פסקי דין על יחיאל בן חמו | פסקי דין על ימית בן חמו | פסקי דין על ספדה | פסקי דין על משה ספדה | פסקי דין על יעל גולדברג ספדה |

951-05/16 תנג     02/10/2017




תנג 951-05/16 יחיאל בן חמו, ימית בן חמו נ' ספדה בע"מ, משה ספדה, יעל גולדברג ספדה








בית משפט השלום בתל אביב - יפו

תנ"ג 951-05-16 בן חמו ואח' נ' ספדה בע"מ
ואח'


לפני
כבוד השופט רונן אילן


התובעים:

1.
יחיאל בן חמו
2.
ימית בן חמו
ע"י ב"כ עו"ד יפעת בן דוד-עמית


נגד


הנתבעים
:

1.
ספדה בע"מ
2.
משה ספדה
3.
יעל גולדברג ספדה
ע"י ב"כ עו"ד ענבל לביא




פסק דין


לפני תביעה להרמת מסך וחיוב הנתבעים בחובותיה של חברה אשר חדלה מפעילות.
נוכח טענות למכירת חומרי חיפוי פגומים, עתרו התובעים לחיוב חברת ספדה חיפויים בע"מ, ממנה נרכשו החיפויים, בנזקיהם. בתום הליך משפטי נפסק ביום 11.6.15 כי אותה חברה חייבת לפצות את תובעים בסך של 65,000 ₪. התובעים פעלו לביצוע פסק הדין, אך התברר להם שבינתיים חדלה החברה מפעילות ואין לה נכסים המאפשרים פירעון חובה הפסוק כלפיהם. במצב זה, טוענים התובעים כי האפשרות היחידה שעומדת להם להיפרע על נזקיהם, הינה חיוב הנתבעים, חברה אחות ובעלי המניות בחברה, בפירעון חובותיה.
במוקד תביעה זו עומדת לפיכך השאלה אם הוכיחו התובעים כי נסיבות העניין מצדיקות הרמת מסך התאגדות החברה וחיוב הנתבעים בחובותיה. התובעים טוענים כי הוכח עירוב תחומים וחוסר תום לב קיצוני בפעילות כלל הנתבעים, בעוד הנתבעים טוענים שהתנהלותם הייתה תמת לב ופרי שיקולים עסקיים לגיטימיים, כך שאין כל הצדקה להרמת המסך הנטענת.
מחלוקת זו עומדת להכרעה.
העובדות
1.
התובעים הינם בני זוג המתגוררים בבית במושב משמר איילון.
הנתבעת 1, חברת ספדה בע"מ
(להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית אשר נוסדה בשנת 1996 ועוסקת ביבוא ושיווק מוצרי עיצוב לבית.
הנתבעים 2 ו- 3, משה ויעל ספדה (להלן: "הנתבעים") הינם בני זוג, מנהליה ובעלי המניות של הנתבעת.
2.
במהלך 2011 הפעילו הנתבעים, בנוסף לנתבעת, גם חברה פרטית נוספת בשם חברת ספדה חיפויים בע"מ (להלן: "חברת ספדה"). חברת ספדה נוסדה ביום 7.3.11 וכמו ביחס לנתבעת, גם בחברת ספדה היו הנתבעים מנהליה ובעלי המניות היחידים שלה.
3.
ביום 8.11.11 רכשו התובעים מחברת ספדה חומרי חיפוי לפאנל דלת הכניסה לביתם. עבור חומרי חיפוי אלו שילמו התובעים לחברת ספדה סך של 27,000 ₪. המוצרים שנרכשו סופקו לתובעים והותקנו. דא עקא, וסמוך לאחר התקנת המוצרים הלינו התובעים על ליקויים קשים שנתגלו בהם, על התרחבות והתנפחות שהגיעו כדי כך שלא ניתן היה לפתוח ולסגור כדבעי את דלת ביתם.
4.
נוכח טענות אלו, הגישו התובעים ביום 17.6.12 תביעה נגד חברת ספדה (תיק מספר 20419-06-12; להלן: "התביעה הקודמת"), טענו לנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממכירת מוצרים פגומים, ועתרו לחיוב חברת ספדה בתשלום פיצויים בסך של 140,000 ₪.
5.
התביעה הקודמת התבררה במשך כ- 3 שנים והוכרעה ב

