פסקי דין על אולג חיימן | פסקי דין על ווק אפ תאי | פסקי דין על סמר בסטוני | פסקי דין על ווק אוכל אסייתי ואח' |

10089-08/13 סעש     29/09/2017




סעש 10089-08/13 אולג חיימן נ' ווק אפ תאי בע"מ, סמר בסטוני, ווק אוכל אסייתי בע"מ ואח'








בית דין אזורי לעבודה בחיפה


סע"ש 10089-08-13


29

ספטמבר 2017
לפני:
כב' השופטת
דלית גילה


נציג
ציבור (ע) - מר אריה גור


נציג ציבור (מ) - מר יואל מוזס


ה
תובע
אולג חיימן
ע"י ב"כ: עו"ד יאיר ארן ואח'
-

ה
נתבעות
1. ווק אפ תאי בע"מ
[עיכוב הליכים עקב הליך פירוק]
2. סמר בסטוני
3. ווק אוכל אסייתי בע"מ

[עיכוב הליכים עקב הליך פירוק]
4. אימאן בסטוני
ע"י ב"כ: עוה"ד ג'וליה עודה ואח'


פסק-דין
רקע
1.
עניינה של תובענה זו בשאלה - האם זכאי התובע, מר אולג חיימן
(להלן: התובע), לזכויות שונות מתחום משפט העבודה המגן - גמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית, פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פידיון חופשה, דמי הבראה, חלף אי הפרשה לפנסיה ופיצוי ללא הוכחת נזק, בשל רישום פגום בתלושי שכר - בגין תקופת העבודה, לרבות נסיבות הפסקתה, בשירות נתבעת 1 - חברת ווק אפ תאי בע"מ
,
ונתבעת 3 -
חברת ווק אוכל אסייתי בע"מ, הן חברות אשר הפעילו בתקופה הרלוונטית לתביעה מסעדה במרכז הכרמל בחיפה, שהתנהלה כבר בעבר תחת השם "ווק", מקום בו עבד התובע בתקופה הרלוונטית (להלן: המסעדה).

2.
המחלוקת המרכזית היא בשאלה - היש את מי לחייב בתשלומים שיפסקו לזכות התובע, אם יפסקו, נוכח העובדה - המוסכמת - כי שתי החברות שהפעילו את המסעדה נכנסו להליכי פירוק ועקב כך, עוכבו ההליכים נגדן, בתיק זה.

3.
התובע טען ל"הרמת מסך"
- נגד גב' סמר בסטוני
(נתבעת 2), הרשומה כדירקטורית יחידה בנתבעת 1 (להלן: סמר), וכן נגד גב' אימאן בסטוני (נתבעת 4), משום שהינה דירקטורית ובעלת מניות בלעדית בנתבעת 3 (להלן: אימאן)
[מסמכי רשם החברות - תצהיר התובע, ת/1, נספחי א'
]; יש לציין, כי סמר היא בתה של אימאן.

4.
אין חולק, שהתובע לא הגיש תביעות חוב לנאמנים, בשני הליכי הפירוק - של נתבעות 1 ו-3 [עמ' 15, ש' 30], והשאלה הראשונה בה יהא עלינו להכריע, היא - האם יש הצדקה לבצע "הרמת מסך", בין איזה מהחברות שהעסיקו את התובע, לבין סמר ו/או אימאן (להלן, יחד: הנתבעות).

5.
לטענת הנתבעות
- אין יריבות בינן לבין התובע, מאחר שבנתבעת 1 היו שותפים גם
שני אזרחי תאילנד, רבי-טבחים (שפים)
, שניהלו את המסעדה באופן שוטף, יחד עם מי שהיה המנהל
"האבסולוטי"
שם, מר
אדם לואיס, שניהל את המסעדה עוד בתקופה שהיתה בידי הבעלים הקודם (להלן: לואיס) [תצהיר אימאן - נ/2, סע' 38]; אימאן נכנסה לתמונה בחודש 4/10, כדי
"להציל את העסק
", והוקמה נתבעת 3, לאחר שהחברה של סמר לא הצליחה
כלכלית; ולאחר שגם נתבעת 3
"קרסה והפכה לחדלת פרעון"
נמכרה המסעדה לגורם שלישי [שם, סע' 74-72].

6.
כל אחד מהצדדים שלפנינו ביקש בסיכומיו, שנסיק מסקנות מפערים שיש בגרסת הצד שכנגד, כפי שהובאה בפני
נו, לבין גרסאות שהוצגו על ידי אותו צד בהליכים משפטיים אחרים שניהלו.
כך, התובע ביקש שנשווה את דברי סמר בדיון כאן - בו לרוב השאלות ענתה תשובה לאקונית:
"לא זוכרת"
- מול דברים שהצהירה, כאשר הגישה בקשה לפירוק נתבעות 1 ו-3 [תיק פר"ק (מחוזי חי') 11721-04-15 - ת/2 (להלן: בקשת הפירוק)];
מנגד - הנתבעות ביקשו שנקבע, כי גרסת התובע לפנינו סותרת את עדותו בבית-המשפט המחוזי, בתיקים שהתנהלו קודם לכן, ובעניינם נתן תצהיר ביום 18.10.11 [תיק ע"מ (מחוזי חי') 44815-07-10 עם 13446-12-10, ווק אפ טאי בע"מ נ' רשות המיסים ואח' (להלן: תיק המיסים); תצהיר התובע בתיק המיסים - נספחי ו' לתצהירים של סמר ואימאן לפנינו, נ/1 ו-נ/2, בהתאמה; פרוטוקול הדיון בתיק המיסים - נ/1 ו-נ/2, נספחי ז'].
ואכן, לא שבענו נחת מהעדויות שנשמעו בפני
נו, והיה קשה לנו לתת אמון מוחלט בדברי מי מהם.
7.
למרות זאת, נקדים ונאמר, כי מאחר שאימאן, אימה של סמר, טענה שנכנסה לתמונה כדי להציל את המסעדה - עסק ש"פתחה" סמר, בהיותה כבת 18 - ומכיוון שלא הוצג לנו מסמך של סיום ההתחשבנות מול עובדי המסעדה, ובהם התובע, בעת החילוף בין החברות - אנו רואים את אימאן כמי שלקחה על עצמה את כל המחויבויות כלפי העובדים, מהתקופה בה החברה של סמר הפעילה את המסעדה.
כמו כן, מאחר שאימאן הוסיפה וטענה, כי לימים נמכרה המסעדה לגורם שלישי, אולם, גם במועד זה לא הוצג "גמר חשבון" עם התובע, על אף שבהסכם העברת הבעלות במסעדה היתה התחייבות מפורשת של "המוכרת" - שהוגדרה שם כשתי החברות, נתבעות 1 ו-3, בצוותא - לשאת באופן מלא באחריות לשכר העבודה ו/או הפיצויים ו/או הזכויות הסוציאליות של כל העובדים המועסקים באותה עת במסעדה - מצאנו לנכון, בסופו של יום, לחייב את אימאן, אישית, בכל התשלומים שקבענו שמגיעים לתובע, בגין עבודתו במסעדה וסיומה.

