פסקי דין על חיים וויצמן יהושע | פסקי דין על עיזבון המנוח דוד שיין ז"ל | פסקי דין על מריה פאר |

39894-01/14 א     24/09/2017




א 39894-01/14 חיים וויצמן יהושע נ' עיזבון המנוח דוד שיין ז"ל, מריה פאר








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 39894-01-14 יהושע נ' שיין(פורמלי) ואח'




לפני
כבוד השופט מוחמד חאג' יחיא


התובע

חיים וויצמן יהושע

ע"י ב"כ עו"ד ספי חפצדי



נגד


הנתבעים

1.עיזבון המנוח דוד שיין ז"ל

2.מריה פאר

ע"י ב"כ עו"ד נוריאל אור





פסק דין



1)
מונחת לפניי תביעה לחייב את הנתבע 1 (להלן: "
העיזבון
") של המנוח
דוד ז"ל
(להלן: "
המנוח
") ואת הנתבעת 2 - אחותו של המנוח והיורשת היחידה שלו (להלן: "
הנתבעת
") בסך של 50,000 ₪. לטענת התובע, הוא הלווה למנוח בחייו, במזומן, סך של 30,000 ₪ ביום 29.8.2012 (להלן: "
ההלוואה הראשונה
") וסך של 20,000 ₪ שלושה חודשים לאחר מכן (להלן: "
ההלוואה השנייה
"). ברם, כך לטענתו, שתי ההלוואות האמורות לא נפרעו ולכן הוא עותר לחיוב העיזבון בהשבתן.

עיקר העובדות הרלבנטיות

2)
ממכלול החומר הקיים בתיק עולה כי בין התובע לבין המנוח הייתה קיימת היכרות אישית. במסגרתה, עת חלה המנוח במחלה קשה, הוא התגורר למשך תקופה מסוימת בדירת התובע בירושלים, זאת לצורך טיפוליו התכופים בבית החולים
הדסה
בירושלים.

3)
שהייתו כאמור של המנוח בדירת התובע, הייתה עד פינויו לבית החולים (באמצעות אמבולנס) ביום 17.8.2013 ואשפוזו שם. מצרופות תצהירה של הנתבעת עולה כי המנוח איבד את הכרתו ביום 28.8.2013 ונפטר ביום 5.9.2013.
4)
עוד עולה מחומר הראיות כי התובע נתן למנוח מכשיר טלפון נייד לשימושו וכי המנוח מסר לו את כרטיס האשראי שלו לביצוע עסקאות בשמו (להלן: "
כרטיס האשראי
"). אין מחלוקת כי התובע עשה שימוש בכרטיס האשראי ביום 28.8.2013 לצורך פירעון חוב שלו (של התובע) לצד שלישי, בסך כ-11,000 ₪ (להלן: "
החיוב מיום 28.8.2013
"). לעניין אחרון זה, בעוד טוען התובע כי הדבר נעשה לאחר שהמנוח דחק בו לעשות כן (זאת במסגרת יחסי החברות שביניהם), טוענים הנתבעים כי נעשה על-ידי התובע שימוש שלא כדין וללא הרשאה בכרטיס האשראי של המנוח, ולכן החיוב בוטל.

5)
במהלך אשפוזו של המנוח בבית החולים
הדסה
, ביקר התובע ובת זוגו את המנוח ושם אירע עימות מילולי בין המבקרים לבין בני המשפחה של המנוח.

תמצית טענות התובע

6)
התובע טוען בין השאר, כי הכיר את המנוח משנת 2009, ומהיכרות זו צמחה שותפות "לעניינים מסויימים" (סעיף 5 בכתב התביעה המתוקן). כמו כן, בין התובע לבין המנוח נוצרו יחסי חברות קרובים, שבמסגרתם הלווה התובע למנוח את שתי ההלוואות מושא התובענה.

