פסקי דין על עבד דוויאת | פסקי דין על מוחמד אבו כף | פסקי דין על מחמוד טוויל ואח' |

26792-10/15 פ     14/09/2017




פ 26792-10/15 מדינת ישראל נ' עבד דוויאת, מוחמד אבו כף, מחמוד טוויל ואח'




המאשימה מדינת ישראל

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים

נגד

הנאשמים 1. עבד דוויאת
ת.ז. 206838906
2. מוחמד אבו כף
ת.ז. 208976233
3. מחמד טוויל ת.ז. 318759750
4. אלוליד אטרש ת.ז. 318339280
5. פלוני (מאחר שנאשם 5 היה קטין בעת ההתרחשויות,בכל מקום בהכרעת הדין בו תופיע המילה "פלוני" הכוונה לנאשם זה)
הכרעת דין (לפרסום)
בנוגע עם נאשמים 2, 4 ו - 5
1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המחזיק ארבעה אישומים.

האישום הראשון - מייחס לחמשת הנאשמים עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל״ז - 1977 (להלן: ״החוק״) בצירוף סעיף 29 לחוק, עבירת יידוי אבן לעבר כלי תחבורה לפי סעיף 332א'(ב) לחוק, בצירוף סעיף 29 לחוק (שמונה עבירות), ועבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 329(1) וסעיף 29 לחוק. מדובר באירוע שהתרחש ביום 13/9/15, ערב ראש השנה תשע״ו. באותו יום, בשעות הבוקר המוקדמות, פרצו עימותים בין צעירים מוסלמים אשר התבצרו במהלך הלילה במסגד אל אקצה לבין כוחות משטרה אשר הגיע ולמקום. נטען כי באותו יום, בסמוך לשעה
22:00, נפגשו הנאשמים בשכונת אבו חאמד שבצור באחר, והחליטו ליידות אבנים לעבר כלי רכב הנהוגים על ידי יהודים אשר נסעו בכביש אשר וינר, המקשר בין דרך חברון לשכונת ארמון הנציב בירושלים. נטען כי נאשמים 1-4, הגיעו למקום רעולי פנים, כאשר נאשם 1 עטוף בדגל חמאס, נאשם 5 נשאר בשכונת אבו חאמד לשמש כתצפיתן, והתריע באמצעות טלפון במידה שיגיעו כוחות משטרה או צבא. נטען כי נאשמים 2-4 נעמדו לצד הכביש בצד אחד, ואילו נאשם 1 נעמד על אי תנועה בין שני הנתיבים, וביחד יידו הנאשמים אבנים לעבר שישה עד שבעה כלי רכב אשר היו בדרכם מדרך חברון לארמון הנציב. חלק מהאבנים פגעו ברכבים החולפים. בהמשך, נאשמים
2-4 העבירו לנאשם 1 אבנים על מנת שיידה אותם על הרכבים החולפים. נאשם 1 יידה אותן אבנים ממרחק של כמטר לעבר כלי רכב שנסעו בכביש במהירות גבוהה. בשלב מסוים, נסע במקום רכב מאזדה אשר היה נהוג על ידי אלכס לבלוביץ׳ (להלן: ״המנוח״). ברכב נסעו המנוח ושתי נוסעות. נאשם 1 נטל אבן בגודל של כ- 10 ס״מ ובמשקל של כק״ג, ויידה את האבן ממרחק של כמטר לעבר הרכב. האבן חדרה את חלון הרכב מצד הנהג, גרמה למנוח לאבד שליטה על הרכב, הרכב סטה ימינה, פגע בעמוד חשמל, ולאחר מכן נתקל בעץ בצד הכביש, שם נעצר. כתוצאה מההתנגשות, פגע בית החזה של המנוח בחוזקה בהגה וגרם לקריעה של הלב ומעיכת בית החזה, כתוצאה מכך, מת המנוח. בנוסף, נחבלה הנוסעת א' בבית החזה, נשברו שש מצלעותיה וכן ידה השמאלית.

2. האישום השני נוגע בנאשמים 1 ו-2. נטען כי במהלך כשלושה ימים לאחר הרמדאן של שנת 2014, קשרו הנאשמים ליידות בקבוקי תעבורה לעבר כלי רכב ושוטרים. השניים רכשו בנזין, ונאשם 1 ומעורב נוסף הכינו שלושה בקבוקי תבערה. בהמשך, נאשם 1 יידה שניים מתוך ששת בקבוקי התבערה לעבר כוח משטרה בכיכר אלקאעה. בקבוקי התבערה פגע ובפח אשפה. נאשם 2 יידה שני בקבוקי תבערה לעבר פח האשפה, ובנוסף יידה לעבר השוטרים, ממרחק של כ-15 מטר, מספר אבנים. בשל מעשים אלה, מיוחסים לנאשמים עבירה של ניסיון לחבלה חמורה לפי סעיף
329(א)(2) לחוק, עבירת ייצור נשק לפי סעיף 144(2) לחוק, וסעיף 29 לחוק, עבירת הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק ועבירה של הפרעה לשוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 275א' לחוק.

3. האישום השלישי, הנוגע בנאשם 2, מייחס עבירת הפרעה לשוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 275א' לחוק ועבירת ניסיון הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק. נטען כי ביום 2/7/14, ידה הנאשם 2 בקבוק תבערה לעבר פח אשפה על מנת להציתו, בהמשך ידה אבנים לעבר כוחות משטרה.

4. האישום הרביעי מיוחס לנאשם 1 בלבד.

5. עניינם של נאשמים 1 ו- 3 הסתיים בגדר הסדרי טיעון ועונשם נגזר. נאשם 1 הורשע, על פי הודאתו, בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין בצירוף סעיף 29 לחוק, בעבירת יידוי אבן לעבר כלי תחבו רה לפי סעיף 332א(ב) בצירוף סעיף 29 (מספר עבירות), בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 329(1) בצירוף סעיף 29 לחוק, בעבירת הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק ובעבירה של הפרעה לשוטר לפי סעיף 275 לחוק, ונדון, בין היתר, לשמונה-עשרה שנות מאסר בפועל. נאשם 3 הורשע, על פי הודאתו, בעבירת סיוע להריגה, סיוע ליידוי אבן לעבר כלי תחבורה (מספר עבירות)
ועבירה של סיוע לחבל ה חמורה ונדון, בין היתר, לתשע שנות מאסר בפועל.
על כן, מקצת הראיות אינן רלוונטיות בנוגע עם הכרעת דין זו העוסקת בנאשמים האחרים.

6. מטעם המאשימה הוגשו מוצגים רבים, העידו עדים רבים, עיקרם שוטרים, שתי נוסעות שהיו עם הנאשם בשעת האירוע, רופאים, ועדים נוספים. בנוסף, העידו, במסגרת ראיות התביעה, נאשמים 1 ו- 3, זאת לאחר שדינם נגזר. מטעם הנאשמים העידו הנאשמים עצמם והוגשו המוצגים נ/1 עד נ/9, שעיקרם שרטוטים ששורטטו על ידי עדים במהלך חקירתם, ו תמונות המשקפות את המקום בו עמדו נאשמים 2 ו- 4, לטענתם.

7. בתמצית, כפי שפתח ה בכך באת כוחה מאשימה בסיכומיה, המחלוקת כיום הנה בנוגע עם תפקידם וחלקם של הנאשמים 2, 4 ו- 5 (להלן: ״הנאשמים״) באירוע, כאשר טענתה המרכזית של המאשימה הנה שאחריות הנאשמים עולה מכוח הפללתם בהודעות נאשמים 1, 2 ו- 3. ב״כ נאשם 2 טענה, בראשית סיכומיה, כי נאשם 2 אמנם התבקש ופותה על ידי נאשם 1 להצטרף ליידוי האבנים, נאשם 2 סירב בתחילה, אך לאחר מכן שוכנע להצטרף. ב״כ נאשם 2 לא חולקת על כך שנאשם 1 אכן נעמד במרכז הכביש על אי התנועה, על מאגר אבנים, אך הוא הרים את האבנים אותן ידה מה מקום בו עמד. נאשם 3 עמד מולו, ולטענתה הוא השליך אבנים לעבר נאשם 1 על מנת שישליך אותן על מכוניות. יתכן שנאשם 3 אף ידה אבנים לעבר מכוניות, אולם, כך טוענת באת כוח נאשם 2, נאשמים 2 ו- 4 לא עמדו במקום ולא יידו אבנים, אלא עמדו בצלע ההר ובמרחק. נאשם 2 הכחיש כי ידה אבנים לעבר מכוניות. ב״כ נאשמים 4 ו- 5 טען כי יש לבחון היטב את גרסאות המפלילים, שכן נאשמים 4 ו- 5 עמדו על גרסתם לפיה לא לקחו חלק באירועים ונאשם 5 לא הופלל על ידי איש מהמעורבים ולא היה לו חלק באירוע על כל שלביו.

8. בשעת התאונה נסעו עם המנוח אנט שבי ובתה רוית. שתיהן התארחו בערב ראש השנה בדירת בת זוגו של המנוח, שם היה גם המנוח. בסיום הארוחה התנדב המנוח להחזיר את השתיים לביתן בארמון הנציב. רוית העידה כי בשעת הנסיעה שני החלונות במכונית, חלון הנהג וחלון הנוסע, היו פתוחים. רוית ישבה במושב האחורי ואמה ישבה על יד המנוח. האירוע התרחש באופן סימולטני: המנוח השמיע צעקה, החל לפרפר, רוית ראתה חפץ בגודל של 10 ס״מ שעף לכיוון המכונית. החפץ היה אבן שנזרקה לכיוון המכונית. לדבריה, צעקת המנוח הייתה בו זמנית עם האבן שהגיחה מצד שמאל לכיוון חלון הנהג. הושלכו עוד אבנים. המנוח התקשה לנשום, לא שלט בנהיגת הרכב. הרכב התדרדר לצד ימין לשולי הדרך ולאחר שפגע בעמוד חשמל, פגע בעץ ונעצר. לדברי רוית, היא חשבה שהיא עומדת למות. כאשר הרכב נעצר היא יצאה מהרכב, מסביב היו כ-20 אנשים, אמה הייתה מכוסה בדם, היא התקשרה להזעיק עזרה, אנשים ניסו לעזור ולהביא מים. חלק מהאנשים צחקו וצילמו את האירוע. הגיעו למקום שני אמבולנסים ונעשו ניסיונות החייאה למנוח במשך זמן ארוך. רוית ואמה פונו לבית חולים. רוית נפצעה ביד שמאל במכות יבשות והיא סבלה מכאבים בגב בכל הגוף, אולם, לדבריה, הפגיעה הפיזית לא משתווה לפגיעה הנפשית והיא נמצאת בטיפול (סיכום האשפוז של רוית - ת/1). לדבריה, היא ראתה במו עיניה את האבן שיודתה מצד שמאל לחלון הנהג. האבן נראתה גדולה וכבדה, וכאמור, חלון הנהג היה לדבריה פתוח. בחקירתה הנגדית, עמדה רוית על כך שמדובר באבן, היא לא ראתה כיצד האבן פוגעת במנוח או חודרת לרכב, אולם בה בעת שראתה את האבן במעופה, המנוח התקשה לנשום ולא יכול היה לנהוג. יודגש כי רוית נחקרה בנקודה זו ארוכות ונשאלה פעמים רבות לעניין ״בו זמניות״ מעוף האבן ותגובת המנוח, ועמדה על כך שמדובר באירועים שהתרחשו בו זמנית בשברירי שנייה. באשר למנוח, העידה רוית כי לא ראתה באותו ערב משהו חריג בהתנהגותו, המנוח אכל רגיל ולא שתה אלכוהול בארוחה, הנוכחים שתו רק יין לצורך הברכה של ערב החג. רוית עמדה על כך ששני החלונות הקדמיים היו פתוחים, היא לא ראתה את חלון הנהג כשהוא מנופץ לאחר התאונה, אף שנאמר לה שיש דו״ח בוחן שקובע כי כך היה. רוית הוסיפה כי כיום היא מטופלת בטיפול נפשי, לרבות בתרופות, זאת כתוצאה מהאירוע. כן הוסיפה כי המנוח חגר חגורת בטיחות.

9. אנט שבי, אמה של רוית, העידה כי בעת הנסיעה נזרקו אבנים משני צדי הרכב. לפתע היא שמעה צעקה, המנוח אמר ״איי״, איבד הכרתו, היא ביקשה ממנו לעצור והמכונית פגעה בעץ. העדה נפגעה קשה בידה, הגיעו אנשים מהכפר הסמוך שהציעו לה מים. לדבריה, כרית האוויר שנפתחה הייתה כרית האוויר של הנהג. היא נחבלה בצלעותיה, וידה גובסה למשך 3 חודשים. מאחר שהשבר לא התאחה, נעשה לה ניתוח לאחר מכן (התעודה הרפואית הנוגעת לאנט - ת/2). אנט העידה כי אבנים רבות פגעו במכונית. בחקירתה הנגדית, אנט עמדה על כך שהמנוח לא שתה בשעת הארוחה, הוא ישב מולה והיא הבחינה כי הוא שותה משקה קל ולא אלכוהול. גם לדבריה החלונות הקדמיים היו פתוחים. יידוי האבנים החל בתחילת הירידה, אם כי היא אינה יכולה לדייק בכך. אנט לא ראתה את האבן שפגעה במנוח. כאשר נשאלה האם יתכן שרק אבן אחת נזרקה על הרכב זו שפגעה במנוח, אמרה כי אינה יודעת, היא אינה שומעת טוב והיא שמעה רעשים.

10. רפ״ק יגאל אלמליח נהל את החקירה. להערכתו, האבנים יודו לעבר הרכב כ-100 מטר לפני מקום עצירת הרכב. הוא העיד כי חלון הנהג היה מנופץ, שכן הוא ראה זכוכיות על שטיח הרכב (ת/5 - דו״ח ביקור בזירה שנערך על ידי רפ״ק אל מליח, כולל צילומי רכב המאזדה). מהצילומים ניתן להיווכח בעוצמת הפגיעה במאזדה (חזית הרכב ״מעוכה״ לחלוטין). רפ״ק אל מליח ערך שחזורים לחלק מהנאשמים. נאשם 1 הובל לזירה, הצביע על המקום בו המעורבים התארגנו, סיפר על חלקו ועל חלקם של האחרים. שחזור דומה נעשה עם שני מעורבים נוספים, וכן
נאשמים 2 ו- 3. השחזור תועד.

11. ד"ר הדס גיבס ערכה את חוות דעת לעניין סיבת המוות של המנוח (ת/7). ד״ר גיבס הינה רופאה משפטית והיא ביצעה ניתוח בגופת המנוח. בהתאם לעדותה, מהנתיחה עלה כי נמצאו פצעי קרע בלב. בקדמת הלב נמצאו פצעי קרע, אשר העמוק מהם חדר דרך שריר הלב וקטע את העורק הכלילי, הקדמי, השמאלי היורד. עורק זה אחראי על אספקת הדם לחלקים משריר הלב וקטיעתו גרמה לאיסכמיה ולכשל לבבי. הנזק המכני מהקרע, בשריר הלב עצמו, אף הוא תרם לחוסר היכולת להתכווץ כראוי. עוד ציינה כי פצעי הקרע בלב גרמו לאיבוד דם רחב. נמצאו שברים מרובים בצלעות ובעצם החזה, פעילות הריאות התמוטטה, נמצאו חבלות נוספות כגון בקרקפת ובמצח, אך אלו חבלות שלא גרמו לנזק משמעותי. בהתאם לחוות הדעת ולעדותה של ד״ר גיבס, מות המנוח נגרם מהפגיעה בכרית האוויר או בהגה. לא נמצאו סימנים לכך שמות המנוח נגרם כתוצאה מהתקף לב ולא נמצאו סימנים לאירוע לב. עדותה וחוות דעתה של ד״ר גיבס מאיינות את טענות הסנגורים בדבר הי תכנות מות המנוח כתוצאה ממצבו הרפואי. טענות אלה הופרחו לחלל האוויר מבלי שבאו להן כל תימוכין שהן, ומנגד הנתיחה מצאה ממצאים חבלתיים: פצעי קרע בלב, קטיעת העורק הכלילי הקדמי השמאלי היורד, פצעי הקרע בלב גרמו לאיבודי דם נכרים (בכמות של כשליש מכמות הדם בגוף), כאשר איבוד דם כה מהיר בכמות כה משמעותית גורם, כך לפי חוות הדעת, להלם תת נפחי, לחוסר אספקת דם מחומצן לאיברים חיוניים ולמוות. בעניינו של המנוח, כך צוין בחוות הדעת, נוכח ממצאים של העדר חיוורון משמעותי באיברים הפנימיים או מאפיינים מורפולוגים אחרים של הלם דימומי, סביר להניח שהכשל הלבבי במנוח התפתח מהר יותר מההלם התת נפחי. כן נמצא ושברים מרובים בצלעות ובעצם החזה, ואלה פגעו בפעולות הנשימה. הדם הרב שנמצא בחלל הצדי יצר לחץ חיצוני על הריאות וגרם לתמט שלהן. כל אלה, וכמפורט בחוות הדעת (בעיקר בעמודים 7-6) מבססים היטב ולמעלה מכל ספק את העובדה לפיה מות המנוח נגרם כתוצאה ישירה וברורה מהשלכת האבן שפגעה בגופו, גרמה לו לאבד שליטה על הרכב, ומוות, שבא שעה שרכבו התנגש בעץ בשולי הדרך לאחר שפגע בעמוד חשמל. ממזכר שקילת האבן, ת/39, עולה כי האבן שנמצאה ברכב שקלה 1.1 ק״ג. לכך יש לצרף העובדה שהמסמכים הרלוונטיים מתיקו הרפואי של המנוח אינם מבססים הטענה בדבר מצב בריאותי לקוי במובן זה שיכול להצמיח אירוע קריטי וכך אף עולה מעדות בת זוגו (ת/37, הוגש בהסכמה). על כך שאבן חדרה פנימה ופגעה במנוח העידו שתי הנוסעות כמפורט לעיל. עדויותיהן מקובלות עליי כמהימנות ואמינות, וחקירתן הנגדית אך גרמה לביסוסן וחיזוקן, זאת פרט לעדויות השוטרים, בעיקר עדות הבוחן כמפורט להלן. על כן, גם בטענת הסנגורים כי האבן שנמצאה ברכב סמוך לדוושת הבלם הונחה על ידי אדם כלשהו לאחר התאונה, אין ממש ואין לה בסיס. טענה זו נשללת, בעיקרה, מעדותן של הנוסעות, וכן מעדות ד״ר מיכל שיינפלד אשר מצאה כי ד.נ.א. של המנוח נמצא על האבן (ראה להלן) (התעודה הרפואית שנערכה בקשר עם המנוח בבית החולים שערי- צדק, לשם פונה - ת/38).

12. שוטרים: הבוחן דיב סבאג הגיע לזירה בשעה 23:45, בעקבות דיווח על תאונה בעלת פציעה חריגה וערך את הדו״ח ת/3. הוא העיד כי כאשר הגיע, הפצועים כבר פונו, מצא אבן מתחת לדוושת הבלם (חלוק נחל) (תמונה - בדו״ח ת/3), ראה סימני בלימה שלא הספיק לצלמם כי התבקש לעזוב (סימנים מנתיב שמאל לכיוון נתיב ימין). מסקנתו הנה כי הגורם האנושי האחראי לתאונה שכן מדובר ברכב חדש, תשתית תקינה, השמשה הקדמית נפגעה אף היא מחפץ קשיח. העד לא יכול היה לשלול אם התאונה נגרמת בעקבות שבץ, התקף לב, עקיצת דבורה וכדי. העיד כי כרית האוויר של הנהג הייתה פתוחה.
תמונות נוספות של הזירה הוגשו באמצעות השוטר ויטלי קורילוב, חוקר זירת העבירה (ת/14 - ת/14ד'): תמונה 6 הנה תמונת רכב מאזדה שנבלם לאחר שפגע בעץ זית (וראה תמונות 7, 8). האבן שנמצאה במכונית (תמונות 9 ו- 10), נמצא רסס זכוכיות על רצפת המכונית (תמונה 10) (האבן ת/15). בתמונה ת/7 1 מופיעות האבנים כפי שקיים בדבר אי התנועה. העד הגיע לאחר פינוי המנוח. ת/14 - דו״ח תפיסת האבן מהרכב בצירוף צילום האבן במיקומה ברכב (תמונה 10), תמונות המאזדה, הכביש וזירת התאונה. השוטר משה לוי העיד על השחזורים אותם ערך עם נאשמים 1, 2, 3. השוטר בלאל גאנם גבה שתי הודעות מנאשם 1 וערך מזכרים הנוגעים להעברת מוצגים (ת/20 - ת/23, האבן המטושים והפיה שקיבל מהשוטר ויטלי). בעדותו התייחס גם למסרון מס' 7 האומר, מפי נאשם 1, כי מקווה למות כשאהיד למען ירושלים (מסרון שנשלח לחברתו,
ת/24). השוטר טימור שקור גבה הודעת נאשם 4 (ת/25). פקד ינון ברוש לקח חלק בשחזורים
ת/17 18 ו- 19. (דוחות העד: ת/40, ת/41, ת/42) - פירט את הפן הטכני של השחזור וצריבת הדיסקים של השחזור על ידו.