עובדות ועיקר טענות הצדדים
8.
לאחר שחזרנו ועברנו על כל החומר שהוגש לתיק בית-הדין ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן, אנו קובעים עובדות רלוונטיות אלה, לצד טענותיהם העיקירות של הצדדים:

א.
נתבעת 1 הוקמה בחודש 3/08, והחלה לנהל את המסעדה.
לטענת סמר
- היה זה לאחר
שהבעלים

הקודם, מר

דרור

אוסלנדר

ז"ל, שם קץ לחייו. הכוונה הייתה שהיא תנהל את המסעדה יחד עם שני בעלי מניות אחרים בנתבעת 1, שני התאילנדים, שעבדו במסעדה מבוקר ועד ערב והיא כלל לא הכירו אותם [תצהירה - נ/1, סע' 9]. לא הוצג מסמך המסדיר את העברת המסעדה מידי הבעלים הקודם, כנטען, לידי נתבעת 1.

ב.
סמר הינה הדירקטורית היחידה הרשומה של נתבעת 1. שני תאילנדים רשומים
איתה כבעלי מניות, אך, להבדיל ממנה - לכל אחד מהתאילנדים מעט מניות, לעומתה [נ/1, נספח ד'; תצהיר אימאן - נ/2, נספח ד'].
לטענת אימאן
- בשלב מאוחר יותר התאילנדים
"הם אלה שהפכו לבעלי המניות באופן סופי ובלעדי בחברה הראשונה ולא גב' סמר"
.
אולם, מאחר שאימאן לא הסבירה כיצד ומדוע קרה הדבר, ובתצהירה של סמר אין כל התייחסות לכך, איננו מקבלים זאת כנתון רלוונטי, חרף מצג לכאורי מתמצית רישום חלקי, ממאגר רשם החברות, לכאורה, שצורף לתצהיר אימאן [נ/2, סע' 40 ונספח ה', שם].

ג.
החל מחודש 9/08 התובע הועסק במסעדה כטבח, לטענתו, או כעוזר טבח, לטענת הנתבעות - לטעמנו, אין חשיבות לתפקיד המדויק, עליו היו חלוקים; ומתחילת עבודתו במסגרת הנתבעות קיבל התובע, שלא באופן קבוע, תלושי שכר הנושאים את שמה של נתבעת 1, כמעסיקתו, עד לחודש 12/10, כולל [תלושי השכר לתקופה זו - ת/1, נספחי ב'].

ד.
לטענת התובע
- במהלך התקופה הנ"ל
(12/10-09/08) - שולם לו שכר חודשי, נטו, באמצעות המחאות, בתחילה 8,000 ₪, כאשר שכרו החודשי הופחת בהדרגה ועמד, החל מחודש אפריל 2009, על סך של 6,000 ₪, נטו. התובע הצהיר, כי הוסבר לו על ידי עו"ד חסן בסטוני - בעלה של אימאן ואביה של סמר, אשר, עזר לנתבעות לנהל את המסעדה, כי שכרו החודשי הופחת מאחר ואין ביכולתם לשאת בתשלום. עוד, לטענתו - השכר אשר סוכם עימו, נטו, כמפורט לעיל, שולם לו באופן בלתי תלוי בנקוב בתלושי השכר, אשר כללו לרוב מידע פיקטיבי לחלוטין, ביחס לשכר, לאופן חישובו, לימי עבודתו ועוד [ת/1, סע' 8].
מאחר שהתובע לא הגיש, תוך כדי עבודתו, תביעה להפרשי שכר, בשל ההפחתה בשכרו, ונוכח התקופה הממושכת מאז ועד סיום העסקתו - יש לראותו כמי שהסכים לשינוי השכר ולהעמיד את שכרו הקובע על 6,000 ₪, נטו, לחודש. נציין, כי לפי סכום זה גם בוצעו חישובי התובע בתצהירו [ת/1].

ה.
במקביל להקמת נתבעת 1 החלה סמר בלימודי משפטים.
בשל כך, לא היה לה קשר שוטף לניהול המסעדה. לטענתה - שני התאילנדים ניהלו את העסק בשיתוף פעולה מלא עם מר לואיס, שמונה לנהל את העסק עקב לימודיה, מאחר שהוא ניהל את המסעדה עוד בתקופת הבעלים הקודם. הנתבעות לא מצאו לנכון להעיד את מר לואיס ואנו רואים אותן כאחראיות לניהול המסעדה באמצעותו, בהיותן הבעלים, המנהלות והדירקטוריות הרשומות של החברות שהחזיקו את המסעדה.

ו.
נתבעת 3 הוקמה בחודש 8/10, כאשר אימאן הינה הדירקטורית ובעלת המניות הבלעדית בה. לטענת אימאן - היא
"נכנסה לתמונה"
בקשר למסעדה רק בחודש 4/10, כאשר החברה של סמר הפכה
"חדלת פירעון"
והיא ניסתה
"להציל"
את העסק של בתה, נוכח גניבות רחבות היקף שאירעו עד אז במסעדה [נ/2, סע' 73-72].

ז.
לפי טופסי 106 שקיבל התובע, בשנים 2009 ו-2010 היתה מעסיקתו נתבעת 1, ואילו בשנים 2011 ו-2012 היתה מעסיקתו נתבעת 3 [ת/1, נספחי ד'].

ח.
לא הוצג שום מסמך בקשר לחילופי מעסיקים בין נתבעת 1 לבין נתבעת 3.

ט.
התובע עבד במסעדה עד סוף 2/12, מועד בו נמכרה לחברה שלישית - חברת
"עופרה ירון ניהול והשקעות בע"מ"
(להלן: הגורם השלישי או הצד השלישי); ואין זה משנה אם המשיך לעבוד במסעדה, כטענת הנתבעות.

י.
לפי
"הסכם מכירת ציוד ומוניטין"
, מיום 3.3.12 [ת/1, נספח ה' (להלן: הסכם המכירה)], שנחתם בין נתבעות 1 ו-3 גם יחד, מצד אחד, לבין הצד השלישי, מצד שני - עד לתאריך 1.3.12 הפעילה את המסעדה נתבעת 3, שהצד השלישי נכנס בנעליה. נתבעות 1 ו-3, ביחד ולחוד, הוגדרו בהסכם המכירה -
"המוכרת"
; והמוכרת התחייבה בהסכם זה, לעניין עובדי המסעדה [סע' 3.1, שם], כך:
"כל העובדים המועסקים על ידי המוכרת הינם עובדיה של המוכרת בלבד. המוכרת הינה האחראית הבלבדית לשאת ולשלם את שכר עובדתם ו/או הפיצויים ו/או הזכויות הסוציאליות של מי מעובדיה. הקונה אינה אחראית לשאת ו/או לשלם את שכר עבודתם ו/או הפיצויים ו/או הזכויות הסוציאליות ו/או התחייבויות נלוות אחרות כלשהן עד כמה ובמידה והעובדים זכאים להם.".

יא.
לא הוצג לנו שום מסמך בו הודיעה נתבעת 1, או נתבעת 3, או מי מטעמן, לתובע על החלפת מעסיקתו, גם בשלב זה, בו היה צריך לברר את זכויותיו.
לטענת התובע
- הוא פוטר בחודש 2/12, עם מכירת המסעדה, ואנו מקבלים טענה זו.

