פסקי דין על שמעון סופר | פסקי דין על דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ

42150-07/14 תצ     25/09/2017




תצ 42150-07/14 שמעון סופר נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"צ 42150-07-14 סופר נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ


לפני
כבוד השופט רחמים כהן

מבקש
שמעון סופר
ע"י ב"כ עוה"ד
דניאל ספרבי


נגד

משיבה
דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד
יובל גרייבסקי
ועמית דר




פסק דין


בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן – בקשת האישור) שעניינה חיוב לקוחות המשיבה בתשלום עבור השימוש בכביש האגרה (להלן – כביש 6 או הכביש), זאת לאחר שביצעו העברת בעלות ברכב לאחרים.
כביש 6 הוא כביש אגרה המצויד במערכת אלקטרונית, המצלמת את לוחית הרישוי של הרכב לצורך תשלום אגרת הנסיעה. צילום לוחית הרישוי של הרכב מתבצע עם כניסתו ויציאתו מהכביש. פרטיו של בעל הרכב מתקבלים במערכת החיוב של כביש 6 מאגף הרישוי במשרד התחבורה.
המשיבה היא זכיינית, שזכתה במכרז להקמה ולהפעלת כביש 6.
חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), תשנ"ה – 1995 (להלן – חוק כביש אגרה) והתקנות מכוחו (תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (סכומי דמי גביה), תשנ"ט – 1999, להלן – תקנות דמי גביה, ותקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) אכיפת תשלומים, תשנ"ט – 1999 (להלן – תקנות האכיפה), מסווגים את לקוחות המשיבה לשני סוגים עיקריים:
חייב רגיל
- לקוח מזדמן, שאינו מתקשר בהסכם עם המשיבה. לצורך גביית תשלום מלקוח מזדמן, מצלמת המערכת את לוחית הרישוי של הרכב ומעבירה שאילתא למשרד הרישוי לצורך זיהוי הבעלים של הרכב. חשבונית הנסיעה נשלחת לכתובת בעל הרכב הרשום במשרד הרישוי.
חייב רשום
או בעל תג חיוב (מנוי) – לקוח המתקשר בהסכם עם המשיבה (להלן – הסכם המנוי), במסגרתו הוא מוסר את פרטיו, פרטי הרכב שבמנוי לרבות כתובת למשלוח חשבונית בגין נסיעה, כרטיס אשראי לחיוב ועוד. המשיבה מציעה שני מסלולי מנוי עיקריים:
מנוי וידאו – הרכב מזוהה באמצעות צילום ופענוח לוחית הרישוי של הרכב. המערכת מזהה את הרכב כמנוי ולכן אינה מתקשרת עם משרד הרישוי, אלא מפיקה חשבונית בגין הנסיעה בהתאם לפרטי המידע, שנמסרו על ידי המנוי. הליך העברת שאילתא לאיתור הרכב למשרד הרישוי אינו נדרש ונחסכת מהמשיבה עלות ההתקשרות והפניה למשרד הרישוי.
מנוי פסקל – הרכב מזוהה באמצעות מכשיר המכונה "פסקל" (להלן – פסקל או מנוי פסקל). מכשיר פסקל הוא מכשיר אלקטרוני המותקן ברכב, המתקשר אוטומטית עם המערכת הממוחשבת המוצבת לאורך כביש האגרה. בעת הנסיעה, מערכת הפסקל שולחת את נתוני המנוי למערכת הבקרה האלקטרונית, שמפיקה את החשבון ולא נדרשת פעולת צילום של לוחית הרישוי. מכשיר הפסקל נמסר למנוי תמורת ערבון חד פעמי המוחזר ללקוח עם השבת המכשיר.
המבקש היה לקוח של המשיבה, שהתקשר עימה בהסכם במסלול מנוי פסקל.