13. בנוסף, העיד ונהגי ונוסעי רכבים שעברו בכביש עובר לאירוע: אילן אמויאל העיד כי חזר לביתו בארמון הנציג לאחר ארוחת חג, הבחין בילדים שיידו אבנים, האיץ, רכב ונפגע מאבן בצד שמאל, ראה רכב נוסף שנפגע מיידוי אבן, והתקשר למשטרה (תמונות ת/26 - הפגיעה ברכבו). (שרטוט שערך על המקום - נ/7). הגב׳ מורן רוחמה ששון העידה כי חזרה לביתה בארמון הנציב עם משפחתה. במהלך הנסיעה שמעה ״בום״, שאלה את בעלה האם מדובר באבן, ולאחר מכן התקשרו למשטרה. כאשר עצרו בכיכר, באותה השנייה שמעו ״בום חזק״. רכבם נפגע מצד הנהג. לדבריה, בעקבות האירוע בנותיה נבהלו מאוד, אחת מהן מטופלת עד היום, וחודשיים לאחר מכן לא הסכימה לנסוע באותו כביש. דברים דומים אודות הפגיעה העיד בעלה, ירון ששון, הוא גם ראה את עמוד החשמל שנפל, זאת לאחר שרכבו נפגע מאבן (לאחר כ-5-7 דקות מהרגע שעצר בכיכר). דניאל הברפלד העיד אף הוא על אבן שפגעה ברכבו, התקשר למשטרה לאחר שעצר לאחר הכיכר, שמע חבטה עזה, חשב שמדובר באבן שעל הכביש אך למחרת ראה פגיעה גדולה במכסה המנוע. כן העיד כי שמע פגיעה נוספת אבל ברכב אחר. על מיקום החבטה שספג אמר כי מדובר במקום בו נפגעה מכונית המנוח. כן הוגשו בהסכמה הודעות דורית אבישר (ת/34) ואליהו חזן
(ת/5) אשר העידו על פגיעות אבן במכוניתם ביום האירוע, בכביש הנדון בסמוך לשעה 23:00.

14. הפרמדיק אורי צחי הגיע לזירה לאחר שהיו במקום כונני מד״א ואמבולנס כאשר הצוות שהיה במקום כבר ביצע פעולות החייאה. העד המשיך בפעולות אלה ללא הצלחה (הגיע בשעה 23:25 ושהה 13 דקות ערך דו״ח ת/36, המתייחס גם לפעולות החייאה שבוצעו במנוח).

15. ד"ר מיכל שיינפלד ערכה חוות דעת מומחה מטעם המעבדה ביולוגית. העדה קיבלה לידיה מטוש שנדגם מהאבן (שנמצאה ברכב) ולפי חוות דעתה, ת/43, נמצא ד.נ.א של המנוח מאותו מטוש. עדות זו שוללת, כאמור, הטענה לפיה האבן הוכנסה לרכב לאחר התאונה על מנת להפעיל לחץ על דוושת הבלם.

סיכום ביניים
16. ניתן לסכם מהראיות שנזכרו לעיל, ראיות שלא הופרכו ונמצא ויציבות ומבוססות במידה הדרושה, כי המנוח נפגע מאבן שפגע בו עת נסע ברח' ליגד, לכיוון ארמון הנציב במועד הרלבנטי, בעת לילה, לאחר ארוחת החג. כתוצאה מהפגיעה אבדה שליטתו ברכב. הרכב היה רכב חדש, הכביש היה ישר, נטול מכשולים. כתוצאה מאובדן שליטתו הסתיימה הנסיעה בכך שהרכב פגע בעץ בשולי הכביש לאחר נסיעה של כמה עשרות מטרים. כתוצאה מכך נגרם מותו של המנוח עקב החבלות הפיסיות הקשות אותן סבל, בעיקר, בחזהו. כן נפגעו הנוסעות עמו ברכב. בנוסף, נפגעו מיידוי אבנים באותה עת, סמוך מעט למועד בו נפגע המנוח, עוד לפחות 5 כלי רכב (כעולה מעדויות 5 מתלוננים שונים כמפורט לעיל).

17. נאשם 2
נאשם 2, כבן 19.5, תושב צור באחר. עבד בטרם האירוע במשלוחים. בעדותו בבית משפט הכחיש כי ידה אבנים לעבר רכבים. לדבריו, הוא עמד על סלע הנמצא במרחק גדול מהכביש (ר' התשריטים נ/1 ו-נ/3). בחקירתו הנגדית אמר כי בערב יום האירוע נפגש עם נאשם 3 והיו גם נאשמים 1 ו-4, מפגש רגיל. לשאלה מדוע ירדו לכביש אמר כי נאשם 1 ראה במכשיר הסלולארי שלו שהמשטרה מכה נשים פלסטינאיות והוא ״התחיל לגרות אותנו, לשכנע אותנו לרדת, להסית אותנו לרדת לזרוק אבנים על מכוניות על הכביש למטה...״. כולם, למעט נאשם 5, ירדו עמו עד לסלע, נאשם 1 המשיך. פניהם של נאשמים 1 ו-3 היו מכוסות. נאשם 2 נשאר עם נאשם 4 על הסלע והשניים האחרים המשיכו עד לכביש, אחד נעמד באמצע הכביש (נאשם 1) והשני ליד המעקה (נאשם 3), נאשמים 1 ו-3 יידו אבנים ואילו הוא דיבר בטלפון ועישן. בהמשך, ולאחר שהנאשמים 1 ו-3 יידו אבנים לעבר רכבים ״שמענו קולות של חבטה, ראינו עמוד חשמל שנפל, הייתי על הסלע כששמעתי ואז אני וואליד ומוחמד טוויל עלינו למעלה כי עבד ברח לבד״. מקור הרעש היה בפגיעת הרכב בעמוד והוא ראה זאת ממקום עמדו. עוד אמר כי כל הנאשמים נפגש ובטרם הירידה לכביש ולאחר הצעת נאשם 1 ליידות אבנים, ירדו רק נאשמים 1-4 לכיוון הכביש. הוא אישר דברים שנאמרו בחקירותיו במשטרה, לפיהם עמד קרוב לנאשמים 1 ו-3 (בהודעתו הראשונה אמר כי עמד במרחק 7 - 8 מטרים, אמר (במשטרה) כי התקרב רכב מאזדה קטן ונאשם 1 ידה אבן שפגעה בנהג הרכב, פגע בעמוד והתדרדר לוואדי). נאשם 2 הסביר כי כאשר הדברים הוקראו לו מהודעתו, הוא נזכר כי כך היה. עוד הוסיף כי נאשם 1 היכה את נאשם 5 ואמר לו לשתוק ולא לדבר על הנושא, אך אינו זוכר מדוע.

18. בעדותו בבית המשפט, בחקירתו הנגדית, אישר נאשם 2 כי ידה 3 - 4 אבנים לוואדי. כאשר נשאל מדוע זרק אבנים לוואדי השיב: ״אבל זה היה מרחוק״ (בהודעתו השנייה אמר כי עמד במרחק 7 מ', ש' 24, 49-50. על כך בהמשך). לדבריו, בחקירתו הנגדית, תפקידו היה ״להיות משקיף״. נאשם 2 טען כי אמר במשטרה דברים ״בגלל הלחצים״, בשביל להיפטר מהחוקר. ״החוקר אמר לי תגמור כדי שתוכל לראות עורכת דין שממתינה בחוץ. נאלצתי לספר כל דבר כדי לראות אותה״. נאשם 2 אישר אמירת דבריו במשטרה כי השלושה (נאשמים 2, 3 ו- 4) זרקו אבנים לנאשם 1 שיוכל ליידותן לעבר רכבים, אך הוסיף, ״זה לא נכון״. כאשר עומת עם דברי נאשם 1 שכל השלושה (נאשמים 2, 3 ו- 4) זרקו אלי ואבנים, לדבריו ״רק טוויל זרק״, נאשם 2 לא ידע להסביר מדוע אמר, בהודעתו השנייה, כי פגש את נאשם 4 לפני האירוע ולאחריו, אבל טען כי נאשם 5 לא ירד למטה ואמר עוד, באותה הודעה, כי נאשם 1 ביקש מנאשם 5 לתצפת ממקום עמד ושכן יכול היה לראות משם את הכיכר והכביש וקבעו עמו כי יתקשר אם תגיע משטרה על מנת להזהירם. כן הוצג לפניו פוסט שכתב בחשבון פייסבוק שלו בסופו כתוב ״בירושלים האבן תדבר״ והוא הכחיש כי פרסם זאת.

19. באשר לאישום 3 - נאשם 2 אישר, בעדותו בבית המשפט, כי ידה אבנים ובקבוקי תבערה ״באיזה חצר ופח זבל״ בזמן האירועים שנסובו סביב מותו של הילד אבו חדיר. בהמשך אמר כי אינו זוכר לעבר מה יודו אבנים והוסיף ״יכול להיות על חיילים״. כאשר עומת עם דברים מהודעתו השנייה שם אמר כי הדליק בקבוק תבער הוזרק אותו לעבר פח אשפה והציתו, אמר: ״זוכר דבר כזה״ (הפוסט הוגש כראיה. לא סומן).

אמרות נאשם 2

20. ת/18 הנו דו ״ח הובלה והצבעה (כולל תיעוד חזותי), מיום 26/9/15. נאשם 2 מצביע על נתיב ההגעה לכביש, מצביע על מקום עמדו ומוסיף: ״התחלנו לזרוק על הרכבים שיורדים״. לרבות הרכב שנפגע, לדבריו יודו אבנים על ארבעה רכבים ״בערן משהו כזה״, מצביע על המקום ממנו לקח אבן (ומדגים), הצביע על מקום בו עמדו נאשמים 1, 3 ו- 4. לדבריו, ביו הרכב הראשון לרכב האחרון לעברו יודו אבנים, חלפה כרבע שעה והוא גם הצביע על שני המקומות בהם ניצב באותו פרק זמן (״היינו עומדים שמה ולאחר מכן באנו לזה״). בשחזור אמר נאשם 2 כי לא ראה מה קרה לרכב מאזדה לאחר שפגעה בו אבן. נאשם 2 הצביע, שוב, על מקום עמדו של כל אחד מהארבעה, מציין ש״כולנו זרקנו אבנים״, אם כי בהמשך אמר שלא ראה מה כל אחד עשה אבל הוא יודע שזרקו אבנים: ״ בכן שהיו איתי והיו אבנים כשהיו״.

21. בהודעתו השלישית של נאשם 2, ת/27 מיום 8/10/15, נחקר נאשם 2 אודות הפוסט המופיע בחשבון פייסבוק שלו (לירושלים טעם של שהידים... בירושלים האבן תדבר״) לדבריו, אינו מבין משמעות המילים והוא הוריד פוסט זה לחשבונו כי ראה שהפוסט זכה ללייקים רבים.

22. בהודעתו ת/28 (מיום 9/10/15), נחקר נאשם 2, שוב, אודות הפוסט, ובאשר ליידוי האבנים באירוע אמר כי נאשמים 4-1 הלכו ליידות אבנים לאחר שנאשם 1 הראה להם סרטונים על מסגד אל אקצה והוסיף: ״אך פלוני לא בא אתנו ונשאר במקומו בנקודת התכנון שנמצאת ליד ביתו של וואליד אטרש...״.

23. ת/45 הנה הודעה נוספת של נאשם 2, שניתנה במסגרת חקירתו במשטרה (מיום 7/10/17). בין היתר, מוסר הנאשם 2 פרטים מלאים אודות יתר הנאשמים (גיל, מגורים וכד'). חוזר על כך שנאשם 1 עודד אותם ליידות האבנים בתגובה למה שקורה באלאקצה. הנאשמים הסכימו, ונאשם 1 ביקש מנאשם 5 ״שיחכה כאן ולא יזוז כדי לתצפת לנו, ובמקום בו עמד פלוני הוא יכול לראות את כיכר אל קאעה ואת הרחוב החדש וקבענו אתו אם מגיע מישהו שיתקשר אלינו לטלפון במידה ומשטרה מגיעה ויזהיר אותנו״. לדבריו, בהודעה זו הוא עמד ״במרחק של 5 מטרים מהכביש, על סלע גדול המשקיף על הרחוב מהצד של צור באחר גם וליד עמד לצדי על הסלע ועבד דוויאת
עמד באמצע הכביש על האי בין שתי הרחובות ומוחמד טוויל עמד בשפת הכביש מהצד של צור באחר, ממול לעבד דוויאת
, אנחנו ראינו בערן 16 או 17 רכבים ישראלים שעלו וירדו, אני ווליד אלאטרש ומוחמד טוויל זרקנו אבנים על הרכבים שנסעו בכביש בירידה, עבד דאוויאת זרק אבנים על רכבים שנסעו משני הכיוונים... הוא עמד באמצע... ואחרי זה אנחנו, כלומר אני, וליד אלאטרש ומוחמד טוויל זרקנו אבנים על הרכבים שנסעו בכביש בירידה, עבד דוויאת
זרק אבנים על רכבים שנסעו משני הכיוונים... כי הוא עמד באמצע... ואחרי זה אנחנו, כלומר אני, ווליד אלאטרש ומוחמד טוויל זרקנו אבנים לעבר עבד דוויאת
כדי שישתמש בהם לזרוק לעבר הרכבים שעוברים ברחוב וכן עשה. עבד דוויאת
אסף את האבנים שאנחנו זרקנו לו וזרק אותם לעבר הרכבים שברחוב. כעבור כמה דקות של יידוי אבנים, אני הוצאתי את הטלפון של מוחמד טוויל שהיה בכיס שלי בגלל שהיה לי כיסים, וניסיתי להיכנס לפייסבוק שלי כי רציתי לדבר עם חברה שלי. בזמן הזה וליד אלאטרש הוציא את הטלפון שלו וצילם בווידאו את מוחמד טוויל ועבד דוויאת
כאשר היו מיידים אבנים לעבר הרכבים. בזמן הזה עבר רכב מסוג מאזדה בצבע אפור נראה לי, עבד דוויאת
זרק אבנים לעבר הרכב הזה וגם מוחמד טוויל זרק אבנים באותו העת על רכב המאזדה נ"ל... פתאום שמענו קול חזק וראיתי עמוד חשמל נפל, אני חשבתי מאירוע תאונה עם רכב שניסה להתחמק מהאבנים שנזקו לעברו, אנחנו כולנו ברחנו... וחזרנו ליד בית וליד אלאטרש ושם ראינו את פלוני באותו המקום בו ביקשנו ממנו לעמוד ולצפת. עלי סיפר לנו שראה את התאונה על הרכב ושמי שהיה ברכב הם מוסלמים... עוד הוסיף כי לאחר שעבד דוויאת
בדק וראה שהנפגע הוא יהודי הוא (עבד דוויאת
), נרגע נפשית״. בהמשך הוא מוסיף כי הם קבעו שלא לספר על האירוע על מנת שלא ייוודע כי הם קשורים בו. עוד מסביר נאשם 2 בהודעה זו כי האבנים נזרקו על רכבים ״רגילים״ ולא משטרתיים שכן דבר זה פחות מסוכן וכי נזרקו על ידם אבנים גדולות שכן אלו יכולות לגרום נזק גדול יותר.

24. בנוסף, מספר נאשם 2 על אירועי קיץ 2014. ביום נודע כי הנער מוחמד אבו חדיר נרצח, הוא הגיע למקום התאספות צעירים בכיכר אלקאעה, כיסה פניו עם חולצתו, האחרים יידו אבנים וחסמו הכבישים בפחי אשפה, נאשם 1 מסר לידיו בקבוק תבערה, נאשם 2 הצית הבקבוק וזרק אותו לעבר פח אשפה ״כדי להצית אותו״ כעבור יומיים, באירוע נוסף שהיה (ביום שישי) החליט לקחת חלק בעימותים ולקח חלק ביידוי אבנים לעבר שוטרים שהגיעו לכפר, הוא ידה מספר אבנים ״לא הרבה״, שלא פגעו בשוטרים, חלק מהמעורבים יידו בקבוקי תבערה.

האירוע השלישי התרחש למחרת האירוע השני, דהיינו ביום שבת, הוא, נאשם 1 ומעורב נוסף ״שמו כמה שקלים״ ורכשו בנזין ״למולוטובים״ הוא נסע עם אחד לתחנת דלק והשניים רכשו בנזין ב- 40 ₪, חזרו לכפר, השניים אחרים הכינו את ״המולוטובים״ ולאחר שהנאשם 1 הודיע לו שהמולוטובים מוכנים לזריקה, פגש בו בכיכר אלקאעה, הוא לקח שני בקבוקים, האחרים יידו בקבוקים לעבר ג'יפ משטרתי שעלה, כתוצאה מכך האש, והוא זרק בקבוק לעבר פח אשפה שלא נדלק ולעבר צמיגים ״שכן נדלקו״. כן אמר כי זרק אבנים לעבר צעירים על מנת שיידו אותן וכך היה.

נאשם 4
25. נאשם 4 הנו כבן 19 שנים. בעדותו בבית המשפט אמר כי ביום האירוע פגש בכפר את נאשמים 1, 2 ו- 3. הם דיברו אודות רצונם ״לרדת לכביש״, הוא שאל לכוונתם ונאשם 1 אמר לו שהכוונה היא ליידות אבנים. נאשם 4 השיב כי: ״אין לי קשר לדברים האלה״ ואמר לאחרים שלא לעשות כן. נאשם 1 עמד על כך, נאשם 4 עמד בסירובו ונאשם 2 הציע שרק ירדו להסתכל. נאשם 1 אמר לנאשם 2 לשרוק אם יראה שוטרים. נאשם 4 עמד בסירובו. באמצע הדרך הוא נעצר עם נאשם 2, ואחרים (נאשמים 1 ו- 3) המשיכו ויידו אבנים. הוא לא ראה שנאשמים 1 ו- 3 מיידים אבנים, אך הוא צילם אותם במכשיר הסלולארי שלו עושים כן. עוד הוסיף, בחקירתו הראשית, כי במהלך מעצרו נאמר לו שהאחרים ״דיברו עליו״ ואם לא ידבר ייעצר לתקופה ארוכה, ועל כן נאלץ לומר כן כדי ״להתפטר ולגמור״. בחקירתו הנגדית הסביר כי אמר, בחקירתו במשטרה, כי נאשמים 1 ו- 3 מיידים אבנים אף שלא ראה אותם עושים כן. לאחר תשובות לא ענייניות שמסר, באשר לגרסאותיו בחקירתו במשטרה (שראה רעולי פנים שאינו מכיר מיידים אבנים וצילם אותם), אמר כי ראה שנאשמים 1 ו- 3 מיידים אבנים על הכביש החדש. בעדותו בבית המשפט הוסיף כי נאשם 2 היה על ידו ותפקידו היה שרוק אם מגיעים רכבים, הוא היה במרחק 70 מ' נאשמים 1 ו- 3 ונאשם 2 היה לידו.