פסק דין
שניתן ביום 11.6.15 על דרך הפשרה,
לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984
(להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין, חויבה חברת ספדה לשלם לתובעים סך של 65,000 ₪.
6.
התשלום בו חויבה חברת ספדה בפסק הדין לא שולם לתובעים, וניסיונות שעשו התובעים לאכוף את פסק הדין על חברת ספדה בהליכי הוצאה לפועל – כשלו. התברר, כי חברת ספדה חדלה מפעילות ואין באפשרות התובעים להיפרע ממנה לפי פסק הדין. בנסיבות אלו, שבו התובעים ופנו לבית המשפט, וזו הפעם כנגד הנתבעת והנתבעים.
תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות
7.
לטענת התובעים, יש לחייב את הנתבעת ואת הנתבעים בתשלום מלוא הסכום שבו חויבה חברת ספדה בפסק הדין, ובנוסף לכך גם את ההוצאות שנאלצו להוציא בהליכי הגבייה נגד חברת ספדה.
לפי גרסת התובעים, התנהגו הנתבעים בחוסר תום לב, באשר ניהלו את התביעה הקודמת רק לצורך משיכת זמן מיותרת, רק כדי לאפשר לחברת ספדה לסיים את פעילותה, ומתוך מודעות מלאה לכך שלא תוכל לעמוד בתשלום החוב שיפסק נגדה. בפרט מלינים התובעים על הסכמת הנתבעים למתן פסק הדין בתביעה הקודמת על דרך הפשרה, הסכמה שניתנה מתוך מודעות מלאה לכך שהחוב שיפסק לא ישולם.
עוד טוענים התובעים כי למעשה, הועברה כלל פעילות חברת ספדה לנתבעת אך למרות זאת נמנעה הנתבעת מליטול על עצמה את האחריות לתיקון הליקויים שנגרו לתובעים.
התנהגות הנתבעת והנתבעים איפה, טוענים התובעים, נגועה בחוסר תום לב קיצוני, כזה המגיע כדי תרמית וודאי שרשלנות, ומצדיקה הרמת מסך ההתאגדות וחיוב כלל הנתבעים בפירעון חוב חברת ספדה ופיצוי התובעים על הוצאותיהם.
התובעים עותרים לפיכך לחיוב הנתבעים בתשלום הסכומים הבאים:
החיוב פסק הדין בסך של 65,000 ₪; שכ"ט עורך דין בגין פתיחת תיק הוצל"פ וניהולו – בסך 15,000 ₪; תשלום אגרת פתיחת תיק ההוצל"פ בסך 685 ₪; תשלום בגין חקירה כלכלית ומקיפה בסך 4,095 ₪; אבדן הנאה ועוגמת נפש בהתאם לשיקול דעת בית המשפט.
8.
לגרסת הנתבעת והנתבעים, אין כל בסיס לתביעה נגדם, אין להם בכלל יריבות עם התובעים, ודין התביעה להידחות.
לפי גרסת הנתבעת והנתבעים, חברת ספדה והנתבעת
הינן שתי חברות שונות, שעסקו בתחומים שונים, ותמיד בהקפדה על הפרדה ברורה ביניהן. אין לפיכך בסיס לניסיון לטעון לעירוב תחומים בין החברות או לנסיבות המצדיקות השתת חובות חברת ספדה על הנתבעת.
עוד טוענים הנתבעת והנתבעים שאין בסיס לניסיון לטעון להברחת נכסי חברת ספדה, שכן במהלך פעילותה לא היו לה כלל נכסים או זכויות. בסך הכל, לשיטתם, פעלה חברת ספדה בתום לב ובהגינות, ברם עסקיה כשלו, ופעילותה הופסקה. בהפסקת פעילותה שילמה חברת ספדה את מלוא חובותיה לנושים השונים, כפי שהיו עת הופסקההפעילות. כל הכרוך בפעילות חברת ספדה, כמו גם ביחס לתובעים, נעשו בתום לב ואין כל בסיס לטעון לנסיבות המצדיקות הרמת מסך או חיוב מי מהנתבעים בפירעון החוב לתובעים.