לימים מכר המבקש את הרכב וביום 20.3.2013 הועברה הבעלות במשרד הרישוי. עם מכירת הרכב והעברת הבעלות, הסיר המבקש את מכשיר הפסקל מהרכב.
למרות שינוי הבעלות במשרד הרישוי על שם הבעלים החדש, המשיבה המשיכה לחייב את המבקש בגין נסיעות שביצע הבעלים החדש, לאחר מועד העברת הבעלות. המבקש חויב בסך של 81.47 ₪ באמצעות כרטיס האשראי, שאת פרטיו סיפק במסגרת הסכם המנוי.
עם קבלת החשבונית בדואר הודיע המבקש למשיבה, שהרכב נמכר, הבעלות הועברה במשרד הרישוי ודרש את ביטול החיובים שנעשו לאחר מכירת הרכב (להלן – החיובים). משסירבה המשיבה לבטל את החיובים פנה המבקש לחברת כרטיסי האשראי, שביטלה אותם לדרישתו.
בטרם הגיש את בקשת האישור, הגיש המבקש ערר לוועדת הערר לפי סעיף 12ב לחוק כביש אגרה בהליך שמספרו 846/13 (להלן – הערר).
לאחר הגשת הערר נוהל משא ומתן והוסכם כפשרה, שהמבקש ישלם למשיבה סך של 44.93 ₪. עם החתימה על הסכם הפשרה שילם המבקש למשיבה את סכום הפשרה. אלא שלאחר החתימה ומחיקת הערר התגלעה בין הצדדים מחלוקת בנוגע לחיוב נוסף של 81.47 ₪, שלא נכלל בהסכם הפשרה. ועדת הערר נעתרה לבקשה להחייאת הערר. הסכם הפשרה בוטל וחודש הערר.
תמצית טענות המבקש
המבקש חויב על ידי המשיבה בגין נסיעות ברכב שלא היה בבעלותו. חיובים אלו מהווים הפרה של הוראות חוק שונות ובכלל זה הוראות חוק כביש אגרה.
סעיף 6א לחוק כביש אגרה וכן תקנות האכיפה קובעים, שהחיוב באגרה חל על הבעלים הרשום של הרכב במועד הנסיעה בכביש ולא על מנוי שאינו הבעלים של רכב.
המשיבה שואבת את סמכותה לגבות אגרה מכוח הוראות חוק כביש אגרה. משלא הורשתה במסגרת הוראות חוק זה לגבות אגרה ממי שאינו בעל הרכב במועד הנסיעה בכביש, אף אם הוא בעל הסכם מנוי בתוקף, הרי שהמשיבה פועלת ללא סמכות ובניגוד לחוק.
הוראות הדין המאפשרות לזכיין להתקשר עם הנוסעים בכביש האגרה בהסכם מנוי, נוגעות אך ורק לאופן תשלום החיוב. קרי, האם התשלום ייעשה באמצעות כרטיס אשראי, הוראת קבע, פיקדון וכיוצ"ב.
אין לזכיין כל סמכות להתקשר בהסכם באשר למהות החיוב וזהות החייב ולקבוע, בניגוד לסעיף 6א לחוק כביש האגרה, שבעל המנוי, על אף שאינו עוד הבעלים של הרכב במועד הנסיעה בכביש, הוא שיחויב בתשלום האגרה.
מדיניות המשיבה וחיוב באגרה את מי שאינו הבעלים הרשום של הרכב במועד הנסיעה בכביש, מהווים הפרה של חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. המשיבה אינה מציינת באתר האינטרנט שלה את התניה המהותית לעניין עצם החיוב לאחר העברת הבעלות ברכב. המשיבה, בהתנהלותה, גרמה להטעיית המבקש בניגוד לדין ולסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981.
תמצית טענות המשיבה
המשיבה חולקת על הפרשנות שמציע המבקש לעניין זהות החייב בתשלום האגרה וטוענת, שסעיף 6א לחוק כביש אגרה אינו קובע איסור לאפשרות, שהמשיבה ולקוח יתקשרו ביניהם בהסכם להסדרת תשלום החיובים בגין נסיעות בכביש (הסכם המנוי). איסור מעין זה העולה מהפרשנות המוצעת על ידי המבקש יכביד, יסרבל הליכי גביה וייקר את אגרת הנסיעה. זאת, בניגוד לכוונת המחוקק.
