פסקי דין על בדראן בדראן | פסקי דין על חסן בדראן

16989-06/13 א     20/10/2017




א 16989-06/13 בדראן בדראן נ' חסן בדראן








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 16989-06-13 בדראן נ' בדראן


תיק חיצוני:

7בפני
כב' השופט שלמה לבנוני
, סגן נשיא

התובע


בדראן בדראן
ע"י ב"כ עוה"ד אלי עבוד


נגד

הנתבע

חסן בדראן

ע"י ב"כ עוה"ד מג'די עאבד



פסק דין



תביעה לפיצוי כספי בעילה נזיקית כאשר במוקדה מתקן מחצבה שהיה בבעלות התובע וחלקו היה במקרקעי הנתבע וחלקו אחר במקרקעי מדינה
במשך עשרות שנים. נטען כי התובע סילק את המתקן ללא הסכמת התובע ומכאן תביעתו בה הצדדים חלוקים
בשאלת האחריות ובשאלת הנזק.

רקע וטענות הצדדים


1.
התובע תושב כפר בענה, היה הבעלים של מחצבה שמתקניה הוקמו
בשנת 1963. המחצבה כללה ציוד כגון:
פטיש ,דליים להעברת האבנים למערבל, מיכלים ומשפכים (להלן:


המחצבה או הציוד

). על פי הנטען הציוד נרכש על ידי התובע באמצעות הלוואה שקיבל מהבנק על סך של 63,000 ל"י. בהמשך התובע נדרש לציוד נוסף משכך נזקק לעוד מימון . זכות
הבעלות
במחצבה
עברה
לתובע בירושה מאביו המנוח כאשר שני אחיו המחו את זכויותיהם במחצבה לתובע.

המחצבה הייתה פעילה בין השנים 1963-1969 באופן מלא ורצוף לאחר מכן פעלה באופן
חלקי עד שהופסקו העבודות בה. לאחר הפסקת העבודות במחצבה, התובע ואביו סירבו למכור את המחצבה וביקשו לשמר את הציוד כעתיקות בכפר.
המקרקעין עליהם הוקם חלק ממתקן
המחצבה היו בבעלות מנהל מקרקעי ישראל (להלן :
המנהל
), לאחר מכן זכות השימוש והחזקה עברה למועצה מקומית בענה שהקימה על אותה חלקה בית ספר. בשלב הקמת בית הספר, ביקש התובע שעבודות הבניה לא תפגע במחצבה על מנת
לשמר את המחצבה לדורות. החשב המלווה של המועצה דאז – מר יאסר טבאש
- הנחה לבקשת התובע
את מהנדס הועדה לשנות את תכנון גבולות קיר בית הספר כך שלא יפגע במיקום המחצבה.
חלקו האחר
של
ציוד המחצבה הונח
בהסכמה במקרקעין שבבעלות קרוב משפחתו של התובע בשם אסמאעיל בדראן.

2.
בשנת 2004 רכש הנתבע את זכויות אסמאעיל בדראן במקרקעין וביקש לבנות מבנה מגורים עליהם. לאחר רכישת הזכויות ובחלוף זמן מה, פנה הנתבע
לתובע וביקש שיפנה את הציוד והמחוברים. התובע הודיע לנתבע כי הציוד אינו מונח במקרקעין של התובע והוא אינו
מהווה מטרד . בהמשך ניהל
הנתבע
משא ומתן עם אחיו של התובע בנוגע לפינוי וסילוק המחוברים וקבלת תמורת שווים, אך המשא ומתן לא הבשיל והנתבע ניתק קשר. בהמשך נודע לתובע, משכן שמתגורר בסמוך למקרקעין, כי הנתבע פירק את המחצבה וסילק את הציוד, חלקם הצליח למכור וחלק קטן מהציוד
נותר במקרקעין. בגין מעשים אלה פנה התובע בתלונה למשטרה כאשר
המשטרה המליצה לתובע לנקוט בהליכים משפטיים.

מכאן תביעתו של התובע בעילה של
הסגת גבול במיטלטלין ורשלנות. בנוסף התובע מבסס את תביעתו על עילה של עשיית עושר
ולא במשפט, פקודת הנזיקין בכלל ועוולות גזל והפר חובה חקוקה. התובע העמיד את תביעתו על סך של 350,000 ₪ בגין שווי מתקן וציוד המחצבה וכן בגין "נזק נפשי"
מבלי לנקוב סכום נתבע בראש נזק זה
(ראו: סעיף 19 לכתב התביעה).