אמרות נאשם 4 במשטרה:
26. הודעה מיום 25/9/15 (ת/11) - בהודעתו זו מספר נאשם 4 על חברותו עם נאשם 5, במסגרתה השניים נפגשים כמעט מדי יום ומשחקים בקלפים. ביום האירוע, בסמוך לשעה 18:45, התקשר אליו נאשם 5 והזמינו להיפגש ״בשכונה״. השניים נפגשו והלכו לשחק בקלפים בבית נאשם 5. בהמשך, הגיע נאשם 3 ולאחר פרק זמן נאשם 3 עזב אולם התקשר לאחר כ- 50 דקות והזמינם להיפגש בשכונה. בהמשך ראה את נאשמים 2 ו- 3 ואדם נוסף, כולם ירדו לשכונה שלו, שאז התקשר נאשם 1 לנאשם 3, השניים שוחחו, ואז נאשמים 4 ו- 5 עזבו וחזרו לבית נאשם 4, ובהמשך ״כשהגענו לבית של עלי ראינו 3 רעולי פנים ואחד מרעולי הפנים היה לו על הצוואר שלו דגל של החמאס.. וראינו אותם הולכים לכיוון כביש הראשי למטה ואני הלכתי לבד אחריהם ופלוני נשאר למעלה ליד הבית שלו... והיה מרחק ביני לבנם בערך 60 מ' והוצאתי את הפלפון שלי... והם התחילו לזרוק אבנים על רכבים שהיו יורדים... ואני התחלתי לצלם אותם וזה שהיה לובש על צווארו דגל של חמאס עמד באמצע של הכביש וזרק אבנים על הרכבים... והשני היה עומד ליד הכביש וגם זורק אבנים והשלישי היה עומד במרחק מהם במקום גבוה קצת ולא ראיתי אותו זורק אבנים... וצילמתי... ועזבתי... שהגעתי למעל השמעתי קול חזק כמו פיצוץ... עלי היה לידי שהגעתי למעלה...״ נאשם 4 טען, באמרה זו, כי אינו יודע מי הם אותם רעולי פנים אך ״חשדתי באחד מהם שהוא מוחמד גהאד טוויל בגלל שהוא גבוה״. דהיינו, באמרה זו מבקש הנאשם 4 להרחיק עצמו לא רק מיידוי אבנים אלא גם מקשר, היכרות, או ידיעה בדבר זהותם של מידי האבנים וכיצד ומדוע עשו כן.

27. בהודעתו מיום 30/9/15 (ת/25) מוסר נאשם 4 גרסה שונה ולפיה נפגש עם נאשמים 1, 2 ו- 3, שמע אותם מדברים אודות רצונם ליידות אבנים, הם הלכו לשכונה, השלושה האחרים המשיכו לדבר אודות רצונם ליידות אבנים לעבר רכבי מתנחלים בכביש החדש. בהמשך, הוא עמד במרחק 30 מ' מהכביש, נאשם 2 לפניו במרחק של כשני מי ונאשמים 1 ו- 3 יידו אבנים לעבר הרכבים. הוא צילם את יידוי האבנים, עישן סגריה ולאחר מכן שמע חבטות עזות, חזר לכפר ולאחר כשתי דקות הגיעו נאשמים 1, 2 ו- 3 והוא שמע את נאשם 1 אומר שידה אבן אשר נכנסה לתוך הרכב. בהמשך, נאשם 3 ביקש ממנו חולצה וכפכפים, הוא הביא לו פריטים אלה ונאשם 3 לבשם והשאיר נעליו בבית נאשם 4. מאוחר יותר, לאחר כמה ימים, נפגש עם נאשמים 1, 2 ו- 3 וסוכם כי במידה שייתפסו גרסתם תהא כי בילו ועישנו נרגילה וכשחזרו התרחשה התאונה.

28. בהודעה זו אומר נאשם 4 עוד כי תפקיד נאשם 2 היה לשרוק לאחרים (נאשמים 1 ו- 3) בדבר תנועת רכבים בכביש ״ותפקידי לצעוק להם במידה וראיתי משטרה״. בסוף הודעתו זו הסביר כי שינה גרסתו מאחר ש״פחדתי להיכלא ועכשיו אני יודע שאין מנוס ואני חייב לספר.
בהודעתו ת/30 (מיום 8/10/15), מוסר נאשם 4 גרסה דומה באשר לחלקו ולחלקם של האחרים (נאשמים 1-3) בדומה למפורט בהודעתו הקודמת, ציין כי ראה 3 רכבים שנפגעו. באשר לחלקו של נאשם 2 אמר: ״וגם מוחמד אבו כף
השתתף כי היה צופר להם כשרכבים התקרבו״, והכחיש כי הוא עצמו ידה אבנים.

נאשם 5:
29. נאשם 5, כבן 19, סיפר בעדותו בבית המשפט כי הנו בן בכור, אביו חולה, הוא מסייע בפרנסת המשפחה ומיום האירוע ועד למעצרו אף נסע פעמיים לירדן, ועל כן: ״אם עשיתי משהו הייתי נשאר שם״. בחקירתו הנגדית סיפר כי עלה בערב למרכז הכפר, להסתכל על בנות, ואינו זוכר אם הנאשמים האחרים היו שם ״נפגשתי עם הרבה אנשים״. כאשר נאמר לו שבחקירתו במשטרה אמר שנפגש עם נאשמים 3 ו- 4 השיב כי יכול להיות שראה אותם, אינו זוכר. לדבריו, אין לו קשר לנאשמים. את נאשמים 1 ו- 2 אינו מכיר ואת נאשמים 3 - 4: ״שלום שלום״. נאשם 5 הכחיש את דברי נאשם 2 שאמר שנאשם 4 שמע על הכוונה ליידות אבנים ושביקשו ממנו לתצפת וגם נאשם 1 שאמר כך - שיקר כמו גם נאשם 4.

אמרות נאשם 5 בחקירותיו במשטרה:
30. נאשם 5 מסר אמרה אחת, ת/31 (נ/5) מיום 9/10/15. בחקירה זו הכחיש הטענות בדבר חלקו ומעורבותו באירוע. שמר על זכות השתיקה כאשר נשאל מי הם חבריו. מאשר שהוא מכיר את נאשם 1 אך אין לו קשר עמו, וכן את נאשם 3 והשניים חברים (מעשנים נרגילה ומשחקים קלפים), מכיר את נאשם 4, חברו כמו נאשם 3, הוא אינו מסוכסך עמם, לא הסביר מדוע שמר על זכות השתיקה כאשר נשאל מי הם חבריו. הכחיש כי לקח חלק ביידוי אבנים כלפי שוטרים או רכבים של יהודים, אמר כי בערב האירוע שיחק קלפים עם נאשמים 3 ו- 4. בשעת התאונה היה בביתו וכששמע ״קול התנגשות״, יצא החוצה וראה את הרכב שפגע במעקה. נאשם 5 אישר כי ממקום עמדו, ממנו ראה את התאונה, יכול היה לראות את המתרחש בכביש. נאשם 5 הכחיש, כאמור, כל מעורבות ואת טענות הנאשמים האחרים באשר לחלקו.

סיכומי הצדדים

סיכומי המאשימה
31. המאשימה עותרת להרשעת הנאשמים בכל המיוחס להם בכתב האישום וטוענת כי אשמתם הוכחה בשלל הראיות שהובאו בפני
בית המשפט באמצעות עדים, ראיות פורנזיות ומוצגים נוספים. מנגד, פרשת ההגנה כללה אך ורק את עדויות הנאשמים ולא סתרה פוזיטיבית את ראיות המאשימה.

32. המחלוקת בתיק נוגעת בתפקיד הנאשמים במקום האירוע. התיק נשען על הפללותיהם של נאשמים 1 ו- 3, שהפכו לעדי תביעה לאחר שהודו, הורשעו ודינם נגזר, באופן שצמצם את יריעת המחלוקת.

33. כבר בחקירתו הראשונה, מסר נאשם 1 גרסה ברורה ומסודרת ביחס לכל הנאשמים, ובכלל זה, ביחס לעובדה כי יתר הנאשמים היו אתו בנקודת התכנון למעלה וביחס למניע בגינו הם ירדו בערב ראש השנה לכביש המהיר. נאשם 1 אמר כי המניע נגע באירוע קודם שהיה לו עם שוטר, שגרם לו סופו של יום להראות ליתר הנאשמים סרטונים על מה שנעשה באל-אקצה ואמר להם ללכת לכביש וליידות אבנים, כפי שהעיד נאשם 4. נאשם 1 היה מי שיזם הרעיון, אך חשוב להתייחס לכך שנאשמים 2, 3 ו- 4 הלכו יחד אתו, תוך שנאשם 5 נשאר במקום בו הוא יכול לצפות לעבר הכביש ושימש כתצפיתן שתפקידו היה להתריע אם מגיעה משטרה למקום. המאשימה טוענת כי עדותו של נאשם 1 תואמת את עדותו של נאשם 2, את עדותו של נאשם 3 (לפחות ביחס למיקומי השלכת האבנים או העברת האבנים אל נאשם 3) ומשתלבת ועם כל ראיות התביעה.

34. נאשם 1 פירט בהודעותיו את מיקומים של נאשמים 4-2, כדלקמן: נאשם 1 עמד על אי תנועה, נאשם 3 עמד לצד הכביש ליד מעקה הפרדה, נאשמים 2 ו- 4 עמדו במרחק של 7-5 מטרים מנאשם 1. נאשם 2 דיבר על כך מספר פעמים בהודעתו ונאשמים 3 ו- 1 חיזקו את דבריו, באומרם שהם עמדו ממש קרוב אליו. ממיקומים אלה התבצעה זריקת האבנים משני צדדי הכביש.

35. המאשימה מבקשת להעדיף את הודעותיו של נאשם 1 במשטרה, שהוגשו לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, על פני עדותו בבית המשפט. לטענתה, עדותו היתה מתחמקת, הוא סירב לשתף פעולה ואף לזכור במה הורשע חודש קודם לכן. תשובותיו עמדו בסתירה גמורה להודעותיו הסדורות במשטרה ולהודאתו. נאשם 1 לא הכחיש כי מסר את הדברים שתועדו בהודעותיו, אך טען כי אמר אותם תחת איום או לחץ. השוטר שגבה את הודעתו הובא פעמיים בפני
בית המשפט כדי לאפשר את הגשת ההודעות לפי סעיף 10א'. המאשימה טוענת כי גובי ההודעות מהנאשמים לא נשאלו ע״י ההגנה ולא עומתו עם כל טענה הנוגעת לאיום או להתנהלות שאיננה כשרה, וממילא לא הוכחה התנהלות שכזו ועדותם של הנאשמים בענין זה היתה רצופת סתירות. הודגש כי מדוב ר היה בחקירת פיגוע מאוד קשה, שהיה הפיגוע הראשון שהצית גל פיגועים בשנת 2015 ולכן ביקשו להגיע לחקר האמת מבלי להפעיל לחץ.

36. גם באשר לנאשם 3 מבקשת המאשימה להעדיף את הודעותיו של נאשם 3, שהוגשו במסגרת סעיף 10א'. בחקירותיו במשטרה, הפליל נאשם 3 את כלל הנאשמים. הוא סיפר כי הם העבירו אבנים לנאשם 1, שעמד קרוב יותר לכביש, בכדי שיידה אותם לעבר הכביש, ואילו בבית המשפט סתר את דבריו וטען כי הדברים שאמר במשטרה נאמרו מתוך לחץ שהופעל עליו, אך לטענה זו אין אחיזה בראיות. הוא סיפר בצורה קוהרנטית שמתאימה לעדויות הנאשמים האחרים על כיסוי הראש, על הירידה, על ההעמדה, ועל המרחקים בינו לבין נאשם 2 והמרחקים ביחס לכביש.

37. המאשימה סקרה בהרחבה בסיכומיה את הודעותיהם המפלילות של נאשמים 1 ו- 3 ביחס ליתר הנאשמים וטענה כי מדובר בהודאות ובהפללות אמיתיות. לעמדתה, מהודעות הנאשמים עולה כי הם סיפרו את התרחשות הדברים בצורה אמיתית, אותנטית ונכונה, שמתאימה לראיות שהוצגו בשטח וכי ההפללות תואמות זו את זו. הם מספרים על ההעמדה בשטח, על התכנון, על האבנים, על הרכבים שנפגעו קודם, על רכב מאזדה. הם מסרו פרטים מוכמנים, כדוגמת הנפילה של עמוד החשמל, הרעש של נפילת הגדר, העץ, על כך שהם עולים ביחד למעלה לאחר מכן, רואים את נאשם 5 מחכה להם, ומתכננים איך לשבש את החקירה. כמו כן, ההודעות משתלבות עם הראיות האחרות בתיק. העדות רוית ואנט העידו שהאבנים פגע וברכב גם מצד ימין, וכך גם העידו נהגים שנסעו בכביש (הודעותיהם הוגשו ת38 - ת/39). גם ויטלי קורלקוב טכנאי הזיהוי וגם יגאל אל מליח קצין החקירה העידו כי הרכב היה פגע גם מצד ימין שלו באבני ם והם הפנו לתמונה המתאימה. לפיכך, ברור כי אף אחד מהנאשמים לא שיקר בחקירת ובמשטרה.

38. נאשם 2 - המאשימה מבקשת המאשימה להעדיף את הודעותיו במשטרה, שהוגשו במסגרת סעיף 10א' במהלך פרשת ההגנה, על פני עדותו בבית המשפט. בחקירתו הראשונה במשטרה, מסר נאשם 2 גרסה בה מיקם את יתר הנאשמים בזירה וסיפר על יידוי האבני ם. בחקירתו השנייה והלא ההוא סיפר בצורה ברורה שיידויי האבנים בוצע על ידו ועל ידי נאשמים 1, 3, ו- 4. כמו כן, נאשם 2 פרסם פוסט בפייסבוק כשש שעות לפני האירוע, בו שיר הלל לשאהיד, בסופו כתב ״בירושלים האבן תדבר״, באופן ה משתלב עם מעשיו לאחר מכן, כשירד באישון לילה ליידות אבני ם בכביש המהיר לאחר ארוחת חג ראש השנה. נאשם 2 טען בעדותו בבית המשפט כי אמר את הדברים בגלל לחצים שהופעלו עליו, והסביר כי החוקר אמר לו שבסיום יוכל להיפגש עם עורכת דינו. לטענת המאשימה, לא מדובר בלחץ פסול שהופעל עליו, ונאשם 2 יכול היה לשמור עת שתיקה כפי שעשה בהודעתו הראשונה.

39. נאשם 4 - המאשימה מבקשת המאשימה לקבוע כי הגרסאות המרובות שלו, בבית המשפט ובמשטרה, הן אמירות כזב ברובן ואין לקבל אותן, שכן מנגד עומדת גרסתם הסדורה של נאשם 1 ונאשם 2, המשתלבת עם יתר הראיות שהוצגו לבית המשפט. נאשם 4 לא אמר דבר על האירוע במסגרת עדות ובחקירה הראשית. בחקירתו הנגדית הציג גרסאות שקריות וכבושות. בחקירתו הראשונה במשטרה (ת/11) אמר כי הוא הלך אחרי רעולי פנים, הוא קשר את נאשם 5, אך הרחיק את עצמו באופן מלא. בחקירתו השניייה (ת/26) הציג גרסה שניה, שאינה מתיישבת עם העובדה שהנהגים והנוסעות ברכב של המנוח דיברו על יידויי אבנים מה צד השני, ואינה מסתדרת עם ההפללות הסדורות של נאשמים 2-1. נאשם 4 גם ניסה להמעיט מתפקידו. הגרסה הכבושה שלו מתפתחת גם ביחס למקומו בזמן הפגיעה ברכב המאזדה. בתחילה אמר שראה את הפגיעה ולאחר מכן הרחיק את עצמו מהזירה.

כך גם ביחס לתפקיד ובאירוע, באומרו שביקשו ממנו לשרוק ברגע שמגיעים רכבים. נאשם 4 לא הציג הסבר הגיוני לכבישת הגרסאות ולשינוי בינן לבין דבריו במשטרה, ויש להתייחס בענין זה להתחמקויותיו הרבות ולתשובות שנתן במענה לשאלות שנגעו בכך.

40. נאשם 5 - המאשימה טוענת כי יש להרשיעו בעבירות המיוחסות לו באישום הראשון מכוח דיני השותפות. מדובר בשותפות שהנה חלק מהמעגל הראשון של המבצעים. הוא היה שותף לתכנון האירוע, שימש תצפיתן ותפקידו אפשר את ביצוע זריקת האבנים. לפיכך, מבקשת המאשימה לראותו בו שותף מלא לפי מבחן השליטה, שנקבע בפסיקה ביחס למעורבות של שותף שאינו מסגרת המעגל הפנימי של ביצוע העבירה, שכן הוא יכול היה בכל רגע נתון להפסיק את מעורבותו וללכת מהמקום. נאשם 5 הופלל על ידי נאשמים 2-1 בחקירותיהם במשטרה. כמוכן, נאשמים 4-3 קשרו אותו לאירוע עצמו ולפגישה שקדמה לו. בכך די להרשעתו במיוחס לו. יחד עם זאת, ביקשה המאשימה להתייחס לגרסתו. מהודעתו במשטרה עולה כי הוא השיב לשאלות כמי שהיה שותף למעשים, שכן בחר לשתוק בכל פעם שנשאל לגבי המעורבים האחרים. כמו כן, הוא שיקר ביחס לקשר שלו עם נאשמים 4-1 ומסר פרטים דומים למה שהם סיכמו ביניהם כי יספר ולמשטרה לאחר האירוע. הוא אמר כי הם היו בשכונה ביחד ושיחקו קלפים. בבית המשפט אמר כי היכרותו איתם התמצתה ב״שלום שלום״ ואמר כי אינו זוכר אם נפגש איתם באותו יום. כמו כן, הוא טען כי אינו מכיר את נאשמים 2-1 וכי אין לו כל סכסוך עימם. לא היה לו הסבר מדוע הם מפלילים אותו, וכך גם לא היה לו הסבר לכך שנאשמים 4-3 קשרו אותו במשטרה לתכנון האירוע ולהימצאותו במקום, למרות שלא הפלילו אותו. במשטרה אמר נאשם 5 כי ממקום עמדו, יכול היה לראות את הכביש והאמבולנסים, כלומר, מיקומו מתאים למי ששימש תצפיתן ומשתלב ומחזק את ההפללות של נאשמים 2-1. בבית המשפט אמר כי עמד במרחק של קילומטר וחצי מהכביש וראה הכל. המאשימה טוענת כי לא הגיוני שממרחק כזה יכול היה לראות את המתרחש בכביש. עוד נטען כי נאשמים 4-3 הינם חברים קרובים יותר לנאשם 5, מאשר נאשמים 2-1, ולפיכך נמנעו מהפללתו ועל רקע זה ניתן להבין את הפערים בין גרסתם לבין זו של נאשמים 1 ו- 2. לפיכך, מבקשת המאשימה לדחות את הגרסאות של נאשם 5 במשטרה ובבית המשפט ולהעדיף את הפללות נאשמים 1 ו- 2 בענין מעורבות נאשם 5 באירוע.

41. ראיות לחיזוק: בפני
בית המשפט הוצגו ראיות להוכחת מקום התרחשות האירוע (300-200 מ' מכיכר צור באחר וארמון הנציב), שעת יידוי האבנים וזריקת האבנים על הרכבים משני צדי הכביש: מאי התנועה ומצד ימין של הכביש (העדים: יגאל אלמליח, אילן אמויאל, מורן ששון, ירון ששון, דניאל הברפלד, דוד דהן); העובדה שברכב של המנוח פגעה יותר מאבן אחת ומשני צדי הרכב (הבוחן דיב סבאג, רוית, אנט, ויטאלי קורקלוב ויגאל אלמליח); אופן איבוד השליטה של המנוח ברכב וחדירת האבן אל הרכב (יתכן שמחלון פתוח או פתוח למחצה (ויטאלי קורלקוב, דנ"א ת/15), השוללים כי מדובר בתאונת דרכים; הימצאות האבן מתחת לדוושת הבלם וגודלה; מנגנון גרימת המוות, סיבת המוות הקשר הסיבתי בין זריקת האבנים לאיבוד השליטה (ת/7, דנ״א, תיעוד רפואי ועדויות אודות מצב בריאותי של המנוח בסמוך לאירוע, עדות הפרמדיק אורי צחי); שלילת זירה נוספת בה נזרקו אבנים על הכביש; שחזורים בדוחות הובלה והצבעה של הנאשמים 1, 2, 3, שהובילו לאותו מקום עליו ספרו את שתועד בהודעות ת/17, ת/18 ו- ת/19.

42. המאשימה סקרה בהרחבה ראיות אלה בסיכומיה (עמ' 42-33 לסיכומים), ובסיכומיה בעל פה התייחסה לנקודות הבאות:

הראיות בדבר המרחק של נאשמים 2 ו- 4 פורטו בדב רי הנאשמים 3-1, כך שהם עמדו בסמוך לנאשם 3 ולכל היותר במרחק של כ- 7 מטרים מהכביש, באופן שאפשר להם ליידות אבנים. יידוי האבנים בוצע משני צדי הכביש, וחיזוק לכך נמצא בעדות רוית ואנט וכן בעדותם של נהגי רכב נוספים, איש הזיהוי ויטאלי ויגאל אלמליח.