7)
כאמור, בחודש אוגוסט 2012 ביקש המנוח מהתובע הלוואה על סך 30,000 ₪ תוך שהבטיח כי יפרע אותה מיד עם קבלת שכר טרחתו עבור שירותי תיווך בפרויקט "פינוי בינוי". המנוח חתם ביום 29.8.2012, על אישור קבלת הסכום והתחייבות להשבתו (להלן גם: "
הפתק
"). ואולם, בשל עיכוב בחתימה על מסמכי הפרויקט ועיכוב בקבלת שכר הטרחה, לבקשת המנוח, הלווה לו התובע סכום כספי נוסף של 20,000 ₪ שלושה חודשים לאחר מתן ההלוואה הראשונה. המנוח חתם על אישור לעניין האמור, אולם האישור אבד.

8)
נוכח גילוי מחלה קשה אצל המנוח, הוא אושפז בבית חולים
וולפסון
. עקב התדרדרות במצבו הרפואי, עבר המנוח לגור בדירת התובע בירושלים זאת לצורך טיפולים שוטפים בבית החולים
הדסה
. במהלך אשפוזו של המנוח בבית החולים
וולפסון
ביקר אותו התובע. בנוכחות הנתבעת בביקור, ביקש המנוח מאחותו (הנתבעת) כי במידה "ויקרה לו משהו" כי אז יש להחזיר לתובע את הסכומים שלווה ממנו (סעיף 15 בכתב התביעה המתוקן).
9)
מיד לאחר פטירתו של המנוח, פנה התובע לנתבעת בבקשה לקבל את סכומי ההלוואות, אולם הנתבעת סירבה לעשות כן, ומכאן התביעה.

תמצית טענות הנתבעים

10)
הנתבעים טוענים בין השאר, כי "ככל הידוע" לנתבעת, המנוח מעולם לא נטל הלוואה מהתובע ובכל אופן, לא התובע ולא המנוח, שוחחו עמה על כך מעולם עובר לפטירת המנוח.

11)
המנוח שחי בחייו בצנעה וברמת חיים שאינה גבוהה, נטל ביום 31.7.2012 הלוואה מהבנק בסך כ-30,000 ₪ (נספח 2 לכתב ההגנה המקורי), כך שיש להניח כי הסכום האמור שימש אותו למשך חודשים רבים ולא היה צורך ליטול הלוואות נוספות.

12)
לאחר גילוי מחלת אחיה, הנתבעת והתובע נפגשו לראשונה בחודש יוני 2013, ולאחר מכן נפגשו רבות בביקוריהם אצל המנוח, הן בבתי החולים בהם אושפז הן בביתו של התובע, אולם בשום מקום ובשום שלב לא העלה התובע נושא ההלוואות לפני הנתבעת. כמו כן, הנתבעת לא נתקלה מעולם בשום מסמך עליו חתום המנוח, ויש לתמוה מדוע הפתק צץ לראשונה לאחר מותו של המנוח.

13)
אמנם המנוח עבר באחרית ימיו לגור בדירת התובע שכן סבר כי הדבר יקל עליו בהגעה לטיפוליו בירושלים, אולם עובר לפטירתו ציין לפני הנתבעת כי הוא סובל בביתו של התובע בשל העישון בבית וכי הוא לא יכול לשהות שם יותר.

14)
כפי שנודע לנתבעת בדיעבד, המנוח הזמין אמבולנס ואשפז את עצמו בבית החולים
הדסה
ביום 17.8.2013. ביום 28.8.2013 התובע איבד את הכרתו. משנעלמו מכשיר הטלפון הנייד של המנוח וכרטיס האשראי שלו, פעלה הנתבעת לחסימת הכרטיס, אולם להפתעתה, נודע לה כי ביום 28.8.2013 נעשה שימוש שלא כדין בכרטיס, בסכום גדול, ועקב זאת הוגשה תלונה במשטרה. בהמשך התברר כי השימוש נעשה על-ידי התובע. עקב כך, אירע עימות בין הנתבעת לבין התובע ביום 31.8.2013 שטען לפניה: "
אתם עצרתם לי את הכרטיס אשראי
", "
דוד חייב לי כסף, זה כסף שלי
" (סעיף 15.9 בכתב ההגנה המתוקן).
15)
הנתבעים טוענים כי טענות התובע מוכחשות מכל וכל וכי אין ליתן אמון בגרסתו, ובכל בכל מקרה אין להטיל עליהם חבות כלשהי.

