פסקי דין על שירי כהן | פסקי דין על יצחק כהן | פסקי דין על אורה זיגלמן

32598-02/17 תק     08/10/2017




תק 32598-02/17 שירי כהן, יצחק כהן נ' אורה זיגלמן








בית משפט לתביעות קטנות בקריות



ת"ק 32598-02-17 כהן ואח' נ' זיגלמן


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
סימי פלג קימלוב


תובעים

1.שירי כהן

2.יצחק כהן


נגד


נתבעים

אורה זיגלמן




פסק דין

לפני תביעה בסך של 3,205 ₪ שהגישו התובעים כנגד הנתבעת בגין הסכם שכירות שנערך בין הצדדים.
מכתב התביעה עולה כי בתאריך 6.11.14 שכרו התובעים דירה מהנתבעת וכי דמי השכירות שולמו מראש לתקופה של שנתיים. לטענת התובעים בכתב התביעה, עזבו את הדירה שלושה חודשים לפני תום מועד השכירות והוסכם בין הצדדים כי כאשר ימצא שוכר חדש יוחזר הכסף ששילמו. לטענת התובעים חודשיים לפני תום השכירות, נכנסו דיירים חדשים לדירה והתובעים היו אמורים לקבל את מלוא כספם אך קיבלו מחצית מהסכום שנקבע. אשר על כן, תובעים התובעים את יתרת הכסף מהנתבעת. התובעים צירפו לכתב התביעה מכתב שנשלח אל הנתבעת ובו טענו כי הוסכם על ידי הצדדים משלא נמצא שוכר מתאים כי יושב מחצית מדמי השכירות ששולמו מראש ואת היתרה במידה ויימצא שוכר. בסעיף 10 למכתב התובעים מצויין כי מכיוון שבמשך 67 ימים קיבלו התובעים דמי שכירות גם מהתובעים וגם מהשוכרים החדשים, הרי שעליהם להשיב סכום של 7,705 ₪ בקיזוז 4,400 ₪ שכבר שולמו, קרי 3,205 ₪.

הנתבעת הגישה כתב הגנה וטענה כי היא איננה בעלת הנכס וכי לא התקשרה עם התובעים בכל הסכם, אלא היא מיופת כוח של אמה, הגב' טובה רוזנון, ניצולת שואה, אלמנה מזה כשנה וחצי, בת למעלה מגיל שמונים. התובעים טוענים כי את הכסף ששילמו לבעלת הנכס לא קיבלו ועל כן, אין כל יריבות עם התובעים. יחד עם זאת ולגופו של עניין, טענו הנתבעים כי בין הצדדים נכרת הסכם שכירות וסעיף 12 בו קובע במפורש כי על השוכרים לשלם דמי שכירות במלואם עבור כל תקופת השכירות בין אם השתמשו בפועל במושכר ובין אם לאו וכי דמי השכירות חלים על התובעים גם אם עזבו מכל סיבה שהיא. לטענת הנתבעים, תקופת השכירות החלה ביום 6.11.14 ואמורה היתה להסתיים ביום 5.11.16 וכי אין מחלוקת כי התובעים הם אלה שעזבו את הדירה מרצונם החופשי לפני תום תקופת השכירות. במועד שבו התובעים עזבו את הדירה, בתאריך 24.8.16, לא היה שוכר חליפי אשר מוכן היה למלא את מקומם והדירה נותרה ריקה.
הנתבעים מכחישים מכל וכל את הטענה לפיה הוסכם בין הצדדים כי יוחזרו להם דמי השכירות אם יימצא שוכר חליפי. זאת ועוד, טוענים הנתבעים כי לאחר שהתובעת הודיעה לנתבעת כי התובעים מבקשים לעזוב את הדירה לפני תום השכירות, פרסמה הנתבעת מודעה באתר "יד 2" וכי
הנתבעת שלחה אל הדירה עשרות רבות של אנשים ואף אחד לא רצה את הדירה מלבד מישהי שרצתה להקים צהרון. על כן, עד למועד בו פינו התובעים את הדירה לא נמצא שוכר שיחליף אותם. עוד ציינה הנתבעת כי במועד שבו פינו התובעים את הנכס, כמחווה של רצון טוב ולמרות שבהסכם כתוב במדויק בפוך, הסכימה הנתבעת, לפנים משורת הדין ללכת לקראת התובעים והוסכם כי כל אחד מהצדדים יישא במחצית מדמי השכירות עבור התקופה שנותרה עד לתום תקופת השכירות. לפיכך, השיבה הנתבעת סכום של 4,400 ₪ וזאת לפנים משורת הדין בלבד ממקום של רצון טוב וכוונה טובה ובשל העובדה שהתובעת היא אמא לילדים קטנים שגם חלתה ולשמחת הנתבעת גם החלימה. עוד טוענת הנתבעת, כי העובדה שנמצא בסופו של דבר שוכר שהיה מוכן לשכור את הנכס (בדמי שכירות מופחתים) אינה יכולה לשנות את ההסכם בין הצדדים לפיו יוחזרו לתובעים רק חלק מדמי השכירות ששולמו מראש. הנתבעת טוענת עוד, כי הדירה הוחזרה במצב מוזנח מאד, המטבח והארונות היו מלוכלכים, השלטים של המזגנים היו שבורים, מושב האסלה שבור, השער שבור, הגינה מלוכלכת וכל העצים בגינה מתו. הנתבעת הפנתה להודעות שנשלחו לתובעת ובהודעות נאמר במפורש כי החזר הסכום נעשה כמחווה.

