פסקי דין על יעקב גולדמן | פסקי דין על בועז גוטפלד | פסקי דין על אלגום חברה לבנין | פסקי דין על גוטפלד קבלני בנין (1985) |

52094-06/13 תאק     15/09/2017




תאק 52094-06/13 יעקב גולדמן נ' בועז גוטפלד, אלגום חברה לבנין בע"מ, גוטפלד קבלני בנין (1985) בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"ק 52094-06-13 גולדמן נ' גוטפלד ואח'




לפני
כבוד השופט בכיר אהוד שוורץ


ה
תובע
:

יעקב גולדמן

, עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד ישראל בן ציון


נגד


ה
נתבעים
:

1.בועז גוטפלד
2.אלגום חברה לבנין בע"מ
3.גוטפלד קבלני בנין (1985) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אתי רוטלוי ועו"ד משה קשת




פסק דין


כללי וטענות הצדדים
זו תביעה כספית ע"ס 660,626 ₪ שהוגשה בסדר דין מקוצר, ובגין חוב שכ"ט עו"ד נטען.

לטענת התובע, עו"ד במקצועו, התקשר עם הנתבעים במס' הסכמי שכ"ט, לפיהם ייצג את הנתבעים מול פקיד שומה הן במישור המנהלי, והן בערכאות במידת הצורך.
נטען כי בהסכם מיום 2.1.08, שנחתם בין התובע והנתבעת 2, הוסכם כי הנתבעת 2, תשלם לתובע 8,000$ , בתוספת מע"מ, לפי שער יציג במועד התשלום, סכום ששולם. עוד הוסכם שהנתבעת תשלם 10% מהחיסכון במס, עבור השנים 2003-2005, שיווצר לה בעקבות הטיפול המשפטי שיינתן ע"י התובע, סכום שטרם שולם.
נטען כי בהסכם מיום 18.2.09 , שנחתם בין התובע והנתבע 1 וחברה נוספת , ובערבות הנתבע 1, הוסכם כי הנתבע 1, ישלם 40,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן הנתבע 1 והחברה
ישלמו 10% מהחיסכון במס עבור השנים 2002-2005, שיווצר להם בעקבות הטיפול המשפטי שיינתן ע"י התובע, הסכום טרם שולם. נטען כי עד למועד הגשת התביעה שילם הנתבע 1 סך 12,742 ₪, ונותר חייב לתובע 27,257 ₪.
נטען כי בהסכם מיום 18.2.09 שנחתם בין התובע והנתבעת 3, הוסכם כי הנתבעת 3 תשלם לתובע סך של 28,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן תשלם 5% מסכום ההפסד שיוכר ע"י רשויות המס עבור השנים 2002-2004 , כהפסד להעברה, בתוספת מע"מ, ובתוך 30 יום מהיום בו יוכר ההפסד, נטען כי עד היום טרם שולם דבר.
לטענת התובע , בסופו של יום , לאחר הטיפול המשפטי שניתן על ידו, סך ההפסד שהוכר ע"י רשויות המס ביום 23.4.12 , ובקשר לנתבעת 3, הינו 504,694 ₪, כך שהנתבעת 3 נותרה חייבת בנוסף על האמור סך של
29,525 ₪ כולל מע"מ.
נטען כי סוכם שהנתבע 1 יערוב אישית לביצוע התחייבויות הנתבעות 2 ו-3 , ומכח ההסכמים שנחתמו ומשכך חייב את הסכומים הנתבעים.
לטענת התובע, פקיד השומה הוציא שומות בצווים, טרם החתימה על הסכמי שכ"ט, כך שדרישת הרשויות הייתה ידועה לתובע ולנתבעים, טרם החתימה על ההסכמים. מהנתבע 1 דרשו הרשויות
עבור שנים 2002-2005 , סך של 2,486,310 ₪ כולל קנס גרעון. ומהנתבעת 2 דרשו עבור השנים 2003-2005,
סך של 641,162 ₪.
נטען כי התובע הגיש בשם הנתבעות ערעורים לביהמ"ש המחוזי ת"א, וכן ייצג בדיונים שהתקיימו בעניינם בבית המשפט. נטען כי בעניין הנתבעים 1-2 קיים התובע דיונים ישירות מול פקיד השומה ונחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד ביום 23.2.12, והוסכם כי הנתבע 1 ישלם 600,000 ₪ , וכל הדרישות האחרות יבוטלו, כן נקבע כי הנתבעת 2 לא תשא בתשלום נוסף וכל הדרישות האחרות יבוטלו.
נטען כי החיסכון במס לנתבע 1 מגיע לסך 3,535,518 ₪ בערכים ליום ההסכם, ומתוכם מגיע לתובע בהתאם להסכם שכ"ט 10%+ מע"מ שהם 413,656, ₪ שאמורים היו להשתלם תוך 30 יום מגמר הטיפול.
בנוסף סך החיסכון של הנתבעת 2 מכח הסכם הפשרה הסתכם בסך 1,048,318 ₪, ובהפחתת מס בסך 0 , עפ"י הסכם הפשרה, מתוכם מגיע לתובע 10% +מע"מ , סך של 122,653 ₪ נכון ליום 24.3.12, שאמורים היו להשתלם תוך 30 יום מגמר הטיפול.
נטען כי הוצאו מס' מכתבי דרישת תשלום לרבות מיילים ושיחות טלפון שלא נענו. התובע מציין שתחילה הנתבע 1 ביקש לדחות את תשלום שכ"ט, אך גם בכך לא עמד .

