פסקי דין על רפיק זיינלוב |

2525/05 עפ     09/06/2005




עפ 2525/05 רפיק זיינלוב נ' מדינת ישראל




בבית המשפט העליון

ע"פ 2525/05

בפני
:
כבוד השופטת ע' ארבל
המערער:
רפיק זיינלוב



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
בב"ש 90644/05 שניתן על-ידי כבוד השופט א' שהם

תאריך הישיבה: ט"ז באדר ב' תשס"ה (27.3.05)
בשם המערער: עו"ד דוד גולן

בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות
החלטה
1. המערער הורשע בעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה ביום 18.4.02 בבית המשפט לתעבורה בתל אביב. בית המשפט גזר עליו, בין היתר, עונש מאסר על תנאי של 6 חודשים. כעבור כמעט 3 שנים – זמן רב לאחר חלוף תקופת הערעור הקבועה בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 – ביקש המערער להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה.

במצורף לערעור הגיש המערער לבית המשפט המחוזי גם בקשה להארכת המועד להגשת הערעור. הנימוק המרכזי לבקשה היה כי רק לאחרונה נודע לו כי הוא נדון למאסר על תנאי, וזאת משום שבמועד הדיון לא הבין את השפה העברית ולא נכח בדיון מתורגמן. עורך דין אמנם ייצג את המערער בדיון, אך המערער הכיר אותו רק ביום הדיון, במסדרונות בית המשפט. לטענתו, עורך הדין הסביר לו את התוצאות המידיות של גזר הדין – קנס ופסילה – אך לא הסביר לו שנדון גם למאסר על תנאי.

2. בית המשפט המחוזי (השופט א' שהם) דחה את הבקשה להארכת מועד בהחלטה מיום 21.2.05. בית המשפט קבע:

"מפרוטוקול הדיון עולה כי המבקש היה מיוצג במהלך משפטו הקודם, לפיכך, ובשל הזמן הניכר שחלף, הנני דוחה הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור".

3. על החלטת בית המשפט המחוזי הגיש המערער ערעור לבית משפט זה. יודגש כי הערעור מתייחס כאמור אך להחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור – אותו הוא מבקש להגיש לבית המשפט המחוזי.

4. בדיון שנערך בפני
י, ביום 27.3.05, ביקש המערער שהדיון בערעור יועבר להרכב של שלושה שופטים. לטענתו, הסמכות לדון בערעורו נתונה להרכב של שלושה, וזאת בהתבסס על פסיקת בית משפט זה (בעניין חילף אליו אתייחס בהמשך) המגדירה ערעור על החלטה בעניין הארכת מועד כערעור על

פסק דין
. ובהסתמך על הוראת סעיף 26 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984 (להלן: חוק בתי המשפט) הקובעת כדלקמן:

26. ההרכב
בית המשפט העליון ידון בשלושה, אולם -
(1) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא רשאי להורות, לפני תחילת הדיון בענין מסויים, שהדיון בו יהיה לפני מספר בלתי זוגי גדול יותר של שופטים ;
(2) מותב שהחל לדון בענין מסויים רשאי להורות שהמשך הדיון בו יהיה לפני מספר בלתי זוגי גדול יותר של שופטים, ובהם השופטים שהחלו בדיון ;
(3) בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות, וכן בבקשות לצווים על תנאי, מוסמך לדון שופט אחד, אך שופט אחד לא יהיה מוסמך לסרב למתן צו על תנאי או לתתו על מקצת עילותיו בלבד ;
(4) בערעור על החלטת ביניים של בית משפט מחוזי, או על

פסק דין
של דן יחיד בבית משפט מחוזי שדן בערעור, על

פסק דין
או על החלטה של בית משפט שלום, מוסמך לדון שופט אחד;
(5) בדיון מקדמי בערעור מוסמך לדון שופט אחד.