3.
לטענת הנתבע, עסקינן בתביעה שמתייחסת לשלוש חלקות: הראשונה בבעלות המנהל
ועליה הוקם בית ספר, מתנ"ס ואולם ספורט (להלן :
חלקה 59
). החלקה השנייה בבעלות הנתבע (להלן:
חלקה 58
) עליה בנה
מבנה בחלקו מיועד למגורים וחלקו האחר למשרדים. השלישית מקרקעין בחלקות 56-57.

ככל ויש לתובע טענות ביחס לחלקות 59 ו-57-56, הוא מתבקש לפנות
לגורמים המוסמכים ולבעלים בהתאם. ביחס לטענות התובע בנוגע לחלקה 58
אין לתובע כל זכר ברישום בטאבו והחלקה בשלמותה בבעלות הנתבע כאשר
התובע
אינו זכאי לנכס שבבעלות זולתו. תימוכין לזכות הנטענת, צירף התובע אסמכתאות שעליהן מתנוססות חתימות המועצה וגורמים מטעמה שאין להיבנות מהם שכן הושגו תוך הטעיית גורמים אלה ותוך ניצול כהונת בנו כעוזר ראש הרשות בתקופה הרלוונטית. לטענתו, הגורמים החתומים אינם מוסמכים לצאת בהצהרות כגון אלה, זאת בנוסף לסתירות במכתבים שצירף התובע,
שכן כל אחד מתייחס לחלקה אחרת.


באשר לתלונה במשטרה, הנתבע טוען כי הוא זה שפתח בהליך והתלונן נגד התובע ובני משפחתו על הסגת גבול בחלקה 58, שכן הלה פלשו לחלקה , עקרו עצי זית ופתחו דרך לא חוקית בחלקה והסבו לה נזק רב. מוסיף הנתבע וטוען כי
הרקע למעשים אלה רצון התובע ומשפחתו להשתלט על החלקה ולאלץ אותו למכור אותה בהפסד, בכלל זה הוגשה תביעה זו כמכבש לחץ נוסף על הנתבע. מכאן מבוקש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

4.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. אמנם מצאתי כי הנתבע עוול במעשיו כלפי התובע אך מאידך התובע לא הוכיח כדבעי את נזקיו.

במסגרת סיכומי הנתבע הוא צמצם את הפלוגתות העיקריות שעומדות על המדוכה לשתי פלוגתות: הראשונה עוסקת בשאלת האחריות כאשר לטענתו אם יוכח שהוא אכן סילק את מתקן המחצבה הרי הוא נהנה מההגנה הקבועה בסעיף 21 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן:
חוק המקרקעין
). הפלוגתא
השנייה עסקה בשאלת הנזק כאשר הנתבע טען שלא הוכח על ידי התובע כי נגרם לו נזק. בכך זנח הנתבע את כל הטענות המקדמיות שהעלה בכתב הגנתו ושהיו מושא לבקשה לדחיית התביעה על הסף שנדחתה על ידי
תוך שקבעתי כי היא דרושה ליבון עובדתי (ראו: החלטה מיום 27/11/2014).

בכל הקשור לשאלת האחריות הנתבע כבר לא טען עוד בפה מלא כי לא נטל את מתקן המחצבה וסילקו למקום אחר. הפעם ניסח את הכחשתו בלשון רפה בכך שטען כי אם יוכח שסילק את מתקן המחצבה אזי הוא עשה זאת כדין. למרות זאת אתייחס לראיות מהן עולה כי הנתבע הוא שסילק את מתקן המחצבה שהיה בחלקה 58 באמצעות בניו.

סילוק מתקן המחצבה

2.
כפי שקבעתי לעיל הוכח לפני כי הנתבע בעזרת אחרים הוא שסילק את מתקן המחצבה מהחלקה.