לטענת הנתבע סכום התביעה והמס שהוטל על הנתבעים, לאחר ובעקבות פעילות התובע, מגיעים כדי שיעור המס שנתבע לראשונה. הנתבעים, גם ללא עזרת התובע, יכלו להגיע לתוצאה סופית ונוחה בהרבה מזו שהתקבלה.
נטען כי ההסכמים נחתמו תוך ניצול מצוקתו, וחוסר ניסיון וידיעה של הנתבע 1 , לגבי דרך ההתנהלות, ביחס לשומות מס הכנסה וצווים מרשויות המס. בתוך כך הוחתם על הסכמי שכ"ט בלתי סבירים בעליל, הכוללים תנאים הגרועים במידה החורגת באופן בלתי סביר מן המקובל.
נטען כי ההסכמים כוללים תנאים שונים, אשר חלקם טרם מולאו, לפיכך טרם התקיימו מלוא התנאים לתשלום שכ"ט. נטען כי התביעה מוגזמת ומופרכת ,ותוך עתירה לביטול ההסכמים עקב הטעיה ו/או טעות ו/או מצג שווא ואי גילוי מידע רלוונטי בעניין, כאשר לא ייתכן כי שכה"ט, יעלה על סכום המס שנאלצו לשלם לרשויות המס.
נטען כי התובע הציג מצג, לפיו הנתבע לא צפוי לשלם מס כלשהו, ובוודאי לא בסדר גודל שנקבע, וזאת בהסתמך על ההפסדים הרבים של החברות שבבעלותו.
נטען כי התובע יצר לעצמו זכות, לכאורה, לדרוש מהנתבעים תשלום מופרז, המבוסס על הפרש מלאכותי, אותו הוא יצר ונסח לתוך הסכמי שכ"ט, והוביל את הנתבע לחתום עליהם. ההסכמים נחתמו כארבע שנים לפני הסכם הפשרה שהושג, והתובע נמנע במכוון מליידע את הנתבע על גובה שכ"ט שעומד לגבות.
נטען כי העיקול שהטיל התובע להבטחת תביעתו, גורם לנתבעים להפר את הסכם הפשרה שנערך ביוזמתו ובניהולו של התובע, ורשלנותו של התובע, עלולה לגרום לכך ששלטונות המס יבטלו
את הסכם הפשרה, ואז התובע לא יהיה זכאי לתשלום כלשהו.
נטען כי התובע "העמיס" לשכ"ט, שלא כדין, גם הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות, שהתווספו לשומות, והיה לו אינטרס שלילי, שלא להגיע להסכם פשרה במהירות האפשרית. נטען כי
"גוטפלד השקעות בע"מ", חברה שלא נתבעה,
שילמה לנתבע שכ"ט ע"ס 34,840 ₪, כלפיה לא הוצאו צווים ע"י רשויות המס, ומדובר בחברה משפחתית שהייתה צד להסכם פשרה.
נטען כי הנתבעת 3 שילמה לתובע שכ"ט נוסף של 17,400 ₪, ושלא בא לידי ביטוי בתביעה .
נטען שיש לבטל מתחשיב התובע חיובים בשיעור 10% מקנסות הגרעון שחויבו הנתבעים 1 ו-2 , שאין לקחת בחשבון ריבית וירטואלית שהוסיף התובע לשומות מ 2008 ועד להסכם השומה ב 2012. שיש לכלול בסכום הפשרה ששולם ע"י הנתבעים 1 ו- 2 סכומים נוספים בגין מחיקת הפסדי מס הניתנים לקיזוז ומחיקת יתרת בעלים.
לפי חישוב הנתבעות , שלא כטענת התובע שיעור החיסכון במס הגיע ל- 317,456 ₪ בלבד אשר רק לגביו אכן מגיעים 10%, כשכ"ט ובגין החסכון במס.

בקשר לנתבעת 3 , נטען כי התובע לא זכאי לשכ"ט ע"ח ההפסד, כל עוד לא הוכר הפסד ע"י שלטונות מיסוי מקרקעין, דבר שלא קרה, וכן החישוב צריך להיות 5% מהמס, ולא 5% מסכום ההפסד.
הנתבע טוען כי ציין בפני
התובע ששכ"ט ישולם מנכס שיימכר, והתובע הסכים לכך, ועצם הגשת התביעה, לפני מועד זה, הינה בבחינת תביעה מוקדמת שראוי שתמחק על הסף, מדובר בהסכם שבא לידי ביטוי במכתב מיום 1.5.12 שנשלח ע"י התובע.


דיון
התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר.
התקיים דיון בבקשת הרשות להגן, ביום 19.10.14, ניתנה החלטה ולפיה:
" לאחר עיון בחומר שבתיק, הדיון וסיכומי הצדדים, אני מחליט לדחות את הבקשה לגבי סך של 100,000 ₪, וליתן לנתבע רשות להגן לגבי היתרה. לגבי הסך הנדחה – 100,000 ₪, מפנה לחקירת הנתבע בדיון, עמ' 3 ש' 24-25 "... שברור שאם היה אומר לי באיזה שהוא שלב ששכ"ט שלו יעלה על 100-150 אלף ₪, הייתי בורח ממנו כמו מאש" [...]
לגבי יתרת הסכום תינתן לנתבעים רשות להגן, הגם שלכאורה מדובר בטענות דחוקות המנוגדות להסכמים עליהם חתומים הנתבעים, וזאת נוכח כללי שלב הדיוני, והרף הדיוני, שיש בהם להקל עם הנתבעים. צויין כי הטענות דחוקות שכן לכאורה אין חולק שהתובע הביא את הנתבע, הנישום, ורשויות המס להגיע להסכם פשרה, בכל הנוגע לחובות הנתבעים לרשויות המס ובגין השנים שהוגדרו בהסכמי שכ"ט..."

