פסקי דין על אלבר ציי רכב (ר.צ.)בע"מאלבר (י.מ.ת.)החברה להפצת כלי רכב בע"מ | פסקי דין על דוד בוסקילה

61737-02/17 א     13/09/2017




א 61737-02/17 אלבר ציי רכב (ר.צ.)בע"מאלבר (י.מ.ת.)החברה להפצת כלי רכב בע"מ נ' דוד בוסקילה








בית משפט השלום בחיפה


ת"א 61737-02-17 בוסקילה נ' אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ ואח'




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני






מספר בקשה:
2

בפני

כבוד השופט
אמיר סלאמה


מבקשות

1. אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ

2.


אלבר (י.מ.ת.) החברה להפצת כלי רכב בע"מ


נגד


משיב

דוד בוסקילה




החלטה

לפניי שתי בקשות – האחת להעברת התובענה לבית משפט השלום בתל-אביב נוכח תניית שיפוט מוסכמת, והשניה לסילוק התביעה כנגד המבקשת מס' 2 על הסף בהעדר יריבות או העדר עילה.
יצויין כי בשלב ראשון קבעתי שהבקשות תידונה בישיבה הקרובה, ואולם לאחר ששקלתי שוב את הדברים מצאתי כי יש מקום למתן החלטה ללא צורך בעריכת דיון כאמור.

כללי

1.
עניינה של התביעה ברכב שרכש המשיב (להלן – "התובע"), ממגרש רכבים השייך למבקשת מס' 1 (להלן – "הנתבעת"). לטענת התובע, נציג מכירות מטעם הנתבעת מסר בפני
ו כי הרכב היה בבעלות פרטית, במצב טוב מאוד וללא תאונות, כאשר נציג המכירות אף הבטיח לו כי מצבו של הרכב היה כה טוב, עד כי אין צורך לבזבז כספים על בדיקת הרכב.
התובע מסר שהוא היה מעוניין ברכב, וחתם עוד באותו היום על הסכם לקניית הרכב, בו צוין כי הרכב הינו רכב ליסינג.


כשלושה ימים לאחר מכן, הונפק הסכם חלופי ע"י נציגה הנתבעת, ולפיו מקור הרכב פרטי. להסכם השני צורף טופס סטנדרטי, בהתאם להוראות גילוי נאות הנדרש מהנתבעת, אלא שבטופס זה הועלמו, לטענת התובע, פרטים מהותיים אודות הרכב, אשר נודעו לתובע בדיעבד. לטענת התובע, הנתבעת רשמה בטופס הגילוי הנאות מטעמה, כי הבעלים הקודמים של הרכב הייתה המבקשת מס' 2 (להלן – "הנתבעת 2"), בעלת מספר ח.פ אשר לא קיים במרשם רשם החברות.


2.
לטענת התובע, לאחר שהרכב נרכש על ידו נודע לו שהרכב היה מעורב בעבר בתאונה קשה ביותר, ואף הוכר כ - "אובדן גמור להלכה".

בעקבות כך פנה התובע לנתבעת, ודרש לבטל את עסקת המכר.

לדברי התובע, הנתבעת הסכימה לביטול העסקה ולהשבת כספו, בכפוף לכך שינוכו דמי שימוש שלו ברכב. לאור עמדה זו, הגיש התובע את התביעה שלפנינו.

3.
לטענת התובע, הנתבעת הציגה בפני
ו מצג שווא מטעה, והסתירה
ממנו את העובדה שהרכב עבר תאונה קשה בגינה הוכרז אובדן גמור.

אשר לנתבעת 2, נטען בין היתר כי מדובר בבעלים קודמים של הרכב, אשר מעמדה עולה כדי "עוסק ברכב" כהגדרת המונח בחוק מכירת רכש משומש (זכויות למידע וגילוי נאות), התשס"ח-2008, וכי גם הנתבעת 2 הפרה חובות המוטלות עליה, לרבות חובות גילוי הקבועות בחוק זה.

4.
התובע ביקש לחייב את הנתבעות בהשבת התמורה אותה שילם עבור הרכב; בפיצוי בגין הפרת הוראת חוק מכירת רכבים משומשים; בפיצוי בגין תיקונים שביצע ברכב; ובסך הכל בסכום של 75,947 ₪.

הבקשה הנוכחית וטענות הצדדים במסגרתה

5.
לטענת המבקשות, על פי סעיף 19 בהסכם המכר במסגרתו רכב התובע את הרכב, קיימת תנייה המקנה את סמכות השיפוט הבלעדית בכל עניין הקשור עם ההסכם או הנובע ממנו לבית המשפט המוסמך בתל אביב – יפו, ומשכך רק לבית משפט השלום בתל-אביב קנויה סמכות מקומית נוכח האמור בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין").