5. המדינה ביקשה להגיב בכתב לבקשת המערער לקיים דיון בפני
הרכב. ביום 13.4.05 מסרה המדינה את תגובתה בה נאמר:

"עמדת המשיבה היא שהסמכות לדון בתיק זה מסורה לדן יחיד. סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984, קובע שב"ערעור על

פסק דין
של דן יחיד בבית משפט מחוזי שדן בערעור" – מוסמך לדון שופט אחד."
6. השאלה הניצבת אפוא בפני
י היא: האם הדיון בערעור על החלטה בעניין הארכת מועד להגשת ערעור חייב להישמע בפני
הרכב של שלושה שופטים, או שמא דן יחיד מוסמך לדון בו? עלי לדון תחילה אפוא בסוגיה זו.

ההרכב המוסמך

6. בפתח הדברים יש לציין כי שאלה זו מתעוררת רק בעקבות ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה ברע"פ 8274/99 מוסא חילף נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(1) 433 (להלן: עניין חילף), בה נקבע כי ניתן לערער על החלטות בית המשפט המחוזי בעניין הארכת מועד. עד לעניין חילף, ההלכה הנוהגת בבית משפט זה – בשורה של החלטות של דן יחיד – היתה כי לא ניתן כלל לערער על החלטות בעניין הארכת מועד. שכן, אפשרות הערעור בפלילים קיימת, לפי סעיף 41 לחוק בתי המשפט, רק על "

פסק דין
", ולא על "החלטות אחרות", אלא אם כן קיימת הוראה מיוחדת בחוק בתי המשפט או בחוק אחר. הגישה המקובלת היתה כי החלטה בעניין הארכת מועד היא "החלטה אחרת", ואין לגביה כל הוראה מיוחדת המקנה זכות או רשות לערער.

7. בעניין חילף קבע בית משפט זה כי החלטת בית משפט מחוזי בעניין הארכת מועד היא בגדר

פסק דין
, וקיימת לגביה זכות ערעור. בית המשפט הגיע למסקנה זו על-פי ההגדרה של "

פסק דין
" שנקבעה בעניין חסן (בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(1) 670, 676), שם נקבע כי "

פסק דין
" הוא כל החלטה שיפוטית שהכריעה סופית בעניין מסוים, כך שלאותו עניין התיק נסגר.

8. מקביעת בית המשפט בעניין חילף, מבקש המערער להסיק כי רק הרכב של שלושה שופטים מוסמך לדון בערעורו. כאמור, לטענתו, מסקנה זו מתבקשת מהוראת סעיף 26 לחוק בתי המשפט. סעיף 26 קובע, כי בית המשפט העליון ידון בהרכב של שלושה שופטים. לכלל זה חריגים, הקבועים בסעיפים הקטנים של סעיף 26, או בחוקים אחרים (ראו: בש"פ 610/88 טאהר יוסוף פדילה נ' מדינת ישראל
, פ"ד מב(3) 685). מבין הסעיפים הקטנים, רק סעיף קטן 26(4) נוגע לענייננו, והוא מקנה סמכות לדן יחיד כאשר מדובר בערעור על "

פסק דין
של דן יחיד בבית משפט מחוזי שדן בערעור" או כאשר מדובר בערעור על "החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי."

9. אולם, ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי לעניין הארכת מועד אינו נופל לכאורה בגדרה של אף אחת משתי החלופות האלו: לא מדובר ב

פסק דין
שניתן בערעור, שכן הסוגיה של הארכת מועד להגשת הערעור לא נדונה תחילה בבית המשפט לתעבורה, וממילא לא נדונה בבית המשפט המחוזי בערעור. כמו כן, לא מדובר בהחלטת ביניים, שכן לפי הלכת חילף , החלטת בית המשפט המחוזי נחשבת ל

פסק דין
. סיווג החלטה בעניין הארכת מועד כ"החלטה" ישמיט על-פניו את הסמכות לדון בערעור, שכן בעניינים פליליים הסמכות לדון בערעור על "החלטה אחרת" חייבת להיות מעוגנת בהוראה מיוחדת, בהתאם לסעיף 41 לחוק בתי המשפט, וכפי שנאמר בעניין חילף.