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית וכן חוות דעת מומחה, ד"ר גבאי מטעם התובע, ורו"ח בילו מטעם הנתבעים. לפי ההחלטה מיום 29.6.15, חוות דעת המומחה מטעם התובע, שהוגשה לאחר ראיות הנתבעים וחוות דעת רו"ח בילו מטעמם,
התקבלה לתיק בכפוף להסתייגות שמדובר בחוות דעת משפטית, וכאשר בעניין זה ניתן לטעון בסיכומים.
מטעם התובע העיד ד"ר חיים גבאי והתובע בעצמו.
מטעם הנתבע העיד רו"ח יום טוב בילו והנתבע בעצמו .
וניתן צו לסיכומים בכתב.

ב"כ התובע בסיכומיו מדגיש, כי התביעה מבוססת על 3 הסכמי שכ"ט, שנחתמו עם הנתבע והחברות שבבעלותו. הסכמי שכר הטרחה מגדירים מהו "החיסכון במס" אליו הם מתייחסים, כהפרש בין דרישות מס הכנסה כולל ריבית , הפרשי הצמדה וקנסות גרעון בערכם למועד סיום הטיפול לעומת המס שישולם ע"י הלקוח בפועל בסיום הטיפול. הנתבע לא יכול לטעון כי לא הבין על מה חתם, לא טעה ולא הוטעה ע"י התובע, הנתבע הינו איש עסקים המגלגלים מיליוני ₪ , חותם על הסכמים במהלך עסקיו. שכר הטרחה הנדרש משקף את היקף עבודתו, מקצועיותו וטרחתו של התובע. הנתבע "שוכח" כי חב למס הכנסה סכומים אסטרונומיים, ושהתובע במומחיותו הצליח להקטין אותם, עובדה שבתקופה שלפני ששכר הנתבע את שירותיו של התובע, לא הצליח להביא לתוצאות שהושגו, לאחר ההתקשרות עם התובע .
התובע לא הבטיח דבר לנתבע , וטענותיו לא נתמכות בשום ראיה . הנתבע הוא זה שאחראי למשיכת הזמן, לא הגיש את החומר הנדרש לרשויות במועד, כגון הגשת דוחות מתוקנים בחברות והמצאת חומרים נוספים, ע"מ להכין את הקרקע לקראת מגעים להסדר.
לעניין חו"ד המומחה שהגיש הנתבע ביחס לקנסות גרעון ריבית והצמדה, נטען כי המומחה אינו מומחה כלל, ועדותו הינה עדות שמיעה בלתי קבילה. המומחה אינו עוסק כלל בייצוג מול רשות המיסים, וחוו"ד בעניין שגויה, באשר טוען כי החיובים בגין ריבית הצמדה, וקנסות גרעון הינן
דרישות שנמחקות עם הגשת הערעור, ובהסדרי הפשרה נוטה רשות המיסים לוותר עליהם בנקל, ולפיכך לא מגיע לתובע שכ"ט בגין רכיבים אלה.
מנגד העיד המומחה מטעם התובע , שהינו סמנכ"ל רשות המיסים לשעבר, מרכז החוג למיסים באוניברסיטת בר אילן, ועו"ד מייצג בתחום המיסים, כי מנסיונו ביטול גרעון, הינו עניין הנתון למו"מ והידברות בין הצדדים כמו חוב המס עצמו. ואילו ביטול חיוב ריבית הינו רק בסמכות המנהל ונעשה בצמצום.
בעניין קיזוז הפסדים מעסק נטען, כי הנתבע ידע מראש שבמסגרת ההסכם שייערך עם מס הכנסה יימחקו ההפסדים, וכפי שניתן למצוא בטיוטות הסכמי השומות ( נספחים ה1-5 לתצהיר הנתבע) ולפני ההתקשרות בין הצדדים , ושלא הבשילו לכדי הסכם. נטען כי ההפסדים מוכחשים ע"י מס הכנסה.
ולא ניתן לטעון להפסדים, כאשר מדובר בהפסדים מוצהרים בלבד.
כך גם בנוגע לחברת גוטפלד קבלני בניין בע"מ, לה הוציא מס הכנסה שומה, לפיה אין לראות בחברה כחברה מפסידה בשל ההוצאות שמוציאה לתשלום חובותיה לספקים, שכן החברה הפסיקה פעילותה מאז 2002 , כך שמדובר בהוצאות שלא לייצור הכנסה , ולהיפך בשל כך שהחברה הפסיקה את פעילותה וייתרת הספקים לא נסגרה במשך שנים, יש לראות בחובותיה לספקים כהכנסה ממחילת חוב . כך גם לעניין חברת בנייני גוטפלד, מדובר בהפסדים מוצהרים בלבד, וככל שהיו מבקשים לקזזם היו נידונים בדיוק כמו "הפסדי" חברת גוטפלד קבלני בניין בע"מ, ולא רק שההפסדים לא היו מוכרים, אלא שהיו זוקפים את יתרת חובותיו לספקים שלא שולמו, כהכנסה מתוקף היותם הכנסה ממחילת חוב, כמו שנעשה לעניין ההכנסות נשוא השומות. נטען כי הנתבע העיד כי למעט חברת אלגום, יתר החברות הפסיקו את פעילותן בסוף 2001,
מדובר בהפסדים שהינם "הפסדים שהיו בספרים" ונשארו רשומים למרות הפסקת הפעילות ב 2001. הנתבע לא ידע לציין ממה נבעו, אולם המומחה מטעמו בחוו"ד ציין כי בכוונת הנתבע היתה להפעיל חברות אלו, ולהעביר לשם פעילות והכנסות על מנת שיהיו פטורות ממס עד לגובה ההפסדים לצרכי מס, שהיו צבורים באותן חברות, אלא שפעולה של "הזרמת פעילות" לחברה שלא פעילה למעלה מעשור, כשלחברה אין שום נכס, שבשלו מבוצעת הזרמת הפעילות דרכה, נקראת עסקה מלאכותית, שכל מטרתה להימנע מתשלום מס, והינה עסקה חסרת תוקף, מבחינת דיני המס, ואין בה כדי להפחית את החיוב במס.
נטען כי הנתבע מתחמק מתשלום שכ"ט בטענות דחוקות, המנוגדות להסכמים שבין הצדדים וכפי שקבע בית המשפט בהחלטתו בבר"ל.