הנתבעת והנתבעים אף מכחישים את סכום התביעה ורכיביה, זולת זה המפנה לפסק הדין, וטוענים שבנסיבות אלו יש לדחות את התביעה.
9.
התובעים תמכו טענותיהם בתצהיר התובע 1 בלבד. הנתבעים תמכו טענותיהם בתצהיר הנתבע 2 בלבד
.
בדיון אשר התקיים ביום 19.7.17 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו הינם מוותרים על חקירות נגדיות. התובעים הציגו את הסיכומים מטעמם במהלך הדיון ובתום הדיון ניתנו מועדים להגשת סיכומי הנתבעים וסיכומי תשובה מטעם התובעים
.
דיון
10.
אף שניתן להציב את הכותרת "הרמת מסך" מעל כלל טענות התובעים וכלפי כלל הנתבעים, יש לעשות אבחנה בין הטענות המוטחות בנתבעת, למול הטענות המופנות כלפי הנתבעים.
התובעים אינם טוענים לקשר מסחרי כלשהו בו עמדו כלפי הנתבעת, או למחויבות של הנתבעת במהלך פעילותה. טענת התובעים כלפי הנתבעת מתבססת על היותה חלק מאותו "אשכול חברות" אשר בבעלות הנתבעים, והטענה לעירוב תחומים בפעילות התאגידים שבאותו אשכול.
טענת התובעים כלפי הנתבעים מאידך, שונה ומתבססת על העילות השגורות מתחום הרמת המסך, טענות לחוסר תום לב ואף תרמית בניהול עסקי חברת ספדה. בירור הטענות ייעשה בהתאם, ובנפרד.
11.
ראשית, טוענים הנתבעים שיש להרים את מסך ההתאגדות המפריד בין הנתבעת לבין חברת ספדה, ולראות את הנתבעת כחייבת בחובות חברת ספדה כלפיהם.
א.
לפי גרסת התובעים, מדובר באשכול חברות המצוי בבעלות הנתבעים, כאשר במסגרתו פעלו הנתבעת וחברת ספדה בעירוב תחומים ובלא הפרדה של ממש בין פעילותן. כך, טוענים התובעים (למשל סעיף 13 בתצהיר תובע 1), בחקירה שנעשתה התברר שהנתבעת ממשיכה לשווק ולמכור את אותם מוצרים שמכרה חברת ספדה ולמעשה – חברת ספדה העבירה את פעילותה לנתבעת. לטענתם, במצב זה של עירוב תחומים בפעילות חברות פרטיות המהוות חלק מאשכול חברות, יש להשית את חובות חברת ספדה כלפי התובעים על הנתבעת.
לפי גרסת הנתבעים אין בסיס לטענה זו. לשיטתם, הנתבעת הינה חברה הפועלת מזה שנים בעוד חברת ספדה נוסדה בתחילת 2011 במטרה לעסוק בתחום מוגדר בו כלל לא עסקה הנתבעת – יבוא מוצרי חיפוי לבית, ופעילותה של חברת ספדה אופיינה בהפרדה מלאה מזו של הנתבעת (סעיפים 10 – 13 לתצהיר נתבע 2). הנתבעת לא התחייבה בדבר כלפי התובעים ואין כל הצדקה לנסות ולהשית עליה חובות של חברת ספדה.
ב.
ככלל, לפי העיקרון אשר בבסיס דיני החברות, לחברה אישיות משפטית נפרדת מזו של בעלי מניותיה או של כל תאגיד אחר. לצד עיקרון זה קיים חריג. זה החריג הידוע בכינוי "הרמת מסך" ומאפשר ליחס חובותיה של חברה לבעלי מניותיה. חריג זה מתבסס בעיקר על הוראות סעיף 6 בחוק החברות, התשנ"ט-1999
(להלן: "חוק החברות")
. חריג זה מאפשר לבית המשפט להרים את מסך התאגדותה של חברה
