון תעבורתי הטמון בחנייה במקום רגיש; יש ומקור האיסור טמון ברצון למנוע נגישות לאתרים מסוימים או לאיזורים מסוימים בשל צרכים מיוחדים של אותם איזורים. וכך, תכליות האיסורים בחנייה עשויות להיות שונות ומגוונות, כאשר הסיכון התעבורתי עשוי להיות רק שיקול אחד מיני רבים לאיסורים כאלה.
יוצא מכך:ו
ביישום חזקת החוק לענין פגיעה מרכב חונה במקום אסור יש לבחון את האיסור על רקע קיומו או העדרו של סיכון תעבורתי הכרוך בו. זאת ייעשה באמצעות בחינת מכלול נסיבות הענין החלות במקרה ספציפי העומד לדיון. בחינת קיומו של איסור בדין על החנייה במקום נתון איננה קונקלוסיבית כשהיא עומדת לעצמה משהאיסור אינו בהכרח נובע מתכלית שבמניעת סיכון תעבורתי. כך, למשל, איסור חניית רכב במקום בלא תשלום דמי חנייה לא יכנס לגדר החזקה למרות שמדובר ברכב החונה במקום אסור וזאת, אם לא מתלווה לחנייה כזו סיכון תחבורתי. (השווה ריבלין, תאונות דרכים, מהד'
3
עמ'
118
).
לעומת זאת, חניית רכב עלולה להיחשב אסורה לצורך תחולת החזקה גם אם לא נאסרה החנייה על פי הדין, אם נילווה לה בנסיבות המיוחדות של הענין סיכון תחבורתי. החזקה החלוטה מכוונת, איפוא, לחניה אסורה מחמת הסיכון התחבורתי שבה, ולאו דוקא מחמת איסור בדין שנועד למטרה כזו או אחרת.
יוצא, איפוא, כי ביישום מבחן החזקה הדנה בפגיעה ברכב חונה במקום אסור יש לבחון את משמעות האיסור בהקשר לסיכון התחבורתי הכרוך בו. במסגרת בחינה זו עשוי - אך לא חייב - קיומו של איסור בדין על החנייה באותו מקום להנחות או לחזק מסקנה בדבר קיום סיכון בטיחותי בחנייה. גם ההפך מכך נכון:נ
העדרו של איסור בדין אין פירושו ההכרחי כי אין קיים סיכון תחבורתי בחנייה, ההופך אותה לאסורה במובנה של החזקה האמורה"
(שם, בעמ' 3).
אשר על כן, יש לקבוע האם יצר התובע בחנייתו סיכון תעבורתי.

מבלי להכריע האם הונחו שלטים כדין במגרש שיועד ללימוד נהיגה אם לאו, אף אם נצא מנקודת הנחה כי הוצבו שלטים האוסרים על כניסת רכב "זר" למתחם, על בסיס האמור בפסיקה, סבורני כי התובע לא יצר סיכון תעבורתי. עם זאת, שוכנעתי כי הוא היה מודע גם מודע לייעוד המגרש – בין אם הוצב שלט ובין אם לאו - ויכול היה לצפות כי נהגים חסרי מיומנות יפגעו ברכבו. על כן, מקובלת עליי טענת הנתבע כי המדובר בשטח לגביו הוזהר התובע – בין אם במלל ובין אם בחזות העין - כי הכניסה אליו לחנייה לשם חנייה אסורה וכי בכניסתו לשטח זה תרם התובע להתרחשות התאונה, שכן לא לחינם נאסרה הכניסה. לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי לנוכח הנסיבות יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 20%.
14.
באשר לגובה הנזק, התובע לא הציג חשבונית תיקון ולא דיווח אם האופנוע תוקן אם לאו; הצעת המחיר ניתנה שבועיים לפני מועד התאונה – טענה אשר לא נסתרה; האופנוע נבדק שבועיים וחצי לאחר מועד התאונה הנטען ולנוכח הפגיעה גם בצד ימין לא מן הנמנע כי אכן התרחשו תאונות נוספות; עת הסתברות עוצמת הנזק אינה עומדת בפרופורציה לנפילה, כאשר לא נטען כי אופנוע הנתבע התנגש באופנוע התובע וכתוצאה מכך נגרמו הנזקים אלא כי גרם לנפילתו עת עמד בחניה, היינו כשהוא ללא תנועה. מול זאת הנתבע הודה באחריות לאירוע אולם חלק על גובה הנזק. על יסוד האמור, אני פוסקת על דרך האומדנא, בהתחשב בכך שמדובר באופנוע חדש, ובהתייחס לשיעור האשם התורם, סך של 1985 ₪ עבור הנזק הישיר. בתביעות מסוג זה לא נהוג לפסוק עוגמת נפש, שאף לא הוכחה. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על סך של 2400 ₪.

סך הכל ישלם נתבע 2 לתובע סך של 4385 ₪ תוך 45 יום מהיום.


המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

















ניתן היום,
י' אלול תשע"ז, 01 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 64030-10/15 ראובן דהן נ' יוסף רמלאוי, מאיר כהן (פורסם ב-ֽ 01/09/2017)