סעיף 6א לחוק כביש אגרה הוסף על מנת לאפשר למשיבה לקבוע אמצעי גביה ואכיפת החיובים בגין נסיעות בכביש באופן יעיל וודאי, בנסיבות בהן הכביש פתוח לכלל הציבור אף ללא התקשרות בהסכם כלשהו עם המשיבה להסדרת החיוב, והתשלום בגין הנסיעה בו נעשה רק לאחר ביצוע הנסיעה.
סעיף 6א לחוק כביש אגרה הוא סעיף ברירת מחדל, שנועד לאפשר למשיבה אכיפת תשלומים וחיובים מציבור הנוסעים בהיעדר פרטים לחיוב (ובעיקר ובהתייחס ללקוח מזדמן אקראי שאין למשיבה פרטים אודותיו).
פרשנות לפיה, יש לראות בסעיף 6א כסעיף ברירת מחדל עומדת בקנה אחד עם סעיף 7(3) לחוק כביש אגרה בו מוקנית למשיבה, בין היתר, הסמכות לעניין הפעלת הכביש: "לגבות אגרה באמצעות תג חיוב או אמצעים אחרים, וכן סמכות לגבות דמי גביה... ".
סדרת הפעולות הנדרשת לאיתור לקוח מזדמן רגיל אינה נדרשת ואינה מבוצעת במלואה או כלל, ככל שהדבר נוגע למנויים. פרטי בעל המנוי נמסרים מראש על ידי בעל המנוי והמשיבה אינה נדרשת לבצע את הפעולות של זיהוי הרכב בעת ביצוע כל נסיעה ונסיעה.
בעל מנוי מתחייב בהסכם המנוי להודיע למשיבה על העברת הבעלות ברכב ועל רצונו בהפסקת המנוי. שאם לא כן, ימשיך להיות מחויב באגרת הנסיעה בשל נסיעות הרכב בכביש. האחריות לדווח למשיבה על העברת הבעלות ברכב שפרטיו במנוי, מוטלת כולה על כתפי המנוי, אשר רק הוא יכול לדעת מהו המועד האמור ומידע זה נמצא בשליטתו ובידיעתו הבלעדית.
המבקש, בניגוד להתחייבותו בהסכם המנוי, לא הודיע למשיבה מיידית על העברת הבעלות, אלא חודש לאחר שבוצעה העברת הבעלות. כל הנזקים שנטענים על ידו היו יכולים להיחסך אם היה מודיע במועד על העברת הבעלות, כמתחייב בהסכם, שכן כל הנזקים האמורים נגרמו למבקש בגין נסיעות שבוצעו בין מועד העברת הבעלות ועד למועד שבו ניתנה הודעה עליה למשיבה.
אם ניתנת למשיבה הסכמת הבעלים החדש (כפי שקורה בחלק גדול מהמקרים) להסבת החיובים, עקב פניה יזומה של בעל המנוי או רוכש הרכב, מסכימה המשיבה, לרווחת הלקוח, ולפנים משורת הדין, לזכות את המנוי בגין החיובים.
המבקש מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו. מחד הוא מבקש ליהנות מפטור מלא מדמי גביה ומצד שני דורש, שהמשיבה תשקיע משאבים וכספים רבים בבירור זהות בעל הרכב בעת ביצוע כל נסיעה ונסיעה של הרכב.
לטענת המשיבה, לא ניתן לדרוש ממנה להשקיע משאבים וכספים רבים בבירור זהות בעל הרכב בעת ביצוע כל נסיעה ונסיעה של כל רכב ורכב, פעולות שמתייתרות במקרה של מנוי ומביאות לחיסכון העומד בבסיס ההיגיון הכלכלי והמסחרי של הסדר המנויים ומתן הטבות למנויים.