אם מצא כי בנסיבות העניין "צודק ונכון לעשות כן". וכיאה לחריג המוציא עצמו מהכלל, הרי שהשימוש בו מיוחד למקרים חריגים. מקרים דוגמת מצבים בהם נמצא שהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (סעיף 6(א)(1) לחוק החברות).
עם זאת, האפשרות לעשות שימוש בדוקטרינת "הרמת המסך" איננה מצומצמת רק לאותם מקרים בהם נעשית הבחינה בין החברה מזה לבעלי המניות מזה.
הרמת המסך תכליתה למנוע שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 362). כך גם תדיר נבחנת האפשרות לביצוע הרמת מסך במצב של אשכול חברות. כאשר מתברר כי הקמת חברות נעשית שלא בתום לב, במטרה להתחמק מחובות לנושים, ובהפרדה מלאכותית בלבד ולא מתוך רציונל כלכלי, מוסמך בית המשפט לראות את כל החברות שבאותו "אשכול חברות" כישות משפטית אחת, המזוהה עם השולט האמתי בהן (ראו למשל: רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר, פ"ד נד(2) 712, 716).
הסמכות איפה לחיוב הנתבעת בפירעון חובות חברת ספדה לתובעים – קיימת, שכן מדובר באשכול חברות. בשתי חברות פרטיות בבעלות הנתבעים. השאלה היא אם עלה בידי התובעים להוכיח כי בנסיבות שהתבררו יש הצדקה להרמת מסך זו.
ג.
בבחינת הראיות אשר הוצגו, מתברר כי הנתבעת נוסדה לפני כ- 20 שנה, בשנת 1996, בעוד חברת ספדה נוסדה רק בשנת 2011. לפי גרסת הנתבעים, בעוד הנתבעת עוסקת ביבוא ושיווק מוצרי סניטציה, נוסדה חברת ספדה בשאיפה שזו תעסוק בתחום שונה לחלוטין – יבוא ושיווק חיפויים. משמע, לפי גרסת הנתבעים נוסדה חברת ספדה משיקולים כלכליים לגיטימיים ותו לא. עיון במוצגים שהציגו התובעים, איננו מאפשר סתירת גרסה זו. התובעים לא מציגים כל ראיה שתתמוך בטענה לעירוב תחומי פעילות בין שתי החברות. התובעים אף לא מציגים כל ראיה לתמיכה בטענה שההפרדה בין החברות הייתה מלאכותית.
לטענת התובעים בסיכומיהם, בבחינת המאזנים שהוצגו מתברר שחברת ספדה שילמה דמי שכירות לנתבעת בסך של 11,000 ₪ בחדש, שזה סכום חסר הגיון. טענה זו איננה ברורה. זכותן המלאה של שתי החברות, חברת ספדה מזה והנתבעת מזה, לסכם ביניהן על חלוקת עלויות המבנה בו פעלו ואין כל ראיה לכך שסיכום זה פגע בצד ג' או נעשה לתכלית לא ראויה. ובכלל, נראה שדווקא מצב זה מבטא הפרדה בפעילות החברות ולא עירוב תחומים.
עוד טוענים התובעים כי בחקירה שעשה חוקר מטעמם (אשר בכלל לא הוגש תצהיר מטעמו) התברר שהנתבעת ממשיכה לפעול באותו תחום בו פעלה חברת ספדה. עיון באותו דו"ח (אשר למעשה הנתבעת לא התנגדה להגשתו) מלמד כי באותה שיחה דווקא מציין הנתבע 2 כי החוקר התקשר לנתבעת, "ספדה כלים סניטריים", ולא לחברת ספדה. ובכלל, אפילו נמצא שלאחר הפסקת פעילות חברת ספדה הרחיבה הנתבעת את תחום פעילותה לחיפויי חוץ, לא ברור כיצד הדבר מבסס את הטענה לעירוב תחומים בין החברות.