ראשית, הנתבע בעדותו לפני טען כי בעת בנית בית הספר בחלקה 59
סולקו "גרוטאות" שהיו

שם
כאשר בעקבות כך הוא סילק מחלקתו – חלקה 58 -
פסולת (עמ' 77 ש' 21 – 24). עוד מסר כי פנה לתובע ובנו על מנת שיפנו את "הגרוטאות" (עמ' 80 ש' 15 – 19). מאידך במקום אחר בעדותו טען כי
בחלקה 58 לא היה כלום אלא רק עצי זית (עמ' 77 ש' 26 - 29 ). הנתבע לאורך תצהירו מכחיש פעם אחר פעם כי בחלקה 58 הייתה מחצבה. בעדותו לפני אף מסר כי בעת שנבנה בית הספר בחלקה 59 פונו גרוטאות שהיו בה לחלקתו – חלקה 58 - כאשר הוא מעריך שפינו כמויות של גרוטאות "בערך 20 – 30 משאיות". הנתבע התכוון להתלונן אך ויתר על כך משנאמר לו שאין לרשות המקומית כסף (ראו: עמ' 77 ש' 14 ואילך). מכאן המדובר בכמויות נכבדות של "גרוטאות". בתצהירו אין זכר לטענה כי סילק גרוטאות מחלקה 58. לאור עדותו המשתנה של הנתבע לא אוכל לתת אימון בהכחשתו לפיה לא
סילק את מתקן המחצבה מחלקה 58.
עוד עלה מעדות הנתבע שהוא
ידע ש- "הגרוטאות" שהיו בחלקה 58 שייכות לתובע. הראיה הוא טען לפני כי לאחר שאלו פונו לחלקה 58 הוא פנה לבנו של התובע וביקש סילוקם (עמ' 57 – 58).
עוד אציין כי גרסה זו כלל לא הועלתה בכתב ההגנה או בתצהיר עדות ראשית
והיא לראשונה הועלתה במסגרת חקירתו הנגדית.


למען הסר ספק הוכח בעזרת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט – שמונה לצורך פיענוח צילומי אוויר לאורך השנים – כי בחלקות 59 ו- 58 היה מתקן של מחצבה שעמד שם עד לשנת 2002 לערך. לכן הכחשת הנתבע כי מדבר במתקן של מחצבה תוך כינוי החפצים שהיו שם גרוטאות לא תועיל לו. יתרה מכך המומחה מטעם בית המשפט אישר בחוות דעתו כי מתקן המחצבה לא נראה עוד לאחר שנת 2002 כאשר בין שנת 2002 ל- 2006 הוקם מבנה המגורים של הנתבע. לכן סמיכות הזמנים בין סילוק מבנה המחצבה להקמת מבנה המגורים בחלקה 58 מסייע ומאשש את הטענה שהנתבע הוא שסילק את מבנה המחצבה.


שנית, בנו של התובע מר קאזם בדראן ראה שבניו של הנתבע מסלקים את המחוברים. בעדותו בבית המשפט חזר והדגיש שראה את בני הנתבע במו עיניו מסלקים את המחצבה (עמ' 62 ש' 20).
עדותו של עד זה לא נסתרה או הפרכה בצורה כלשהי. לכן משהנתבע מודה כי סילק גרוטאות ומאידך עדי התביעה טוענים כי בני הנתבע סילקו את מתקן המחצבה והציוד הרי מסקנתי שכוונת הנתבע באומרו גרוטאות לאותו מתקן מחצבה והציוד.


שלישית, גב' רואידה בדראן העידה שראתה את בניו של הנתבע מפרקים את המחצבה ומסלקים את המחוברים תוך שהם נעזרים במשאיות. עוד מסרה כי במהלך סילוק המחוברים הגיע למקום התובע ובניו בדומה לעדות קאזם בדראן.


3.
בשים לב לאמור לעיל קיים מצבור
ראיות המאשר את הטענה כי הנתבע סילק את מתקן המחצבה באמצעות בניו.
הנתבע לא עשה כל מאמץ בסיכומיו להפריך עדויות אלו או לטעון כל טענה של ממש שתפריך את הטענה שהוא אשר סילק את מתקן המחצבה.
הכחשתו בסופו של עניין הייתה הכחשה סתמית ואף הנתבע בזבז זמן רב בחקירת עדים שהובאו לענייו זה.

האחריות המשפטית

4.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי הנתבע אחראי לנזקי התובע – ככל שהוכחו על ידו
– בגין סילוק מתקן המחצבה.