יב.
מעיון בתלושים ניכר, כי השכר - נטו - השתנה מחודש לחודש ונראה שאופן חישוב "הזכויות" שונה, מפעם לפעם.
כך, לדוגמא, בתלוש חודש 11/08 ישנו רכיב שכר אחד בלבד של
"משכורת חודשית"
, בסך 8,065 ₪, ברוטו, ועוד 224 ₪ עבור
"נסיעות"
, המגיעים יחד לכדי 7,000 ₪, נטו, וכבר בחודש הבא, 12/08, משתנה ערכה של
"המשכורת החודשית"
והשכר משולם לפי התלוש בסך 6,776 ₪, ברוטו, בלבד, כאשר מתווסף סך 224 ₪ בגין
"נסיעות"
, המגיעים יחד רק לכדי 6,182 ₪ נטו; אם לא די בכך, בחודש שלאחר מכן, 1/09, משתנה סכום המשכורת החודשית פעם נוספת, כאשר עבור 25 ימי עבודה, שהם חודש עבודה מלא, משולם 6,500 ₪, ברוטו, ללא רכיב "נסיעות", והשכר נטו מגיע לסך 5,822 ₪ [ת/1, נספחי ב'].
ברור, אפוא, כי מדובר בתלושי שכר שאינם משקפים נכונה את זכויות התובע, וזאת אף אם נתעלם - לרגע - מאיסור שכר כולל, כאשר זכויות ברכיבים שניתן היה לכלול אותם בשכר, לא מופיעות באופן מפורש ובנפרד כחלק מהסכום החודשי ששולם לתובע, בתקופה הרלוונטית
.

יג.
בסמוך לתום שנת 2010, ולאחר מספר פעמים בהם הוחזרה המחאת המשכורת על ידי הבנק מחמת
"היעדר כיסוי מספיק"
, החל התובע לקבל שכר במזומן, בסך 200 ₪, נטו, לכל יום עבודה, אשר שולמו לו על ידי אימאן או על ידי ב"כ הנתבעות, עו"ד חסן בסתוני (שהינו, כזכור, בעלה של אימאן ואביה של סמר), בסמוך לתום כל שבוע עבודה; והחל מחודש 1/11 חדלו הנתבעות למסור לתובע תלושי שכר לחלוטין [ת/1, סע' 10].

יד.
רק במהלך המשפט העבירו הנתבעות לתובע טפסי 106 עבור כל תקופת עבודתו, כאשר בשנים 2010-2009 נרשמה כמעסיקתו נתבעת 1, ובשנים 2012-2011, המעסיקה הרשומה היא נתבעת 3 [ת/1, נספחי ד'].

טו.
לאחר הגשת תצהיר התובע הוגשו עוד תלושי שכר שלו, במסגרת הודעת ב"כ הנתבעות, מיום 21.3.16. לא למותר לציין, כי תלושי השכר הנ"ל אף הם סותרים לחלוטין את גרסת הנתבעות, ביחס לשכר ששולם לתובע, בפועל.

טז.
לטענת הנתבעות
- התובע הועבר מחברה לחברה וקיבל את מלוא תלושי השכר וזכויותיו במהלך תקופת עבודתו ואין להן ראיות לכך, שכן, הנתבעות 1 ו-3
"קרסו"
[כתב-ההגנה, סע' 24]. כבר עתה נבהיר, כי "קריסת" חברות אינה טענת הגנה טובה, כאשר הבעלים מתעלמים מהעובדים "בזמן אמת".

יז.
בסמוך לתחילת חודש 3/12 פנתה אל התובע גב' עפרה ירון, בשם הגורם השלישי שקנה את המסעדה, ואמרה לו, להפתעתו, שהיא מנהלת את המסעדה מעתה ואילך. כזכור - הנתבעות לא טרחו ליידע את התובע בדבר מהלך זה, באופן מפורש; הן לא מסרו לתובע מכתב פיטורים או אישור על תקופת ההעסקה אצל מי מהן, ולא זמנו אותו לשיחה, כדי להבהיר את העברת המסעדה מיד ליד ואף לא נערך עמו "גמר חשבון", עד למועד חילופי הבעלות במסעדה, על אף שמכרו את המסעדה במאות אלפי שקלים והתחייבו בחוזה המכירה לדאוג לזכויות העובדים, עד מועד העברת הבעלות, כמצוטט לעיל.

דיון והכרעה
9.
כפי שאמרנו, התקשינו לתת אמון מוחלט בדברי מי מהצדדים, אשר כל אחד מהם התבטא בקשר למערכת היחסים הנטענת גם בהזדמנויות אחרות, בהליכים משפטים שונים שהתקיימו בנדון, תוך אי מתן תשומת לב מלאה לדיוק בפרטים, הדגשת עובדות הנוחות לו והתעלמות מאחרות.
למרות זאת, עדותן של סמר ואימאן היא אשר הותירה בנו רושם עגום יותר, באשר סמר הצהירה על חלק מהעובדות
"כפי שנמסר לי"
, ואילו כאשר נחקרה נגדית חזרה והשיבה, ביחס לרוב השאלות, שאינה זוכרת את העובדות - גם כאשר העובדות עליהן הצהירה, בהזדמנויות השונות, היו כאלה שלא סביר שלא היתה זוכרת אותן, לו היה בהן ממש; ואילו אימאן הסתפקה בטענה הכללית הלאקונית, שהיא נחלצה לעזרת החברה של בתה סמר, שהפכה חדלת פירעון, ולמרות כל מאמציה גם החברה שלה הפכה חדלת פירעון, כאשר היא מאשימה במצב את לואיס ועובדים עלומים, שגנבו מהחברה, כביכול, ולכן נמכרה המסעדה לגורם השלישי, כאשר פרטי העסקה אינם ידועים לה במדוייק, מאחר שלא טיפלה במכירת העסק [נ/2, סע' 74].
זו אינה דרך התנהלות ראויה של מעסיקה, אשר יכלה להביא לעדות את מי שטיפל במכירת המסעדה, לגרסתה - ונמענה מלהביא עד נוסף, כלשהו. לכן, ככלל, העדפנו את עדות התובע; משכך - קיבלנו את עיקר תביעותיו ומצאנו לנכון לחייב בתשלומן את אימאן, מכוח "הרמת מסך". להלן יובאו נימוקינו, בתמצית.

"הרמת מסך"
10.
כידוע, עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, הוא כלל יסוד בדיני החברות ולפיו
- "חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין"
[ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש עתונות-אילת בע"מ, 17.12.2002 (במאגר ממוחשב)].
לצד עקרון זה, התפתחה דוקטרינה של "הרמת מסך ההתאגדות" - תחילה, בפסיקה, שאיפשרה לערכאה שיפוטית להתעלם מן ההפרדה שבין בעלי המניות לבין התאגיד, וליצור - במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת - יריבות ישירה בין נושי התאגיד לבין בעלי מניותיו [ע"ע 4606/90 מוברמן - תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 362-361].
בהמשך, עוגנה דוקטרינה זו בחקיקה,
בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999,
בו נקבע בלשון ברורה:

(א)(1)
בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה,
אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן
, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)

באופן שיש בו כדי
להונות אדם או
לקפח נושה של החברה
;

(ב)
...
(2)
לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב)

בית משפט רשאי לייחס
תכונה, זכות או
חובה של בעל מניה לחברה
או זכות של החברה לבעל מניה בה,
אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן
בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו. ...
[ההדגשות הוספו].
במשפט העבודה, ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה, כנושיה, לצורך בחינת ההצדקה להרמת מסך ונקבע, שהם נושה מיוחד, שהחברה נושאת כלפיו באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, מכוח חובת תום הלב המוגברת, ביחסי עבודה, וראו הצדקה להרמת מסך בשל חוסר תום לב, המתבטא בהקמת חברות סדרתית, למשל, או כשאין מקום להמשך העסקת העובד, כשמעסיק יודע שלא יוכל לשלם שכר ו/או זכויות סוציאליות [ע"ע 3903-05-11 איפראימוב ואח' - ר-צ פלסט בע"מ ואח'
4.12.2014 (במאגר ממוחשב), ועוד].