ראיות הצדדים וחוות הדעת הגרפולוגית

16)
מטעם התובע הוגשו תצהיריו שצורפו לכתב התביעה ולכתב התשובה. כמו כן, הוגשו תצהירים של ארבעה עדים. התובע ושני עדים מטעמו העידו במשפט (להלן בהתאמה: "
ליז
" ו-"
ישראל
"). תצהירי שני העדים הנוספים הוצאו מהתיק [ראו החלטה מיום 20.9.2016 (עמוד 4 בפרוטוקול) והחלטה מיום 10.7.2017 (עמוד 18 בפרוטוקול)].

17)
מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבעת ושל בנה (להלן: "
דן
"). הנתבעת ובנה העידו במשפט.

18)
לשם בדיקת האותנטיות של כתב ידו של המנוח הנחזה על הפתק, מינה בית המשפט (כבוד השופטת
ד' פיינשטיין
), ביום 14.4.2015, את
גב' פ' אריאלי
כמומחית מטעם בית המשפט בתחום הגרפולוגיה המשפטית (להלן: "
המומחית
").

19)
בחוות דעתה מיום 24.6.2015, ולאחר שבדקה את מסמכי השוואה לחתימת המנוח וכתב ידו, הגיעה המומחית למסקנה לפיה: "...בדרגת סבירות גבוהה שכתב היד והחתימה שבמחלוקת נכתבו על-ידי המנוח
דוד שיין
ז"ל" (להלן: "
חוות הדעת
").

20)
המומחית לא נתבקשה להיחקר על חוות הדעת על-ידי מי מהצדדים; לפיכך, בהעדר כל תשתית שמצדיקה סטייה מחוות הדעת האמורה, נקבע בזאת, כבחוות הדעת, כי קיימת סבירות גבוהה שכתב היד והחתימה שעל הפתק, הם כתב ידו וחתימתו של המנוח.

דיון והכרעה

21)
לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, לאחר ששמעתי את עדויות עדי הצדדים והתרשמתי מהן, וכן לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.
22)
כלל הוא כי

המוציא מחברו עליו הראיה
.

על כן, על בעל-הדין שתובע את חברו מוטל
נטל השכנוע
להוכיח את כל רכיבי תביעתו. הואיל ובמשפט אזרחי עסקינן, ראיות הצדדים תיבחנה לפי מאזן ההסתברויות. בנוסף, בשונה מנטל זה (שהוא נטל מהותי) אשר בהעדר כל הוראה מיוחדת בדין הוא ממשיך להיות מוטל על התובע עד סוף המשפט,
נטל הבאת הראיה
(שהוא נטל דיוני), משמעותו היא כי ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, חובה עליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל זה, ואילו ביחס ליריבו - משמעות הנטל היא חובתו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. "נטל זה הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו" [ע"א 78/04
המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ
, פ"ד סא(3) 18, פסקאות 13-11 (2006)].

"כך, כאשר הצד שנשא בנטל הבאת הראיות הביא די ראיות כדי להוכיח את טענתו, עובר נטל זה, הנטל להביא ראיות, אל בעל הדין השני, כדי שזה יביא ראיות מצידו במטרה להוכיח את טענתו ולהפריך את טענתו של הראשון [ראו ע"א 6205/98
אונגר נ' עופר
, פ"ד נה(5) 71, 82-81 (2001)]"

[רע"א 1530/13
אדוארד גדלוב נ' הארגז בע"מ
, מיום 5.5.2013 (פסקה 9)]

23)
בענייננו, למעשה, עסקינן בשתי הלוואות נטענות כי ניתנו למנוח בחייו:
הראשונה
- על סך 30,000 ₪ מיום 29.8.2012;
והשנייה
- על סך 20,000 ₪ במועד שאינו ברור אך לטענת התובע, שלושה חודשים לאחר מועד ההלוואה הראשונה.