מכשיר הפסקל נמסר למנוי תוך 30 ימים ממועד הצטרפותו כמנוי. בפרק זמן זה עשוי המנוי לנסוע בכביש אף ללא מכשיר הפסקל שבו צרובים הנתונים לחיוב. כאשר מבוצעת נסיעה ברכבו של המנוי בכביש, ללא מכשיר הפסקל, מצלמת מערכת האגרה את לוחית הרישוי, משייכת את הרכב הנוסע לפרטי המנוי באופן ממוחשב, והחיוב נעשה בהתאם לפרטים שנמסרו על ידי המנוי בהסכם המנוי.
דיון
המחלוקת בין הצדדים נסובה על שאלת היחס שבין סעיף 6א לחוק כביש אגרה לבין הסכמי המנוי.
סעיף 6א לחוק כביש אגרה קובע כדלהלן:
החייב בתשלום האגרה לפי הוראות חוק זה הוא מי שהיה בעל הרכב הרשום ברשיון הרכב במועד הנסיעה בכביש האגרה, זולת אם הוכיח שהרכב נגנב ממנו.
בתנאים הכלליים להסכם המנוי (מנוי פסקל וכן מנוי וידאו) מצויה הוראה לפיה, כל עוד לא התקבלה הודעה מצד בעל המנוי על שינוי הבעלות ברכב, הוא ימשיך להיות מחויב בגין נסיעות של הבעלים החדשים. סעיף 15(א) להסכם המנוי קובע כדלהלן:
"בעל הרכב ו/או הלקוח, לפי העניין, ידווח לבעל הזיכיון על כל שינוי אשר חל באחד או יותר מפרטי המידע כפי שנמסרו מטעמו בעת מילוי הסכם זה, והכל על פי נהלים שייקבעו על ידי בעל הזיכיון מעת לעת. הודעה על שינוי, כאמור, תימסר לבעל הזיכיון מייד עם היוודע לבעל הרכב ו/או ללקוח דבר השינוי, בדואר רשום, או באמצעות השירות הטלפוני או בפקס, אשר את קבלתה יאשר בעל הזיכיון בכתב או באופן ובדרך כפי שיקבע בעל הזיכיון מעת לעת".

סעיף 15(ב) להסכם המנוי קובע כדלהלן:
"כל עוד לא נתקבלה בידי בעל הזיכיון הודעה מאת בעל הרכב ו/או הלקוח, כאמור, בדבר שינוי פרטי המידע ו/או שינוי הבעלות ברכב. ייחשבו הפרטים המצויים בידי בעל הזיכיון כנכונים ומדויקים לכל דבר ועניין הקשור להסכם זה, ובעל הרכב ו/או הלקוח יחויב בכל החיובים אשר בוצעו על פי הוראות הסכם זה בהתאם לפרטי המידע המצויים בידי בעל הזיכיון באותה עת ואשר התקבלו על ידי בעל הרכב ו/או הלקוח, וזאת עד למועד קבלת הודעה כאמור לעיל, ומבלי לגרוע מיתר זכויות בעל הזיכיון, לרבות, אך לא רק, הזכות לביטול הסכם זה כאמור בסעיף 8(ג) לעיל."
בבחינת היחס שבין סעיף 6א לחוק כביש אגרה לבין יכולתה של המשיבה לקבוע הסדר חיוב תשלום עם לקוחותיה, טוען המבקש, שהוראות הסכם המנוי עומדות בסתירה להוראות חוק כביש אגרה ותקנותיו ובניגוד לתכלית והגיונן של הוראות הדין. הסכם המנוי לא יכול להתנות על סעיף 6א לחוק כביש אגרה ועל המשיבה לברר את זהותו של בעל הרכב הרשום ברשות הרישוי.