ולבסוף, בהקשר זה, טוענים הנתבעים כי חברת ספדה חדלה אמנם מפעילות במהלך 2012, ברם לא נותרו לה חובות, לא נותרו שובלי נושים מאוכזבים, ולא מתנהלים כנגדה כלל הליכי פירוק. טענה זו לא נסתרה על ידי התובעים. נהפוך הוא. באותו דו"ח חוקר שהציגו התובעים מצוין כי לא נמצא שכנגד חברת ספדה מתנהלים הליכי פירוק, לא נמצא שהיא הוכרזה "לקוח מוגבל בנסיבות מחמירות" בבנק ישראל, ולא נמצא שהיא הוכרזה "חייבת מוגבלת באמצעים" בלשכת ההוצאה לפועל.
למעשה, בבחינת הראיות מתברר שלא עלה בידי התובעים להראות כי הקמת חברת ספדה נעשתה בחטא. משיקולים שתום לב אין בהם או מתוך רצון להונות נושים. הנתבעים טענו שחברת ספדה נוסדה כתאגיד נפרד מתוך שיקול מסחרי לגיטימי של פעילות בתחום חדש בו לא עסקה הנתבעת, והנתבעים טענו שכך גם הוחלט על הפסקת פעילות חברת ספדה בלא שזו הותירה חובות כלשהן באותה עת בה הופסקה הפעילות ב- 2012. טענה זו לא נסתרה וראיות שיבססו את טענות התובעים להרמת מסך במצב זה – לא הוצגו.
ד.
במצב זה, כאשר הנטל להוכיח התקיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך בין הנתבעת לבין חברת ספדה רבץ לפתחם של התובעים ולא הורם – הטענה שיש לחייב את הנתבעת בפירעון חובות חברת ספדה לתובעים: נדחית.
12.
שנית, טוענים הנתבעים שיש להרים את מסך ההתאגדות המפריד בין הנתבעים לבין חברת ספדה, ולראות את הנתבעים כחייבים בחובות חברת ספדה כלפיהם.
א.
לפי גרסת התובעים, פעלו הנתבעים בחוסר תום לב כאשר רוקנו את נכסי חברת ספדה ובכוונת מכוון האריכו בבירור התביעה הקודמת, כך שיוכלו בינתיים לחסל את פעילות חברת ספדה ולהותיר את התובעים בפני
שוקת שבורה. חוסר תום הלב של הנתבעים בא גם לכדי ביטוי, טוענים התובעים, בחוסר נכונותה של חברת ספדה לקבל אחריות על הנזק שנגרם לתובעים. במצב זה של הונאה וחוסר תום לב, יש להרים את מסך ההתאגדות של חברת ספדה ולחייב את הנתבעים אישית בפירעון חובותיה לתובעים.
הנתבעים מבקשים לדחות טענות אלו מכל וכל. לפי גרסתם, נוהלה חברת ספדה בתום לב מלא ופעילותה הופסקה משיקולים כלכליים גרידא. במהלך פעילותה ובהפסקת פעילותה במהלך 2012, טוענים הנתבעים, עמדה חברת ספדה בכל התחייבויותיה והא ראיה שאין נגדה הליכי הוצאה לפועל או הליכי פירוק. מתן פסק הדין המשית על חברת ספדה תשלום לתובעים, כ- 3 שנים לאחר שחדלה מפעילות ולא הותירה כל נכסים, איננו מצביע על חוסר תום לב או נסיבות אחרות שמבססות טענה להרמת מסך.
ב.
כפי שצוין לעיל, קבלת טענה להרמת מסך וחיוב בעלי מניות בחובות החברה הינה חריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. אמנם,
כאשר מדובר בחברה פרטית ומשפחתית קטנה, אשר ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות, יש נכונות רבה יותר להרים את מסך ההתאגדות באשר בעלי המניות, ולעתים בעל מניות יחיד, נתפסים כזהים עם החברה עצמה (ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב [פורסם בנבו], 23.3.11).