האבן שיודתה הנה אבן גדולה (ת/15), בגודל של 10-8 ס״מ, שנמצאה מתחת לדוושת הבלם בתוך רכבו של המנוח, ועליו דגימת דנ״א של עור המנוח (ת/4), באופן המלמד כי היא פגעה בו טרם הגיעה לתחתית הרכב (השוטר דיב סבג, ויטאלי הטכנאי ויגאל אלמליח). ההגנה ויתרה על חקירת המומחית מיכל שיינפלד שערכה את חוות הדעת הפורנזית לענין הדנ״א. כמו כן, על המנוח נמצאה חבלה שקועה בראשה תואמת פגיעת אבן (עדותם של ד״ר גיפס והפרמדיק). מדובר באבן הדומה לאבנים הנמצאות באי התנועה בסמוך. לפיכך, מבקשת המאשימה לדחות את טענת ההגנה, לפיה האבן הושתלה ברכב או נמצאה שם במטרה לעצור התדרדרות אפשרית של הרכב, שכן מיקום האבן וגודלה אינו תומך בכך. העדות רוית ואנט וכן הנאשמים 1 ו- 3 העידו שהאבן שהושלכה לעבר הרכב היא זו שגרמה לאובדן השליטה ברכב ולסטייתו לצד ימין. רוית העידה שהיא ראתה את האבן א ו דבר לבן, שהיא חשבה שהוא אבן בגודל של 10 ס״מ לערך, חודרת לאוטו. האבן הזו גרמה למנוח לאבד שליטה ברכב ולגרום לתאונה בה מצא את מותו. סימני הבלימה שנמצאו (ת/3) מראים סטייה מהנתיב השמאלי לימיני, באופן שמתאים לדברי נאשם 1 ולעדותה של רוית, ולא נסתרה על ידי ההגנה. עוד טענה המאשימה, כי ברכב פגעה יותר מאבן אחת. על כך העידו בוחן תאונות הדרכים והטכנאי ויטאלי והפנו לפגיעות ברכב. כמו כן, לפי צורת הפגיעה הם שללו את האפשרות שמדובר בפגיעה של עץ בשמשה (צילומים ת/3- ת/4). הבוחן דיב סבג קבע בבירור שלא מדובר בתאונת דרכים, לאחר שבדק את מצב התקינות של הרכב החדש, מצב התשתיות והעדר גורמים בכביש שיכלו למנוח לאבד את השליטה ברכבו, מלבד הגורם האנושי כתוצאה מיידוי האבנים גם טכנאי הזיהוי ויטאלי ויגאל אלמליח העידו כי אופן חדירת האבן לרכב הוא ע״י פגיעה בחלון וניפוצו. ויטאלי העיד כי מצא רסס של זכוכיות בתוך האבן וסמוך לה (תמונות 10-9 ב- ת/3-ת/4), שמקורן בחלון הרכב של הנהג. לפיכך, טוענת המאשימה כי האבן שנמצאה ברכב היא האבן שיודתה לעבר הרכב, נכנסה לתוכו וגרמה למנוח לאבד שליטה. דו״ח נתיחת הגופה שערכה ד״ר גיפס שולל אפשרות לגורם רפואי האחראי לתאונה. חיזוק לדברים אלה נמצא בעדותם של נהגים נוספים שנסעו בכביש, דניאל הברפלד ולירון ששון, שדיברו על זירה אחת של יידוי אבנים בכביש הזה, שבו נפגע רכבו של המנוח, מדובר על אותה שעה ועל כך שהפגיעות היו מימין ומשמאל.

43. באשר לסיבת המוות והקשר הסיבתי, טוענת המאשימה כי ד״ר גיבס כתבה בחוות דעתה שלא נמצאו ממצאים שיכלו להצביע על גורם פיזי ולוגי-גופני שמקורו במנוח ככזה שגרם לתאונה, אלא ממצאים המבססים קשר סיבתי בין יידויי האבנים לבין התאונה ומותו של המנוח. לא נמצא אלכוהול בדמו, הפצעים בראשו היו טריים והוא לא עבר אירוע לבבי או מוחי. המומחית הסבירה כי מנגנון המוות נגרם כתוצאה מחבלה כהה בבית החזה, בעוצמה גדולה שגרמה לו לסטות מהדרך, הוא התנגש בעמוד החשמל, לאחר מכן בגדר ובהמשך בעץ, שאז נפתחה כרית האוויר. החבלה גרמה לשברים בצלעות, בעצם החזה ולקרע בלב שפגע בפעילות הלב וגרם לדימום נרחב מאוד ולאובדן דם יחד עם לחץ חיצוני על הריאות ודיכוי נשימתי. לביסוס הוכחת הקשר הסיבתי מצטרפים דברי הנאשמים, עדויות טכנאי המז״פ, עדויות הנהגים הנוספים, עדותה של רוית על מהלך התאונה בזמן אמת ועל מצבו של המנוח לפני האירוע.

44. לסיכום, המאשימה מבקשת להרשיע את הנאשמים בעבירת הריגה מכוח דיני השותפות ומייחסת לכל הנאשמים מעשים אקטיביים במעגל הפנימי של ביצוע העבירה, גרימת מותו של המנוח, גרימת חבלה בכוונה מחמירה לרוית ואנט וגרימת חבלות שנגרמו לרכבים. מדובר במבצעים בצוותא שלכל אחד מהם היתה יכולת להפסיק את חלקו בתוך ביצוע העבירה, ובכך הם עונים על מבחן השליטה הפונקציונלי. כל אחד מהם תרם תרומה פנימית לתכנון ולביצוע העבירה. באשר ליסוד הנפשי, המאשימה אינה טוענת כי הנאשמים רצו במותו של המנוח דווקא או
לחבול בנוסעות כפי שנחבלו, אך טוענת כי הם היו אדישים או קלי דעת בנוגע לאפשרות מותו של נהג זה או אחר באחד הרכבים שנסעו בכביש וכן לגבי הפציעה של מי מהנוסעים. מדובר בתוצאה צפויה מצד מי שיצא להשליך אבנים כלפי רכבים שנוסעים בירידה במהירות בלילה בכביש מהיר. הנאשמים עשו כן במטרה לפגוע ביהודים ובתגובה למתרחש באל-אקצה. מחקירתם של הנאשמים עולה כי הם יודעים מה התוצאות האפשריות של יידוי אבנים בנסיבות אלה. כמו כן, הפרסום
בפייסבוק של נאשם 2 מלמד על המניע לפעילות זו.

45. באשר לאישום השני והשלישי, המאשימה עותרת להרשעת נאשם 2. הוא הודה באופן מלא במעורבות של ובאירועי הטרור העממי ובחקירתו הנגדית אישר את המעשים. הוא גם הופלל על ידי נאשם 1, שאת הודעותיו במשטרה מבקשת המאשימה, כאמור, להעדיף על פני עדותו בבית המשפט.

סיכומי הגנה

סיכומי ב"כ נאשם 2
46. ב"כ נאשם 2 טוענת כי נאשם 2 עמד ביחד עם נאשם 4 באמצע ההר, השניים לא השליכו אבנים לעבר רכבים, אלא תפקידם היה לתצפת ממקום עמידתם ולהזהיר אם משטרה תגיע למקום. לא הוכח מעבר לספק סביר כי נאשמים 2 ו- 4 נטלו חלק פעיל במעשים שהביאו למות המנוח, ולכל היותר ניתן לייחס להם עבירה של סיוע לחבלה חמורה, ובדוחק רב - סיוע להריגה. עוד נטען כי חרף התוצאה הכואבת, אין בכך כדי להצדיק את המונחים ״פיגוע״ או ״טרור״. עוד טענה הסנגורית כי לא הוכח שפעולתם נעשתה כתגמול או מתוך הזדהות עם הנעשה בהר הבית, לא הוכח שנאשם 1 ונאשם 3 יידו אבנים במטרה לפגוע במכוניות או לעבר אנשים שנחזים כיהודים, לא הוכח כי בכביש הרלבנטי נוסעות מכוניות במהירות גבוהה או כי הנאשמים 4-1 היו רעולי פנים.

47. נאשם 2 פותה על ידי נאשם 1 ליידות אבנים. בתחילה הוא לא רצה ואף התנגד, אך לאחר מכן שוכנע והלך יחד עם נאשם 1. טענתה המרכזית של ההגנה הנה כי יש להפריד בין מעשיו של נאשם 1 לבין אלו של נאשם 2. נאשם 2 מעולם לא יידה אבנים או היה נוכח באירוע של זריקת אבנים והוא הצטרף לנאשם 1 בכדי לראות איך דבר כזה מתרחש. הסנגורית מכחישה את טענת המאשימה, לפיה הנאשמים 2 ו- 4 פעלו בצוותא עם נאשם 1 ויידו אבנים.

48. נאשם 2 עמד עם נאשם 4 על ההר, באזור אמצע ההר, כפי שתיאר נאשם 2 בדו״ח הובלה והצבעה שלו. הם עמדו למעלה והסתכלו, וחשבו כבדיחה לזרוק אבנים על נאשם 3. בדו״ח ההצבעה, בחקירות השב״כ ובהודעה הראשונה של נאשם 2 (26.9.15) הוא אמר שהוא לא זרק אבנים על הרכבים, אלא שזרק אבן לכיוון הוואדי. בהודעתו מיום 7.10.15 אמר כי כעבור כמה דקות של יידוי אבנים הוא הוציא את הטלפון של נאשם 3, שהיה בכיסו שלו, וניסה לשוחח עם חברתו בפייסבוק. כלומר, בניגוד למיוחס לנאשם 2 בכתב האישום, הוא לא עמד ליד הברזל
על הכביש, לא עמד ביחד עם נאשם 3 והוא לא זרק אבנים על כלי רכב כלל. הסנגורית מפנה לתמונות שצולמו מטעמה, המראות, לטענתה, את מקום עמדו של נאשם 2. לטענתה, מדובר במרחק של 50-40 מטרים מהכביש, ולא 5-4 מטרים, וכי העובדה שהמשטרה לא יצאה עם נאשם 2 לשטח כדי לברר את מקום עמדו הנה מחדל חקירה חמור, ואף במהלך השחזור שביצע, בו הצביע על מרכז ההר כמקום בו עמד בעת האירוע, לא טרחו השוטרים לתעד את המקום במדויק. הסנגורית סקרה בענין זה את הודעותיו של נאשם 2 ואת תמלול השחזור שביצע.

49. עוד נטען כי דבריו של נאשם 2 תואמים לחלוטין את עדותו ואמרותיו של נאשם 4. נאשם 4 אמר בהודעתו כי עמד עם נאשם 2 באמצע ההר, במרחק 60-50 מטרים מהכביש, וכי נאשם 2 לא יידה אבנים אלא תפקידו היה לצעוק לנאשמים 1 ו- 3 על מנת ליידע אותם על רכבים שנוסעים בכביש. עוד אמר כי לאחר כעשרים דקות הוא ונאשם 2 החליטו לעזוב את המקום ולחזור לכפר צור באחר (זכ״ד מיום 6.10.15). שניהם מספרים שהם לא ראו את התאונה אלא רק שמעו קול, הסתובבו לאחור וראו את הרכב לאחר שהתנגש במעקה הבטיחות.

50. למיקומו וחלקו של נאשם 2 נמצא תימוכין בהודעתו של נאשם 1. בה ודעתו הראשונה הוא אמר כי נאשמים 2 ו-4 עמדו מאחורה במקום של עלייה. הוא הסביר מדוע הוא עצמ ועמד באי התנועה, וקישר זאת לכך שיש שם הרבה אבנים. הוא אמר שלקח את האבנים מאי התנועה ואף הדגים זאת בשחזור. עוד אמ ר כי נאשמים 2 ו- 4 היו אמורים להיות בקשר עם נאשם 5, שסוכם כי יתקשר אליהם אם תגיע משטרה למקום. נאשם 1 השתמש במילה ״מתצפת״ בהתייחסו לנאשם 2 ואמר כי לא ראה בעיניו את נאשם 2 זורק אבנים. כלומר, נאשם 1 הפריד בינו לבינם ולא אמר כי הם זרקו אבנים. כמו כן, הוא אישר כי הוא פיתה אותם וכי בתחילה הם סירבו להשתתף ביידוי אבנים.

51. באשר לטענה בכתב האישום, לפיה נאשם 2 העביר ביחד ע ם נאשמים 4-3 אבנים לנאשם 1, טוענת הסנגורית כי נאשם 3 הודה שיידה אבנים, אך נאשמים 2 ו- 4 לא הודו בכך משום שעמדו הרחק משם. נאשם 3 אישר בגרסתו כי נאשם 2 ו- 4 עמדו ״במקום גבוה״, ועמדו מעליו במרחק של מספר מטרים (הודעה מיום 24.9.15). הוא הצביע על כך גם בשחזור. בהודעתו מיום 26.9.15 אמר כי הוא נתן לנאשם 1 אבנים, כך שהוא זרק אותם לרצפה לעבר נאשם 1 והלה הרים אותם. עוד אמר כי הוא ראה את נאשם 1 מיידה אבנים אך לא ראה את נאשמים 2 ו- 4.

52. לפיכך ולסיכום עד כה, טוענת הסנגורית כי ניתן לקבוע ברמה הנדרשת כי נאשמים 2 ו- 4 היו במרחק משמעותי מהכביש ולא יידו אבנים על כלי רכב, ותפקידם היה לתצפת. לטענתה, המחדל החקירתי הנובע מכך שחוקרי המשטרה לא נתנו לנאשם 2 לעלות להר ולהצטלם ליד המקום עליו הצביע, כמקום שבו עמד במהלך האירוע, מחייב לקבל את הגרסה המתאימה, לפיה הוא ונאשם 4 היו במרחק ניכר מן הכביש (60-50 מטרים).

53. באשר לסוגית האבן שפגעה ברכב - טוענת הסנגורית כי לא הוכח שאבן כלשהי חדרה לפנים הרכב דרך החלון. אין חולק כי אבן כלשהי פגעה בשמשה הקדמית מצד שמאל, גרמה לניפוץ השמשה ללא שבירתה ויצרה בה מכתש קטן (דו״ח בוחן התנועה דיב סבאג ועדותה של רוית שתיארה אבן קטנה בגודל של 7 ס״מ עף לעברה, ולא דיברה על אבן בגודל של זו שנמצאה בפני
ם הרכב). די באבן כזו כדי לגרום לבהלה לנהג. דבר זה גרם לנהג לאבד שליטתו ברכב. אבן זו לא נכנסה לרכב ואין קשר בינה לבין האבן שנמצאה ליד דוושת הבלם, ואף לא נדרש קשר כזה. מעדות נאשם 1 עולה כי הוא יידה רק אבן אחת לעבר מכוניתו של המנוח ולא נטען כי זרק או הספיק לזרוק יותר מאבן אחת. לפיכך, טוענת הסנגורית כי מדובר באותה אבן שפגעה בשמשה הקדמית ליד הנהג.

54. השוטרים לא טרחו לצלם את הרכב ברגע שהגיעו אליו אלא לאחר שנמצאה האבן. במועד זה כבר היתה גישה לרכב לאנשים רבים שניסו לסייע למי שנסע בו. כך גם מעצור היד (״ההנד ברקס״) נמצא משוך, ולא סביר כי שתי הנוסעות ברכב הרימו אותו, אלא אחד מאנשי החילוץ או המשטרה שהגיע למקום וראה את הרכב ניצב על פי תהום וביקש למנוע התדרדרות שלו. מעצור היד לא נמשך על ידי המנוח, שלא היה בהכרה, ולא על ידי הנוסעת לידו שאינה יודעת לנהוג. בצילום שערך ויטלי קורילוב נראה בלם היד משוך ואילו ויטלי אישר כי לא הוא עצמו משך את בלם היד. בתמונה נוספת באותו דוח נראה כי דלת הנהג מפורקת ומצבו הפיזי של הרכב מעיד על הקשיים שהיו בהוצאת המנוח מן הרכב מצד שמאל ועל הצורך להבטיח שהרכב לא יתדרדר. עוד נטען כי לא הוכח שכל חלונות הרכב היו מוגפים. הבת רוית העידה מפורשות כי החלונות היו פתוחים בעת הנסיעה. לפיכך, לעמדת הסנגורית, מדובר באבן שהובאה על ידי אדם אחר, אחד מהאנשים שניגשו לרכב לאחר התאונה, והוצבה ליד הבלם כדי למנוע התדרדרות של הרכב. כמו כן, לטענתה, שמשת החלון של הנהג נופצה בעת שפירקו את הדלת, כיוון שהחלון היה פתוח בעת התאונה. באשר לדגימה שנמצאה על האבן, טוענת הסנגורית כי יתכן ופינוי של המנוח מהרכב נעשה בדרך שחיככה אותו עם האבן וכי אופן פינוי המנוח לא צולם ולא נבדק. ויטלי העיד כי הגיע למקום לאחר שהנפגעים כבר פונו מה מקום, היו שם אנשי משטרה רבים והוא לא בירר כיצד הוצא המנוח מהרכב ולא שמר על סטריליות של האבן, אותה דגם מחוץ לרכב. על אבן זו לא נמצאה טביעת אצבע של נאשם 1 ולא דנ״א שלו. כמוכן, לא נמצאו שרידי דם על האבן, באופן המלמד כי היא לא גרמה לדימום. בנוסף, היו עדי ראיה שהגיעו למקום לאחר האירוע, כפי שהצהירה המאשימה בסיכומיה, ובכללם אף פרמדיק ערבי, שהיה הראשון להגיש עזרה למנוח, אך אלה לא נחקרו על ידי המאשימה, וההגנה לא הצליחה להביאם לעדות, מפאת חששם להעיד לטובת הנאשמים. כמוכן, השוטרים לא צילמו את הרכב ברגע הגעתם למקום, אלא לאחר שהמנוח הוצא מהרכב לאחר פעולת חילוץ מורכבת. פעולת החילוץ, עליה ניתן ללמוד ממצב הדלת המפורקת שנראית בתמונות, מלמדת כי היא המקור לרסיסי הזכויות שנמצאו ליד הדלת המפורקת, שכן לא נמצאו רסיסי זכוכיות לאורך המסלול שעבר הרכב מרגע שנפגע ועד לעצירתו. בהקשר זה טענה הסנגורית כי נטען כי הדו״ח של השוטר יגאל אל מליח הינו דו״ח מגמתי שאין לו ביסוס בראיות.

55. החבלות שנגרמו למנוח: ד״ר גיבס בחוות דעתה קבעה כי המנגנון שהביא למותו של המנוח הוא כתוצאה מהפגיעה בעמוד החשמל, הפלת גדר ברזל והפגיעה בעץ, שגרמה לפתיחת כריות האוויר, לשברים בצלעות ובעצם החזה ולקרע בלב. לפיכך, טוענת הסנגורית כי נוסעי הרכב נפגעו מהתאונה ולא מהאבן. עוד טענה כי המנוח לא היה אדם צעיר ובריא. כיומיים לפני האירוע עבר בדיקת א.ק.ג ברפואה דחופה וסבל מכאבים בבטנו. העדה איריס בן חמו העידה על כאבי הבטן שהיו לו וכי בארוחת החג הוא עדיין התלונן על כאבים בבטן. כמוכן, הפגיעה שהתגלתה בראשו של המנוח בבית החולים, היתה בצד ימין של ראשו, ואינה תואמת פגיעת אבן אפשרית משמאל. לפיכך, טוענת הסנגורית כי התאונה נגרמה כתוצאה מהבהלה שחש המנוח בעת שאבן פגעה בשמשה הקדמית של רכבו. הוא התחיל לרעוד, הנוסעות ביקשו ממנו לעמוד בצד, אך הוא לא הגיב ואיבד את ההכרה. אף אחד מהמומחים לא הצליח להסביר איך הרכב הצליח להפיל עמוד ברזל שגובהו 20-15 מטרים ולשבור גדר ברזל מאסיבית. כמו כן, מקום התאונה היה במרחק של 300 מטרים ממקום זריקת האבנים. הסנגורית שרטטה את תיאורה זה במטרה להסביר את מסלול התאונה, לשיטתה, וטענה כי אמנם לעניין האחריות אין לכך נפקות מרובה, אך אובדן השליטה של המנוח ברכב הוא גורם שיש להתחשב בו. בדו״ח הנתיחה שלאחר המוות ישנה התייחסות לאיבוד השליטה כגורם לתאונה.