בדיון שהתקיים בפני
, חזרו הצדדים על טענותיהם.
התובע 2 הדגיש שהתובעים הודיעו לנתבעת כי הם מעוניינים לעזוב את הדירה. התובע 2 סיפר בעדותו כי חיפשו שוכר אחר במקומם. לטענת התובע 2 לפני שעזבו את הדירה סיכמו עם הנתבעת כי במידה ולא יימצא שוכר אחר, תוחזר לתובעים מחצית מהכסף וכשיימצא שוכר תוחזר המחצית שנותרה. בשל עניינים של טכניים של מרחק וזמינות לא נעשה הסכם כתוב.
לטענת התובעים לא היו עוזבים את הדירה אם לא היה סיכום של החזר כסף. בפועל, נמצא שוכר ביום1.9.16 וכי התובעים טוענים שיש להשיב להם את כספם נוכח העובדה שהנתבעת קיבלה כסף גם מהתובעים וגם מהשוכר החדש שנכנס לדירה. בהתייחסו לטענת היעדר יריבות, טען הנתבע 2 כי הנתבעת הינה מיופת כוח אימה וכי מי שחתומה על הסכם השכירות זו הנתבעת. לעניין טענות הנתבעת כי הדירה הוחזרה במצב ירוד טען התובע 2 כי המושכר מעולם לא היה במצב טוב ועל כן הוחזרה במצב שנשכרה.

הנתבעת סיפרה בעדותה שאחרי שהתובעים עזבו היתה חייבת להזכיר את הדירה וזאת נוכח העובדה שהכסף משמש את אימה וכי הכסף איננו שלה. זאת ועוד, סיפרה הנתבעת בעדותה שלא נעשה שום הסכם בין הצדדים והיתה הסכמה לפרסום הדירה וכי כאשר הגיע מועד הפינוי כמחווה של רצון טוב, נאותה לתת לתובעים סכום של 4,000 ואמרה להם שמחצית מהסכום תוחזר להם ומחצית תישאר אצל הנתבעת. הנתבעת הפנתה להסכם השכירות בין הצדדים וטענה שמדובר בהסכם חד משמעי. בנוסף, טענה כי זה סיכון שכל אחד מהצדדים לקח על עצמו וכי אם לא היתה מוצאת שוכר הרי התובעים לא היו מחזירים לה את הכסף שנתנה להם.
מר זיגלמן, בעלה של הנתבעת העיד אף הוא בבית המשפט ומסר שלא מגיע לנתבעת להיענש בעבור רצון טוב שגלתה כלפי התובעים.