11.
מפסיקת בית-המשפט העליון וביה"ד הארצי בעקבותיה, עולה, כי הסוגיה של הרמת מסך היא סבוכה, היקפה אינו נקי מספקות, הטעם המונח ביסודה הוא מורכב והיא שנויה במחלוקת. בנוגע להרמת מסך נפסק, משכבר הימים, כי:
"הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג זהירות שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו".
[ראו: עיין דב"ע לח/3-52 ברגר - קאמיל ואח' פד"ע י' 435; ע"א 471/68 דוד יעקבי ואח' - המפרקים של מקיף בע"מ (בפירוק) ואח' פ"ד כג' (1) 65, 71 וכן ד"ר סמדר אוטולנגי, "ההרמה של מסך ההתאגדות במשפט הישראלי", הפרקליט כרך כ"ה, 462].

12.
נראה שאין אפשרות ליצור הכללה ראויה, כלשהי, של המבחנים להרמת המסך. ככלל, המקרים בהם חורג בית-המשפט מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, בין החברה לבין בעלי מניותיה, או אורגנים אחרים שלה, הינם אותם מקרים בהם החלת עקרון האישיות הנפרדת תוליך לתוצאות מוזרות ולא צודקות [ד"ר א. חביב סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך" עיוני משפט יז' 197, 3-201]. כבר נפסק שיש להיזהר מאי שמירה על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, שאם לא כן, הרי, מתוך רצון להגיע לצדק במקרה ספציפי יהא שימוש במבנים משפטים שאין להחלתם אמות מידה ברורות וקבועות בחוק [המ' (ת"א) 10123/88 פולגת תעשיות בע"מ ואח'
- ערו ב ע"מ פס"מ תשמ"ט (ב) 298, 304].

13.
חוק החברות החדש עיגן את נושא הרמת המסך והרחיב אותו במספר הקשרים. בהתאם לסעיף 6 לחוק - ניתן לבצע הרמת מסך כאשר, בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן, או כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באופן שי בו כדי לקפח אדם, וגם "עובד" במשמע.
גם בית-הדין הארצי לעבודה הרחיב את עניין הרמת המסך והוסיף את עקרון תום הלב כשיקול להרמת המסך.

14.
נפסק, שחובת תום הלב מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובדים ליכולת הפיננסית של החברה, ובהעדר יכולת פיננסית תהא אחריות אישית על אותו אדם פרטי, שהעסיק את העובדים. בע"ע 1170/00 מרים פרידמן - יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ (27.11.2002, במאגר ממוחשב); בעניין פרידמן התייחס בית הדין הארצי לתשתית עובדתית המצדיקה הרמת מסך במקרים של חברה משפחתית המנהלת את עסקיה תוך התעלמות מהיותה גוף משפטי נפרד.



15.
ומן הכלל אל הפרט
- בענייננו, מצאנו, שמתקיימות נסיבות בהן צודק ונכון לבצע הרמת מסך ההתאגדות בין אימאן לבין החברות שהעסיקו את התובע; עם זאת, לדעתנו - אין לבצע הרמת מסך כנגד סמר.
כאמור, אימאן נכנסה לתמונה, לדבריה, באמצעות החברה שהיא הקימה, נתבעת 3, כמי שהחליפה את החברה של הבת סמר, נתבעת 1, שנקלעה ל"חדלות פרעון", כלשון אימאן, במטרה לחלץ את בתה, סטודנטית למשפטים, מהמצב המדאיג.
זאת עשתה אימאן מבלי שנעשה נסיון, ולו למראית עין, לדאוג לזכויות העובדים, ובהם התובע, שעבדו בנתבעת 1 והמשיכו בעבודתם ברצף באמצעות נתבעת 3 - ללא כל הבהרה למשמעות השינוי, שהתבטא רק בפרטי המעסיקה בתלושי השכר; התעלמות שחזרה על עצמה פעם נוספת כאשר גם חברה זו העבירה את בעלותה במסעדה, כלאחר יד, לגורם השלישי - שוב, ללא יידוע פורמלי של העובדים או מתן אפשרות לכל אחד מהם לשקול את צעדיו, אישית, לאחר סיכום זכויותיו, עד רגע חילופי הבעלויות במסעדה, כפי שהחברות של סמר ואימאן לקחו על עצמן, במפורש, בהסכם המכירה.

16.
טענת הנתבעות, כי הסיבה בעטיה הועבר התובע מחברה לחברה הינה חדלות פירעון ו/או הפסקת פעילותן של הנתבעות 1 ו-3, כל אחת בזמנה, והסתפקות באמירה שהתובע "ידע" על כך, אין בה די כדי לפטור את המעסיקה מחובתה כלפי העובד; וכך נטען כבר בכתב-ההגנה [סע' 21-20, שם]:

"התובע ידע גם ידע מבעוד מועד, כי הנתבעת 1 הפכה לחדלת פירעון ... התובע ידע גם ידע מבעוד מועד שהנתבעת 3 הפסיקה את פעילותה ובמקומה נכנסה חברה אחרת"
טענה סתמית זו, ללא גיבוי, במהלך השוטף של העבודה, בשיחת הבהרה קונקרטית מול התובע ועריכה "גמר חשבון" - מצביעה על חוסר האכפתיות של המעסיקה האחרונה, נתבעת 3, שבבעלות אימאן, ושל בעלת המניות והדירקטורית היחידה עצמה, אימאן, כלפי עובדי המסעדה בכלל והתובע, בפרט. אימאן התייחסה בסלחנות לקשיי התפקוד של החברות מבלי לתת תשומת לב לחובתן, כמעסיקות, כלפי העובדים, ובהם התובע, יהא אשר יהא תפקידו במטבח המסעדה - טבח או עוזר טבח, הן בעת "כניסתה לתמונה", במקום החברה של בתה, סמר, והן כאשר נמכרה המסעדה ע"י החברה שבבעלותה לגורם השלישי.
נוכח זאת, כאשר מעייניה של אימאן היו רק בהצלת החברה המשפחתית של בתה, ללא קשר לניהול הנטען על ידי התאילנדים, שיתכן שהיה להם איזשהו חלק קטן בה, איננו מקבלים את הטלת כל האחריות מצידה עליהם, או על לואיס, או על "החברה" כאישיות נפרדת, כאשר בהסכם המכר החברה בבעלותה מצטרפת לחברה הקודמת, למרות שבאה במקומה, בעצם. לכן, אנו סבורים - שזה מקרה בו נכון וצודק להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעלת המניות והדירקטורית הרשומה, אימאן, בכל הסכומים שנקבע, כי נתבעות 1 ו-3 נותרו חייבות לתובע.