56. עוד נטען כי לא היתה זירה אחת ליידוי אבנים, כפי שטוענת המאשימה, אלא היו זירות נוספות. עד התביעה ירון ששון אמר כי ממש בכניסה לכביש הראשי לכיוון צור באחר וארמון הנציב הבחין בשלושה כלי רכב שעמדו בצד הכביש, הוא המשיך בנסיעה ורכבו נפגע מיידוי אבן. כך גם העדה מורן רוחמה ששון דיברה על שלוש מכוניות שעמדו בצד הכביש בצומת שבכניסה לכביש והיו שם ארבעה צעירים שעישנו על הרכבים, היא המשיכה בנסיעה ורכבה נפגע מיידויי אבנים. העד דניאל הברפלד אמר כי אשתו אמרה שראתה בחור עם רוגטקה לפני שנפגע.

57. באשר לפוסט הפייסבוק של נאשם 2, טענה הסנגורית כי המוטיב של אבן הינו מוטיב פואטי בהקשר של העיר ירושלים ואין ללמוד ממנו דבר. בהודעתו מיום 8.10.15 אמר נאשם 2 כי מדובר בפוסט של אדם אחר שקיבל סימני חיבוב (לייקים) רבים, והוא בחר אותו לשתף בקיר שלו בכדי לזכות בסימני חיבוב וללא קשר לתעמולה לאומנית. לא מדובר בדברים שכתב נאשם 2 בעצמו. יתרה מזו, שישה ימים עברו מאז שנאשם 2 חיבב את הפוסט, ואילו היה ממש בטענתה של המאשימה, לא ברור מדובר הגיב בהסתייגות להצעתו של נאשם 1 ליידות אבנים עמו.

58. באשר לאישום 2, המייחס לנאשם 2 השתתפות בהפרות סדר בעקבות רציחתו של הנער מוחמד אבו ח'דיר, נטען כי הפרות אלה היו בתוך הכפר ולא גרמו כל נזק. כמו כן, לנאשם 2 אין כל קשר לייצור הבקת״ב או להשלכתו לעבר כוחות הביטחון. באותו אישום מיוחס ייצור הבקת״ב לנאשמים 1 ו - יחדיו, ואילו לנאשם 1 יוחס כי יידה את הבקת״ב לעבר כוחות המשטרה, בעוד שלנאשם 2 יוחס שיידה את אותו בקת״ב לעבר פח זבל מוצת. לפיכך, טוענת הסנגורית כי לכל היותר יש במעשיו של נאשם 2 משום הצתה והפרעה לשוטר בנסיבות מחמירות, אלו הן העבירות בהן הורשע נאשם 1.

59. באשר לאישום 3, לפיו לאחר האירוע שבאישום 2 יידה נאשם 2 אבנים לעבר שוטרים בכניסה לכפר, נטען כי מדובר בעבירות של הפרעה לשוטר בנסיבות מחמירות ובניסיון הצתה, ומדובר למעשה בהכפלה מיותרת של עבירות בגין אותם מעשים בהם הואשם באישום 2.

סיכומי ב״כ נאשמים 4 ו- 5
60. הסנגור טוען כי יש לזכות את נאשמים 5-4 מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. לעמדת ההגנה, נאשמים 5-4 הנם היחידים שצריך להבדיל אותם מכולם, משום שהם כפרו מההתחלה ועד הסוף כפירה מוחלטת במיוחס להם וגרסתם זו לא הופרכה. הסנגור התייחס לטענת המאשימה, לפיה נאשמים 5-4 הופללו על ידי נאשמים 3-1, וטען כי יש לבחון בדקדקנות את כל הגרסאות שהציגו. עוד נטען כי לא הוכח שמדובר בכביש שמהירות הנסיעה בו הנה גבוהה או כי הרכבים הנוסעים בו נוסעים במהירות מופרזת.

נאשם 4
61. באשר לנאשם 4, טוען הסנגור כי התשתית הראייתית בתיק אינה מאפשרת את הרשעתו. נאשם 4 נחקר שלוש פעמים במשטרה והכחיש את המיוחס לו. בחקירתו השנייה (ת/26) סיפר על שהתרחש באירוע וחזר על כך בעדותו בבית המשפט. לטענת הסנגור, איש מהנאשמים לא סתר את גרסתו וגם המאשימה לא הצליחה להפריכה. נאשם 4 אמר כי פותה על ידי נאשם 1, אבל החליט שהוא לא יורד למטה, אלא נשאר למעלה. נאשם 4 אמר כל הזמן שהוא עמד במרחק 60-40 מטרים מהכביש. הוא עמד על סלע, מקום בו אין אבנים, ולא הגיוני כי ירד מהסלע להביא אבן ויעלה חזרה לסירוגין. הסנגור טען למחדל משטרתי חמור בכך שהמשטרה לא בדקה את גרסתו של נאשם 4 בדרך של שחזור והדגיש כי נאשם 4 הינו היחיד שלא נערך שחזור בעניינו. כמו כן, הסנגור טוען למחדל חקירה בכך שלא בוצע עימות בין הנאשמים. עוד נטען כי נאשם 2 הצביע בשחזור על המקום בו עמד נאשם 4 אך השוטרים נמנעו מלפרט את המיקום עליו הצביע.

62. עוד נטען כי כל העדים מטעם המאשימה לא טענו שנאשם 4 יידה אבנים, ובכלל זה אף אחד מהמפלילים לא אמר שסוכם כי נאשם 4 יישאר על ההר למעלה. נטען כי אמירותיהם בענין זה הינו סתמיות ולא ניתן לסמוך עליהן. נאשם 1 מסר מספר רב של גרסאות שלא ניתן ליתן בהן אמון. נאשם 1 נשאל במשטרה אם נאשם 4 יידה אבנים והשיב כללית כי כולם זרקו אבנים, משום שביקש שיעזבו אותו בשקט, ואין ללמוד מכך דווקא על הפללה אמיתית מצידו את נאשם 4. לטענת הסנגור, לא יתכן שנאשם 1 יכול היה לראות את נאשם 4 משום שמדובר היה בשעת לילה, המקום היה חשוך ונאשמים 2 ו- 4 עמדו במרחק 50 מטרים ממנו. עוד נטען כי נאשם 3 כלל לא אמר כי נאשם 4 יידה אבנים או עזר ליידות אבנים, למרות שהוא עמד קרוב אליו יותר מאשר נאשם 1. כמו כן, הסנגור הצביע על סתירות שנפלו בגרסתו של נאשם 2. לבסוף נטען כי לא יכולה להיות מחלוקת שנאשם 4 היה היחיד שלא היה רעול פנים.

נאשם 5
63. באשר לנאשם 5, טוען הסנגור כי טוען הסנגור כי לנאשם 5 לא היה כל חלק באירוע. הוא נפגש באותו יום עם ארבעת הנאשמים האחרים, אך הוא הלך לבית ובעוד שהאחרים ירדו לכביש והוא לא ידע מה בכוונתם לעשות. לאחר התאונה הוא עמד עם בני כפר רבים אחרים על ההר למעלה והתבונן מרחוק במתרחש. לטענת ההגנה, גרסת ושל נאשם 5 לא נסתרה.

64. לטענת הסנגור, נאשם 5 לא הופלל על ידי מי מהנאשמים, בניגוד לטענת המאשימה.

נאשם 1, בהודעתו מיום 26.9.15, לא הזכיר כלל את נאשם 5, אותו הוא אינו מכיר. כמו כן, הוא אמר כי למחרת האירוע נפגשו ״ארבעתם״ כדי לתאם גרסאות אודות האירוע, אך אינו מזכיר את נאשם 5. הסנגור תמה מדוע נאשם 5 לא השתתף באותו תיאום גרסאות נטען אם אכן שימש נאשם 5 תצפיתן באירוע ושותף מלא. יתרה מזו, נאשם 1 אף לא נשאל ע״י המשטרה מדוע הם לא הזמינו את נאשם 5 למפגש זה. בנוסף, גם בהודעתו מיום 8.10.15 נאשם 1 לא אמר כי נאשם 5 היה ה תצפיתן, אלא אמר שנאשם 5 עמד והסתכל. כמו כן, הוא לא אמר שתפקידו היה להתקשר אליהם אם תגיע משטרה. עוד טוען הסנגור כי לא הגיוני שנאשם 5 יתקשר לנאשם 1 להתריע בפני
בואה של משטרה, הן משום שההיכרות ביניהם היא שטחית, והן משום שעד שהיה מספיק להתקשר, הניידת כבר היתה ממשיכה בדרכה ופוגשת בנאשם 1. בנוסף, נאשם 1 העיד בבית המשפט שנאשם 5 היה תצפיתן וכך גם נאשם 3, אך הם לא אמר ומי סיכם עמו על תפקיד זה ומי אמר לו שזה יהיה תפקידו. כמו כן, לא נערך עימות בין נאשם 5 לבין הנאשמים 1 ו- 3 שהפלילו אותו ובכך רואה הסנגור מחדל חקירתי חמור. עוד טוען הסנגור לסתירות שנפלו בגרסת נאשם 2 בנוגע למיקומו של נאשם 5 וחלקו הנטען באירוע. לפיכך, טוען הסנגור כי יש לדחות את ניסיונה של המאשימה לבסס את הרשעתו של נאשם 5 על עדויות נאשם 1 ו- 2. מדובר בגרסאות מלאות סתירות ופרכות שאין לקבלן. יתרה מכך, נאשמים 1 ו- 4 כלל לא דיברו על כך שנאשם 5 היה שותף. באשר להפללה הנטענת של נאשם 3, טוען הסנגור כי לא סביר והגיוני שנאשם 3 שהיה חבר טוב שלו יפליל דווקא אותו ולא מישהו שהוא לא מכיר. לפיכך, מדובר בגרסה סתמית, חסרת בסיס ושטותית שאין לקבלה.

65. עוד נטען כי התנהגות נאשם 5 לאחר האירוע אינה מלמדת על אשמתו, נהפוך הוא. הוא נעצר כחודש לאחר שנעצר ויתר הנאשמים. בתקופה זו הוא יצא את הארץ שלוש פעמים לירדן, שם מתגוררת משפחתו, וחזר ללא בעיה. נטען כי הוא ידע שהנאשמים עצורים, כפי שידעו כל בני הכפר, ואילו היה מעורב באירוע, סביר להניח כי לא היה שב לישראל. נטען כי נאשם 5 הינו אדם נורמטיבי הלומד באוניברסיטה וכי התנהגותו זו מלמדת על חפותו.

66. טענות בנוגע לניהול ההליך: הסנגור טוען כי פעמים רבות פנה למאשימה במטרה לחסוך זמן שיפוטי אך נענה בשלילה והמאשימה היא שבחרה לגרור את התיק להוכחות. כמו כן, המאשימה סירבה להצעה שהוצעה על ידי המגשר בהליך הגישור ובחרה לנהל את התיק.

דיון ומסקנות

67. כאמור, עניינם של נאשמים 1 ו- 3 הסתיים בגדר הסדרי טיעון וכמפורט לעיל. נאשמים אלה היו בלב האירועים והיוו את הגרעין הקשה שבו: נאשם 1 היה היוזם ומי שסחף אחריו את יתר המעורבים לזירת האירועים, נאשם 1 היה זה שעמד באמצעו של הכביש, כאשר מצדו האחד נתיבים המוליכים לכיוון שכונת ארמון הנציב, אלו הנתיבים הקרובים לכפר ממנו באו הנאשמים, ומצדו האחר נתיבים המוליכים לכיוון מרכז העיר ירושלים. נאשם 1 בחר לעמוד במקום זה על מנת שיוכל ליידות אבנים לעבר מכוניות הנעות בשני הכיוונים, ממרחק קצר, ובאופן שיוכל לזהות ולהבדיל בין נוסעים יהודים לבין נוסעים מוסלמים, וליידות האבנים אך לעבר כלי רכב בו היו יהודים. על פי התמונות והשחזור ניתן לראות כי נאשם 1 עמד במקום בו היו אבנים עגולות, בגדלים שונים, כחלוקי נחל, ואלה היוו עבורו מאגר ליידוי. נאשם 3, אשר כאמור גם עניינו הסתיים בהסדר טיעון כמפורט לעיל, עמד בסמוך לשפת הכביש, בצד הפונה לכיוון הכפר, קרוב לנתיבים המוליכים לשכונת ארמון הנציב, נתיבים בהם נהג המנוח. נאשם 3 אף הוא ידה אבנים לעבר המכוניות וכן מסר אבנים לנאשם 1. תמונה זו מצטיירת גם מעדותם של נאשמים 2, 4.

נאשמים 2 ו- 4:
68. אין חולק כי נאשמים 2 ו- 4 הלכו עם נאשמים 1 ו- 3 לכיוון הכביש. השאלה היא האם נאשמים אלה עמדו על סלע המרוחק מהכביש (ר׳ התמונות נ/1-נ/2) ולא ידו אבנים כלל, ובכל מקרה לא לעבר רכבים, זאת כטענתם, או עמדו בסמוך לכביש ולקחו חלק ביידוי אבנים, לעבר רכבים או לכיוון נאשם 1 על מנת לציידו ב״תחמושת״, או שני אלה גם יחד. לצורך בחינת סוגיה זו, מונחות לפני, בין היתר, עדויות הנאשמים בבית המשפט, אמרותיהם אשר נמסר ובמהלך חקירתם ועדות נאשמים 1 ו- 3 אשר העידו במהלך המשפט, לאחר שעניינם הסתיים, ועדותם הנה כעדות כל עד. אמרותיהם של נאשמים 1 ו- 3 הוגשו והתקבלו במסגרת סעיף 10א׳ לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל״א-1971, ובהמשך תבוא התייחסות לשאלת משקלן כראיה לאמיתות תוכנן. ייאמר כבר עתה כי לאחר שמיעת הנאשמים, לרבות נאשמים 1 ו- 3, בעדותם בבית המשפט, יש, באופן ברור, להעדיף אמרותיהם בחקירתם במשטרה על פני עדותם בבית המשפט. בכל הנוגע בנאשמים 1 ו- 3, אלה, בעדותם לפניי, ביקשו להתכחש אף למעשיהם שלהם, מעשים בגינם הורשעו ונדונו על פי ובהתאם להודאתם, תשובותיהם לא היו קוהרנטיות, ובהמשך ביקשו להרחיק הנאשמים האחרים ועדותם היתה מגמתית ומתפתלת. טענות נאשמים 2 ו- 4 (נאשם 5 לא הפליל עצמו בחקירתו במשטרה) לענין אמרותיהם במשטרה לא נמצאו אמינות ומהימנות, כפי שיפורט בהמשך.

נאשם 2
69. נאשם 2, בתחילת עדותו בבית המשפט, הכחיש כי ידה אבנים לעבר רכבים וטען כי עמד על הסלע המצוי במרחק גדול מהכביש. בחקירתו הנגדית אישר נאשם 2 כי הלך לכביש בעקבות דברי נאשם 1, אשר ״שכנע אותנו לרדת, להסית אותנו לרדת לזרוק אבנים על מכוניות על הכביש למטה״, ולפיכך כל הנאשמים, למעט נאשם 5, ירדו עם נאשם 1, והוא ונאשם 4 נותרו לעמוד על הסלע. כזכור, נאשם 2 תיאר את מעשי נאשמים 1 ו- 3: נאשם 1 נעמד באמצע הכביש ונאשם 3 סמוך למעקה, פניהם היו מכוסות והם יידו אבנים (נאשמים 1 ו- 3) ואילו הוא, נאשם 2, דיבר בטלפון ועישן. כאשר שמע קול חבטה וראה את עמוד החשמל נופל, כולם נסו מהמקום, זאת לאחר שראה שמקור הרעש הוא בפגיעת הרכב בעמוד החשמל. יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית של נאשם 2 הייתה התפתחות: הוא אישר דברים שאמר בחקירתו במשטרה לפיהם עמד קרוב לנאשמים 1 ו- 3 (מרחק של 7-8 מ'), ראה שרכב מאזדה קטן מתקרב ונאשם 1 ידה אבן שפגעה בנהג הרכב פגע בעמוד והתדרדר לוואדי. בהמשך חקירתו הנגדית אישר נאשם 2 כי ידה 4-3 אבנים לכיוון הוואדי וכאשר נשאל מדוע עשה כן השיב: ״אבל זה היה מרחוק״, אמר כי תפקידו היה להיות ״משקיף״. נאשם 2 ביקש לסייג דברים שאמר בחקירתו וטען כי אמר כך עקב לחץ החוקר שאמר לו שעורכת דינו ממתינה בחוץ ו״נאלצתי לספר כל דבר כדי לראות אותה״.

70. באשר לאישום 2 - נאשם 2 התכחש, בהודעתו השנייה (ש' 103) לאמירותיו ואמר כי נאלץ לספר זאת לחוקר, אך אמר כי אינו זוכר מדוע ואינו זוכר האם היה באותו אירוע. כאשר נשאל אם הוא זוכר שזרק אבנים השיב: ״גם דבר כזה. לא יודע מה המרחק מהמשטרה״. בחקירתו לב״כ נאשמים 4 ו- 5 אמר נאשם 2 כי נאשם 5 עזב בטרם נאשם 1 דיבר על יידוי אבנים, אינו זוכר באשר לסיכום לפיו נאשם 5 ישמש כתצפיתן ונכון שנאשם 4 לא ידה אבנים. לגבי הפוסט בפייבסוק אמר כי הוא לא כתב אותו פוסט אלא רק ״עשה לייק״. יוער כי בתשובותיו לשאלות ב״כ נאשמים 4 ו- 5 אישר נאשם 2 כל הנחה שהונחה לפניו כאשר, למעשה, התשובות באופן השאלה, הונחו לפתחו.

71. אמרות נאשם 2 בחקירתו במשטרה:
בהודעתו מיום 24/9/17 (ת/9), מפרט הנאשם 2 את מעשיו ביום האירוע עד לפגישתו עם נאשם 3 ונאשם 4. לאחר מכן שלושתם ירדו לכפר ופגשו בנאשם 1. הארבעה הלכו לשכונת אבו חאמד ובדרך פגשו בנאשם 5. בהמשך, אמר להם נאשם 1: ״בואו נלך לכביש החדש ונזרוק אבנים על רכבים של יהודים שנוסעים משם בגלל שזה היום החג שלהם״. נאשם 5 נשאר בביתו והיתר הלכו לכביש דרך הוואדי. נאשמים 1 ו- 3 כיסו את פניהם ונאשם 2 כיסה ראשו בכובע מהקפוצ'ון שלבש. לאחר מכן נאשם 1 ״ירד לאמצע של הכביש בין שני הדרכים... ומוחמד טוויל עמד על הכביש. מאחורי הברזל של הכיש ואני וואליד עמדנו על ההר קרוב אליהם והם התחילו לזרוק אבנים על הרכבים של היהודים שעולים וגם האלה שיורדים וחלק מהרכבים המשיכו בנסיעה וחלק מהרכבים עצרו... ירדו והתחילו לקלל את האלה שזרקו. מוחמד שהיה עומד מאחורי הברזל היה זורק אבנים לעבר הכביש ואחרי זה הוא ירד לרחוב והתחילו לזרוק אבנים על הרכבים הוא ועבד. רכב שהגיע בירידה מהכביש החדש והיא הייתה הרכב האחרון מהרכבים שזרקו עליהם אבנים, היה רכב מאזדה קטנה וכאשר זרקו עליה האבנים מוחמד טוויל ועבד דוויאת
את האבנים זרק עבד דוויאת
הוא האבן שפגע בנהג... והרכב נכנס בעמוד... ושמעתי את הקול כאשר הרכב נכנס בעמוד, אחרי זה עבד דוויאת
ברח... ומוחמד טוויל בא לכיוון שלנו איפה שהיינו עומדים באמצע הוואדי... ופגשנו את פלוני וראיתי אותו צופה בתאונה ואומר שזה רכב של בחורה ערביה... עבד היכה את פלוני ואמר לו לשתוק ולא לדבר על הנושא...״
בהמשך הודעתו, אומר נאשם 2 כי המרחק בינו לבין חבריו, אשר ידו את האבנים לעבר הרכבים היה 7 - 8 מ'. המרחק בין נאשם 1, שעמד באמצע הכביש, לבין הרכבים, היה כחצי מ'. לשאלה על כמה רכבים יודו אבנים השיב: ״אולי בערך 13-12 רכבים שזרקנו עליהם, עבד דוויאת
הכי הרבה״. נאשם 3 זרק אבנים לנאשם 1 ועמד בסמוך למעקה. לדבריו של נאשם 2, בהודעה זו, הוא לא זרק אבנים לעבר הרכבים ״אבל אני הייתי זו רק אבנים אבל לא על הרכבים, הייתי זורק אבנים לכיוון הברזל של הרחוב והאבנים אני זרקתי לא פגעו במשהו והזריקות היו לכיוון הוואדי״. בהודעה זו מתייחס נאשם 2 גם לנאשם 4, לאחר שהוצגה לפניו תמונת נאשם 4, ואמר: ״...וליד אלאטרש והוא זה שהיה עומד לידי בזמן הזריקות וגם הוא זרק אבנים כמו מוחמד טוויל...״. יצוין כי דבריו אחרונים אלה של נאשם 2, סותרים את גרסת ולפיה הוא ונאשם 4 עמדו על סלע, מרוחקים מנאשמים 1 ו- 3.