10. כאן המקום לציין, כי השאלה העומדת בפני
י שונה במקצת מזו שעמדה בפני
בית משפט זה בע"פ 11404/04 אילן דוויק ואח' נ' מדינת ישראל
(טרם פורסמה, ניתנה ביום 26.12.04) (להלן: עניין דוויק)), אם כי בסופו של דיון יש חפיפה בין שתי השאלות והתוצאה, לדעתי, כפי שיובהר, צריכה להיות זהה. שם נדונה השאלה אם ערעור על החלטה בעניין עיכוב ביצוע עונש דינו להשמע בפני
הרכב של שלושה שופטים או בפני
שופט יחיד. בית המשפט קבע כי בערעור על החלטה בעניין עיכוב ביצוע רשאי לדון שופט יחיד, מפני שמדובר בהחלטת ביניים במובן סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט.

כאמור, זכות הערעור בפלילים קיימת לפי סעיף 41 לחוק בתי המשפט רק על "

פסק דין
", ולא על "החלטות אחרות", ובכללן החלטות ביניים, אלא אם כן קיימת הוראה מיוחדת המקנה את הזכות. ברם, קביעת בית המשפט בעניין דוויק כי החלטה בעניין עיכוב ביצוע הינה בגדר "החלטת ביניים", לא מעוררת כל קושי. שכן, קיימת הוראה מיוחדת – סעיף 87 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 – המסדירה את הזכות לערער על החלטה בעניין עיכוב ביצוע. לעומת זאת, סיווג החלטה בעניין הארכת מועד כ"החלטה" ישמיט על-פניו את הסמכות לדון בערעור, שכן אין הוראה מיוחדת דומה המקנה את הזכות לערער על החלטה בעניין הארכת מועד.

11. המשיבה מבקשת לפרש את סעיף קטן 26(4) באופן שהחלטה בעניין הארכת מועד תיחשב "

פסק דין
בערעור", מאחר והבקשה להארכת מועד מלווה את הערעור, ונועדה לשלול טענתה המקדמית של המשיבה לפיה הערעור הוגש באיחור. אפשרות זאת נראית לי סבירה. ברם, היא אינה חפה מקשיים. הסוגיה שנדונה במסגרת בקשה להארכת מועד עומדת בפני
עצמה, ומסיבה זו גופה נקבע בעניין חילף שההחלטה בה נחשבת ל

פסק דין
ולא להחלטה אחרת הנלווית לערעור. ראיית ההחלטה בעניין הארכת מועד כחלק מהערעור אינה מתיישבת לכאורה עם הקביעה שהיא בגדר

פסק דין
. נמצא, שניתן לסווג החלטה בעניין הארכת מועד כהחלטה במסגרת ערעור, או כ

פסק דין
בסמכות מקורית, אך סיווגו כ

פסק דין
במסגרת ערעור, מהווה על פניו ניסיון לתפוס את החבל בשתי הקצוות.

12. על-פי האמור, המסקנה המתבקשת לכאורה היא כי החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הארכת מועד חייבת להישמע בפני
הרכב של שלושה. כך לכאורה, אך אין בידי לקבל מסקנה זו. כפי שראינו, הקושי לסווג החלטה בעניין הארכת מועד כ

פסק דין
בערעור או כהחלטת ביניים נובע מנימוקי בית המשפט בפרשת חילף. יש אפוא לחזור ולעיין בפרשת חילף ולראות מה נאמר בה, ומה לא נאמר בה.

13. ראשית יש להדגיש, כי השאלה העומדת בפני
י היום לא נזכרה כלל בעניין חילף. באותו עניין דן בית המשפט רק בעצם האפשרות לערער על החלטה בעניין הארכת מועד. בית המשפט לא דן כלל בשאלה בפני
איזה הרכב צריך הערעור להישמע. עד להחלטה בעניין חילף לא היתה כלל אפשרות לערער על החלטה בעניין הארכת מועד. כך נקבע בשורה ארוכה של החלטות (ראו: ע"פ 522/69 שלום אוחנה נ' מדינת ישראל
, פ"ד כד(1) 400; ב"ש 96/81 שטרייט נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה(3)27; רע"פ 62/87 זיותי נ' מדינת ישראל
(לא פורסמה, ניתנה ביום 16.9.87); רע"פ 165/89 דגן נ' מדינת ישראל
(לא פורסמה, ניתנה ביום 26.4.90); רע"פ 1290/90 דבראשוילי נ' מדינת ישראל
(לא פורסמה, ניתנה ביום 6.5.90) (להלן: עניין דבראשוילי); ובש"פ 7812 ,7811/95 זגורי נ' מדינת ישראל
(לא פורסמה, ניתנה ביום 20.12.95)).