24)
במובחן מההלוואה השנייה, טענת התובע לעניין מתן ההלוואה הראשונה נתמכת בפתק שחתום בכתב ידו וחתימתו של המנוח אשר ממנו עולה כי נטל סך 30,000 ₪ במזומן מהתובע והתחייב להשיבו לו. כאמור, נקבע
בסבירות גבוהה
כי כתב היד והחתימה האמורים הם של המנוח. לכך יש להוסיף כי מעדות התובע ניתן להתרשם שבינו לבין המנוח שררו יחסי חברות ואמון, זאת לצד יחסים עסקיים, דבר שאפשר למנוח לבקש את הסכום האמור מהתובע. מכאן נראה כי גרסת התובע בדבר מתן ההלוואה האמורה (הראשונה) למנוח, היא גרסה סבירה, הגיונית והוכחה במשפט.

25)
הנתבעים, מנגד, לא הדפו כדבעי את מהימנות הפתק. הם לא הוכיחו כי החתימה או כתב היד שעל גביו הם מזויפים. בכל מקרה, ככל שמועלית טענה כזו באופן ברור, על הטוען זאת מוטל נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע ובין אם מדובר בנתבע [ע"א 7456/11
מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון
, מיום 11.4.2013 (פסקה 15); ראו והשוו גם: רע"א 11548/05
מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יורם ירוחם לוי
, מיום 15.3.2006 (פסקה 4)].

26)
אמנם כאמור הנטל הוא לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, אולם נוכח חומרת הטענה, טיבה והסטיגמה שלצידה, נראה כי כמות הראיות הנדרשת להוכחה טענה זו, גבוהה יותר [ע"א 475/81
זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח
, פ"ד מ(1) 589 (1986); ע"א 9369/12
ישעיהו איבי נ' צ.א.מ.א הובלות דלק בע"מ
, מיום 22.7.2014 (פסקה 19)]. מדובר בטענה אשר לה גוון מעין פלילי [ראו והשוו:
עניין מוריס
לעיל
,
פסקה 15],
ולכן מקום בו היא מועלית, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות [
ע"א 3546/10
אליהו מישאלי נ' אולגה קליין
, מיום 18.4.2012 (פסקה 14)].

27)
על כן, בהינתן קיומו של הפתק האמור
מחד גיסא
,
ומאידך גיסא
, בהעדר כל אינדיקציה לכך שסכום ההלוואה נפרע, זאת לצד עדותו הכללית של העד
ישראל
בתצהירו (סעיף 11) אשר ממנה ניתן להבין כי המנוח הודה בדבר קיומו של חוב כלפי התובע - נקבע בזאת כי העיזבון מחויב להשיב לתובע את סכום ההלוואה הראשונה מיום 29.8.2012.

28)
לעומת זאת, לעניין ההלוואה השנייה, לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים והתרשמתי מחומר הראיות - אין בידי לקבל את עתירת התובע בהקשר זה.

29)
ראשית
: אין בכתב התביעה או בתצהירו של התובע, כל תימוכין משכנעים בדבר מתן ההלוואה האמורה למנוח. נראה כי מדובר בהקשר זה
בעדות יחידה
, על כל הכרוך והמתחייב מכך מבחינה ראייתית (סעיף 54 בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971
). לא רק שטענת התובע בהקשר דנן, אינה נתמכת בכתובים, אלא שגם התובע לא פירט בכתב תביעתו, בתצהירו או בעדותו, מועד מתן ההלוואה ונסיבותיה. תדפיס תנועות החשבון שצירף התובע לכתב תביעתו אין בו כדי להניח תשתית משכנעת בנדון.