6.
המבקשות הוסיפו וביקשו את סילוק התביעה על הסף כנגד הנתבעת 2. לטענתן, אין בכתב התביעה כל טענה קונקרטית כלפי נתבעת 2, המייחסת לה אחריות כלשהי כלפי התובע, או אפילו מבססת יריבות משפטית ביניהם. בהעדר יריבות כזו, ובהעדר עילת תביעה, מתקיימים התנאים לסילוק התביעה על הסף בהתאם לתקנות 100 ו - 101 לתקנות סדר הדין.


7.
לטענת התובע, יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף מאחר והוגשה ללא תצהיר נלווה, בניגוד לקבוע בתקנה 241 לתקנות סדר הדין.

בנוסף, התובע סבור כי המבקשות מנועות מלטעון להעדר סמכות מקומית, שכן טענה זו הועלתה כ - 4 חודשים לאחר הגשת כתב התביעה, ולא בהזדמנות הראשונה, יחד עם הגשת הבקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה.

התובע ממשיך וטוען כי בנוסף לעובדה כי מקום עריכת ההסכם וביצוע ההתחייבות היה באזור חיפה, הרי שתניית הסמכות המקומית מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. התובע הפנה לפסיקה הקובעת כי אין הבדל מהותי באמצעי התחבורה הנוכחיים בין בית המשפט בתל אביב - יפו או בחיפה. לטענתו יש לתת משקל נמוך ואף לעיתים מזערי, אם בכלל, לנוחות של צד לדין, אשר מנסה באמצעות טענה של סמכות מקומית לגרום לצד השני לוותר על תביעתו.


לשיטת התובע,
על מנת להגיע לחקר האמת יהיה צורך לזמן עד אשר מתגורר בצפון הארץ, באזור נצרת. קיים חשש כי העברת מקום הדיון לתל אביב ימנע את מסירת גרסתו של העד, שכן כאשר ידע כי עליו להרחיק עד תל - אביב, לא ישתף פעולה. לפיכך התנייה לעניין סמכות שיפוט ייחודית משמשת בעניינו כאבן נגף לחקר האמת.

8.
אשר לבקשה לסילוק על הסף של התביעה כנגד הנתבעת 2, התובע סבור כי בנסיבות שלפנינו יש חשיבות לקיום ההליך כנגדה. לטענתו, הנתבעת היא בעלת הרכב הקודמת, והיא קשורה באופן ישיר לתביעה, כפי שפורט בכתב התביעה.

דיון והכרעה

9.
לאחר שקילת טענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להתקבל בכל הנוגע לתניית השיפוט הייחודית, ואילו ביחס לסילוקה על הסף כנגד הנתבעת 2 דינה דחייה.

להלן נימוקיי.

תניית שיפוט ייחודית

10.
בהסכם המכר שנחתם בין הצדדים וצורף לכתב התביעה, נקבע בסעיף 19 כדלקמן:

"...סמכות השיפוט הבלעדית בכל עניין הקשור עם הסכם זה ו/או הנובע ממנו תהא אר ורק לבית המשפט המוסמך בל אביב יפו בלבד...."

11.
המבקשות סבורות, כי מכוח תנייה זו, סמכות השיפוט הבלעדית במקרה דנן נתונה לבית משפט השלום בתל-אביב.

סבורני כי הצדק עימן.

12.
תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן:

"...היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית
משפט אחר לפי תקנות 3 או 4..."

משמע, מקום שהצדדים הסכימו להקנות סמכות שיפוטית ייחודית לבית משפט מסוים, מוגבל התובע בהגשת תביעתו לאותו בית משפט, ואין תחולה במקרה שכזה להוראות תקנה 3 ו- 4 לתקנות (השוו: בש"א 57/98 דליה אתר ואח' נ' בנק ירושלים בע"מ ואח' פ"ד נב (3), 481).

13.
אין חולק כי התובע חתום על הסכם בו מצויה התניה הנ"ל, שהרי ההסכם צורף לכתב התביעה.
בהקשר זה ברור גם שאין נפקות לטענת התובע בדבר אי צירוף תצהיר לבקשה המבקשות, שכן המבקשות נסמכות על תנייה המצויה בהסכם שהתובע אינו חולק על קיומו או על חתימתו עליו.