ועם זאת, הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג גם בחברות משפחתיות קטנות. אפשרות שכזו נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות, אם כדי שלא לפרוע חובות, ואם כדי להשיג מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת (רע"א 6039/04 פלזשטיין נ' עובדיה [פורסם בנבו] 6.6.05).
השאלה העומדת לבירור היא איפה אם הוכיחו התובעים שנתקיימו אותם נסיבות חריגות המצדיקות קבלת הטענה להרמת מסך ההתאגדות של חברת ספדה, וחיוב הנתבעים בפירעון חובותיה לתובעים. אמת המידה בבירור טענה זו תהיה כשל חברה משפחתית, שכן הנתבעים לא כפרו ולא הציגו כל ראיה לכך שלא זה היה אופייה של חברת ספדה.
ג.
לפי גרסת הנתבעים, נוסדה חברת ספדה במהלך 2011 מתוך כוונה שתתמקד ביבוא חיפויים לבית, תחום בו לא עסקה כלל הנתבעת באותה עת. עוד טוענים הנתבעים כי חברת ספדה פעלה במהלך 2011 – 2012, לרבות במכירת מוצרי החיפוי לתובעים בעסקה מיום 8.11.11, וחדלה מכל פעילות במהלך 2012. גרסה זו נתמכת בדו"ח החוקר אשר הציגו התובעים, דו"ח המאשר את הטענה שבשנת 2012 סגרה חברת ספדה את אולם התצוגה שהפעילה וכי איננה פעילה עוד.
עוד טוענים הנתבעים כי בעת הפסקת פעילותה לא נותרו בבעלות חברת ספדה נכסים, כך שוודאי שכאלו לא הוברחו על ידה, וכלל לא ידוע הם על הליכי הוצאה לפועל המתנהלים נגדה. גם טענה זו שלפיה לא הותירה חברת ספדה חובות בתיקי הוצאה לפועל נתמכת בדו"ח החוקר שהציגו התובעים, בנוסף להיעדר ממצא על הגבלת חשבון הבנק שלה או הליכי פירוק כנגדה.
כך מתברר כי חברת ספדה נוסדה על ידי הנתבעים משיקולים עסקיים, פעלה כשנתיים, ונסגרה משיקולים כלכליים בלא שהוכח כי הותירה חובות. מצב זה איננו מצביע על חוסר תום לב או התנהלות לא כשרה אחרת המצדיקים הרמת מסך.
בסיכומיהם, טוענים התובעים כי מעיון במאזן חברת ספדה לשנת 2012 מתברר כי חברת ספדה סיימה את פעילותה בשנת 2012 ברווח משמעותי ויתרות הכספים שלה למעשה הועברו לנתבע 2. עוד טוענים התובעים כי באותה בדיקה גם נמצא שנותרה לחברת ספדה יתרת מלאי בשווי 55,521 ₪ שהועברה מאוחר יותר. למעשה, מסכמים התובעים בסיכומי התשובה, הנתבעים רוקנו מתוכן את חברת ספדה. בסיכומים מטעמם, טוענים הנתבעים שכלל לא מדובר ברווח המתבטא בכסף מזומן שהצטבר, אלא שהינו צירוף של חובות של לקוחות ובעלי המניות.
כיוון שהצדדים ויתרו על חקירות נגדיות, קשה לקבוע כיצד בדיוק באו לכדי ביטוי רווחי חברת ספדה, אלא שאפילו טענת התובעים נכונה – לא ברור כיצד היא מבססת טענה להרמת מסך.
כאמור, החליטו הנתבעים להפסיק את פעילות חברת ספדה בסוף 2012 ועל יסוד החלטה זו גם הוסדרה העברת יתרת נכסיה, ככל שהיו. זו החלטה לגיטימית של בעלי חברה, ובפרט כשלא הוכח שאתה עת היו לחברה נושים או שהחלטה זו נועדה למנוע את יכולת הנושים להיפרע מחברת ספדה.