30)
שנית
: מעדות
ליז
ניתן להתרשם כי היא הייתה עדה אך למתן ההלוואה הראשונה שבה ניתן גם הפתק, ולא למתן ההלוואה השנייה. היא העידה: "
אני ראיתי שחיים הביא לו הוא רשם את זה בפתק ורוד. ראיתי את החלפת הכסף
". כאשר נשאלה: "
כמה כסף הוא העביר לו ?
", השיבה בהתחלה 50,000 ₪, אך מיד לאחר מכן הסבירה כי זה נע בין 20,000 ₪ ל-30,000 ₪, ולדבריה: "
זה גם רשום על דף בכתב ידו
" (שורות 8-3, עמוד 16)
.

31)
על כן, מלבד זאת שעדות העדה אין בה כדי לתמוך בטענת התובע בדבר מתן ההלוואה השנייה למנוח, אלא שגם, מחומר הראיות והעדויות, מתעוררים שלושה קשיים נוספים:

32)
האחד
- מעדות העדה ניתן להבין כי ידעה שהתובע הלווה כספים למנוח וגם ידעה מה הסכום (שורה 35, עמוד 15); היא העידה: "
אני הייתי הבת זוג של חיים והוא שיתף אותי בהכל
" (שורה 1, עמוד 16). העדה העידה גם, כאמור: "
אני ראיתי שחיים הביא לו הוא רשם את זה בפתק ורוד. ראיתי את החלפת הכסף
" (שורות 3-2, עמוד 16). ברם, בהמשך עדותה, היא העידה כי כעסה
מאוד
על התובע בגין ההלוואה שנתן למנוח, שכן לדבריה: "
הוא לא שיתף אותי בה
" (שורות 19-18, עמוד 17).

33)
השני
- העדה העידה בתצהירה (סעיף 10) כי ימים ספורים
לפני
שהמנוח איבד את הכרתו, פגשה היא והתובע, בבית החולים, את הנתבעת ושם אמר המנוח לנתבעת כי יש להחזיר לתובע את הכסף שהלווה לו התובע. ברם, הנתבעת הוכיחה בצורפות תצהירה (נספחים 4 ו-7), כי המנוח נכנס לתרדמת ביום 28.8.2013, וכי מספר ימים לפני זה היא שהתה בחוץ לארץ (נספח 10). בכל מקרה, מחומר הראיות עולה כי "המפגש" בין התובע
וליז
לבין משפחת המנוח היה לאחר 28.8.2013 (לאחר שאיבד המנוח את הכרתו), בבית החולים, ומפגש זה לא התנהל על מי מנוחות כי אם אירעה "תקרית" בין הצדדים (שורה 31, עמוד 17); בין התובע
וליז

מצד אחד
, אל מול הנתבעת, בעלה ובנה
מצד שני
. נטען מפי הנתבעים כי התובע
וליז
נהגו באיומים כלפיהם (סעיף 32 בתצהיר הנתבעת; סעיפים 24-22 בתצהיר של
דן
; שורה 33, עמוד 21; שורות 16-15, עמוד 22). התובע בעדותו, עת נשאל: "
לצעוק צעקת אליו עד שסגרו את החדר ?
", השיב: "
הוא צעק עליי ורצה להרביץ לי
" (שורות 30-29, עמוד 9).

34)
שלישית
: גם עדות העד
ישראל
אין בה לסייע לטענות התובע לעניין הלוואה השנייה, שכן מלבד זאת שהעדות מתבססת על דברים ששמע העד מפי המנוח, אלא שגם, זולת ציון הסכום 50,000 ₪ (סעיף 11 בתצהיר), אין בעדותו כל פירוט למספר ההלוואות, נסיבות נטילתן על-ידי המנוח, כל שכן לעניין ההלוואה השנייה.