ב"כ הנתבעים בסיכומיו, טוען כי התביעה נסמכת על שלושה הסכמי שכ"ט, שנוסחו בידי התובע כאשר הנתבע בהיותו צפוי לנקיטת הליכים מצד שלטונות המס, היה נתון במצוקה, ובלחץ נפשי, והיה מעוניין בפתרון המיטבי לזכותו. אלמלא צפה הנתבע שהתובע יסלול "תרופת פלא", לא היה מתקשר עם התובע, מה גם שהופנה אל התובע באמצעות רו"ח ששירת אותו שנים רבות.
נטען כי התובע, כעו"ד, חב חובת אמון כלפי הלקוח, הנתבע, ולמרות זאת, נמנע מלחשוף בפני
ו את מידת ההסתברות, או שיעור הקושי בהתמודדות מול רשויות המס בהקשר לחוב המהותי, לרבות הקנסות אשר הוטלו על הנתבע בחיוב שנדרש ממנו.
נטען כי בורותו של הנתבע מצד אחד, בשילוב חששותיו מרשויות המס, התגבשו לכלל הסכמה מצידו, שיכול ולא הייתה ניתנת, אילו התובע היה מקיים את חובותיו על פי דין, וחושף בפני
ו אמת לאמיתה, תוך אבחנה בין החיובים השונים של קרן, הפרשי הצמדה ריבית וקנסות, וכן היה מבהיר במפורש את המוטל עליו כעו"ד.
נטען כי הוגשו על ידי התובע שני ערעורים למס הכנסה , האחד בשם הנתבע ורעייתו, והשני בשם חברת אלגום. בהודעת הערעור שהוגשה בשם הנתבע, באופן אישי, לא נטען כי הערעור מוגש גם על חיוב בגין הפרשי הצמדה וריבית וכן בגין קנס גרעון. כמו כן לא הוגש כל ערעור בשם חברת גוטפלד, אשר גם אינה צד להסכם הפשרה שנחתם עם רשויות המס.
נטען כי ביום 5.3.2008 שלח התובע מכתב למס הכנסה, בו טען כי החברה של הנתבע חדלה להיות חברה משפחתית כבר בשנת 2004 , טענה שהתובע חזר בו והתעלם ממנה בהמשך ההליכים מול מס הכנסה.
בהודעה המפרשת את נימוקי הערעור טען התובע כמיצגו של הנתבע על דבר מכירת החוב למר גרשון בודנר, בניגוד לטענתו במהלך חקירת הנתבע, כי למעשה מדובר בעסקה מלאכותית, וכאשר התובע עצמו הסתמך על טיעונים אלה בדיון במס הכנסה. משמע, כל עניין העסקה ה"בדויה" וביטולה, היה יוזמה של התובע ועל פי שיקוליו.
נטען כי התובע הגיש את נימוקי הערעור רק כעבור 5 חודשים ולא בתוך 30 יום כנדרש, דבר המלמד על חוסר אכפתיות, וחוסר תום לב בהתנהלות התובע, שלא פעל על פי החלטת בית המשפט, ולא דאג ביעילות ובמהירות לטובת מרשו, הנתבע,
והגיש בקשות לדחיית הדיונים, כאשר במשך כל התקופה הזו, החוב במס הכנסה צובר הצמדות, ריבית וקנסות, וכשכל העת הנתבע אינו מעודכן.