17.
כפי שתיארנו - התובע סבר, שיש לבצע "הרמת מסך" גם בין החברות שהעסיקו אותו לבין סמר. זאת, בין השאר, מתוך דברי סמר עצמה, בתצהיר שהגישה, בתמיכה לבקשה לסילוק התביעה על הסף [בקשה 2 ב"נט", סע' 37, שם]:

"משהפכה החברה הראשונה
[נתבעת 1 - הבהרה שלנו]
לחדלת פירעון, נכנסה אמי - גב' אימאן לתמונה וניסתה להציל את העסק נוכח הגניבות רחבות ההיקף שאירוע דאז במסעדה"
.
בסיכומי התובע הודגש, כי הנתבעות טענו במסגרת תגובתן לבקשה לצו לגילוי ועיון במסמכים, כי העברת המסעדה מנתבעת 1 לנתבעת
3 נעשתה ללא הסכם ולכאורה ללא תמורה, ואימאן שבה והבהירה בעדותה, כי הנתבעת 3 לא שילמה עבור רכישת העסק ונמנעה מלתת תשובה ברורה בעניין [עמ' 31, ש' 19-14]. אך, על אף טענות הנתבעות, בדבר מועד חדלות הפירעון של נתבעת 1, וכפי שניתן לראות מהסכם מכירת המסעדה, שנחתם בתחילת שנת 2012, הרי שה-"מוכרת" הינה למעשה שתי החברות יחדיו - נתבעות 1 ו-3.
לטענתו, מדובר בטענה אשר נוגדת באופן מובהק את טענות הנתבעות, בדבר כניסתה של הנתבעת 1 לחדלות פירעון ומטילה ספק בגרסת סמר ואימאן, בדבר הסיבה ל"העברת" התובע מחברה לחברה, בחודש 8/11. לשיטתו - אף שלטענת הנתבעות, הן לא זכו לכל טובת הנאה, קרי: רווחים מהנתבעות 1 ו-3, הן לא צירפו ולו ראשית ראיה לטענה זו וממילא אף לא ציינו מי לטענתן כן היה הבעלים במסעדה וחלק ברווחיה, עניין האומר דרשני, טענות התמוהות יותר מששולם במסגרת הסכם מכירת הפעילות במסעדה לצד השלישי סכום של 225,750 ₪ [הסכם המכירה, סע' 4.1].

18.
שותפים אנו לתמיהת ב"כ התובע - כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין טענות סמר, להשקעה של מאות אלפי שקלים בהקמת החברה, עסק שספג לאחר מכן הפסדים על גבי הפסדים, עם טענה הנטענת בד בבד שהצליחה, יחד עם אמה, למכור עסק גרוע שכזה בסכום העולה על 200 אלף ₪.
ברם, מאחר שהן סמר והן אימאן דבקו בטענה, שהאמא נכנסה לעסקי המסעדה כדי לעזור לבת - יש לראות את אימאן כמי שבאה בנעלי סמר, ומתוקף כך "הרמת המסך", הראויה, בנסיבות המקרה הייחודי שבפני
נו, היא רק בינה לבין החברות שמכרו את המסעדה לגורם השלישי, ללא התייחסות נאותה לעובדים.

19.
בהקשר זה - העובדה שגם התובע אישר, שמי שניהל את המסעדה "כבעל בית" היה לואיס, כטענת הנתבעות בסיכומיהן, אינה מעלה ואינה מורידה, לעניין האחריות לזכויותיו כעובד, באשר לא לואיס הוא שמכר את המסעדה לגורם השלישי ולא הוא שהתחייב לדאוג לזכויות העובדים, לתקופה שעד החלפת הבעלות. אלא, החברות שבבעלות סמר ואימאן, אשר למרות שלפי גרסתן אימאן נכנסה לעסק כאשר החברה של סמר "קרסה" והפכה "חדלת פרעון", בכל זאת נרשמה אותה חברה, נתבעת 1 - כעבור כשנתיים - כמוכרת של המסעדה לצד השלישי, יחד עם החברה שבאה בנעליה, נתבעת 3.

20.
גם העובדה, שבתיק המיסים אישר התובע בחקירתו, שמבחינתו, עו"ד חסן בסטוני היה הבעלים של המסעדה, אינה מחייבת את הגשת התביעה נגדו או הסרת האחריות מאימאן, אשתו.
זאת - הואיל ואימאן היא זו הרשומה כבעלים ודירקטור של החברה, נתבעת 3, שהפעילה את המסעדה תקופת מה ומכרה אותה הלאה, לצד השלישי, מבלי לדאוג להסדרת זכויות התובע, עד אותו מועד, חרף התחייבות מפורשת של חברה זו בהסכם המכירה לגורם השלישי.
איננו רואים בדברי התובע, בתיק המיסים, השתק או מניעות מלטעון את טענותיו כאן, בהתאם לרישומים משפטיים פורמאליים של החברות, ולא לפי תחושות הבטן שלו, גם אם אישר אותן בחקירתו.

21.
מסכימים אנו עם טיעוני ב"כ הנתבעות בסיכומיה, כי כשלון עסקי, כשלעצמו, אינו עילה להרמת מסך, אולם, במקרה דנן, כאשר אם באה לעזרת בתה - אין להתיר לה להסתתר מאחורי ישות משפטית של תאגיד, כאשר העסק נמכר ובעליו המוכרים לא דאגו לעמוד על זכוית העובדים, כפי שהתחייבו בהסכם המכירה. דבקות בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, במקרה כזה, יש בה כדי לקפח את העובד שלפנינו - התובע.

22.
אם יש השתק שיפוטי, מהעלאת גרסאות שונות בערכאות, בעניין הקשר לחברות שהפעילו את המסעדה, הלוא הוא לנתבעות, כמובא בסיכומי התובע [סע' 71-66]; נזכיר הליך פלילי, שנדון בפני
אב"ד, בו זוכה עו"ד בסטוני מעבירה שיוחסה לו כבעל משרה בנתבעת 1, שהיתה בבעלות בתו, סמר, ובניהול אשתו, אימאן.[1]

23.
הרי, אימאן הודתה כאן שבאה להציל את המסעדה ולשם כך היתה במקום. אם "הרוח החיה" והדומיננטית, בקשר לעסקי המסעדה, היה גורם אחר המקורב לנתבעות ולא הן עצמן, היתה זו חובתן להציגו ולזמנו להעיד על כך ואיננו מקבלים את התנערותן הגורפת, מכל קשר לתאגידים שהיו בבעלותן. כפי שקבענו - משעה שאימאן הודתה, שבאה למסעדה בעקבות כשלון עסקי של חברה בבעלות בתה, שהפעילה אותה, עד אז, והמסעדה נמכרה כאשר גם חברה בבעלותה נקלעה לקשיים כלכליים, היה עליה לנהוג בתום לב ולוודא שדואגים לזכויות עובדי המסעדה, כשנמכרה המסעדה הלאה, לגורם שלישי, ולו כדי לתחום את הזכויות שנצברו לכל עובד, עד המעבר, ולשלמן, ע"י התאגיד, כפי שחייב הסכם המכירה.
כבעלים של נתבעת 3 מוחזקת אימאן כמי שנהנתה ממכירת המסעדה לצד השלישי, אף אם לא דיקדקה בכל פרט ופרט של עסקת מכר זו, ומשעה שלא הצביעה על גורם, כלשהו, מטעמה, שטיפל בזכויות העובדים, ובהם התובע, כפי שהיה צריך לעשות - ראוי ונכון להטיל עליה, אישית, את האחריות לתשלום הזכויות שנקבע בהמשך שמגיעות לתובע, כדי שלא יקופח. נפנה לבחון אותן.