14.
אין גם ספק כי התובענה מושא הליך זה נוגעת ל- "עניין הקשור עם הסכם זה ו/או הנובע ממנו", שהרי התובע רכש את הרכב מושא ההליך מכוח ההסכם האמור, והוא טוען כעת להפרת חובות המוטלות על הנתבעות מכוח ההסכם, בין במישרין ובין בעקיפין על רקע עסקת המכר המגולמת בהסכם.

15.
לשון תניית השיפוט במקרה דנן היא ברורה וחד משמעית, ומלמדת בבירור על הסכמה לכך שסמכות השיפוט הייחודית לסכסוך הקשור עם ההסכם או הנובע ממנו, נתונה לבית המשפט המוסמך בתל-אביב (במקרה דנן בית משפט השלום).


16.
אין בטענת התובע לפיה מדובר בתנייה מקפחת בחוזה אחיד כדי לסייע לו.
אף אם נניח כי ההסכם הנדון הוא חוזה אחיד, אין לומר כי תנייה השיפוט המופיעה בסעיף 19 להסכם מהווה "תנאי מקפח".

17.
סעיף 3 לחוק החוזים האחידים קובע, כי תנאי בחוזה שיש בו משום קיפוח הלקוח או יתרון בלתי הוגן של הספק, העלול לקפח את הלקוחות, יבוטל ע"י בית המשפט כדי למנוע חוסר הגינות ביחס החוזי שנובע מכך, שצד אחד לחוזה קובע את תנאיו, מבלי לאפשר לשני מו"מ לקביעת התנאים.

המבחן לתנאי מקפח הוא מבחן ההגינות והסבירות, לפיו תנאי הוא בגדר מקפח , אם יש בו הגנה על האינטרס של צד אחד להסכם מעבר לראוי בסוג כזה של התקשרות. התנאי הוא לא מקפח, כאשר הוא נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי של אותו הצד (ראה: ו. לוסטהויז וט. שפניץ, חוזים אחידים, (תשנ"ד – 1994) עמ' 68).

הכוונה ב- "תנאי מקפח" היא ל- "התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית בזמן נתון" (ראה:
ע"א 294/91
חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום
, עמ' 527 [פורסם במאגרים])".

18.
ביחס לתנייה שיפוט ייחודית שבהסכם אחיד כבר נפסק כי בימינו, קשה לראות בחיובם של בעלי דין להתדיין במחוז מסוים דווקא משום "התנהגות בלתי הוגנת בחברה הישראלית" (ראו רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן ואח' , פ"ד נד(4) 437). יש לציין כי ב

פסק דין
שניתן במסגרת ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועמ"ש (פורסם במאגרים), נדונה השאלה האם ההלכה שנקבעה בעניין "מפעל הפיס" עדיין רלוונטית לאור השינוי בנוסח סעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים, ובית המשפט השיב על שאלה זו בחיוב.

במקרים שהוכח בהם קיומה של תניית סמכות שיפוט מקומית ייחודית מוסכמת, נפסק כי רק שיקולים "בעלי משקל מכריע" יניאו את בית-המשפט מלכבד תניית שיפוט (ראה:
בש"א 57/98
אתר נ' בנק ירושלים בע"מ
, פ"ד נב (3) 481 עמ' 485-484).

19.
במקרה הנדון, נוכח קיומה של תנייה חוזית אותה יש לכבד מכוח דיני החוזים, יש להכיר בתוקפה של תנייה השיפוט הייחודית, כאשר אין בנמצא שיקולים בעלי משקל מכריע
אשר יצדיקו סטיה ממנה.
הפניית התובע לפסיקה שלא ייחסה משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר בשל המרחקים הקטנים של מדינתו (ראה
רע"א 6920/94
לוי נ' פולג
, פ"ד מט (2)731, עמ' 734), דווקא מחזקת את המסקנה ולפיה אין לסטות במקרה דנן מהמשטר החוזי עליו הסכימו הצדדים ביחס ללמקום השיפוט.
בהקשר זה אוסיף, כי טענות התובע בעניין החשש לאי שיתוף פעולה של עד חשוב בשל ניהול התובענה מתל-אביב במקום חיפה, היא לכל היתר השערה שאין לה תימוכין של ממש.

20.
לסיום חלק זה אעיר, כי הסמכות המקומית של בית המשפט בתל-אביב מוקנית גם ביחס לנתבעת 2, אף שזו לא היתה צד להסכם בו נקבעה תניית השיפוט.

משקנה בית משפט השלום בתל-אביב סמכות שיפוט ייחודית כלפי הנתבעת מס' 1, קנויה לו גם סמכות שיפוטית מקומית ביחס לנתבעת 2 (ראו תקנה
3(ב) לתקנות).