נטען כי התובע שלח מכתב סיכונים רק בשנת 2011 ,כעבור 4 שנים, כאשר לאורך כל השנים קודם לכן הציג בפני
הנתבע מצג שווא לפיו לא יידרש לשלם למס הכנסה, בוודאי לא בסכומים אסטרונומים כפי שדובר עליהם.
נטען כי התובע לא נתן הסבר, כיצד שונתה ההצעה של מס הכנסה ל 950,000 ₪ כעבור פחות משנה, כאשר בדצמבר 2010 כתב התובע כי מס הכנסה "מוכן לגמור" ב- 800,000 ₪ . כיצד הנתבע אמור היה להסכים, כאשר כל העת הבטיחו לו שלא יידרש לשלם מס.
מעדותו של הנתבע עולה, כי הוא זה שהפחית את הסכום ל 600,000 ₪ במשא ומתן לפשרה שהתנהל תחת לחץ במהלך חודש ינואר 2012.
הסכם הפשרה נחתם לבסוף ביום 23.2.12 כ – 4 שנים לאחר שהחל הטיפול. לא ברור כמה פגישות התקיימו אצל פקיד השומה אם בכלל, התובע לא ידע להגיד כמה פעמים היה אצל פקיד השומה.
לתובע היה אינטרס שלילי למשוך את המו"מ במשך 4 שנים, כשבינתיים הקרן צוברת ריבית והצמדה.
והנתבע לא יכול לראותם, כי לא מופיעים בדוחות מהרגע שהוגש ערעור.
נטען כי התובע החתים את הנתבע על הסכמי ייצוג, אך נמנע מלבצע את החישוב עבורו, ולא גילה אותו לנתבע, לא במועד חתימת ההסכמים, ולא לקראת החתימה על הסכם הפשרה עם מס הכנסה. במכתבים ששלח לפני החתימה על הסכם הפשרה, אין שום איזכור לשכ"ט, אלא רק במכתב מיום 1.5.12 שנשלח 3 חודשים לאחר חתימת הסכם הפשרה, טרח התובע לחשב לראשונה חישוב תאורטי את שכ"ט והגיע לסכום הזוי לשיטת הנתבע.
התובע במועד החתימה על הסכמי הייצוג לא גילה לנתבע, את גובה הריבית אלא רק באותו מכתב, התובע לא גילה לנתבע, לא במועד החתימה על הסכמי הייצוג, ולא במועד החתימה על הסכם הפשרה, כי החיסכון במס יחושב על פי תחשיבים, שהתובע יערוך במחשב שלו, ולא על פי תחשיבים של מס הכנסה. האמור אינו עולה כלל מהסכמי הייצוג, והוא נתון לפרשנות לרעת התובע כמי שערך את ההסכמים, בכך הפר את חובת האמון, ואין הוא יכול להסתמך עליהם, ויש לראות בהתנהגות התובע משום הטעייה של הנתבע, שגם בגינה רשאי הנתבע לבטל את ההסכם. התובע לא גילה לנתבע את האבחנה שבין כל סוגי החיוב מול מס הכנסה, היינו קנס גרעון, הצמדה וריבית לבין החיוב המהותי (הקרן). התובע בהיותו עורך דין, מומחה במיסים, ידע שלא יהיה דיון בעניין זה, ושבפשרה יבטלו אוטומטית את קנס הגרעון כפי שהעיד גם המומחה מטעם התובע, זו אחת התניות לפשרה, ואולם התובע לא אמר זאת לנתבע, והוסיף את אותו חיוב בהסכמי הייצוג, ולפיו יהיה זכאי לחסכון במס גם על רכיב זה, על אף שלא נעשתה בגינו שום עבודה שהיא. כך גם לגבי הפרשי הצמדה וריבית, לא התקיים שום דיון, לא בבית המשפט, ולא במו"מ לפשרה. גם בערעור למס הכנסה לא מופיעה השגה על הפרשי הצמדה וריבית, ואף בהסכם השומות אין שום איזכור של ביטול הצמדות וריבית. מאחר והתובע לא הפריד בכתב התביעה בין התקופות של הריבית בוצעה אבחנה על ידי המומחה מטעם הנתבע, ואבחנה זו לא נסתרה בחוות דעת נגדית. נטען כי מאחר והתובע לא גילה זאת לנתבע, ואילו ידע על כך הנתבע מראש לא היה מתקשר בהסכם עם התובע.
נטען כי יש לקבוע שהפרשנות הנכונה של ההסכם, תהיה לפי התחשיבים שהיו בפני
הנתבע במועד חתימת ההסכם בשנת 2008 , כפי שפורטו בחוות דעת של המומחה מטעמו. בענייננו, שכה"ט חורג באופן קיצוני ובלתי סביר מהמקובל, דבר המצדיק הפחתת מחיר השירות כאמור בחוק הגנת הצרכן. שכה"ט עולה על סכום הפשרה למס הכנסה, דבר המצדיק התערבות בית המשפט.
ביחס לאי הכרה בהפסד, (נתבעת 3), נטען כי עצם העובדה, שהתובע עצמו, הציע במהלך הדיון שהוא מוכן לטפל בשומה, ורק אז לדרוש ואם לא יצליח לא ידרוש, היא הנותנת, שנכון למועד הגשת התביעה לא הצליח התובע לקבל ממס הכנסה אישור על ההפסדים, לפיכך אינו זכאי לשכ"ט כלשהו בגין רכיב זה. נטען כי עניין ניצול הפסדי ההון היה ידוע לתובע ולמס הכנסה עוד קודם להסדר השומות.
בסעיף 10 להסכם הפשרה נקבע במפורש, כי יתרת ההפסד המועבר של החברות השונות יעמוד על אפס. על פי חוות הדעת המומחה, רו"ח בילו, מס הכנסה לא היה מסכים להפחית את השומות ל 600,000 ₪, אלמלא הכרה בהפסדים, לפיכך יש לראות בתשלום הנ"ל, כאילו שולם בפועל למס הכנסה, דבר הצריך להקטין את החיסכון במס, וממילא את שכ"ט של התובע. סעיף 9 להסכם פשרה, קובע כי כל היתרות הבין חברתיות תעמודנה על אפס, ויש לראות בסכום מחיקת יתרת הזכות של הנתבע, כתשלום לפי הסדר הפשרה.
נטען כי התובע נמנע מהגשת חוו"ד נגדית של רו"ח שבדק את התחשיבים, והוגשה מטעמו חוות דעת משפטית, ונעדרת התייחסות קונקרטית לטענות ולקביעות רו"ח בילו. התובע כמי שהגיש את התובענה, יכול היה לזמן את נציג מס הכנסה כעד מטעמו שהיה שבשליטתו. לנתבע לא היה התנגדות לכך אולם התובע בחר שלא להעידו, מהטעמים השמורים עימו.