72. השוטר משה לוי, שביצע השחזור עם נאשם 2 (ת/18), העיד על אופן עריכת השחזור, על מעשיו הרצוניים של נאשם 2 אשר הוביל לנקודה ממנה יודו האבנים, וניתן לחזות בהתנהלות, המשוחררת יחסית, של נאשם 2. השחזור בוצע בשפה הערבית, נאשם 2 הבין הנעשה. השוטר עלא טפלה גבה הודעתו ת/45 של נאשם 2.

73. מסקנת ביניים: יש להעדיף אמרות נאשם 2 בחקירותיו במשטרה על פני עדותו בבית המשפט וזאת מכמה גורמים: האחד - ניכר היה בשעת עדותו, שבאה לאחר שעניינם של נאשמים 1 ו- 3 הסתיים, והם אף העידו כעדי תביעה וביקשו לצמצם ככל האפשר את חלקם של יתר הנאשמים, כי הנו מבקש לסייג מאוד את חלקו, להמעיט ממעשיו, ובמיוחד בלט הדבר בחקירתו לב״כ נאשמים 4 - 5, שם השיב תשובות מכניות, אישר כל הנחה שהונחה לפניו כאשר התשובות הוטמנו, למעשה, בגוף השאלה, אף מבלי לרדת לגופם של דברים. הגורם השני - מקורו בכך שלא נמצא בסיס לטענתו לפיה אמר דברים מתוך לחץ השוטר ועל מנת שיתאפשר לו להיפגש עם עורכת דינו שהמתינה לו. גורם נ וסף מצוי בעדות הנאשמים האחרים וכפי שיפורט. לכך יש להוסיף, כי יש בעדותו של נאשם 2 בבית המשפט, שעה שהעיד להגנתו ונחקר על ידי הצדדים ולאחר שמתן אמרותיו הוכחו על ידי גוביהן, כדי לשמש ראיות כנגד נאשמים 4 ו- 5. כן הדבר גם באשר לנאשם 4 (ותיאורטית גם לגבי נאשם 5 אולם עדות נאשם זה לא מצמיחה ראיות כנגד הנאשמים האחרים). בהודעתו מיום 25/9/17 (ת/9), אומר נאשם 2, בין היתר, כי נאשמים 1 ו- 3 כיסו פניהם, הוא עטה על ראשו את כובע הקפוצ'ון, פירט מעשי נאשמים 1 ו- 3 שיידו אבנים והיכן עמדו ואת המנוסה לאחר שנפגע רכב מאזדה. באותה הודעה אומר נאשם 2 כי המרחק בו עמד מהנאשמים 1 ו- 3 היה 7 - 8 מ', יודו אבנים לעבר 12-13 כלי רכב, הוא נקט במילים ״שזרקנו עליהם״ ומציין כי נאשם 1 ״זרק הכי הרבה״, אמר ״אני הייתי זורק אבנים לכיוון הוואדי״. כפי שיובהר, באשר לנאשם 4, אומר נאשם 2 כי נאשם 4 עמד בסמוך אליו ״וגם הוא זרק אבנים״ כמו נאשם 3. דהיינו, בעדותו בבית המשפט מעיד נאשם 2 גם לגבי נאשם 4: היכן עמד נאשם 4 ומה עשה. בדו״ח ההובלה וההצבעה שנעשה ביום 26/9/15 (ת/18), מצביע נאשם 2 באופן מדויק למדי על מקום עמדו, שאינו רחוק כלל מהכביש, אומר כי ״התחלנו לזרוק על הרכבים שיורדים״ (כלומר אלו הנתיבים הסמוכים אליו), מפרט כי נפגעו כארבעה כלי רכב, מצביע גם על המקום בו עמד נאשם 4, מפרט את פרק הזמן בו יידו אבנים (כרבע שעה), מצביע היכן עמד בתחילה ולהיכן התקרב בהמשך (לכביש), מציין, יותר מפעם, כי ״כולם זרקו אבנים״, אך מבקש לאחר מכן לסייג זאת באומרו כי לא ראה מה כל אחד עשה אך הוא יודע שגם האחרים יידו אבנים ״בכך שהיו איתי והיו האבנים....״. כאן יש להזכיר הפוסט המופיע בחשבון הפייסבוק שלו, שלטענתו הוא לא כתב אותו, אך הפוסט מסתיים במילים ״בירושלים האבן תדבר״. בהודעתו ת/45 (מיום 3/10/15), קושר נאשם 2 את נאשם 5 בכך שממקם את נאשם 5 כתצפיתן ועל נאשם 5 הוטל להזהירם מעיני המשטרה באמצעות הטלפון. בהודעה זו נאשם 2 ממקם עצמו במרחק של כ- 5 מ׳ מהכביש ״על סלע גדול״, ושוב, קושר את נאשם 4 אליו באומרו שנאשם 4 עמד לצדו, מפרט, שוב, מעשי נאשמים 1 ו- 3 ואומר, בין היתר: ״אני וואליד אלאטרש ומוחמד טוויל זרקנו אבנים על הרכבים שנסעו בכביש בירידה, עבד דוויאת
זרק אבנים על רכבים שנסעו משני הכיוונים... הוא עמד באמצע... ואחרי זה אנחנו, כלומר אני ווליד אלאטרש ומוחמד טוויל זרקנו אבנים על הרכבים שנסעו בכביש בירידה, עבד דוויאת
זרק אבנים על הרכבים שנסעו משני הכיוונים... אני, ווליד אלאטרש ומוחמד טוויל זרקנו אבנים לעבר עבד דוויאת
כדי שישתמש בהם לזרוק לעבר הרכבים שעוברים ברחב וכך עשה״. לאחר מכן ניסה להתקשר לחברתו, וליד אלאטרש צילם את נאשמים 1 ו-3 בשעת יידוי האבנים ואז עבר רכב מאזדה, נאשמים 1 ו- 3 יידו לעברו אבנים ואז שמע רעש, ראה עמוד חשמל נופל וכולם ברחו מהמקום, ״וחזרו ליד בית ווליד אלאטרש ושם ראינו את פלוני באותו מקום בו ביקשנו ממנו לעמוד ותצפת״.
בהמשך הוא מספר על שיחת הנאשמים שלא לחשוף מעורבותם, ומוסיף כי יודו אבנים גדולות שכן בכוחן להזיק יותר.
לכל אלה, יש להוסיף הראיות הקשורות בנאשמים 1 ו- 3: עדותם בבית המשפט ואמרותיהם, כמפורט להלן.

74. נאשם 1, אשר עדותו הנה כעדות עד, מסר אמרות אשר יש בהן לסבך את הנאשמים האחרים (כפי שיפורט). הודעותיו התקבלו במסגרת סעיף 10 א׳ לפקודת הראיות. באשר לנסיבות גביית הודעותיו העידו חוקריו: השוטר בלאל גאנם גבה הודעתו מיום 8/10/15 ומיום 13/11/15. השוטר גאנם זומן (שוב) לעדות לאחר מתן עדות הנאשם 1 בבית המשפט והסתייגות נאשם 1 מדבריו שבהודעותיו. לדברי השוטר בלאל גאנם, ההודעות נמסרו באופן רגיל, שוטף, ללא אירוע חריג. אף שהשוטר גאנם אישר כי אינו זוכר בשעת מתן עדותו את גביית ההודעה, הוא העיד על נוהל עבודתו, העובדה שהוא מציין קיומם של פרטים חריגים, ומעדותו עולה כי לא היה כל דבר מה חריג בהתנהלות נאשם 1 ולא היה, מבחינתו של השוטר, כל צעד שיוביל לכך שנאשם 2 יפרט פרטים שלא היו, מסיבות של לחץ, או השפעה. כך גם עולה מעדות השוטר וויאם עאמר אשר גבה הודעתו של נאשם 1 מיום 6/10/16. לנאשם 1 הוסברו זכויותיו. השוטר עאמר וידא כי הנאשם הבינן. איש שב״כ, המכונה ויצמן, העיד אף הוא לאחר עדותו של נאשם 1, אודות חקירותיו את הנאשם (בימים 25/9/15, 26/9/15 ומה-6/10/15). המכונה ויצמן היה אחראי על חקירת נאשם 1. לדבריו של החוקר, נאשם 1 הודה, מיד בתחילת החקירה, ביוזמתו, האווירה היתה טובה. לדבריו, לא הופעלו כל אמצעי לחץ או איומים. נאשם 1 פתח, מיד במסירת גרסתו, בדברים אודות מעשיו. בחקירתו השנייה של נאשם 1 דווח לחוקר שהנאשם צועק בתאו. החוקר ביקש לדבר אתו וכתב זכ״ד בעקבות כך: נאשם 1 אמר לחוקר שקשה לו לשהות בתאים, מרגיש מחנק ורוצה לעבור לבית סוהר. החוקר שאל אותו אם הוא רוצה לפגוע בעצמו, שאלה שהיא מחובתו, הנאשם שלל זאת. השיחה, למרות תוכנה, הייתה באווירה טובה, לא היה דבר מה חריג, הנאשם 1 הביע חרטה גם בשיחה זו, והחוקר ויצמן לא שמע מפי הנאשם כי כל מי שחוקר אותו הפעיל נגדו אמצעי שאינו ראוי, ושלל כי הדברים שנרשמו מפי הנאשם 1 הם בעצם דברי החוקרים ״הוא התחיל בעצמו להודות...״. החקירה השלישית את נאשם 1 ארכה כחמש שעות, הנאשם 1 כובד בשתייה והיה נינוח.

75. לאחר שמיעת עדותם של חוקריו של נאשם 1 ובשים לב גם לשחזור שנערך עמו, לא מצאתי כי בא בסיס כלשהו לטענות נאשם 1 באשר לכך שדברים שבאו באמרותיו לא באו מפיו, מיוזמתו, מרצונו החופשי ולאחר הפעלת אמצעי פסול. כן יש להוסיף כי נאשם 1, כמו גם נאשם
3, אשר העידו כעדי תביעה לאחר שדינם נגזר, עשו, במהלך עדותם בבית המשפט, ככל יכולתם להימנע מסיבוכם של יתר הנאשמים. לא רק זאת, אלא שבתחילת עדותו נאשם 1 אף טען שהנו חף מפשע.

76. גם באשר לנאשם 3 העידו, לאור טענותיו לאחר עדותו, גובי הודעותיו. איש השב״כ, המכונה אחיה, אליו הפנה נאשם 3 טענותיו, העיד כי היה החוקר הממונה בנוגע עם נאשם 3. החוקר העיד כי באשר לנאשם זה קיימים 8 זכד״ים, חמישה מתוכם בחקירת נאשם 3 על ידי העד: העד שלל טענת נאשם 3 בדבר חקירת לחץ, איומים, השמתו בצינוק, העיד כי החקירות היו באווירה טובה ללא הפעלת כל לחץ או איום ״או כל דבר״. החוקר העיד עוד כי היו שלבים בהם אכן היה קשה לנאשם 3, הוא (הנאשם) בכה והעד הרגיע אותו (הבכי בגלל אמו של הנאשם). העד לא זכר לומר אם נאשם 3 היה אזוק בידיו בחקירה, אך שלל אזוק ברגליים המיועד לנחקרים אלימים. העיד כי דיבר וגם על נושאים אחרים (כגון על סוסים). גם חוקר השב״כ המכונה דייגו, אשר חקר את נאשם 3 (ביום 20/4/17), העיד כי לא הופעלו כל לחצים פסולים כטענת הנאשם, הוא לא היה עד לכך, לא הוכנסו לנחקרים מילים לפה, נאשם 3 מסר הסיסמא לטלפון שלו לאחר שנתבקש. לכך יש לצרף עדות שוטר פואד כהן אשר גם הוא לקח חלק בחקירת נאשמים 1 ו- 3. לדבריו בעדותו, לא הופעלה כל אלימות, כל דבריהם נרשמו, לא הושמו לנאשמים ״דברים בפה״ ונשללו טענות הנאשמים באשר ללחצים כטענתם (החקירה על ידי עד זה היה בשפה הערבית). כך גם העיד השוטר קאמל פלאח.
ניתן לומר, אם כן, בנקודה זו כי לא ניתן לקבל טענות נאשמים 1 ו- 3 באשר לכך שהודעותיהם אינן משקפות דברים שבאו מפיהם מרצונם הטוב והחופשי. עדויות החוקרים והשוטרים מקובלות עליי. לא מצאתי פגם במהימנותם או אמינותם ולא נמצא בסיס לטענות הנאשמים.

נאשם 1
77. נאשם 1 נקרא להעיד מטעם המאשימה. במהלך עדותו אמר שאינו זוכר את אירועי אותו יום. על אף שהורשע עפ״י הודאתו, טען כי הוא חף מפשע. עמד על כך, בשעת עדותו בבית המשפט, כי הוא היחיד שזרק אבנים על מכוניות, אמר כי הוא אינו זוכר את דבריו במשטרה, אינו זוכר מי היה אתו באירוע, אינו יודע מדוע יתר הנאשמים, נאשמים עמו. הסביר כי הוא ידה אבני ם מאחר שמוקדם יותר שוטר ערך עליו חיפוש ללא סיבה. על אף דברים אלה, בהמשך עדותו, נאשם 1 אמר כי הנאשמים האחרים היו רחוקים ממנו שעה שידה אבנים, הוסיף כי בחקירתו היה בלחץ, חוקר איים עליו, קילל אותו, ועל כן אמר, לבסוף, כתוצאה מהלחץ, כי יתר הנאשמים יידו אבנים. בהמשך חקירתו הראשית, הסכים לומר כי גם נאשם 3 יידה אבנים, נאשמים 2 ו-4 היו על הגבעה ונאשם 5 היה בשכונה, אם כי בהמשך אישר כי נאשם 5 תצפת על יידוי האבנים ממקום עמדו בשכונת ״אבו חאמד״, ולהערכתו נאשם 5 עמד כ-300 מטר ממקום התאונה. בהמשך חקירתו, סירב הנאשם להשיב על שאלות. הודעותיו התקבלו במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות: ההודעות: ת/8, ת/18 - השחזור, ת/24, ת/25, ת/51. בחקירתו הנגדית לא השיב הנאשם לשאלות ב״כ נאשם 2 וענה על שאלות ספורות לב״כ נאשמים 4 ו-5, באופן שניקה כליל את נאשם 5 מידיעה כלשהי בדבר האירועים הצפויים.

אמרות נאשם 1:
78. בהודעה (ת/8), מיום 25.9.15, שעה 11:16, נאמר לנאשם 1 כי הוא מואשם ביידוי אבנים על רכבים של יהודים בתקופה האחרונה. הנאשם 1 פתח את דבריו באומרן: "הדבר הזה הוא נכון", ובהמשך מפרט כי בערב החג של ראש השנה של היהודים, הוא היה בבית לחם. לפנות ערב הוא חזר לביתו, וחברו, נאשם 3, התקשר אליו והזמין אותו לבלות. השניים קבעו להיפגש ליד המסגד. בדרכו, נעצר על ידי שוטרים לביקורת, השוטר בדק את תעודת הזהות שלו, לאחר מכן השליך אותה על הרצפה, ערך עליו חיפוש וקילל אותו ואת הוריו. הנאשם אמר כי הוא שתק ומאוד כעס על התנהגות השוטר. הוא חזר לבית ובסמוך לשעה 21:00, לקח דגל של חמאס שהיה ברשותו, זאת על מנת לכסות את פניו. חזר לכפר למסגד ״אל עומרי״, ופגש בסמוך לשעה 22:30 בנאשמים 2, 3 ו-4. הוא לא סיפר לשני חבריו אלה על האירוע עם השוטר ולאחר מספר דקות אמר להם: ״בואו נלך להכות את הרכבים של המתנחלים. בהתחלה הם סרבו ואחרי זה אמרתי להם יאללה נלך והסכימו״. ארבעתם יצאו מהשכונה, ירדו לוואדי, הוא כיסה את פניו בדגל החמאס, חבריו כיסו פניהם בחולצותיהם. נאשם 1 נעמד בכביש, וכפי שעולה מהודעתו, הוא נעמד באמצע הכביש בין שני הנתיבים. נאשם 3 עמד על המדרכה מולו, נאשמים 2 ו-4 עמדו מאחורי נאשם 3 בכמה מטרים: ״אבל הם קרובים מאתנו ואנחנו רואים אחד את השני״. במקום עמדו היו אבנים, הוא הרים אבנים וכולם החלו ליידות אבנים על הרכבים: ״של היהודים שיורדים מהצד של רח' חברון, נסעו בערך 6-7 רכבים, גם של יהודים וגם של ערבים, וכל הרכבים שזרקנו עליהם אבנים היו נוסעים ולא עצרו, וכשזרקנו את האבנים עליהם לא שמתי לב בכמה רכבים פגענו. הרכב האחרון היה מסוג מאזדה קטנה שירדה מלמעלה במהירות, ואני הייתי מחזיק באבן שלקחתי ממקום שהייתי עומד, כאשר הרכב התקרב שמתי לב שיש שני אנשים ברכב, איתי קרוב מהרכב, בערך מטר או שני מטר, זרקתי את האבן שהייתי מחזיק על הרכב, על החלון של הנהג, והזכוכית של הרכב התנפץ קצת ואני וחבריי ברחנו לכפר וכשהגענו לכפר עמדנו בשכונה של אבו חאמד, וראינו את אותו הרכב שזרקתי עליו אבנים בוואדי וראיתי משטרה ואמבולנסים...". בהמשך נודע לו שנהרג מתנחל, זאת לאחר שנכנס לחשבון הפייסבוק שלו. לאחר כמה ימים, נפגש נאשם 1 עם נאשמים 2, 3 ו-4 והם סיכמו ביניהם כי במידה שייעצרו על ידי המשטרה: ״נספר שאנחנו הינו הולכים לעשן בוואדי ״. בהודעתו זו אמר, בנוסף, כי הוא עמד במקום בו עמד: ״כי שם יש הרבה אבנים במקום בו עמדתי וגם על מנת להיות קרוב לרכבים וכן אפגע יותר״. לשאלה מה עשו חבריו שהיו אתו כאשר זרק אבנים, השיב: ״כל האלה שהיו איתי זרקו אבנים על רכבים של היהודים״. לשאלה מה המרחק בינו לבין חבריו בשעת יידוי האבנים, השיב: ״רק הרציף מפריד בינינו ורואים אחד את השני... ובאזור הייתה תאורת רחוב״. עוד הוסיף כי הוא לא הבדיל בין רכבים של נוסעים יהודים לנוסעים ערבים והוא יידה אבנים לעבר כולם. כאשר נשאל האם הוא יודע מה יכול להתרחש שעה שאבן פוגעת ברכב, אמר כי הרכב יאבד שליטה, אולי תתרחש תאונה והנהג יפגע.

79. בהודעתו מיום 8.10.15 (ת/23), אמר נאשם 1 שהוא לקח חלק בעימותים על רקע הירצחו של הנער אבו ח'דר, זרק אבנים ובקבוקי תבערה, זאת כפי שסיפר בהודעה קודמת. באותה הודעה, אמר כי פלוני (נאשם 5) שתמונתו הוצגה לו, בשעה שהוא ואחרים יידו אבנים בליל האירוע, עלי עמד מרחוק והסתכל בנאשמים האחרים כשהם מיידים אבנים.