עוד אוסיף כי לבית משפט השלום בתל-אביב ממילא מוקנית סמכות מקומית ביחס לנתבעת
2 (בשים לב למקום מושבה של נתבעת זו ולתקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין), כך שאין המדבור במקרה בו כופים על בית משפט סמכות מוקמית שלא היתה קנויה לו ממילא.
עוד אציין כי שתי הנתבעות הן, על פני הדברים, צדדים "קרובים", אשר מיוצגים על ידי אותם עורכי דין, ואין המדובר במצב בו נכפה על הנתבעת 2, בעל כורחה, מקום שיפוט שאין היא חפצה בו.

21.
אחרון בעניין זה אציין, כי אין ממש בטענת התובע בדבר שיהוי בהעלאת הטענה בדבר הסמכות המקומית, שכן טענה זו הועלתה לראשונה בכתב ההגנה, ולא היה מקום להעלותה בבקשה למתן ארכה להגשתו.

22.
המסקנה מכל האמור היא שיש לתת תוקף לתנייה השיפוט הייחודית, ולקבוע כי הסמכות המקומית הייחודית לדון בתובענה זו נתונה לבית משפט השלום בתל-אביב.

בקשת הנתבעת 2 לסילוק על הסף

23.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בנדון מצאתי כי לא ניתן לסלק את התביעה על הסף, בטרם בירורה לגופה.


24.
המבחן לקיומה של עילת תביעה הוא בשאלה האם יהיה זכאי התובע לסעדים המבוקשים על ידו בכתב התביעה, בהנחה שיוכחו כל העובדות הנטענות בכתב התביעה.
אם התשובה היא חיובית כי אז קיימת עילת תביעה וקיימת יריבות.

25.
ההלכה הפסוקה מורה על זהירות יתרה בסילוק תובענה על הסף. מדובר בצעד זה דרסטי, אשר יינקט רק במקרים בהם ברור כי אין מקום לאפשר לתובע להשמיע את טענותיו לגופו של עניין. מחיקת או דחיית תובענה על הסף הינם סעדים הניתנים ביד קפוצה, במקום בו ברור ונעלה מעל לכל ספק כי אין כל סיכוי לתובענה, או כל חלק ממנה. מחיקת תובענה או דחייתה על הסף "הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה" (ראה: ע"א 693/83, שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668). די בכך כי קיימת אפשרות, אפילו הקלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע באחד מן הסעדים שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה (ראה ע"א 35/83, חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721).

26.
עיון בכתב התביעה מעלה כי טענת הנתבעת 2 ולפיה לא מופנות כלפיה טענות קונקרטיות ולא ברור מהי עילת התביעה נגדה, אינן נכונות.
אכן, התובע טוען כי הוא פנה לנתבעת לרכוש את הרכב, וכי ההתנהלות מולו הייתה של נציגי הנתבעת . יחד עם זאת, התובע טען כי הנתבעת 2
היא בעלת הרכב הקודמת, ומעמדה הוא כשל "עוסק ברכב" לפי חוק מכירת רכב משומש, כאשר שמה מופיע בטופס הגילוי הנאות מיום 10.06.16 שצורף להסכם המכר. נתונים אלה, כך לשיטת התובע, מקנים לו זכות לפיצוי מאת הנתבעת 2, אש לשיטתו הפרה שורה של חובות המוטלות עליה בנדון.

הואיל ולא ניתן להכריע בטענות אלה ללא שמיעת ראיות, ומכיוון שקיימת אפשרות (בלי לקבוע מסמרות בשלב זה ביחס לסיכויי התממשותה),
שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע באחד מן הסעדים שהוא מבקש, לא ניתן לסלק על הסף את התביעה כנגד הנתבעת 2.

סוף דבר

27.
הבקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד הנתבעת מס' 2 נדחית בזאת.

28.
הואיל וקיימת סמכות שיפוטי ייחודית לבית משפט השלום בתל-אביב יפו, אני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום בתל-אביב, מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 79לחוק בתי המשפט.

29.
לאור התוצאה "המעורבת", אינני עושה צו להוצאות.


המזכירות
תדאג לעברת התיק לבית משפט השלום בתל-אביב.


ניתנה היום, כ"ב אלול תשע"ז, 13 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 61737-02/17 אלבר ציי רכב (ר.צ.)בע"מאלבר (י.מ.ת.)החברה להפצת כלי רכב בע"מ נ' דוד בוסקילה (פורסם ב-ֽ 13/09/2017)