המשיבה טוענת, שסעיף 6א אינו אוסר על התקשרות המשיבה והלקוח בהסכם להסדרת תשלום החיובים בגין נסיעות בכביש (הסכם המנוי). לשיטתה, סעיף 6א לחוק כביש אגרה הוא סעיף ברירת מחדל, שנועד לאפשר אכיפת תשלומים וחיובים מציבור הנוסעים, בהיעדר פרטים לחיוב. ככל שמדובר בהסכם מנויים, סעיף 6א אינו חל.
המשיבה תומכת טענותיה, בין היתר, בהחלטה שהתקבלה על ידי ועדת ערר בערר 480/11 שרפלר נ' דרך ארץ (מיום 15.7.2012), שם נדונה טענת מנויה של המשיבה, שחויבה בגין נסיעות, שבוצעו לאחר שהעבירה את הבעלות ברכב. ועדת הערר דנה בשאלה - האם היה על המשיבה לברר את זהות בעל הרכב הרשום ברשות הרישוי או שמא בדין חייבה את העוררת בגין הנסיעות בכביש האגרה, אף שאלה בוצעו על ידי הבעלים החדש. ועדת הערר סקרה את הוראות חוק כביש אגרה וכן את התקנות מכוחו וקבעה כדלהלן:
"עיניינו הרואות, כי המחוקק הבחין לעניין החיוב באגרה בין סוגי המשתמשים השונים בכביש האגרה. לענייננו חשובה ההבחנה בין חייב רגיל (נוסע מזדמן) לבין חייב רשום (מנוי וידאו או בעל תג חיוב)...
ביחס לנסיעות של לקוח מזדמן, התקנה קובעת, כי על המשיבה לערוך בירור ביחס לבעל הרכב הרשום ברישומי רשות הרישוי במועד ביצוע הנסיעה, ובהתאם לזהות הבעלים ולכתובתו, כפי שהם מופיעים ברישומי רשות הרישוי, עליה לשלוח את החיוב לתשלום....במקרה של מנוי וידיאו על המשיבה לזהות את לוחית הרישוי, אולם אין לה צורך לאתר את הבעלים של הרכב וכתובתו. במקרה של מנוי באמצעות תג חיוב אין למשיבה צורך לזהות את לוחית הרישוי (המערכת קוראת את השדר מתג החיוב) וכן אין לה צורך לברר את זהות הבעלים של הרכב וכתובתו.
בטענותיה של העוררת, לפיהן המשיבה חייבת לערוך ברור ביחס לזהות בעל הרכב גם במקרה של הסדר מנוי, יש משום ניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו. מחד, מבקשת העוררת ליהנות מתשלום מוזל בגין נסיעה ומיתר היתרונות שמקנה הסדר המנוי כמפורט לעיל, ומאידך, היא דורשת להטיל על המשיבה חובה להשקיע משאבים וכספים בבירור זהות בעל הרכב גם במקרה של הסדר מנוי, כפי שעושה שהמשיבה ביחס ללקוח מזדמן....
טענות אלה לא רק שהן מנוגדות למצב המשפטי כפי שתואר בהרחבה לעיל, אלא שהן אינן עולות בקנה אחד גם עם ההיגיון והשכל הישר. קבלת טענותיה הנ"ל של העוררת תרוקן מתוכן את הרציונאל שבסיס הסדר המנוי ותבטל למעשה את מרבית היתרונות שיש להסדר המנוי, ובכלל זה, מחיר הנסיעה המוזל ביחס ללקוח מזדמן ובכך תפגע בציבור המנויים על כביש האגרה.
(הדגשות הוספו).