בבואי להכריע בסכסוך שבין הצדדים עלי להכריע בטענה שהועלתה על ידי הנתבעת להיעדר יריבות כלפי הנתבעת. יצויין, כי הסכם השכירות בין הצדדים מחייב גם את הנתבעת והופך אותה לצד בהסכם השכירות ועל כן, אינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה יש לדחות את התביעה בשל טענה של היעדר יריבות.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי טענות הצדדים, שוכנעתי שיש לדחות את תביעת התובעים.
למעשה התובעים טוענים לשני מקורות חובה שעל פיהם קיימת להם זכות השבה של כספם. האחר מכוח הסכם שנכרת לטענתם בעל פה בין הצדדים והשני מכוח העובדה שהנתבעת עשתה עושר שלא במשפט נוכח העובדה שקיבלה דמי שכירות כפולים, הן מהתובעים והן מהשוכר החדש.
המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת עובדתית ונעוצה בשאלה האם במסגרת ההסכמה בעל פה בין הצדדים, התחייבה הנתבעת להשיב לתובעים את סכום הכסף ששילמו מראש במסגרת הסכם השכירות, היה וימצא שוכר חדש לדירה. כאמור, התובעים מלינים על כך שלטענתם, התובעת הרוויחה פעמיים דמי שכירות, פעם אחד מהכספים ששולמו על ידי התובעים ופעם שניה כספים שניתנו להם מאת השוכר החדש בתקופה שנותרה עד תום תקופת הסכם השכירות.
ההסכמה שטוענים לה התובעים לא תועדה ולא נערך הסכם משלים בין הצדדים או הסכם חדש כלשהו. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת השיבה, על אף שלא היתה חייבת לעשות כן, סכום של 4,400 ₪ לתובעים. לטענתה עשתה זאת כמחווה של רצון טוב.
התובעים טענו בפני
שלו היו יודעים כי לא יקבלו את כספם חזרה הרי שלא עוזבים את הדירה ואולם, התרשמתי כי התובעים היו נחושים לעזוב את הדירה שכן, הם אף עזבו אותה ללא שנמצא שוכר חדש. לו היו מגיעים הצדדים להסכמות כלשהן אשר סותרות את הסכם השכירות, בוודאי היו מתעדים הסכמה זו. מאחר ובין הצדדים נתגלתה מחלוקת בשאלה זו וההסכם המקורי הוא אשר מונח בפני
הרי שנוכח האמור, סבורני כי התובעים לא הוכיחו תביעתם באשר להסכמות שהושגו ביניהם. אני מקבלת את טענת הנתבעת כי כמחווה של רצון טוב החליטה להשיב לתובעים סך של 4,400 ₪ וזאת נוכח הנסיבות האישיות של התובעת. אינני מקבלת טענת התובעים כי לו היו יודעים שלא יקבלו כספם בחזרה, לא היו עוזבים את הדירה. מהמכתב ששלחו התובעים לנתבעת נכתב על ידי התובעים: "במהלך החיפוש אחר השוכר קיימנו עמכם קשר רציף ע"מ לוודא שהשוכר הבא יהיה מתאים לכם ואף נמצא שוכר שהתעניין בדירה לשנה אחת ונדחה על ידכם. כמו כן, נדחתה על הסף שוכרת שהתעניינה לקיים צהרון במקום. משלא נמצא שוכר מתאים ונאלצנו לעזוב את הדירה, סוכם אתכם כי תשיבו מחצית מדמי השכירות ששולמו מראש ואת היתרה במידה ויימצא שוכר" (שם בסעיפים 3 ו- 4 למכתב המצורף לכתב התביעה).
התובעים לא ציינו מתי הגיעו לטענתם הצדדים להסכמה להשבת הסכום, אך מהמכתב המצורף עולה כי התובעים עזבו את המושכר כי נאלצו לעשות כן ורק לאחר מכן הוסכמו הסכמות כלשהן נוכח העובדה שלא נמצא שוכר. עובדות אלה מקבלות משנה תוקף גם על ידי הנתבעת הטוענת בכתב ההגנה כי ביום פינוי המושכר החליטה כמחווה של רצון טוב כאמור, להשיב לתובעים סכום של 4,400 ₪.
סעיף 12 להסכם השכירות בין הצדדים קובע:

"למניעת הסר ספק מובהר בזה באופן מפורש והשוכרים נותנים בזה הסכמתם המלאה לכך כי השוכרים ישלמו למשכירים את דמי השכירות במלואם כקבוע בהסכם זה, וכן יישאו בכל שאר התשלומים החלים עליהם לפי הסכם זה, והכל בגין כל תקופת השכירות ו/או תקופת השכירות המוארכת, לפי העניין, בין אם ישתמשו בפועל במושכר ובין אם לאו יעזבו את המושכר מכל סיבה שהיא. הוראות סעיף זה הינן תנאים יסודיים בהסכם זה".
לא הוכח בפני
כי ההסכמות בין הצדדים שונו באופן שהנתבעת מוותרת על כל זכויותיה כאמור בהסכם הכתוב בין הצדדים.

הוראת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע:
" (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן-

הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן-המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה,

ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה.

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".
לא מצאתי כי בנסיבות תביעה זו הנתבעת קיבלה שלא על פי זכותה בדין טובת הנאה אחרת. נוכח העובדה שקבעתי כי התובעים לא הוכיחו תביעתם הרי שלנתבעת היתה זכות לקבל את מלוא הסכום ששולם מאת התובעים על פי ההסכם, גם אם בפועל עזבו את הדירה ולא התגוררו בה והשבת הסכום בסך של 4,400 ₪ נעשה מרצונה של הנתבעת וזאת על מנת להקל על התובעים נוכח הנסיבות שנקלעו אליהם ככל הנראה.
לסיכום, אני דוחה את התביעה.
חרף קביעתי, לא מצאתי לנכון להשית הוצאות על התובעים וזאת נוכח הטענות שנשמעו על ידי הצדדים לגבי נסיבות עזיבתם את המושכר.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 יום מפסק הדין אצל הצדדים לבית המשפט המחוזי בחיפה.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום,
י"ח תשרי תשע"ח, 08 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.













תק בית משפט לתביעות קטנות 32598-02/17 שירי כהן, יצחק כהן נ' אורה זיגלמן (פורסם ב-ֽ 08/10/2017)