35)
אשר ליחסו של התובע כלפי המנוח בערוב ימיו וטענתם הנגדית של הנתבעים בדבר תנאי מחיה קשים שהיו למנוח בזמן שהותו בדירתו, בהקשר דנן, יש בסיס להניח כי התובע נהג כלפי המנוח בכבוד רב, ברגישות ותוך התחשבות במחלתו. האמור נתמך בעובדה - שאינה נטושה במחלוקת - לפיה באחרית ימיו אירח התובע את המנוח בדירתו וכן סיפק לו תרופות וטלפון נייד על-חשבונו. כך שנראה כי המנוח סמך על התובע ובטח בו. מכאן, יש בסיס להסברו של התובע מדוע לא דרש מהמנוח או מי מטעמו את הכספים שהלווה לו בחזרה בעודו של המנוח בחיים. התובע העיד: "
אני מתבייש ואני לא יכול לבוא לנתבעת 2 להגיד לה שאחרי שהוא ימות שתביא
" (שורה 28, עמוד 9), ובהמשך העיד:
"...נשמע לי חוצפה כשהוא בחיים לשלוח מכתב לאחותו, אני חושב שזו גסות רוח...
" (שורות 36 ו-1, עמודים 10-9). דברי התובע בהקשר דנן, מובנים והגיוניים.

36)
עם זאת, הנחה זו אינה נטולת קושי ואף מעוררת תהייה, שכן:
ראשית
: מחומר הראיות עולה כי התובע עשה שימוש אישי בכרטיס האשראי של המנוח (בסך 11,000 ₪) בו ביום שהמנוח איבד את הכרתו. התייחסות התובע בעדותו לעניין עיתוי ביצוע התשלום כאמור (שורות 36-33, עמוד 10), אינה מניחה את הדעת;
שנית
: נטען על-ידי הנתבעים, ולא נסתר על-ידי התובע, כי עוד ביום הלוויה של המנוח (ביום 8.9.2013), שלח התובע מסרון לבנה של הנתבעת ובו צילום הפתק (נספח 12 לתצהירי הנתבעים);
שלישית
: כאמור, התברר כי עוד במהלך אשפוזו של המנוח, לאחר יום 28.8.2013, אירעה תקרית בין התובע
וליז
אל מול הנתבעת, בעלה ובנה, בבית החולים. התנהלות כאמור מצד התובע או מי מטעמו, מעוררת תהייה כאמור ונראה לכאורה כי אינה עולה בקנה אחד עם הרגישות שגילה כלפי המנוח לאורך כל הדרך.

37)
ביחס לפלוגתה שבין הצדדים לעניין אחריותה האישית לכאורה של הנתבעת, לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בסיכומיהם, מקובלת עליי עמדת הנתבעים בנדון ולפיה אין התביעה מגלה עילה אישית נגד הנתבעת ואין היא מכוונת לאחריותה האישית. צירוף הנתבעת להליך דנן, נעשה בשל היותה היורשת היחידה של המנוח (ראו החלטה מיום 30.3.2014).
סיכום

38)
לאור האמור, התביעה מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שהנתבעים ישלמו לתובע, מנכסי העיזבון בלבד, סך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מתן פסק הדין. כמו כן, בשים לב לתוצאת ההליך ולעובדה לפיה התובענה התקבלה בחלקה בלבד, יישאו הנתבעים כאמור, בהוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 ₪ ובשכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין בסכום כולל של 6,500 ₪.

39)
הסכומים האמורים ישולמו לתובע, תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין עד מועד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות - להודיע לצדדים ולהמציא את פסק הדין בדואר רשום
.


ניתן היום,
ד' תשרי תשע"ח, 24 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 39894-01/14 חיים וויצמן יהושע נ' עיזבון המנוח דוד שיין ז"ל, מריה פאר (פורסם ב-ֽ 24/09/2017)