ולבסוף, מלינים התובעים על כך שהנתבעים המשיכו לברר את התביעה הקודמת ואף הסכימו שיינתן

פסק דין
על דרך הפשרה, כשבפועל הם מודעים לכך שחברת ספדה, הנתבעת היחידה בתביעה הקודמת, לא פעילה ואין באפשרותה לפרוע חובותיה. גם בהתנהלות זו לא מצאתי בסיס להרמת מסך. למעשה, מטיעוני הנתבעים שעליהם לא נחקרו (למשל סעיף 29 בתצהיר נתבע 2) עולה שהנתבעים עשו ניסיונות להציע הסדר לתובעים ליישוב המחלוקות בתביעה הקודמת אך אלו לא צלחו נוכח הפערים בין הצדדים. גם ניסיון שכזה להציע הסדר ופיצוי, אפילו בסכומים שלא תאמו את ציפיות התובעים, איננו מתיישב עם טענה למעשה הונאה או חוסר תום לב.
ד.
משכך, מתברר כי למרות שעסקינן בחברה משפחתית אשר ייסדו הנתבעים, נוסדה חברת ספדה ופעלה על בסיס שיקולים עסקיים לגיטימיים, ואף הפסקת פעילותה נעשתה משיקולים כלכליים. לא הוצגה כל ראיה שתסתור טענות אלו ולא הוצגה כל ראיה שתבסס טענה
לחוסר תום לב או להתנהגות לא ראויה אחרת מצד הנתבעים בניהול חברת ספדה. במצב זה – אין אלא לדחות את הטענה להרמת מסך ההתאגדות של חברת ספדה גם ביחס לנתבעים.
13.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים
.
14.
לסיכום, בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, חויבה חברת ספדה לשלם לתובעים פיצויים בסך של 65,000 ₪. פסק הדין ניתן ביום 11.6.15, אך התברר כי חברת ספדה, החייבת, חדלה בינתיים מפעילות והניסיונות לאכוף עליה את החיוב בפסק הדין – כשלו.
במצב זה, טענו התובעים שיש להשית את חובות חברת ספדה כלפיהם, ואף את הנזקים הנוספים עקב הכספים שהושקעו בניסיונות הגבייה, על הנתבעת (בהיותה חברה אחות של חברת ספדה) ועל הנתבעים (בהיותם בעלי המניות והמנהלים של חברת ספדה).
התובעים טענו למעשה כי הנסיבות שהתבררו מצדיקות הרמת מסך גורפת מעל מסך ההתאגדות של חברת ספדה, שכן הוכח שזו נוהלה בחוסר תום לב ומתוך כוונה להונות ולהוליך שולל את התובעים, נושיה של חברת ספדה. הנטל להוכחת טענות אלו רבץ לפתחם של התובעים ולא הורם. למעשה, הראיות שהוצגו תומכות בגרסת הנתבעים, שלפיה נוסדה חברת ספדה משיקולים עסקיים לגיטימיים ופעילותה הופסקה עוד ב- 2012, ואף זו משקולים עסקיים ולא מתוך כוונה להונות איש או בחוסר תום לב.
במצב זה, ועם כל הצער על מצב התובעים שמתקשים להיפרע על חובות חברת ספדה, אין הצדקה להרמת המסך הנטענת ואין הצדקה לחיוב מי מהנתבעים בחובות חברת ספדה לתובעים.
15.
אשר על כן, אני דוחה את התביעה.
בהתחשב בנזק שכבר נגרם לתובעים ובייעול ההתדיינות נוכח ההסדר הדיוני, יישאו התובעים בהוצאות הנתבעים בגין תביעה זו בסך של 7,500 ₪.
ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ח, 02 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.











תנג בית משפט שלום 951-05/16 יחיאל בן חמו, ימית בן חמו נ' ספדה בע"מ, משה ספדה, יעל גולדברג ספדה (פורסם ב-ֽ 02/10/2017)