השכר החודשי
24.
לא נערך הסכם עבודה עם התובע, בעת שנתבעת 1 החלה להפעיל את המסעדה, והוא עבד בה, ואף לא כאשר נכנסה בנעליה נתבעת 3, והתובע המשיך לעבוד במסעדה ברצף. שוכנענו, כי תלושי השכר שניתנו לתובע, מטעם נתבעת 1 ונתבעת 3 - לא שיקפו נכונה את שכרו וזכויותיו, כפי שהודגם לעיל.
אשר על כן - הננו מקבלים את עדות התובע וקובעים, כי שכרו הבסיסי היה בסך 6,000 ₪, נטו, שהם 6,674 ₪, ברוטו [ת/1, סע' 30-28 והחישוב בנספח ט', שם].
חישובי הרכיבים השונים, בהמשך, ייערכו בהתאם.

גמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית
25.
התובע טען
- כי במהלך תקופת עבודתו הועסק לרוב שבעה ימים בשבוע, בימי עבודה
"ארוכים עד אין קיץ"
, בהן הועסק בין 10 ל-12 שעות, ללא תמורה עבור עבודתו
"בשעות נוספות"
[ת/1, סע' 43]. נוכח העדר רישום אודות שעות העבודה, דרש תשלום של 60 שעות נוספות בחודש לפי 125%, עבור 42 חודשי עבודה - סה"כ 113,022 ₪ [שם, סע' 44; כתב-התביעה, סע' 40]. בהמשך תצהירו התייחס התובע לגיליונות נוכחות שהועברו במסגרת גילוי המסמכים בתיק זה, ולפיהן ערך חישוב חלופי על פיו תבע 61,874 ₪ [שם, סע' 47-45 ונספחים י'-י"ב].

26.
הנתבעות, מנגד
- טענו בתחילה, כי
"התובע מעולם לא עבד שעות נוספות ... אלא הלה עבד במתכונת של 8 שעות עבודה ליום בלבד!!!! ולא אף דקה אחת מעבר לכך"
[כתב-ההגנה, סע' 44]. בתצהירה של סמר לא היתה שום התייחסות לנושא [נ/1], ואילו אימאן הצהירה רק, כי התובע נהג להיעדר מהעבודה מבלי ששכרו יפגע [נ/2, סע' 9], אולם, בהמשך הצהירה על כך שהתובע לא הוכיח את השעות הנוספות הנטענות בתביעתו, כאשר בתצהירו צמצם זאת לסכום אחר.
בהמשך הצהירה אימאן על כך שהתובע, בדרך כלל, לא עבד שעות נוספות
"לפי מיטב ידיעתי וכפי שנמסר לי"
, הסתמכה על טענה שניתן לקזז חצי שעת הפסקה ועל צמצום דרישת התובע ברכיב זה [נ/2, סע' 19-18].

27.
בסיכומי הנתבעות נערך חישוב אחר, על יסוד דו"חות הנוכחות שהוצגו, ושם הגיעו למסקנה, כי מגיע לתובע תשלום "שעות נוספות", אך - לכל היותר, עבור 131 שעות כאלה [סע' 91 לסיכומים]. כימתו תביעה זו לפי
32 ₪ לשעה, ללא כל הסבר וחזרו וטענו שהנטל על התובע והוא לא הרים זאת.

28.
בנושא תביעה עבור גמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית חלו שינויים עם השנים, לעומת תקופה בה הנטל היה על העובד, והוא נדרש לכמת תביעתו במדויק, היום, בעקבות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, בתחולה מיום 1.2.09 -
"בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות עבודה שבעדה נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד, כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת ..."
, כאשר החוק קובע חובת הוכחה על המעסיק, בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 לשבוע או 60 שעות נוספות חודשיות [סע' 26ב' לחוק הגנת השכר].

29.
רישומי נוכחות הם ראיה לעניין שעות העבודה. לצערנו, שני הצדדים שלפנינו חטאו באי דיוקים בחישוביהם. בחישובים שנערכו מטעם התובע, בטבלה שצורפה כנספח י"ב לתצהירו, המתיימרים להציג
"רישום שעות"
בכל חודש וחודש לפי ימי עבודה ושעות מדויקות, בוצע סיכום של שעות העבודה מעבר לשעות הרגילות לפי 125% כאשר המספר המסכם אינו תואם את סיכום כל השעות הרשומות בטור מעליו. להדגמה, בחודש 11/08 סוכם מספר השעות הנוספות, לפי 125% ערך שעה ל-
"32.55"
, בעוד שסיכום השעות האלה, מצטבר רק ל-14.1 שעות; בחודש 11/09, תחת הסיכום המופיע
"סה"כ 42.3833333"
, הסיכום הנכון לאותו חודש הוא 14.7 שעות. טעות זו חוזרת על עצמה בכל אחת מהטבלאות בקשר לחודשי העסקה, וכתוצאה מכך הסכומים שנתבעו כגמול עבור אותן "שעות נוספות", כביכול - לפי ת/1, נספח י"א - הוא על יותר שעות מאשר העולה מהרישומים המפורטים. כתוצאה מכך - נתבע ברכיב זה תשלום גבוה יותר מהראוי.

30.
לעומת זאת, בחישובי הנתבעות, בסיכומיהן, לא הובהר כיצד נערכה הטבלה, בה מוצגת רק התוצאה של מספר שעות נוספות בחודש, המתיימרת להיות על בסיס כרטיסי הנוכחות, ללא התאמה בין השניים [סעיף 86 לסיכומי הנתבעות]; וכאשר ערך שעת העבודה הוא 32 ₪, ברוטו, ככל הנראה [סע' 87, שם].

31.
לאחר שקבענו את שכרו של התובע ל-6,000 ₪, נטו, לחודש, וכמי שעבד משרה מלאה, במתכונת של 6 ימים בשבוע (אף שלעיתים עבד גם שבעה ימים), חלוקת השכר החודשי ל-186 שעות, כמקובל בהיקף משרה מלאה, מביא לתוצאה של - 32 ₪, נטו, לשעה רגילה [יוער, כי גם לפי 200 ₪, שקיבל התובע "ביד" ליום עבודה, 125% ערך שעה מתקרב ל-32 ₪, נטו, בעיגול; ותשלום במזומן הוא תמיד "נטו"].

32.
כאמור, טבלה שנערכה מטעם התובע, אשר שעות העבודה בה הינן לפי כרטיסי הנוכחות המצויים בפני
נו - סיכמה באופן מוטעה את מספר שעות העבודה ביום, שהוגדרו כשעות נוספות
"125%"
. עיון בכרטיסי הנוכחות, המצויים בקשר לרוב רובה של התקופה (אף אם חסרים כרטיסים לחודשים בודדים במהלכה), מעלה, כי - ככלל - התובע לא נהג לעבוד ימים ארוכים, של 10 או 12 שעות - כהצהרתו - אלא, לכל היותר, 10 שעות, ובדרך כלל רק 8 שעות ביום.
אם ניקח, למשל, את החודש הראשון לגביו הוצג כרטיס נוכחות, 8/11, אשר הנתבעות סיכמו שהיו בו רק 3 שעות נוספות, והתובע טען ל-32.5 שעות כאלה, ברור, כי לא ניתן לסמוך במלואם על חישובי צד זה או אחר, כאשר, למרבה הפלא, אף לא אחד מהצדדים הפריד בין שעות נוספות ביום רגיל לבין שעות שנעבדו במנוחה שבועית או חגים, ואיש מהם לא ציין תאריכי ימי מנוחה וחג ברישומיו.