80. בהודעתו (ת/51) מיום 7/10/15, נשאל הנאשם 1 האם בהמשך להודעותיו הקודמות, ישנו אדם נוסף שלקח חלק ביידוי האבנים והוא לא סיפר עליו. הנאשם 1 אמר: ״יש את פלוני בן 17 מצור באהר, לומד, היה מתצפת אז בזמן זריקת האבנים על היהודי בחג ראש השנה העברי האחרון... בשכונת אבו חאמד, עמד שם ואם היה רואה משטרה היה אומר לנו״. עוד אמר כי נאשמים 2, 3 ו-4 דיברו עם נאשם 5 ואמרו לו שאם המשטרה תגיע, שיתקשר אליהם. בהודעה זו הוא אומר שהמרחק של נאשם 5 ממקום עמדו, בעת יידוי האבנים, היה בערך כ-500 מטרים. עוד הוסיף, כי לאחר שהאבן פגעה בחלון הקדמי ונפצה את החלון, הרכב המשיך בנסיעה כ-200 מטר. לשאלה ״ממה שהבנתי שפלוני היה מודע למה שתעשו?״, השיב: ״כן, פלוני סובל ממחלת לב, ואנחנו אחרי התאונה תיאמנו סיפור שאנחנו הינו בדרכנו לשתות ולעשן חשיש בצד השני של הכביש, וגם כן פלוני ידע מזה״. בהודעה זו חוזר נאשם 1 על כך שהאבנים שיודו נלקחו מאי התנועה בצד הכביש, הוא עמד באמצע הכביש ושלושת האחרים, דהיינו נאשמים 2, 3 ו-4, היו: ״זורקים לי ליד״. לשאלה: ״למה שיתנו לך כשאתה באמצע הכביש?״, השיב: ״כדי שנזרוק על הרכבים״. הוא שוב אמר כי עמד באמצע הכביש על מנת שיהיה קרוב יותר לרכבים ועל מנת שיוכל לזהות אם הנוסעים הם יהודים או ערבים, וכמובן לא היה זורק אבנים על נוסעים ערבים. עוד אמר כי הם העדיפו לידות אבנים בכביש מהיר מאחר שפחדו ממסתערבים או ממשטרה, כפי שיש בכיכר הכניסה לכפר. כן אמר כי לאח ר שנודע לו כי אדם נפטר כתוצאה מהתאונה, הוא אמר לחבריו: ״אכלנו חרא ויש מאסר עולם״. כן אמר בהודעה זו כי הוא זוכר שהאבן פגעה בפינה של השמשה הקדמית מצד הנהג: ״ואני אז סיפרתי לאמיר טוויל שהאבן פגעה בפני
ו, אבל לא הייתי בטוח...״. גם בהודעה זו הוא פירט את חלקו ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה באירועי אבו ח'דר ומסר פרטים על מעורבים נוספים. עוד אמר כי גם נאשם 2 לקח חלק בהשלכת אבנים ובקבוקי תבערה באותם אירועים של אבו ח'דר.

81. בהודעה (ת/23), מיום 9.10.15, שוב מפרט הנאשם 1 את חלקו ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה בעימותים שפרצו בעקבות הרצחו של הנער אבו ח'דר, מצביע על מעורבים נוספים ואמר כי נאשם 5 עמד בשעת יידוי האבנים בערב ראש השנה מרחוק וצפה בנאשם 1 וביתר הנאשמים כשהם מיידים אבנים.

82. בשחזור שבוצע עם הנאשם 1, ביום 26/9/15 (ת/19) (שחזור שתועד), הוביל הנאשם את צוות החוקרים למקום האירוע, הצביע על מקום עמדו, ואמר: ״התחלנו לזרוק על הרכבים שיורדים... ובסוף הגיע זה הרכב האחרון זרקנו עליו את האבן הראשון כמו האבנים האלה, פגע בזכוכית מלמטה״. לדבריו, הוא זרק אבנים על כארבע מכוניות, הוא הראה מהיכן הוא הרים את האבנים, את גודלן, הצביע על המקום מולו, בו עמד נאשם 3, ועל המקום בו עמדו נאשמים 2 ו- 4, מעט מאחורי נאשם 3 (מעט מאחורי הגדר). לדבריו, דובר על כך שהרכב שנפגע הוא הרכב האחרון לעברו יידו אבנים. ציין כי בין הרכב הראשון עליו יידו אבנים לרכב האחרון, חלפה כרבע שעה. בפתח השחזור הוא הצביע על המקום בו עמדו בתחילת יידוי האבנים. כן הצביע נאשם 1 על המקום בו פגע הרכב האחרון (כלומר רכבו של המנוח). בשלב מסוים הנאשם 1 אף הגדיר באופן מדויק היכן עמד כל אחד מהנאשמים 2, 3 ו- 4, אמר כי כולם זרק ו אבנים, במילה ״כולם״ הוא כלל את נאשמים 2, 3 ו- 4, אם כי ציין שלא ראה בעיניו את האחרים מיידים, אולם הוא יודע שאחרים יידו אבנים: ״בכך שהיו איתי והיו אבנים כשהיו״. הוא הצביע על המקום בו עמד שעה ששמע את כל הפגיעה, אם כי הוסיף כי חשב שהמשטרה הגיעה וירתה רימון הלם.

נאשם 3:

83. נאשם 3 אמר, בעדותו בבית המשפט, כי הרשעת ובאה נוכח כך שמסר אבנים לנאשם 1. כן העיד כי בתחילה לא הייתה הסכמה להצטרף לנאשם 1 שביקש מהם ליידות אבנים. הוא הלך עם נאשמים 2 ו- 4. נאשם 2 ביקש ממנו להשתמש במכשיר הסלולארי שלו על מנת לדבר ע ם חבר ת ו. נאשם 1 חצה את הכביש ונעמד באמצעו. הוא עצמו היה בצד הכביש, לדבריו, נאשמים 2 ו- 4 עמדו במרחק של כ- 100 עד 200 מטרים ממנו, רחוקים מהכביש. נאשם 1 כיסה את פניו, ביקש למסור לו אבנים ונאשם 2 מסר לו אבנים שהרים מהרצפה, ולאחר מכן הצטרף לנאשמים 2 ו- 4. לאחר ששמעו את קולות הפגיעה, הגיע נאשם 1 ואמר כי הוא זרק את האבן שפגעה במכונית, וכולם עלו לכפר והתפזרו. בעדותו בבית משפט אמר נאשם 3 כי נאשם 2 השתמש בסלולארי, ונאשם 4 עישן. הוא פירט את האופן בו זרק את האבנים לכיוונו של נאשם 1. לגבי גרסתו במשטרה, אמר כי הדברים נאמרו תחת לחץ, ובעצם לא כך היה. למעשה, הוא חזר בו מהדברים שאמר במשטרה בעניין חלקם של האחרים, דהיינו נאשמים 2 ו- 4. לדברי נאשם 3, בעדותו בבית המשפט, החוקרים איימו שיעצרו את משפחתו, זאת בטרם תועד השחזור. הודעותיו של נאשם 3 הוגשו במסגרת סעיף 10 א' לפקודת הראיות: ההודעות ת/10, ת/29, והשחזור ת/17. בחקירתו הנגדית של הנאשם 3, על ידי באת כוח נאשם 2, אישר הנאשם את כל ההנחות שהציבה לפניו באת כוח נאשם 2, אפילו מבלי שהקשיב לשאלות, באור אוטומטי מכני. באותה דרך השיב גם לשאלות שנשאל על ידי סנגורם של נאשמים 4 ו- 5, ולעיתים אף נראה כי השיב מבלי להבין את השאלה. ניתן היה ללמוד שהוא מנסה להבין את ה תשובה הרצויה לסנגורים ולהשיב בהתאם, כאשר רוב תשובותיו היו ״כן״ ו״לא״.

אמרות נאשם 3
84. בהודעתו של נאשם 3 מיום 24/9/15 (ת/10), סיפר הנאשם כי פגש בשכונה את נאשם 4, השניים התקשרו לנאשם 1, שהגיע לאחר מכן ביחד עם נאשם 2, שאז התקשרו לנאשם 5 ושאלו אותו אם הם יכולים לבוא אליו לשחק קלפים ולעשן. בדרכם אליו, הציע אחד מהם לזרוק אבנים לעבר רכבים של יהודים: ״ושמנו רעלות תוך כדי אנחנו יורדים דרך הוואדי. עבד דוויאת
כיסה את ראשו בחולצתו והוא עמד באמצע של הכביש, מוחמד אבו כף
(נאשם 2), עמד על מקום גבוה, לא זוכר אם שם רעלה או לא, וגם אני הייתי עומד מקום גבוה. וואליד (נאשם4), היה עומד ליד מוחמד ולא זוכר אם היה רעול או לא. זה היה בערך בשעה 10 או 11 בלילה. עבד היה עומד באמצע של הכביש וזורק אבנים על הרכבים שנסעו ואנחנו היינו זורקים לו אבנים על הרצפה והמרחק בינינו היה חמש מטר בערך, בינינו לבין עבד דוויאת
ועברו מספר רכבים וזרק לעברם אבנים ופגע ברכבים אבל המשיכו בנסיעה. אחרי זה הגיע רכב מאזדה מלמעלה, כשהיא יורדת לכיוון הכיכר, עבד דוויאת
זרק על הרכב אבנים מהצד של נהג הרכב והתחיל להגיד שהאבן פגעה לו בפרצוף, תברחו. ועלינו למרכז הקהילתי ועברנו לידו ירדנו לשכונה וראינו את פלוני בשכונה... ועמדנו והסתכלנו עד שהגיעה המשטרה והאמבולנס״. לדבריו בהודעה זו, נאשם 1 עמד באמצע הכביש על מנת להיות קרוב למכוניות ולהבחין בין יהודים לערבים: ״לא זוכר אם הוא סיפר לנו על זה או לא, אבל זה היה ברור״. המרחק בינו לבין נאשם 1 היה לדבריו חמישה מטרים ובינו לבין נאשמים 2 ו- 4: ״לא היו רחוקים, הם היו מעליי״. כאשר נאשם 1 ידה את האבן לעבר המאזדה המרחק בין נאשם 1 לרכב היה כחצי מטר. נאשם 3 אמר שהושלכו אבנים לעבר כעשרה כלי רכב. נאשם 1 היה זה שידה את האבנים: ״ואנחנו היינו זורקים לו אבנים...״.

85. בהודעתו של נאשם 3, מיום 8/10/15 (ת/29), אישר הנאשם כי מסר אבנים לנאשם 1, וכי לא ידה ביחד עמו אבנים לעבר רכבים שנוסעיהם היו יהודים. נאשם 3 שמר על זכות השתיקה לגבי חלק מהשאלות.

86. בהליך השחזור, מיום 26/915, שנערך עם נאשם 3 (ת/17), הליך שתועד, הוביל נאשם 3 את חוקריו למקום בו עמד נאשם 1, הצביע על המקום ממנו נאשם 1 הרים את האבנים, אמר כי נאשם 1 ידה אבנים לעבר מכוניות של יהודים, הצביע על המקום בו עמד (מאחורי המעקה ״לבפני
ם״), הצביע על המקום בו עמדו נאשמים 2 ו- 4, הראה כיצד השליך אבנים לכיוונו של נאשם 1. אמר כי נאשם 1 ידה אבנים לעבר כעשר מכוניות, הוסיף כי נאשם 1 אמר להם שידה אבן שפגעה בפני
ו של הנהג, וקרא לאחרים לברוח: ״ הוא אמר זה פגע לו בפני
ם זה פגע לו בפני
ם״. לאחר מכן הם ראו את המשטרה והאמבולנס ממקום היותם בשכונה. לאחר שנאמר לנאשם 3 כי מכוניות נפגעו גם מצד ימין, הוא אישר כי גם הוא ידה אבנים: ״אבל אף אחת מהן לא נפגעה מזה", וכאשר נשאל מי עוד ידה אבנים מהכיוון בו עמד, אמר: ״אלה חוץ מאלה שעמדו למעלה, גם אלה זרקו אבנים משם״. הוא נשאל האם הם, דהיינו האחרים, לא זרקו על מכוניות נוספות והשיב כי אינו יודע. בהמשך אישר, שוב, כי ידה אבנים לעבר מכוניות, אך לא ראה אם נאשמים 2 ו- 4 עשו כן ואישר את העובדה כי נאשם 1 ידה אבנים.

87. הנה כי כן, נאשם 1 ממקם את נאשמים 2 ו- 4 בקרבת מקום, מספר מטרים מאחורי נאשם 3, כולם יידו אבנים לעבר הרכבים, הפגיעה שנעשתה על ידו ברכב המאזדה נעשתה במהלך השוטף של יידוי האבנים כאשר נאשמים 2, 3, 4 עמו בזירה. נאשם 1 סיפר גם על הסיכום לסיפור הכיסוי. באשר לנאשם 5 אומר נאשם 1 כי הנאשם 5 תצפת בעת יידוי האבנים ״ואם היה רואה משטרה היה אומר לנו״. נאשם 1 פירט, כאמור, גם כיצד הנאשמים 2, 3, 4 זרקו אליו אבנים ״ליד״ ״כדי שנזרוק על הרכבים״, הכל כמפורט לעיל. דבריו מסבכים עד למאוד את נאשמים 2 ו- 4, בעיקר מבחינת מיקומם הקרוב לכביש ויידו האבנים על ידם (על רכבים ואליו). נאשם 3, אף הוא מביא לסיבוכם ולקשירתם של הנאשמים האחרים, זאת באמרותיו ובשחזור.

88. מהאמור לעיל עולה כי גם אמרות נאשם 3 והשחזור אותו ערך, שולל טענת נאשמים 2 ו- 4, לפיה השניים עמדו במקום מרוחק ולא לקחו חלק ביידוי האבנים, גם הוא סיפר כי הוא זרק אבנים עם נאשמים 2 ו- 4 לנאשם 1 שעמד באמצע הכביש. הוא עמד במרחק של כ- 5 מטרים מהנאשם 1, נאשם 1 יידה אבן ברכב מאזדה, פגע בנהג וכולם נמלטו.

89. מהאמור לעיל עולה כי נאשם 2 קושר עצמו באמרותיו ובשחזור, ללב המעגל המבצע, לחלק פעיל ומעשי מחבורת מידי האבנים לעבר כלי רכב בהם נסעו יהודים, למי שגם ידה אבנים לעבר מכוניות נוסעות וגם זרק אבנים לעבר נאשם 1 אשר עמד באמצע הכביש, על מנת לצייד את נאשם 1 באבנים ליידוי על רכבים. נאשם 2 נקשר למעשים גם לאור האמרות שמסרו נאשמים 1 ו- 3 בחקירתם במשטרה. יוזכר כי השוטר ויטלי קורילוב (חוקר זירות עבירה), העיד, בין היתר, כי היו רואים באי התנועה ״אבנים מקובעות יותר ומקובעות פחות״. על כן, הי ה צורך להעביר לנאשם ״תחמושת״ אף שעמד באי התנועה. מאמרות נאשם 2, בייחוד מזו האחרונה, עולה כי נאשם 2 היה פעיל, ידע היטב מה עושים חבריו ולקח, כאמור, חלק שלם ופעיל ביידוי האבנים לעבר רכבים, בין באופן ישיר ובין בזריקתן לעבר נאשם 1 על מנת שזה האחרון ידן לעבר רכבים.

נאשם 4
90. נאשם 4 הכחיש, בעדותו בבית המשפט, כי לקח חלק ביידוי האבנים, הוא טען כי נאלץ, בחקירתו במשטרה, להודות במעשים שלא עשה מאחר שהאחרים ״דיברו עליו״, וטען כי אמר את אשר אמר על מנת ״להתפשר ולגמור״. כמפורט לעיל, באמרתו הראשונה (ת/11), אף כי הרחיק עצמו מידיעה אודות זהות מידי האבנים, גרסה ממנה חזר בהודעתו ת/25 (שנמסרה לאחר 4 ימים). אולם גם בהודעה זו הרחיק עצמו מיידוי אבנים. בהודעתו זו מסבך נאשם 4 את נאשם 2 באומרו שתפקיד נאשם 2 היה לשרוק לאחרים ותפקידו היה לצעוק אם רואים שוטרים.

91. נאשם 4 נקשר ליידוי האבנים הן מכוח הפרטים שמסר בהודעותיו במשטרה באשר למעשיו שלו עצמו, כפי שפורט לעיל, והן מכוח ונוכח תוכן הודעות נאשמים 1, 2 ו- 3 (ר', בעיקר, סעיפים 23-20 לעיל, דברי נאשם 2 גם אודות נאשם 4) שנאמרו גם לגביו, גם זאת כפי שפורט לעיל, נוכח כן שיש להעדיף אמרות הנאשמים בחקירתם במשטרה על פני עדותם בבית המשפט, עדות שהייתה מגמתית ומכוונת מטרה.

נאשם 5
92. אין חולק כי נאשם 5 לא נכלל בקבוצת מידי האבנים והשאלה היא האם הוא נפרד מיתר הנאשמים לפני ירידתם אל הכביש בלא לקחת חלק בתכניתם, או, האם תפקידו היה לצפות ממקום עמדו בכפר ולדווח במקרה של בוא שוטרים. יובהר כי מחומר הראיות עולה שהכפר נושק, בחלקו התחתון, לכביש, והכפר עצמו נמצא בסמוך מאוד לכביש. נאשם 5 ביקש להרחיק עצמו מכל מעורבות, טען שלא היה מעורב, לא היה חוזר מירדן לשם נסע פעמיים לאחר האירוע, וגם בהודעותיו לא הודה במיוחס לו, והשאלה היא על כן, האם קמות ראיות כנגד ומעדות הנאשמים האחרים. התשובה לכך עולה מעדויות הנאשמים האחרים אשר, כפי שפורט בהרחבה לעיל, מיקמו אותו כתצפיתן שתפקידו להתריע עם בוא כוחות ביטחון למקום. יש לזכור כי לא היה מדובר ביידוי אבן או אבני ם מעטות ולמשך זמן קצר, דקות בודדות, כך שגם אם הייתה מוזעקת המשטרה מיד בתחילת יידוי האבנים, היו הנאשמים מצליחים לחמוק מה מקום בלא פגע, שכן בתי הכפר סמוכים מאוד לכביש. מהראיות עולה כי יידוי האבני ם נמשך דקות ארוכות, לפחות כחמש-עשרה דקות, ועל כן היה צורך בתצפיתן שיקדים תרופה למשטרה. חשיבות תפקידו לא נגעה רק במילוט חבריו מהזירה אלא גם בכך שהעניק להם ״שקט נפשי״ לבצע יידוי האבנים ברצף, בוודאות, לעבר כלי רכב רבים יחסית, תוך ידיעה שיעלה בידיהם להימלט במקרה הצורך. על כן, תפקיד התצפיתן, בנסיבות מקרה זה, הינו בעל חשיבות ובעל משקל כשל חבריו, מידי האבנים בפועל, ומשום כך הוא מהווה חלק אינטגרלי ממעגל המבצעים העיקריים.

אישום 1:
93. אישום זה מייחס לנאשמים (כולם) עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, עבירת יידוי אבן לעבר כלי תחבורה לפי סעיף 332 א (ב) לחוק בצירוף סעיף 29 לחוק (שמונה עבירות) ועבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 329 (1) בצירוף סעיף 29 לחוק. משנקבע כי נאשמים 2, 3 ו- 5 הינם חלק מקבוצת הביצוע העיקרי, כל אחד כפי חלקו כמפורט לעיל, המסקנה הנה כי נאשמים 2, 4 ו- 5 עברו אחר העבירות של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה לפי סעיפים 332 א (ב) ו- 29 לחוק (חמש עבירות, כמספר הנהגים שהעידו שרכביהם נפגע ומאבן), וכן אחר העבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 329) 19 וסעיף 29 לחוק, זאת נוכח הפגיעות ברוית ואנט שבו (ר׳ בנוסף לעדותן אודות הפגיעות סיכומי האשפוז ת/1 באשר לאנט והתעודה הרפואית ת/2 באשר לרוית).

94. נאשם 1 ידה אבן שפגעה במנוח, וכתוצאה מכך נגרם מותו. נאשם 1 נעמד באמצע הכביש, בין הנתיבים, על אי התנועה, וידה אבנים, הן כאלה שהרים ממקום עמדו באי התנועה והן כאלה שנזרקו אליו על ידי נאשמים 2, 3, 4. האבנים בהן מדובר הנן חלוקי נחל, גודלן, על פי התמונות, כגודל אגרוף ומעלה. אין מדובר באבני חצץ או באבנים זעירות העלולות, בעת פגיעתן, לגרום לרעש רב לנוסעי הרכב ולבהלה, אך לנזק קטן יחסית. מדובר באבנים שכל המיידה אותן ער, או אמור להיות ער, לפוטנציאל הנזק הטמון בהן. מהראיות עולה כי בטרם נפגע המנוח נפגעו מכוניות אחרות. כלומר, מדובר היה ברצף אבנים שיודו, האחרונה מבניהן יודתה לעבר המנוח ופגעה בו. נאשמים 2 ו- 4 היו בזירה ולקחו חלק ממשי ביידוי ונאשם 5, כתצפיתן, אפשר לנאשמים 1 ו- 3 לעשות כן ותפקידו היה להזהירם במידה שיתקרב וכוחות הביטחון מבעוד מועד.