14. במקרים הנזכרים למעלה בית משפט זה הסביר כי החלטה בעניין הארכת מועד להגשת ערעור אינה "

פסק דין
" אלא "החלטה אחרת". כפי שצוין בעניין דבראשוילי, זו הגישה בהליכים אזרחיים, וזו היתה גם הגישה בהליכים פליליים. בספרו הסביר כבוד הנשיא דר' זוסמן ז"ל (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 766) את ההיגיון בהלכה לפיה החלטה בעניין הארכת מועד (בעניינים אזרחיים) אינה "

פסק דין
", על אף שמתקיימים לגביה סימנים מסוימים של "

פסק דין
", שכן היא "סוגרת תיק":

"...לא תמיד נוכל להסתייע במבחן של סיום הדיון או 'סגירת התיק', כדי לדעת אם היתה ההחלטה

פסק דין
או לא, שכן ישנן החלטות הניתנות אחר סיום הדיון... כיוצא בזה החלטות אחרות שאמנם לא יצאו אחרי סיום הדיון באותה ערכאה, אבל מלבד ענין אותה החלטה לא תדון הערכאה בכלל במשפט. לדוגמה: פלוני לא הגיש ערעור על

פסק דין
של בית משפט השלום, תוך המועד הקבוע לכך, אך ביקש מבית המשפט המחוזי להאריך לו את המועד, על יסוד תקנה 528. בית המשפט לערעורים דוחה את בקשתו. הואיל והבקשה להארכת המועד נדחתה, לא יוגש ערעור, והענין גופו לא יבוא בכלל לפני בית המשפט.

ואולם הלכה פסוקה היא, שההחלטות האמורות, בין שיצאו מבית המשפט שנתן

פסק דין
וגמר את מלאכתו והן נוגעות רק לביצועו של פסק הדין אשר ניתן, ובין שיצאו מערכאת הערעור שלא התחילה כלל, ואף לא תדון בענין גופו, דינן דין החלטה אחרת. קנה המידה לקביעת דינן של החלטות כאלו הוא זה: מבחינים בין החלטה שהיא החלטת-ביניים, היינו בלע"ז interlocutory, מבחינה דיונית, ובין החלטה שהיא interlocutory מבחינה מהותית, מבחינת תוכנה או נושאה. היה משפט תלוי ועומד באותה ערכאה ממנה יצאה ההחלטה, הולכים אחר המבחן הדיוני. השיקול הקובע לגבי החלטה כזאת הוא, כמו שנתבאר: מניעת פיצול ההתדיינות בערעור, ופיקוח בית המשפט על כך, אם ראוי נושא ההחלטה לדיון בערעור בנפרד...אך אם לא היה המשפט תלוי ועומד באותה ערכאה, הולכים אחר המבחן המהותי.... השיקול הקובע הוא, שנושא החלטה הוא טפל לנושא המחלוקת גופא, אף אם כשלעצמו חשוב ונכבד הוא. לפיכך, בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור היא בקשת-ביניים (interlocutory application)..."

15. בפרשת חילף שינה בית המשפט מההלכה הקודמת, ויצר פער בין הדין בהליכים פליליים ובין הדין בהליכים אזרחיים. עד היום ההלכה בהליכים אזרחיים היא כי החלטה בעניין הארכת מועד הינה בגדר "החלטה אחרת" (ראו: רע"א 1141/04 יצחק בוזגלו נ' משמר הירדן-כפר שיתופי להתישבות חקלאית בע"מ (טרם פורסמה, ניתנה ביום 18.5.04)). אכן, כפי שצוין בספרו של השופט זוסמן, עסקינן בהחלטה בעלת אופי מעורב. אם הבקשה נדחית, כי אז "התיק נסגר". ברם, אם הבקשה מתקבלת, כי אז מדובר בהחלטת ביניים במסגרת הערעור שיידון. מבחינה מהותית, הסוגיה של הארכת מועד הינה טפלה למחלוקת האמיתית שבין הצדדים.