זאת ועוד, המשיבה מציינת, שבעבר ועד לשנת 2010, הנהיגה נוהל של "שכח להסיר" לפיו, דרשה את החיוב בנסיעות שבוצעו לאחר העברת הבעלות מבעל הרכב החדש ולא מבעל המנוי, שלא הודיע לה על העברת הבעלות ברכב. נוהל זה נולד מרצון טוב של המשיבה, שביקשה להקל על לקוחותיה ולשייך את חיובי האגרה למי שביצע אותן בפועל. המשיבה חדלה ממדיניות זו לאחר שבערר שהוגש נגדה בגין מדיניות זו, ונבחנה השאלה - האם רשאית המשיבה לחייב בגין נסיעות בכביש את הבעלים החדש של הרכב ולא את בעל המנוי שלא הודיע לה על העברת הבעלות ברכב. נקבע, שמדובר במדיניות המנוגדת להוראות הדין:
"מן המפורסמות והידועות לכל בר בי רב המצוי במערכת התחיקתית והאופרטיבית שבמסגרתה פועלת המשיבה, שחשבון מנוי, מעצם מהותו והגיונו, מאפשר הפרדה בין הבעלות הרשומה ברכב ברשות הרישוי לבין הבעלות במנוי. אמנם סעיף 6א לחוק קובע שהחייב כלפי המשיבה הוא מי שהיה רשום כבעלים ברישיון הרכב, ברם בפועל, מוסד המנוי מאפשר, על ידי הסדרה חוזית, לבצע הפרדה דה פקטו בין הבעלות ברכב לבין זהות המשלם עבור השימוש. מן המקרים הרבים מאוד שבאו בשערי הוועדה, למדנו לדעת היטב, כי המשיבה מתייחסת לבעל המנוי, להבדיל מן הבעלים ברכב, כחייב כלפיה לכל דבר ועניין, וגם מקום בו היא נתקלת בקשיי גביה מבעל המנוי, היא אינה חוזרת אל בעל הרכב וממצה את הליכי הגביה אך ורק כלפי בעל המנוי, למרות שפורמאלית, חובת התשלום של האגרה לא הוסרה מעל כתפי בעליו הרשום של הרכב...
בנוהל 'שכח להסיר', שכאמור, אינו מותנה בבקשה של בעל המנוי להסיר את הנסיעות המאוחרות למכירה מחשבון המנוי, כופרת המשיבה ברציונאל שהיא עצמה מתבססת עליו דבר יום ביומו, בהעבירה אוטומטית נסיעות שבוצעו במסגרת מנוי קיים לחשבון מזדמן, רק מהטעם שהבעלות ברכב הועברה.
מצב דברים זה מחייב את המסקנה שבמקרה דנן המשיבה לא הייתה יכולה להסב, בדיעבד, את הנסיעות שבוצעו לאחר המכירה, בעת שהמנוי היה בתוקף (גם לשיטתה) אל חשבון המזדמן של העורר וככל שכך נעשה, הרי שהיה עליה לבטל את ההסבה מייד לאחר שהעורר הודיע לה על התנגדותו לכך
" (ערר 1797/09 נעמן חליאלה נ' דרך ארץ, מיום 10.11.2011).
לאור המחלוקת הפרשנית שמעוררת בקשת האישור התבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה (להלן – היועץ המשפטי).
היועץ המשפטי הציג בעמדתו המפורטת את המסגרת הנורמטיבית המעגנת את ההסדרים הנוגעים לנסיעה בכביש 6 ובכלל זה את סוגיית התשלומים והגביה, וכן את הוראות הסכם המנוי.
עמדת היועץ המשפטי היא, שהסדרי החקיקה שנקבעו בעניין כביש האגרה מותאמים לגביה באמצעות מערכת אלקטרונית. ככל שמדובר בלקוחות מנויים אי פניית המשיבה לצורך קבלת פרטי בעל הרכב, מאפשרת את הפחתת דמי הגביה לתעריף הנמוך ביותר (במקרה של מנוי וידאו) והיעדר חיוב בדמי גביה (במקרה של מנוי פסקל).
לעמדת היועץ המשפטי, ככל שאדם בחר מרצונו החופשי לבצע התקשרות עם הזכיין בהסכם מנוי ובמסגרתה לקבל הוזלה בתעריפי הנסיעה, חלות עליו כלל הוראות הסכם המנוי ובכלל זה חובת ההודעה על שינוי בעלות. לגבי לקוח זה לא חל סעיף 6א.