הכרעה
לאחר עיון בחומר שבתיק, הדיון וסיכומי הפרקליטים, אני מחליט לקבל את התביעה ברובה ואלו נימוקי:

טענת לא הבנתי על מה אני חותם
הסכמי שכר הטרחה
מגדירים מהו "החיסכון במס" אליו הם מתייחסים, ההסכמים מגדירים חיסכון במס כהפרש בין דרישות מס הכנסה כולל ריבית , הפרשי הצמדה וקנסות גרעון, בערכם למועד סיום הטיפול, לעומת המס שישולם ע"י הלקוח בפועל, בסיום הטיפול.
איני מקבל את טענת הנתבע כי לא ידע מה יהיה סכום שכר הטרחה , ולא הבין על מה חתם.
הנתבע הינו איש עסקים, שגלגל סכומים גבוהים, בהיותו מחזיק, במועד הרלוונטי,
חברות לבניין והשקעות. ההסכמים נחתמו במועדים שונים,
ולא נחתמו כלאחר יד ולאחר מו"מ, הוצגה טיוטה (נספח 1ו לתצהיר התובע), שנתקבלה עם הערותיו של הנתבע מ 5/08 בעוד שההסכם נחתם ב 2/09.
הנתבע אף הודה כי היו לו הסדרים עם מס הכנסה (עמ', 111 , ו- 134 לפרוטוקול) , כך שנראה כי
מכיר את רכיבי דרישות מס הכנסה, והעניין אינו זר לו, וכן נעשו ניסיונות מטעמו להגיע להסדר, ושלא צלחו, כך שטענתו כי יכול היה להגיע לתוצאות, שהשיג התובע, לבדו הינה טענה חסרת בסיס, ושעה שהמציאות מלמדת אחרת.
הנתבע אף היה בקשר עם עורכי דין אחרים -
עו"ד בלס ( עמ'
112 לפרוטוקול) ועו"ד שרון ( עמ'
124 לפרוטוקול), וברי
כי הנתבע חתם על המסמכים, תוך הבנה והסכמה, וכעת לאחר ששכ"ט הנדרש ושנגזר ממאמציו של עו"ד ששכר, עולה על הפשרה עצמה הנתבע נמנע מתשלום.
שכר הטרחה הנדרש משקף לטעמי את היקף עבודתו, מקצועיותו וטרחתו של התובע. הנתבע מתעלם מן העובדה שנדרש לשלם למס הכנסה סכומים גבוהים ביותר, ושהתובע הצליח להקטין משמעותית, עובדה היא שבתקופה לפני ששכר הנתבע את שירותיו של התובע, לא הצליח להביא לתוצאות שהושגו, ולאחר ההתקשרות עם התובע .
לא ראיתי כי עובר לחתימת ההסכמים , ובמהלך פעולות התובע עבור הנתבעת הפר חובת אמון החלה עליו, ו/או ניצל מעמדו, עליונותו המקצועית, או ידיעותיו כעו"ד מטפל בסוגיות סבוכות ובלתי מוכרות מספיק לנתבעים ולצורך דרישת או קבלת שכ"ט שאינו סביר, או מקובל בנסיבות הטיפול שנדרש בענייני הנתבעים. יכול ולנתבעים תחושות קשות שנדרשים לשלם סכום, שבסופו של יום עולה על הפשרה שהושגה, אך אין בתחושות סובייקטיביות אלו, ושמקורן, לכל היותר, בכדאיות העסקה,
עלות ההתקשרות עם התובע , בכדי לבסס טענה של פגם בכריתת הסכם, שתוצאתו ביטול חיובים בשל פגם הקשור להיעדר גילוי, הטעיה, או התנהלות מפרה אחרת של התובע.




הבטחות
הנתבע טוען כי הובטחו לו הבטחות, כך למשל : כי התובע הציג מצג שאינו צפוי לשלם מס כלשהו, ולא יימחקו יתרות הפסד, ובכל מקרה לא בסדר גודל כזה , כי התובע הבטיח כי צפויה שומה נמוכה ביותר, בהתחשב בהפסדים שהיו לחברות. תוך העלאת סכומים שונים בכל פעם .
מדובר בטענות שלא נתמכות באסמכתאות מספקות, וככלל, נעדרות תשתית קונקרטית ראויה. לא בהסכמים, ואף לא בטיוטות עליהן הוסיף הנתבע עצמו את הערותיו. הנתבע טען שהיה קרוב להסכם עם מס הכנסה, אך לא חתם עליו בהמלצתו של עו"ד בלס , ואולם האחרון לא הגיע לעדות.
הלכה היא כי אי הבאת עד חיוני לעדות ע"י צד, מקימה חזקה, כי ככל שהיה מגיע הייתה עדותו עומדת לרועץ לאותו צד : "אי
-
הבאתו

של

עד

רלוואנטי

מעוררת, מדרך

הטבע,

את

החשד,

כי

יש

דברים

בגו

וכי

בעל

הדין, שנמנע

מהבאתו, חושש

מעדותו

ומחשיפתו

לחקירה שכנגד.
אי
-
הבאת

עד

כזה

יוצרת

הנחה

לרעת

הצד

שאמור

היה

להזמינו,

לפיה

עדותו

הייתה

עלולה

לחזק

את

עמדת

הצד

שכנגד"
( ראה
ע"א 465/88
הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו
[פורסם בנבו] וכן

ע"א 9656/05
נפתלי שוורץ נ' המנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ
[פורסם בנבו].)