16. בעבר, בית משפט זה נהג לסווג החלטות אלו כהחלטות ביניים. היום, אחרי עניין חילף, נראה כי יש לסווג אותן כפסקי דין. ברם, גם בעבר וגם היום החלטות אלו מציגות בעיה פרשנית בפני
בית המשפט, שכן כאמור, יש בהן מאפיינים של החלטת ביניים ומאפיינים של

פסק דין
גם יחד. בעניין חילף בית המשפט קבע כי מדובר ב

פסק דין
. אכן, מסקנה זו גם אם היא מובנת בנסיבות המקרה שם הרי אינה מובנת מאליה, בפרט על רקע ההלכה הקודמת בעניין זה גופו ועל רקע ההלכה הפסוקה כי "זכות ערעור חייבת להיות מוקנית באופן מפורש על-ידי חיקוק, ובהעדר הוראה מפורשת כזו אין זכות כזו קיימת." (ראו: ע"פ 522/69 הנ"ל). ספק אם ניתן לומר, בצורה החלטית, כי המחוקק קבע "הוראה מפורשת" המקנה זכות ערעור במקרה של החלטה בעניין הארכת מועד. כפי שראינו, ספק אם החלטה כזו נופלת ל"גרעין" הפרשני של "

פסק דין
". ברם, בעניין חילף קבע בית המשפט את אשר קבע על מנת לפתוח פתח לערעור על החלטה החוסמת את המשך בירור טענותיו של המבקש, לגופו של עניין. מאמץ פרשני נעשה על-מנת למנוע שלילה מוחלטת של אפשרות הערעור, וכלשונה של השופטת דורנר (עניין חילף, בעמ' 436-437):

"הטעם להלכה זו הוא, שיש לאפשר לבעלי-דין לערער על הכרעה שיפוטית שניתנה בעניינם אף אם הכרעה זו לא הוכתרה פורמאלית כ"פסק-דין", אם בפועל בעלי -הדין אינם יכולים עוד להשיג עליה. שכן, שלילת אפשרות הערעור מנוגדת לעיקרון המקובל במשפטנו, שלפיו יש לאפשר ביקורת נוספת על כל הכרעה שיפוטית. עיקרון זה מיועד למנוע טעויות שאינן בנות תיקון, ולהגביר את הוגנותו של ההליך המשפטי"

משראינו שהטעם להלכת חילף היה לפתוח פתח לערעור גם כשלא מדובר מבחינה פורמאלית ב"

פסק דין
", עלינו לשאול אם יש הצדקה ללכת צעד נוסף ולקבוע כי הערעור – שהזכות להגישו אינה מפורשת בחוק – צריך להישמע בפני
הרכב של שלושה שופטים. לדעתי, התשובה לכך שלילית.

17. ואמנם, אחרי פרשת חילף התפתח נוהג בבית משפט זה להביא את הדיון בערעור בפני
שופט יחיד (ראו למשל: רע"פ 825/02 כורש סנטר מוצרי בנין ובית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל
(לא פורסמה, ניתנה ביום 7.2.02); רע"פ 10142/01 יעקב סייג נ' מדינת ישראל
(לא פורסמה, ניתנה ביום 23.1.02); אך השוו: רע"פ 7938/02 שלום כהן נ' מדינת ישראל
(לא פורסמה, ניתנה ביום 10.10.02)).

כפי שראינו, תוצאה זו אפשרית מבחינה פורמאלית אם נגדיר את ההחלטה בבקשה להארכת מועד כהחלטת ביניים או כ

פסק דין
בערעור, במובן סעיף 26 לחוק בתי המשפט. אכן, תוצאה זו אינה מתיישבת לכאורה עם הקביעה בעניין חילף שמדובר ב

פסק דין
. אולם כפי שציינתי, הלכת חילף התייחסה רק לשאלת קיומה של הזכות להגיש ערעור במובן סעיף 41 לחוק בתי המשפט והתבססה על נימוקים כבדי משקל אשר הצדיקו את המאמץ הפרשני שנעשה באותו עניין. בענייננו, שיקולים אלו לא קיימים. אין צורך להגדיר את ההחלטה כ

פסק דין
. נפתח כבר פתח לשמיעת ערעור. כעת השאלה אינה אלא אם הערעור צריך להישמע בפני
הרכב שלושה או בפני
שופט יחיד. לעניין סעיף 26 אין כל הצדקה לסטייה נוספת מהתפיסה הבסיסית לפיה מדובר, מבחינה מהותית, בהחלטת ביניים, וכדברי השופט זוסמן שהובאו למעלה: "הולכים אחר המבחן המהותי... השיקול הקובע הוא, שנושא החלטה הוא טפל לנושא המחלוקת גופא, אף אם כשלעצמו חשוב ונכבד הוא. לפיכך, בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור היא בקשת-ביניים."