היועץ המשפטי סבור, שקבלת טענות המבקש תביא לריקון תוכנן של הוראות חוק כביש אגרה ותקנותיו ותשמוט את המנגנון המשפטי עליו נשענים החיובים בכביש 6 ואף תביא להעלאת דמי החיוב עבור ציבור גדול של לקוחות כביש 6.
היועץ המשפטי לממשלה עומד על חובת מנוי, הקבועה בהסכם המנוי, להודיע לזכיין על העברת הבעלות ברכב ועל רצונו בהפסקת המנוי, שאם לא כן, ימשיך להיות מחויב באגרות הנסיעה בשל נסיעות הרכב בכביש.
עיון בהוראות הדין מעלה, שהן מבחינות בין סוגים שונים של לקוחות המשיבה באשר לאופן חיובם בתשלום והסכום בו הם מחויבים. הבחנה בין סוגי הלקוחות נעשית, בין היתר, על בסיס הפעולות אותן מבצעת המשיבה לצורך זיהוי בעל הרכב וגביית תשלום.
ביחס לנסיעות של לקוח מזדמן התקנות קובעות, שעל המשיבה לערוך בירור ברישומי רשות הרישוי במועד ביצוע הנסיעה. בהתאם לזהות הבעלים ולכתובתו, כפי שהם מופיעים ברישומי רשות הרישוי, עליה לשלוח את החיוב לתשלום. במקרה של לקוח מזדמן העלויות גבוהות יותר עבור המשיבה, שכן עליה לבצע זיהוי של לוחית הרישוי של הרכב, לברר את זהות הבעלים וכתובתו ברישומי רשות הרישוי ולשלוח את החשבוניות לתשלום לכתובת שאותרה.
במקרה של מנוי וידיאו על המשיבה לזהות את לוחית הרישוי, אולם אין לה צורך לאתר את הבעלים של הרכב וכתובתו. במקרה של מנוי באמצעות תג חיוב אין למשיבה צורך לזהות את לוחית הרישוי (המערכת קוראת את השדר מתג החיוב) וכן אין לה צורך לברר את זהות הבעלים של הרכב וכתובתו.
לאופן ההתקשרות של הלקוחות עם המשיבה יש השלכה ישירה על העלויות הכרוכות בזיהוי כלי הרכב ובאיתור הבעלים וכפועל יוצא גם על חיובו בתשלום הנסיעה בכביש.
החיוב בגין הנסיעה בכביש מורכב מאגרה ותוספת של דמי גביה. דמי הגביה משקפים את העלויות הכרוכות בזיהוי הרכב (פעולות צילום הרכב), באיתור הכתובת של בעל הרכב וכתובתו (העברת שאילתא למשרד הרישוי) ובמשלוח החשבוניות לתשלום. נוסע מזדמן בכביש האגרה מחויב בנוסף לאגרת הנסיעה גם בדמי גביה, מנוי וידאו מחויב בדמי גביה פחותים ומנוי בעל תג חיוב אינו מחויב כלל בדמי גביה.
מנוסחו של סעיף 6א לחוק כביש אגרה והאמור בדברי ההסבר לחוק כביש אגרה עולה, שסעיף זה עוסק בחייב רגיל (לקוח מזדמן), בעוד שחייבים רשומים וחייבים בעלי תג חיוב מוסרים פרטי חיוב לזכיין מכוח הסכמי המנוי. משכך, מתייתר הצורך לאתר את בעל הרכב הרשום.
נראה, שתכליתו של סעיף 6א לחוק כביש אגרה היא לקבוע ברירת מחדל לחיובו של בעל הרכב הרשום בגין נסיעה בכביש, עקב מאפייניו של כביש 6 ככביש אגרה אלקטרוני פתוח לכל. הסעיף נועד לקבוע את הכלל ללקוחות מזדמנים, שביחס אליהם ביקש המחוקק לתת ביד הזכיין (המשיבה) כתובת לחיוב על מנת שניתן יהיה לגבות מהם את אגרת הנסיעה במינימום סיכון.