33.
אין זה מתפקידו של בית הדין להיות "לבלרו" של צד ולערוך את החישוב המדויק במקומו, עם זאת, בהתחשב במסמכים שלפנינו אנו קובעים, כי, מחד - התובע לא עבד במלוא ההיקף שטען לו, ומאידך - שהנתבעות לא דייקו בגרסתן, באשר להיקף עבודתו של התובע, והיו ימים שבהם כן עבד יותר מאשר 8 שעות "רגילות", משמע - הגיע לו גמול עבודת "שעות נוספות", שלא קיבל.
שעה שקבענו, שהתובע, ביצע, מדי פעם, "שעות נוספות", אולם, אין לסמוך על תחשיבי הצדדים, הרי, שבית-הדין רשאי לפסוק על דרך של אומדנא, בהתאם לנתונים שהוכחו.

מאחר שברור לנו שהתובע כלל לא הפחית בחישוביו שעות הפסקה, אבל, הוא לא העיד שלא היו לו הפסקות, אנו מוצאים לנכון להעמיד את היקף עבודת התובע על 10 "שעות נוספות" בחודש, בממוצע (עם הפחתת כחצי שעה, ביום בו עבד יותר מ-8 שעות סה"כ, בשל הפסקה); כזאת - גם בחודשים הבודדים בהם לא הוצגו לפנינו דו"חות נוכחות ספציפיים, הואיל ונראה מכרטיסי הנוכחות הרבים שלפנינו, כי מתכונת העבודה היתה דומה בכל חודשי העבודה.

34.
כפועל יוצא מהאמור לעיל - ערכה של כל שעה נוספת, אשר כבר בכתב התביעה נקבעה לפי 125% ערך שעה, צריך להיות 40 ₪, נטו. כיוון שתקופת העבודה הכוללת, הרלוונטית להליך שבפני
נו, עומדת על 42 חודש (9/08 עד 2/12, כולל) - הגיע לתובע תשלום עבור 420 "שעות נוספות" בסכום המצטבר ל-16,800 ₪, נומינלית. סכום זה יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מאמצע התקופה - 1.6.2010 - ועד התשלום המלא בפועל.

פיצויי פיטורים
35.
כפי שקבענו לעיל, על יסוד הסכם מכירת המסעדה לגורם השלישי, החברות של הנתבעות נטלו על עצמן מחויבות לדאוג לזכויות עובדי המסעדה, עד אותו מועד, ובהן גם עבור
"הפיצויים"
[סע' 3.1 להסכם המכירה].
מעבר להסכמה מפורשת זו שחייבה - לדעתנו - לזמן את התובע, כמי שעבד עד אותה עת במסעדה, להודיע לו על חילופי מעסיקים ולשמוע ממנו אם הוא מעוניין להמשיך לעבוד באותו מקום תחת המעביד החדש, אם לאו, הנה, בפסיקה כבר נקבע, כי אף כאשר עובד ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה, חרף חילופי מעסיקים, הוא יהא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים מהמעביד הראשון, אפילו אם סרב להצעת עבודה חלופית - הצעה שלא באה כלל במקרה שלפנינו [ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שירותים, 27.3.2006; עד"מ 1011/04 דינמיקה שירותים - טטיאנה וורונין, 21.8.2005; ע"ע 32805-11-11 אופק מ.ב. חברה לניהול ואחזקה בע"מ - אולג בליוזר, 8.7.2013 (כולם - במאגר ממוחשב)].

36.
לאור הפסיקה - התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין 42 חודשי עבודתו בחברות של הנתבעות, בסך
21,000 ₪ [לפי: 6,000 ₪ לחודש
x
42
חודשים, חלקי 12].

הודעה מוקדמת
37.
מאחר שהתובע לא קיבל ממעסיקתו הודעה מסודרת על סיום ההתקשרות וחילופי מעסיקות עקב העברת המסעדה לידי הגורם השלישי - הוא זכאי לקבל תמורתה, בגובה שכר עבודה לחודש אחד [השוו: ע"ע 28597-03-11 דבוש - מנעולי ירדני אחזקות (2005) בע"מ (11.2.2015, במאגר ממוחשב), סע' 17 לפסה"ד].

38.
בהתאם - התובע זכאי לתשלום חלף הפרת חובת המעסיקה, למסור הודעה מוקדמת על כוונתה להעביר את המסעדה לידי אחר, בסך 6,000 ₪, נטו.

הפרשות לפנסיה
39.
אין חולק, שבתקופת העבודה התובע לא בוטח בביטוח פנסיוני, למרות שהיתה קיימת חובת ביטוח כזו, מכח הוראות צו ההרחבה הכללי במשק, בדבר ביטוח פנסיוני מקיף חובה,[2]
לאחר 6 חודשי עבודה; קרי - החל מחודש 3/09 ואילך.

40.
הנתבעות
ערכו חישוב של ההפרשות הפנסיוניות שהתובע היה זכאי להן, בהודעתן מיום 1.7.14 [בקשה 10 במערכת "נט"] - אך, לא לפי השכר שקבענו; ואילו התובע ערך את חישוביו לפי השכר הקובע
"ברוטו"
, אותו העמיד על
6,674 ₪ לחודש [ת/1, סע' 30 ו-35; סיכומיו - סע' 123-119].

41.
חישובי התובע תואמים את קביעתנו, ששכרו החודשי היה 6,000 ₪, נטו, ואנו פוסקים לזכותו, ברכיב זה, את הסכום המצטבר שתבע - 6,332 ₪, ברוטו
.
את הסכום ברכיב זה יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מאמצע התקופה בה היה צריך לבטח את התובע - 1.9.2010 - ועד התשלום המלא בפועל.

פדיון חופשה
42.
התובע טען
- כי לא קיבל דמי חופשה כלל ומגיע לו
"תשלום עבור 49 ימי חופשה קלנאדריים"
, שחושבו לפי 222 ₪, ברוטו, ליום [ת/1, סע' 39-37].
ואילו הנתבעות כלל לא התייחסו לרכיב זה בתצהיריהן; אך, בהודעה הנ"ל מטעמן - הוסכם שהתובע היה זכאי ל-44.1 ימי חופשה, בתעריף של 222 ₪, ברוטו, ליום, בניכוי תשלום בסך 460 ₪, שקבל התובע בגין "חופש", בשנת 2010.

43.
מאחר שהתובע עבד במשכורת חודשית, מכסת החופשה שלו צריכה להצטבר לפי ימי עבודה ולא ימי לוח, קרי - ללא תמורה עבור יום המנוחה השבועי; במילים אחרות - לפי 12 יום לשנה, בכל אחת מ-4 השנים הראשונות, ולא 14 ימים.
בפסיקה פורשו ההוראות של חוק חופשה שנתית,
כך שבסיום יחסי העבודה זכאי עובד לפדיון החופשה, העומדת לו בגין 3 השנים המלאות האחרונות, שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת [ע"ע 547/06 כהן - אנויה (8.10.2007,במאגר ממוחשב), סע' 10 לפסה"ד].
האופן בו מחושב אורכה של החופשה נקבע בסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, בהתאם לזכאות ימי חופש לכל שנת עבודה.
"שנת עבודה"
מוגדרת, לעניין חוק זה, החל משנת 2006 ואילך - מחודש ינואר עד דצמבר. בהתאם - 3 השנים המלאות האחרונות, שקדמו לסיום העבודה של התובע, הן השנים 2009, 2010, ו-2011, אשר בגין כל אחת מהן צבר 12 ימי חופשה לפדיון (יחד - 36 ימים), וזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת אחרונה - 2012, בה עבד רק חודשיים - היא באופן יחסי, משמע - עוד 2 ימים.