18. אכן, לא זו בלבד שאין הצדקה לסטות מלשונו הברורה של סעיף 26 לפיה החלטות ביניים דינן להישמע בפני
דן יחיד, אלא גם תכלית הסעיף מחייבת מסקנה זו. סעיף 26 לחוק בתי המשפט קובע שבעניינים מסוימים תהיה הסמכות להרכב של שלושה, ובעניינים אחרים לדן יחיד. תכלית הסעיף היא לקבוע איזון ראוי בין האינטרס שיש לבעל הדין בהבאת עניינו בפני
הרכב רחב, ובין הצורך הציבורי בחלוקת המשאבים המוגבלים של זמן שיפוטי באופן יעיל, הוגן ושוויוני.

מבחינת השיקול הראשון, האינטרס של בעל הדין, אין להתעלם מכך שהאיחור בהגשת הערעור מצביע על כך כי האינטרס שלו בשמיעת ערעורו אינו, לכאורה, גדול. אכן, לעתים האיחור נובע מסיבות מוצדקות, אך יש לזכור שאנו עוסקים בערעור על החלטה לדחות בקשה להארכת מועד ולאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי לא היתה הצדקה לאיחור וכי אין הצדקה לדון בערעור.

המסקנה לפיה הסמכות לדון נתונה לשופט יחיד מתחייבת גם מבחינת השיקולים המוסדיים של המערכת. הנושא העומד לדיון הינו – במהותו – צדדי. כלשון הנשיא זוסמן, מדובר בסוגיה טפלה למחלוקת העיקרית בין הצדדים. בדרך כלל השאלות העובדתיות והמשפטיות אינן רבות או מורכבות. אין צורך אפוא בהרכב של שלושה שופטים לדון בענין.

19. אכן, ניתן לברר סוגיות אלו במהירות, וראוי לבררן במהירות. הזכות לסיום מהיר של ההליכים היא זכות מהותית במשפט הפלילי (בג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי, פ"ד נא(2), 757 ,עמ' 773-774). דרישה לפיה שמיעת הערעור תיעשה בפני
הרכב תביא לעיכוב בבירור העניין (ראו: עניין דוויק). מצב זה אינו ראוי. אין לשכוח שבהנחה שהערעור בעניין הבקשה להארכת מועד מתקבל, כי אז עדיין יהיה צורך לדון בערעור גופו. עסקינן בהליכים פלילים, וחשוב להבטיח בירור מהיר של העניין. מסיבה זו קבע המחוקק כי ככלל, אין ערעור בפלילים על החלטות ביניים (סעיף 41 לחוק בתי המשפט). בעניין חילף פתח בית המשפט פתח לשמיעת הערעור, שכן מתן אפשרות להגיש ערעור על החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד אינו פוגע בזכות להליך מהיר, מפני שעם דחיית הבקשה, ההליך הסתיים. ברם, משקבע בית המשפט בעניין חילף כי ניתן לערער על ההחלטה, כי אז שב הצורך להבטיח כי שמיעת הערעור תעשה באופן מהיר.

20. זאת ועוד. קבלת עמדתו של המערער היתה מביאה למצב לא מאוזן ולא הגיוני: ערעורו של המערער על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הארכת מועד היה נשמע בפני
הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט העליון, בעוד שהערעור גופו היה נשמע בפני
שופט יחיד בבית המשפט המחוזי, וערעור שני ברשות, אף הוא היה נשמע בפני
שופט יחיד בבית משפט זה. על מצב דומה ציין השופט א' גרוניס בעניין דוויק:

"...כלומר, אילו נתקבלה גישת המבקשים היה הערעור על פסק הדין, שניתן בערעור בבית המשפט המחוזי, נדון בבית משפט זה (לאחר קבלת רשות) בפני
שופט יחיד, בעוד שהערעור על עיכוב הביצוע היה נשמע בפני
מותב תלתא. דומה שאין צורך במילה נוספת."
מהנימוקים המפורטים, איני רואה לקבל את טענתו המקדמית של המערער. אעבור אפוא לדון בערעורו לגופו של עניין, על בסיס הנימוקים שהובאו בפני
י.