הכלל הקבוע בסעיף 6א לחוק כביש אגרה לפיו, החייב בתשלום אגרה הוא מי שהיה בעל הרכב הרשום, הוא כלל שיורי ודיספוזיטיבי החל בהיעדר קביעה אחרת, לרבות קביעה חוזית. סעיף 7(3) לחוק כביש אגרה קובע את סמכותו של בעל הזיכיון לגבות אגרה "באמצעות תג חיוב או אמצעים אחרים וכן סמכות לגבות דמי אגרה...". מדובר בנוסח כללי ורחב המעניק לבעל הזיכיון סמכות לקבוע את מסגרת חיוב דמי הגביה בהסכמה חוזית לפי הסדר מנויים.
הוראות הסכם המנוי אינן סותרות את הוראות הדין ואין בהוראות הדין איסור על המשיבה להתקשר עם לקוחותיה בהסכם להסדרת החיובים.
יש טעם של ממש בטענות המשיבה ובעמדת היועץ המשפטי לפיהן, המשמעות האופרטיבית של קבלת טענות המבקש היא, שהזכיין יהיה חייב לבדוק ברשות הרישוי את פרטי הבעלים הרשום של כל כלי רכב ובכל נסיעה, גם כאשר מדובר במנויים ולא רק בלקוחות מזדמנים. המנגנון העסקי של הסדר המנויים מבוסס, בין היתר, על יכולתם של המנויים ליהנות מחיוב מופחת. קבלת טענות המבקש מרוקנת מתוכן את הבסיס והרציונל של ההסדרים, שנקבעו בחוק כביש אגרה ובתקנות מכוחו ובעיקר את התעריף המוזל של דמי גביה למנויים ביחס ללקוחות מזדמנים.
יצויין, שבנסיבות העניין מתעורר קושי של ממש לקבל את טענות המבקש. זאת, נוכח קיומן של הוראות מפורשות בדבר החובה להודיע על שינוי בבעלות על הרכב, כתנאי להסבת חיוב בגין נסיעות שבוצעו לאחר העברת הבעלות. חובה כאמור מופנית ללקוחות המשיבה בחשבונית החודשית כתזכורת, באותיות בולטות, לפיה, על בעל המנוי להודיע על העברת בעלות ברכב:
"מנויים יקרים אנא יידעו אותנו על שינוי בבעלות הרכב או כל שינוי אחר בפרטי המנוי, על מנת למנוע המשך חיוב חשבונכם."
(דוגמת חשבונית מצורפת כנספח ד1' לבקשת האישור)
ועוד באותה חשבונית:
"מנוי פסקל הסרת מכשיר הפסקל מהרכב אינה מבטלת המנוי. יש לתאם את ההסרה איתנו..."
לסיכום, המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת משפטית בעיקרה בנוגע לפרשנותו של דבר חקיקה. לאחר עיון בטענות הצדדים ובעמדתו המפורטת של היועץ המשפטי לממשלה נראה, שפרשנות המשיבה היא הפרשנות הראויה.
בהיעדר עילת תביעה לכאורה אין צורך לדון ביתר התנאים הנדרשים לאישור בקשת האישור.
סוף דבר
בקשת האישור - נדחית.
בנסיבות העניין בהן נראה, שבקשת האישור מבוססת על מחלוקת כנה ביחס לפרשנות חוק כביש אגרה (ע"א 7928/12 אי. אר. אמ טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תקשורת בע"מ, מיום 22.1.2015), אין צו להוצאות.

ניתן היום, ה' תשרי, תשע"ח, 25 ספטמבר, 2017, בהעדר הצדדים.













תצ בית משפט מחוזי 42150-07/14 שמעון סופר נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ (פורסם ב-ֽ 25/09/2017)