לסיכום, הטענות לבטלות הסכמי שכר הטרחה בהקשר של פגם בכריתה ועקב טעות, הטעיה, אי גילוי, ניצול מצוקת הנתבעים, התנהלות מחוסרת תום לב ומתוך אינטרס אישי שלילי של התובע, המנוגד לטובת הלקוח, ו/או קביעת שכר בלתי הוגן או סביר בעליל נדחות.

הנתבעים שעליהם הנטל בעניין לא הוכיחו טענות אלו במאזן ובהיקף הנדרש, כפי שצוין אין די בתחושות סובייקטיביות, ושבאות בדיעבד, ועל רקע דרישה שאכן אינה קלה לנתבעים, בכדי להביא לקביעה שנפל פגם המצדיק ביטול מלא או חלקי של ההסכמים שביסוד התביעה.

תשלומים קבועים וחד פעמיים לפי ההסכמים
בקשר לחיובים אלו שמופיעים בשלושת ההסכמים נשוא התביעה, אין חולק בין הצדדים כי אכן שולמו כספים. לטענת התובע, נותרה יתרת חוב בגין תשלום חלקי ו/או תשלום שכלל לא שולם. מעיון בחומר עולה שביום 1.5.12 לאחר חתימת הסכם הפשרה, באה דרישה מטעם התובע ובקשר לסכומים המגיעים לו מן הנתבעים ועם תום הטיפול. במכתבו מאותו יום, המהווה חלק ממוצגי התובע, נדרש סך 31,047 ₪ (כולל מע"מ), סעיף 1.4 למכתב התובע מיום 1.5.12. התובע פירט באותו מכתב ובזמן אמת, את כל דרישותיו, ואף ציין בסעיף 4 בהמשך, מה אינן כוללות, ואכן בתביעה כאן, נדרש גם הסכום נשוא סעיף 4.2 לאותו מכתב ולגביו אתייחס בהמשך.

מכל מקום, התובע דרש בזמן אמת ובגין אותם חיובים קבועים סך של 31,047 ₪. משכך לטעמי אינו יכול לדרוש ובהיעדר הסבר מספק בעיניי, ואף לא, במסגרת שאר המסמכים שצורפו בעניין, סכומים בשיעור העולה על סכום זה. מאידך, הנתבעים הוכיחו כאמור שבוצעו תשלומים קבועים, ואולם בצירוף כל מה ששולם לפי הנתבעים, לא ראיתי אסמכתא מספקת לפיה יתרת החוב שנדרשה לעיל ובהקשר זה, ובזמן אמת, נפרעה קודם לדרישה, או במועד אחר.

אני קובע אם כן, שבגין תשלומים קבועים, ובגין כלל ההסכמים נשוא התביעה, יש לחייב את הנתבע 1 בסך של 31,047 ₪, ובצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. נוכח האמור, התביעה לתשלום חיובים קבועים שבסעיפים 22.1 ו-22.3 לתביעה, נדחית.

החיובים האחוזיים
הסכומים העיקריים נשוא התביעה מקורם בדרישה ל-10% מהחסכון במס כמוגדר בהסכמים עם הנתבעים 1 ו-2, וכן 5% מסכום ההפסד, שיוכר על ידי רשויות המס כהפסד להעברה, ובקשר לנתבעים 1 ו-3.

בדרישה ל-10% מהנתבעים 1 ו-2, התובע טוען לתחשיב על פי המוסכם. הנתבעים טוענים לחסכון מינימלי, וכמפורט בטבלה שבעמוד 12 לחוות דעת רו"ח בילו. רו"ח בילו קבע את סכומי החיובים נומינלית, למועד הדרישה בהסכמים. מנגד, התובע שיערך את סכומי הדרישה על ידי הוספת הצמדה וריבית המחויבת על ידי מס הכנסה, ועד למועד הפשרה בתחילת 2012. רק בעניין זה, מדובר בפער העולה על מיליון ₪, וכאשר מסכום החסכון נגזרים כאמור 10% משכר הטרחה.

בנוסף, קיזז רו"ח בילו את סכומי קנס הגרעון, וכן ראה להוסיף לתשלום המזומן על פי הסדר הפשרה סכומים נוספים שבוצעו באמצעות מחיקת הפסדי מס ו/או מחיקת יתרת זכות של הנתבע, ובסכום כולל של כ-1.7 מיליון ₪.

לגבי הסכומים הנומינליים של הדרישה, אין מחלוקת בין הצדדים. באשר קיימת דרישה מקורית של מס הכנסה בעניין.
המחלוקת היא בקשר לשערוך שביצע התובע למועד הסכם הפשרה מחד, ומאידך ההפחתות/קיזוזים שבוצעו על ידי רו"ח בילו, השאלה היא כמובן האם תחשיב זה אכן מבוסס על הוראות ההסכמים שבין הצדדים, ולא על הנחה כזו או אחרת.