מבצעים בצוותא
95. הוראת סעיף 29 לחוק העונשין מגדירה צדדים לעבירה וקובעת מיהו ״מבצע בצוותא״, כדלקמן:

״סימן ב': צדדים לעבירה
29. (א) מבצע עבירה - לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר.
(ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר.
(ג) ....
(ד) .... ."

96. המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. הם כולם עבריינים ראשיים והאחריות של כל אחד מהם היא ישירה.
מבצע בצוותא הוא מי שלוקח חלק בביצוע עבירה על ידי עשיית מעשה הדרוש להגשמת התוכנית הפלילית, בין אם הוא לוקח חלק בביצוע העבירה ובין אם הוא תורם לביצוע העבירה באמצעות אחר. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא פנימית, כך שחלקו של כל משתתף כזה דרוש להגשמת התוכנית, במובן של ״משולב בפעילות״, ומעשהו, כשלעצמו, אינו בבחינת מעשה הכנה גרידא : ״מבצע בצוותא הוא מי שנוטל חלק ב׳ביצוע׳ העבירה על ידי עשית ׳מעשה׳ המצוי, על פי טיבו, במעגל 'הפנימי' של ביצוע העבירה; כשלמושג 'ביצוע' לענין זה, יש משמעות רחבה מעבר לעשיית משה המבטא את הרכיב ההתנהגותי של הגדרת העבירה״ (ע״פ 2652/95 רז נ' מדינת ישראל
(1996), השופט קדמי בעמ' 13 לפסה״ד; וכן ר': י' קדמי על הדין בפלילים (חלק ראשון, מהדורת תשס״ה-2004), עמ' 360-359).

97. מבחינת היסוד העובדתי לא נדרש שכל אחד מהמבצעים בצוותא יבצע בעצמו את כל היסודות העובדתיים של העבירה (ר': ע״פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל
, פ״ד נא (3) 388
(1997)). כך למשל, הצטרפות לחבורה, אפילו באופן ספונטני וללא תכנון מוקדם, כאשר כל אחד מבני החבורה נוטל חלק בביצוע עבירה ואינו מונע את ההתנהגות הקבוצתית, די בה כדי לקבוע כי היה ביצוע בצוותא (ר': ע״פ 807/99 עזיזיאן נ' מדינת ישראל
, פ״ד נג(5) 747 (1999)). יש וחלקו של מבצע בצוותא בביצוע המשימה העבריינית מצטמצם למתן הסכמה לביצוע (ר': דנ״פ 7550/99 אפרים תוהמי נ' מדינת ישראל
(2000)). יתרה מזו, נוכחות נאשם בזירת הביצוע אינה תנאי לאחריות, שכן ביצוע בצוותא מבוסס על תכנון משותף בדבר חלוקת עבודה בין המבצעים, ואינו מבוסס בהכרח על אחידות המקום והזמן (ר': דנ״פ 1294/96 משולם ואח'
נ' מדינת ישראל
, פ״ד נב(5) 1). לענין הביצוע בצוותא תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ובלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה (ר': ע״פ 4389/93 יוסף מרדכי נ' מדינת ישראל
, פ״ד נ (3) 239 (1996)).

98. בבחינת מידת חלקו של כל אחד מהמבצעים כחלק פנימי של המשימה העבריינית, ניתן להיעזר במבחן השליטה, הבודק האם למבצע בצוותא שליטה פונקציונאלית, יחד עם האחרים, על העשייה העבריינית והתפתחותה: ״המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקציונלית - מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט - יחד עם האחרים - על הפעילות כולה. מעמדו ביחס להחלטה לביצוע העבירה הוא של איש ׳פנים׳. תרומתו היא ׳פנימית׳. חלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת״ (ע״פ 2796/95 פלונים, לעיל, בעמ' 402).

99. אף כי לא נדרש כי כל אחד מהמבצעים בצוותא יבצע את כל היסודות העובדתיים של העבירה, הרי שבנוגע עם היסוד הנפשי, נדרש כי בכל אחד מהמבצעים בצוותא יתקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירה. כמו כן, יש להוכיח כי כל אחד מהמבצעים היה מודע לכך שהוא פועל בצוותא עם אחרים (ר': ע״פ 10025/16 פלוני נ׳ מדינת ישראל
(2017); ע״פ 6294/11 פלוני נ׳ מדינת ישראל
(2013); ע״פ 9647/10 פלוני נ׳ מדינת ישראל
(2011)).

100. יישום האמור לעיל מוליך למסקנה כי נאשמים 2, 4 ו- 5 הנם מבצעים בצוותא. אמנם, נאשם 1 ידה האבן הקטלנית, אולם הנאשמים האחרים לקחו בכך חלק, בין בביצוע ישיר: השלכת אבנים אל נאשם 1 על מנת להקנות לו אבנים ליידוי, הן בהשלכת אבנים על רכבים נוסעים, במקביל למעשי נאשם 1, והן בתצפית שאפשרה לאחרים לפעול והקנתה להם הידיעה כי ביכולתם להמשיך במעשים כל עוד אין הודעת אזהרה מהתצפיתן, נאשם 5. הנאשמים ידעו על חלוקת תפקידים זו עוד בתחילת המעשים, וזאת לאחר שכולם שמעו את דברי נאשם 1, אשר היה היוזם לאירועים, הגה הרעיון בפני
האחרים, האחרים קיבלו הצעתו, והסכימו לה. הסכמתם באה לידי ביטוי לא בצעד ספונטני אלא לאחר שצעד וכולם יחדיו, נאשמים 4-1 לעבר הכביש ונאשם 5 התמקם במקום תצפית. כולם היו אדונים לפעילות העבריינית, בידיהם הייתה שליטה פונקציונאלית - מהותית, כל אחד כפי תפקידו, ביחד עם המבצעים האחרים, על פעולת יידוי האבנים. מדובר בהסכמה כוללת למעשים ולתוכנית. תרומתם היא פנימית, לא נדרש שכל אחד מהם יבצע את כל היסודות העובדתיים של העבירה, וכאמור, אך הצטרפות ספונטנית וללא תכנון מוקדם כאשר כל אחד נוטל חלק בביצוע ואינו מונע התנגדות קבוצתית - די בה לקביעה לפיה קם ביצוע בצוותא, עד כדי, שכאמור, אפילו הסכמה לביצוע יכולה להיחשב כביצוע בצוותא ונוכחות נאשם בזירה אינה תנאי לאחריות (נאשם 5), שכן וכאמור, ביצוע בצוותא מתבסס על תכנון משותף ברגע חלוקת עבודה בין מבצעים ואינו מבוסס בהכרח על אחידות מקום וזמן. תתכן חלוקת עבודה שהמבצעים יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים. מעשיהם חזקו האחד את השני, תמכו האחד בשני וגיבו האחד את השני. נאשמים 2 ו- 4 ביצעו אותן פעולות כפי שביצע נאשם 1 והתוצאה הקטלנית שנגרמה בסופו של דבר יכולה הייתה להיוולד ממעשי כל אחד מהם. נאשם 5, כאמור, פרש לחבריו רשת בטחון אשר אפשרה להם לבצע את המעשים, יידוי אבנים לעבר רכבים במקום הספציפי ולאורך זמן.

עבירת הריגה
101. עבירת ההריגה הנה עבירה תוצאתית של מחשבה פלילית. הוראת סעיף 298 לחוק העונשין קובעת כדלקמן:

298. הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים.

102. היסוד העובדתי בעבירות ההריגה כולל רכיב התנהגותי שהגדרתו רחבה. כל מעשה או מחדל אסורים, ורכיב תוצאתי הגורם למותו של אדם. מדובר בכל מעשה או מחדל המסכן את חיי הזולת, הנעשה מתוך מחשבה פלילית והגורם לתוצאה הקטלנית. לפיכך, כשמדובר במעשה העונה לדרישה ״מסוכן״, די ברכיבי המעשה והקשר הסיבתי לתוצאה, כדי לעמוד בדרישות היסוד העובדתי של עבירת ההריגה.

103. הקשר הסיבתי העובדתי נדרש לעמוד במבחן אובייקטיבי של ״הסיבה בלעדיה אין״, לפיו מעשה ההמתה (מעשה או מחדל) צריך שיימצא בשרשרת הסיבות והמסובבים שהסתיימו במות הקרבן. התנהגותו של הנאשם צריכה להיות סיבה מהותית והכרחית מנקודת ראות פיזית-אובייקטיבית להתרחשות התוצאה הקטלנית, אך אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות המוות (ר': ע״פ 9723/03 מדינת ישראל
נ' בלזר, פ״ד נט(2) 408). בבחינת הקשר הסיבתי העובדתי, על בית המשפט לקבוע האם ההתנהגות נשוא האישום מהווה סיבה פיזית הכרחית בשרשרת הסיבתית שהסתיימה בתוצאה הקטלנית. לצורך כך רשאי בית המשפט להיעזר בחוות דעתם של מומחים, להתחשב בחומר הראיות ולעשות שימוש בשכל הישר ובניסיון החיים וכן במכלול הנסיבות: תפקודו התקין של המנוח בסמוך לאירוע, אופיו האלים של האירוע וסמיכות הזמן המידית למות המנוח (ר': ע״פ 4230/99 אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל
, פ״ד נו(1) 34).

104. הקשר הסיבתי המשפטי צריך לעמוד במבחן הצפיות הסבירה, לפיו, ככלל, די בכך שניתן היה לצפות באורח סביר תוצאה קטלנית וצריך היה לצפותה. הצפיות הדרושה לקיום הקשר הסיבתי המשפטי צריכה להתייחס לעצם התוצאה הקטלנית ולא ל״תהליך״ שגרם לתוצאה זו. כלומר יש להוכיח כי הנאשם צפה את אפשרות כי התנהגותו תגרום לתוצאה האסורה מבחינת סוגה וטיבה, ואין הכרח להוכיח כי צפה בפועל את פרטיו של תהליך גרימת המוות ואת האופן המדויק בו אירעה התוצאה (ר': 9723/03 בלזר, לעיל; ע״פ 6294/11 פלוני, לעיל). בהקשר זה יצוין כי ניתוק הקשר הסיבתי (המשפטי) בשל התערבות ״גורם זר״ ייבחן על פי מבחן הצפיות הסבירה (ר': ע״פ 149/15 מרואן מורה נ' מדינת ישראל
(2016)).

לענין עבירת ההריגה, מבחן הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן אובייקטיבי (ר': ע״פ 6294/11 פלוני נ' מדינת ישראל
(2014). יחד עם זאת, בדרך כלל מבחן הקשר הסיבתי המשפטי נבלע למעשה במסגרת דרישת המודעות הסובייקטיבית כלפי רכיב התוצאה, שאף היא משמעה צפיית האפשרות של התרחשות התוצאה, ומשכך מייתרים מבחני היסוד הנפשי בעבירת ההריגה את הצורך לבחון בנפרד קיומו של קשר סיבתי משפטי (ר': י' קדמי על הדין בפלילים (חלק שלישי, תשס״ו-2006), עמ' 1067; ע"פ 5870/01 חסיין נ' מדינת ישראל
, פ״ד נז(1) 221 (2002)).

105. היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בהריגה מורכב משניים: מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית ופזיזות כלפי אפשרות התרחשותה של תוצאה זו. כלומר, נדרשת מודעות לאפשרות גרימת מותו של הקרבן ולצידה יחס של פזיזות, אדישות או קלות דעת, להתממשותה של אפשרות זו. אדישות משמעה אי אכפתיות לאפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, וקלות דעת משמעה נטילת סיכון בלתי סביר שמא תתרחש תוצאה זו (ר': י' קדמי, שם, עמ' 1074; ע"פ 4230/99 אבו ג'נאם, לעיל). המבחן הינו מבחן סובייקטיבי, הדורש כי הנאשם צפה בפועל אפשרות
ממשית של קטילת המנוח. הוכחת היסוד הנפשי נעשית מפי הנאשם עצמו או בראיות חיצונית, ובכללן ראיות נסיבתיות וחזקות עובדתיות שנתגבשו בהלכה הפסוקה, כדוגמת חזקת המודעות, לפיה, אדם מודע למשמעות התנהגות ומבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות העשויות לצמוח ממנה (ר׳: ע״פ 6294/11 פלוני נ' מדינת ישראל
(2014); ע״פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל
, פ״ד נד(5) 80; י' קדמי 1076).

106. כאמור לעיל, האבנים שיודו הנן כחלוקי נחל, אבנים גדולות יחסית, ועל ממדיהן ניתן ללמוד מתמונות זירת האירוע (ר׳, למשל, ת/3, ת/4, ת/14, ת/15-האבן שפגעה במנוח). האבני ם יודו בכביש רחב, בעל שני נתיבים לכל כיוון, כביש ישר וארוך, בו המכוניות נוסעות במהירויות גבוהות יחסית. מפגש אבן מסוג האבנים שיודו בנקודה רגישה, כגון שמשה קדמית או, כמו בענייננו, בנהג עצמו, טומן בחובו תוצאה אפשרית קשה. מדובר במעשה (יסוד עובדתי) המסכן חיי הזולת. הקשר הסיבתי העובדתי - מתקיים אף הוא: יידוי האבן שפגעה במנוח מקיים אחר התנאי של ״הסיבה בלעדי אין״, שכן יידוי האבן הפוגעתי צרה והחלה את שרשרת הסיבות והמסובבים שהסתיימו במות המנוח. התנהגות נאשם 1 הייתה סיבה מהותית והכרחית לפחות מנקודת ראות פיזית-אובייקטיבית, וכזכור, זו אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות המוות. יוער כי נאשם 1 נעמד באמצע הכביש, בין הנתיבים, על מנת שיוכל לפגוע הן בנהגים הנוסעים בשני הכיוונים והן על מנת להיות קרוב אליהם, קרוב מאוד, ונאשמים 2 ו-4 היו מודעים לכך. התנהגות נאשם 1 היוותה סיבה פיזית הכרחית בשרשרת הסיבתית שהסתיימה בתוצאה הקטלנית. נאשמים 2 ו-4 היו בזירה ונוכחו לדעת זו. לעניין הקשר הסיבתי המשפטי, יש לומר כי הנו עומד במבחן הצפיות הסבירה: ניתן היה לצפות באופן סביר תוצאה קטלנית וצריך היה לצפותה. זו מסקנה מתבקשת מקום ושעה שיודו חלוקי נחל מטווח קצר לעבר מכוניות הנוסעות במהירות גבוהה (יחסית) בכביש רחב, פתוח, בשעת לילה בה התנועה דלילה ואינה עמוסה ופקוקה. הקשר הסיבתי בענייננו מתייחס לעצם התוצאה ולא לתהליך שגרם לתוצאה. הנאשמים צפו אפשרות כי התנהגותם תגרום לתוצאה מבחינת סוגה וטיבה מבלי שהיה עליהם לצפות בפועל את תהליך גרימת המוות והאופן המדויק בו יתרחש הדבר. בעבירת ההריגה, כאמור, מבחן הקשר הסיבתי המשפטי, הוא מבחן אובייקטיבי. לעניין היסוד הנפשי, התקיימה מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית ופזיזות לגבי התרחשות תוצאה זו. הנסיבות, כמו גם אמירות הנאשמים לעניין הסכנה הטמונה ביידוי אבן לעבר כלי תחבורה, מצמיחות את המודעות לגרימת התוצאה הקטלנית ולאפשרות גרימת המוות, תוך שגילו יחס של פזיזות, אדישות או קלות דעת להתממשות אפשרות זו. הם היו אי אכפתיים לאפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית ובוודאי ניתן לומר כי נטלו סיכון בלתי סביר שמא תתרחש תוצאה זו, כלומר קלות דעת. המבחן לכך הינו סובייקטיבי והוא מתקיים מכלל נסיבות התרחשות האירוע, משכו, התבטאויות הנאשמים בחקירתם במשטרה, ובוודאי נוכח חזקת המודעות לפיה הנאשמים היו מודעים למשמעות התנהגותם מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות העלולות לצמוח ממנה.

משכך, המסקנה הינה כי נאשמים 1, 4 ו- 5 עברו אחר עבירת ההריגה ובהיותם מבצעים בצוותא.

107. נאשם 2 - אישום מס' 2:
פרט לפרטים אשר אישר נאשם 2 במהלך עדותו בבית המשפט בנוגע עם המעשים מושא אישומים 2 ו- 3, נאשם 2 מאשר בהודעתו מיום 7.10.15 כי ביום שבת (שלאחר אירוע קודם) נפגש עם אחרים, ביחד קנו בנזין למולוטובים ולאחר מכן האחרים הכינו בקבוקי מולוטוב והוא ירד לכיכר אלקאעה שם לקח מחבריו שני בקבוקי מולוטוב והשליכם לעבר פח אשפה (שלא נדלק) ולעבר צמיגים (שכן נדלקו), ובהמשך זרק אבנים גם על מנת שחבריו ישתמשו בהן כלפי שוטרים. בשל מעשים אלה, העולים מהודעת הנאשם, יש להרשיעו בעבירה של ניסיון לחבלה חמורה לפי סעיף 329 (א)(2) לחוק, בעבירת ייצור נשק לפי סעיף 144(2) לחוק בצירוף סעיף 29 לחוק, בעבירת הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק ובעבירה של הפרעה לשוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 275 א' לחוק.

108. נאשם 2 - אישום מס' 3:
נאשם 2 מאשר, בהודעתו מיום 3.10.15, כי ביום בו נודע דבר הרצחו של הנער מוחמד אבו חדר, הוא השליך בקבוק תבערה (מולוטוב) לעבר פח אשפה על מנת להציתו, זאת בכיכר אלקאעה, כאשר היו מתפרעים אחרים במקום, ויומיים לאחר מכן, ביום שישי בשבוע, בסמוך לשעה 13:30, ידה אבנים (עם אחרים) לעבר שוטרים, ואחרים יידו בקבוקי תבערה. בכך עבר הנאשם 2 עבירה של הפרעה לשוטר לפי סעיף 275א' לחוק העונשין ועבירת ניסיון הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק. באשר לאישומים 2 ו-3, לצד דברי נאשם 2 בחקירותיו במשטרה, המפורטים בהודעותיו, קיימים לפניי דברי נאשם 1 בהודעותיו, שם הפליל את נאשם 2 בביצועה מעשים נשוא אישומים 2 ו- 3 והחלק שמילא נאשם 2 בגדר אירועי האישום הראשון.

109. התוצאה

עולה מהאמור מהאמור כי יש להרשיע נאשמים 2, 4 ו- 5 בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, בעבירה של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה לפי סעיפים 332 א (ב) ו- 29 לחוק (חמש עבירות, כמספר הנהגים שהעידו שרכביהם נפגעו מאבן), וכן אחר העבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 329) 19 וסעיף 29 לחוק, זאת נוכח הפגיעות ברוית ואנט שבו (ר' בנוסף לעדותן אודות הפגיעות סיכומי האשפוז ת/1 באשר לאנט והתעודה הרפואית ת/2 באשר לרוית).
בנוסף, יש להרשיע נאשם 2 בעבירה של ניסיון לחבלה חמורה לפי סעיף 329 (א)(2) לחוק, בעבירת ייצור נשק לפי סעיף 144 (2) לחוק בצירוף סעיף 29 לחוק, בעבירת הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק ובעבירה של הפרעה לשוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 275א' לחוק. עבירה של הפרעה לשוטר לפי סעיף 275א' לחוק העונשין ועבירת ניסיון הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק.

ניתן היום, כ״ג אלול תשע״ז, 14 ספטמבר 2017, במעמד ב״כ המאשימה, ב״כ הנאשמים והנאשמים בעצמם.
________________
רפי כרמל
, שופט
בית המשפט המחוזי בירושלים
לפני כב' השופט רפי כרמל

ת"פ 15-10-26792
42 מתוך 43
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ת"א 08-11-760 א' (קטין) ואח'
נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ ואח'
תיק חיצוני:
1 מתוך 43








פ בית משפט מחוזי 26792-10/15 מדינת ישראל נ' עבד דוויאת, מוחמד אבו כף, מחמוד טוויל ואח' (פורסם ב-ֽ 14/09/2017)