44.
התובע היה זכאי, אפוא, לקבל פדיון חופשה של 38 ימים, לפי 222 ₪ ליום, ברוטו, סה"כ - 8,436 ₪
.

דמי הבראה
45.
התובע טען, כי לא קיבל כל תשלום עבור "הבראה" וביקש שנפסוק לזכותו את הסכום בו הודו הנתבעות, ברכיב זה, בסך 4,452 ₪, נומינלית [ת/1, סע' 42-41].

46.
אכן, בהודעתן הנ"ל - הודו הנתבעות בזכאות התובע לתשלום דמי הבראה, שהגיעו לו עבור השנתיים האחרונות להעסקתו, בסך 4,452 ₪ [לפי מכסה של 12 ימים
x
371
₪, ערך יום הבראה]; ואנו פוסקים סכום זה לזכות התובע.


פיצוי ללא הוכחת נזק
47.
התובע
דרש פיצוי ללא הוכחת נזק, בסך 20,000 ₪, בגין אי מסירת תלושי שכר והפיקטיביות של הנתונים בתלושים שכן נמסרו [ת/1, סע' 49-48]. הנתבעות, מצידן - טוענות שהתובע קיבל את התלושים באופן שוטף, לא הסביר מדוע יש בהם נתולנים
"פיקטיביים"
ומאחר שלא הלין על כך במהלך העבודה, הרי שזו טענה
"כבושה"
, שיש לדחותה; לחלופין, טענו שהסכום הנתבע ברכיב זה מופרז ונהוג לפסוק
"פיצוי עונשי"
של אלפים בודדים ולא עשרות אלפי שקלים [סיכומיהן, סע' 104-94].

48.
על הבעייתיות ברישומים שבתלושי השכר עמדנו בתחילת פסק-דין זה, עת הסברנו את השינויים בסכום המשכורת החודשית, מחודש לחודש, על-פי-רוב בלי רישום נוסף, פרט לרכיב
"נסיעות"
. לעיתים מוצאים בתלוש
רישום "פרמיה"
, רק
"ברוטו"
, ללא כל הסבר, ומדי פעם תשלום עבור
"חגים"
, בנוסף לתשלום עבור
"משכורת חודשית"
, אך, ללא פרוט שעות העבודה, ללא תשלום עבור
"שעות נוספות"
- שגם הנתבעות הודו, בסופו של יום, שהתובע עבד אותן, אף אם לא בהיקף שטען לו מלכתחילה, בניגוד להכחשתן הראשונית.

49.
במצב דברים זה, כאשר אנו מביאים החשבון שהתובע לא העלה טרוניה על כך בזמן עבודתו, אולם, אף לא קיבל הודעה על תנאי עבודה - אנו סבורים, כי יש מקום להענקת פיצוי, בהקשר זה, אותו אנו קובעים בסכום של 9,000 ₪.

לפני סיום
50.
לנתבעות היתה טענה כלפי התובע, שלא מיצה את זכויותיו מול מפרק החברות, שאז יכול היה לקבל חלק מהתשלומים באמצעות המוסד לביטוח לאומי; על כן, ביקשו שנבצע
"ניכוי רעיוני"
, מזכויותיו הנתבעות, אותו העריכו ב-50,000 ₪, לפחות [סיכומיהן, סע' 117-105]. לזאת לא מצאנו כל הצדקה.
אנו מקבלים, בנקודה זו, את הנטען בסיכומי התובע [סע' 98, בהפניה להכרעה בבר"ע (ארצי) 33690-10-14, בעניין שופרסל] - שעובד אינו חייב לפנות בתביעת חוב למפרק חברה או למוסד לביטוח לאומי והדבר נתון לשיקול דעתו, כי זכותו לבחור ממי להיפרע. להסרת ספק, מובן שהתובע לא ייפרע יותר מפעם אחת.

סיכום
51.
התובע הועסק במסעדה ברצף מתחילת חודש 9/08 ועד סוף חודש 2/12, ע"י נתבעת 1 - חברה בבעלות סמר, ואח"כ ע"י נתבעת 3 - חברה בבעלות אימאן, אשר נכנסה לתמונה בשל הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה החברה של הבת, אך, מבלי שמאן דהוא טרח ליידע את התובע על חילופי המעסיקות; כך התעלמו מהתובע גם כאשר נמכרה המסעדה לגורם שלישי. מאחר שנתבעות 1 ו-3 פתחו בהליך לפרוקן - ראינו לנכון "להרים את מסך ההתאגדות" ולהטיל על אימאן את חובת התשלום של הזכויות שנותרו לזכות התובע, כדי למנוע את קיפוחו, עקב התעלמותה מחובתה, כבעלת החברה שהעסיקה אותו, ליידע אותו, מפורשות, בדבר חילופי המעסיקות ומכירת החברה, כפי שהתחייבה החברה שבבעלותה גם בהסכם המכירה של המסעדה.

52.
על אימאן לשלם, אם כן, לתובע את התשלומים הבאים:

א.
גמול "שעות נוספות"
- 16,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מאמצע תקופת ההעסקה, 1.6.2010, ועד התשלום המלא בפועל.

ב.
פיצויי פיטורים
- 21,000 ₪, נטו;

ג.
תמורת "הודעה מוקדמת
" - 6,000 ₪, נטו;

ד.
פדיון חופשה
- 8,436 ₪, ברוטו;

ה.
דמי הבראה
- 4,452 ₪, ברוטו;

ו.
פיצוי, בשל הרישום הלקוי בתלושי השכר
- 9,000 ₪;
את הסכומים המצטברים, כאמור בס"ק ב'-ו' הנ"ל, על אימאן לשלם בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, ממועד סיום יחסי העבודה, 29.2.2012, ועד התשלום המלא בפועל.

ז.
חלף אי הפרשה לפנסיה - 6,332
₪, ברוטו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום 1.9.2010 - אמצע התקופה בה היה צריך לבטח את התובע, מכח צו ההרחבה הכללי במשק, בנדון - ועד התשלום המלא בפועל.

53.
התביעה נגד סמר - נדחית, מאחר שראינו את אמה, אימאן, כמי שלקחה על עצמה את חובותיה, כבעלת החברה הראשונה שהעסיקה את התובע.

54.
נוכח האופן בו התנהלו הנתבעות כלפי התובע, כעובד החברות שהיו בבעלותן
- על סמר ואימאן, יחד ולחוד, להשתתף בהוצאות התובע, בתשלום 12,000 ₪ שכ"ט עו"ד; לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

55.
זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין.


ניתן היום, 29/09/2017 (ט' תשרי תשע"ח), בהעדר הצדדים, וישלח אליהם
.





מר אריה גור
נציג עובדים

דלית גילה
, שופטת
אב"ד

מר
יואל מוזס
נציג מעסיקים

[1]
הע"ז
24134-03-10, 31.5.2011; בעצת ביה"ד הארצי נמחקו ערעורים על פסה"ד [ע"פ 4055-09-11

ואח', 26.1.2012].
[2]
י"פ התשס"ח, עמ' 1736.






סעש בית דין אזורי לעבודה 10089-08/13 אולג חיימן נ' ווק אפ תאי בע"מ, סמר בסטוני, ווק אוכל אסייתי בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 29/09/2017)