הערעור לגופו

21. הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור פלילי נקבעה בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982. להבדיל מהדין בהליכים אזרחיים, שיקול הדעת של בית המשפט אינו מוגבל בקיומם של טעמים מיוחדים דווקא (ראו: רע"פ 388/98 ציפי דרורי ואח' נ' מדינת ישראל
(לא פורסמה, ניתנה ביום 19.1.98) (להלן: עניין דרורי); ב"ש 665/83 מדינת ישראל
נ' שרייבר, פ"ד לז(3) 363, 364). כפי שציין השופט א' גולדברג בעניין דרורי:

"גישה זו מיוסדת על ההשקפה כי "כאשר מדובר בהליך פלילי לא יהא זה נכון שבית המשפט בבואו להחליט בגורלו של נאשם, גם בשלב של בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, יתעלם ממכלול הנסיבות ומההיבטים החברתיים והציבוריים הנלווים להליך זה ומנקודת המוצא כי עיקרו של הליך זה הוא האמת ועשיית הצדק לנאשם ולחברה" (ב"ש 230/86 ע"פ 947/85 עוזי עצמון נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ(2) 353). מכאן כי השיקולים שיש לקחת בחשבון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי הם, בין השאר, "התקופה שחלפה מאז שחלף המועד הקבוע להגשת ערעור - ככל שחלף זמן רב יותר יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד, השאלה אם המערער היה מיוצג בידי עורך דין וכן את סיכויי הערעור" (בש"פ 1207/97 שקיראת נאסר חמידאן נ' מדינת ישראל
", שטרם פורסם).

22. בית המשפט המחוזי דחה כאמור את הבקשה להארכת מועד, משני טעמים. ראשית בשל העובדה כי המערער היה מיוצג במהלך משפטו הקודם, ושנית בשל הזמן הניכר שחלף מאז המשפט. ואמנם, כפי שראינו בדברי השופט גולדברג בעניין דרורי, שיקולים אלו הם השיקולים הרלבנטיים לבירור בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

23. בענייננו, חלפו כמעט שלוש שנים ממועד מתן גזר הדין ועד למועד שהגיש המערער את הבקשה להארכת מועד. לטענתו, הוא לא ידע שנגזר עליו עונש מאסר על תנאי. משום כך לא ערער. טענה זו אינה מקובלת עלי. הרשעה בפלילים הינה עניין חמור ורציני. מי שהורשע בפלילים סביר שיתעניין בעונש שהוטל עליו. גזר הדין נמסר למערער, והוא יכול היה וצריך היה להביאו בפני
מי שהיה יכול לתרגמו לשפתו. משלא טרח לעשות זאת, אין לא להלין אלא על עצמו.

גם העובדה כי במשפט היה המערער מיוצג מהווה שיקול חשוב נגד קבלת הבקשה. ההנחה הינה כי עורך דין בעל הכשרה מקצועית מעמיד את לקוחו על מצבו המשפטי. המערער לא הצביע על ראיות מיוחדות לפיהן הנחה זו נסתרה בעניינו.

באשר לסיכוי הערעור. המערער אינו מעלה כל טענה מהותית נגד חומרת העונש שהוטל עליו. טענותיו בנוגע לייצוגו ולעובדה שבמועד הדיון לא הבין את השפה העברית, אינן מהוות, כשלעצמן, שיקולים רלבנטיים לגזר הדין או לחומרת העונש הראוי בגין העבירה בה הורשע.

מהנימוקים המפורטים, הערעור נדחה.

ניתנה היום, ב' באייר תשס"ה (9.6.05).
ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05025250_b02.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
/עכ.








עפ בית המשפט העליון 2525/05 רפיק זיינלוב נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 09/06/2005)