מכלל הראיות אני סבור שהתובע הוכיח באופן מספק ועל פי מאזן נדרש בעניין, את חישובו, ולעניין הסכומים מהם יש לגזור אותם 10% כחסכון במס, וביחס לנתבעים 1 ו-2. בעניין זה לשון ההסכם בין הצדדים ברורה, ואין מקום להתערב בתניות ההסכם, גם אם אינן נוחות בדיעבד לנתבעים. אני מקבל את טענת הנתבעים, שאין לחוות הדעת שהוגשה מטעם התובע בעניין, ובאמצעות ד"ר גבאי, ערך ראייתי לגבי תיק זה, כאשר נאמר בה שעניינה חוות דעת כללית אקדמית, ולא התייחסות למחלוקת קונקרטית כמו נשוא הדיון כאן. מאידך, איני מקבל עמדת או הנחת רו"ח בילו, מומחה הנתבעים, שבעצם קובע בניגוד להסכם בין הצדדים כי יש לערוך את תחשיב החסכון על סמך ערכים נומינליים תוך הפחתת קנסות גירעון ובקיזוז של מחיקות שיש לראותן כתשלומים נוספים במזומן. ההסכם אינו שותק בנקודות אלו , אלא מציין במפורש כי:
"'חסכון במס' לצורך הסכם זה – משמע – ההפרש בין המס הנובע מדרישות מס הכנסה כמפורט לעיל (כולל ריבית, הפרשי הצמדה וקנסות גרעון, בערכים למועד סיום הטיפול), לבין המס שישולם (או בגינו יזוכה הלקוח) ע"י הלקוח בפועל בסיום הטיפול".

לא ראיתי מקום לקבל הטענה שלפי לשון ההסכם ו/או בדרך פרשנית, יש לאמץ את תחשיב רו"ח בילו, שבעצם מנוגד להוראות ההסכם, ומבוסס על הנחות שלא הוכחו באופן מספק ולהנחת דעתי, וכאשר הנטל בעניין הוא על הנתבעים, המבקשים חישוב נומינלי ו/או הפחתה, ו/או זקיפת מחיקת התשלום. דומה הדבר למי שטוען שפרע חוב כספי לפי הסכם שיש לשלמו בכסף, ובדרך שאינה תשלום כסף, אלא קיזוז חוב אחר וכיו"ב. מדובר בטענה אפשרית, אך הנטל בעניין על הטוען אותה, הנתבעים בענייננו, ולא עומדים בו.
לא מכוח הוראות ההסכם עצמו ו/או פרשנות שיש לתת לו על רקע טיפול התובע בענייני הנתבעים.

המחלוקת שבין מומחי הצדדים לעניין מחיקת קנסות גרעונות, וחיובי ריבית, ובראי דרישה של מס הכנסה שבעקבותיה ננקטו הליכי השגה וכן ערעור בבית המשפט, כבודה במקומה מונח, יחד עם זאת הקובע לענייננו הוא המוסכם בין הצדדים, שכפי שצוין קובע בעניין ב"רחל בתך הקטנה", ולא ראיתי טעם מספק גם בהיעדר
התייחסות קונקרטית של המומחה מטעם התובע למחלוקת הספציפית, לקבל עמדה נוגדת של מומחה אחר, שבעצם תלויית ומבוססת הנחות שלא הוכחו, ומנוגדת למוסכם בין הצדדים שהוא היסוד כמובן לשאלת החבות.

בקשר לנתבעת 3,

קיימת דרישה אחוזית של 5% מן ההפסד שהוכר על ידי רשויות המס, סעיף 2 להסכם מיום 18.2.09.

צורפו בעניין מכתבו של רו"ח אברהם ענווה מיום 15.6.11 בו מציין בסעיף ב' סכום ששולם על ידי הנתבע 1, ויש לחשבו כהפסד כאמור, וזאת בנוסף להכרת מס הכנסה בהפסד הנטען על פי שומה שהוציא. לטענת הנתבעים, ההפסד הנטען לא הוכר בסופו של יום ולא נהנו ממנו, ועל התובע כמי שמוציא מחברו, הנטל להביא עדויות או ראיות נוספות להוכחת תביעתו בהקשר זה. ומשלא עשה כן, הדבר פועל לרעתו. לטענת התובע, די במה שצורף לענות על
התניה לזכאותו. אני סבור שדי בצירוף מכתב רוה"ח והשומה בהקשר זה, לשכנע באופן מספק, שאכן הוכר הסכום הנטען כהפסד להעברה, שאלת ההנאה בפועל מאותה זכאות ובהקשר למיסוי הנתבע ו/או תאגיד אחר הקשור אליו, עניין שאכן לא הוכח, אינו רלוונטי. משכך, יש לקבל תחשיב ותביעת התובע בעניין זה.




סוף דבר
נוכח כל האמור, אני מחייב את הנתבעים:
1.
לשלם לתובע את הסכומים הנדרשים בסעיף 22.2, 22.4 ו-22.5 לתביעה.
2.
כן אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע סך 31,047 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק מיום הגשת התביעה (ובגין תשלום קבוע כאמור לעיל).
3.
אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע הוצאות דיון ושכ"ט עו"ד בסך 80,000 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום עד לתשלום בפועל. הנתבעות 2 ו-3 מחויבות הדדית עם הנתבע 1 בסכומי ההוצאות ושכ"ט, ובשיעור יחסי לסכום התביעה נגדן שהתקבל, מול החיובים שהתקבלו ביחס לנתבע 1.
4.
מהחוב הפסוק לעיל, יש להפחית כל סכום ששולם לתובע לפי

פסק דין
חלקי שניתן בתיק ביום 16.11.14.

המזכירות תשלח פס"ד לצדדים.

ניתן היום,
כ"ד אלול תשע"ז, 15 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.













תאק בית משפט שלום 52094-06/13 יעקב גולדמן נ' בועז גוטפלד, אלגום חברה לבנין בע"מ, גוטפלד קבלני בנין (1985) בע"מ (פורסם ב-ֽ 15/09/2017)