בטרם אפרט את המערך המשפטי שהוביל אותי למסקנה זו, יש לקבוע תחילה את מעמדו של התובע בחלקה 58. התובע בתצהירו טען כי מתקן המחצבה נמצא שם עשרות שנים
בחלקה 58 ובחלקות נוספות. טענה זו הוכחה כדבעי באמצעות חוות דעת של המומחה לפענוח צילומי אוויר שמיניתי מטעם בית המשפט אשר קבע כי ניתן לראות בחלקות 58 ו- 59 מתקן מחצבה החל משנת 1964 ועד לשנת 2002. עוד קבע המומחה כי המחצבה הייתה פעילה בין השנים 1964 לשנת 1970. מומחה זה לא נחקר על חוות דעתו ושני הצדדים כאחד מקבלים את ממצאיו. התובע טען בתצהירו כי הבעלים הקודם של חלקה 58 מר אסמאעיל בדראן נתן את הסכמתו לכך (סעיף 6 לתצהיר התובע). הנתבע לא חקר את התובע על הצהרה זו ולא הביא כל ראיה שתפריך טענה זו. לאור הסכמה זו התובע היה במעמד של בר רשות בחלקה 58.


בהזדמנות זו אני דוחה את הטענה כי על ענייננו חלים הכללים העוסקים בנטיעה במקרקעי הזולת הקבועים בסעיף 21 לחוק המקרקעין כפי שסבור הנתבע. תנאי לתחולת כללים אלו הוא שהבניה או הנטיעה לא הייתה בהסכמה של בעל המקרקעין. וכך קובע סעיף 21 (א) לחוק המקרקעין:

"הקים אדם מבנה או נטע נטיעות (להלן - הקמת מחוברים) במקרקעין של חברו בלי שהיה זכאי לכך על פי דין או לפי הסכם עם בעל המקרקעין, הברירה בידי בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו או לדרוש ממי שהקים אותם (להלן - המקים) שיסלקם ויחזיר את המקרקעין לקדמותם." (

ההדגשה שלי – א.כ.)




לאור האמור בסעיף זה ובשים לב לכך שהסכמת הבעלים הקודם של חלקה 58 ניתנה לא חלות הוראות סעיף 21 לחוק המקרקעין.

5.
משדחיתי את טענות הנתבע לתחולת סעיף 21 לחוק המקרקעין נשאלת השאלה מה מקור אחריותו של הנתבע? לדעתי הפעולה שביצע הנתבע בהתייחס לציוד ומתקן המחצבה הייתה בבחינת סעד עצמי שלא כדין. הנתבע ביקש מהתובע לסלק את מתקן המחצבה מחלקה 58 והלה סירב. בכך גילה הנתבע את דעתו שהוא חפץ בסיום הרישיון שניתן לתובע בזמנו על ידי הבעלים הקודם של חלקה 58 מר אסמאעיל בדראן. בשים לב לכך, ומשסירב התובע לסלק את ידו היה על הנתבע להגיש תביעת סילוק יד
לבית המשפט
ולא עמדה לו הזכות להשתמש בסעד עצמי הקבוע בסעיף 18 לחוק המקרקעין, המגביל את השימוש בסעד זה לתקופה של 30 יום מיום הפלישה. בעניינו המחצבה הייתה בחלקה 58 מתחילת שנות השישים למאה הקודמת.


השימוש בסעד עצמי נתון לבעלים רק מקום בו החזקה ניטלה ממנו שלא כדין. לא די בכך שהמשך השהייה במקרקעין – של מי שמופעל כנגדו הכוח – היה שלא כדין. כך נפסק בבג"צ 477/81 בן ישראל נ' המפכ"ל, פ"ד לו(4) 349, 352 בהתייחס לביצוע סעד עצמי כלפי שוכר מקרקעין שהפר את הסכם השכירות בכך שהמשיך להחזיק בהם לאחר תום תקופת השכירות.

יתרה מכך, בסיטואציה בה אדם,
שהייתה לו זכות רישיון במקרקעי הזולת או שימש כשוכר והרישיון או השכירות הסתיימו,
והוא מותיר מיטלטלין במקרקעין חלות על בעל המקרקעין חובות מכוח דיני השומרים בהתייחס לאותם מיטלטלין. בספרו של מיגל דויטש "קנין", חלק א' הביע את דעתו לגבי סיטואציה זו בעמ' 376 כדלקמן:

"עשוי שיהיה פולש, אשר פינה את המקום, אך לא את מיטלטליו, או שוכר, אשר הותיר מטלטליו
במקרקעין לאחר תום השכירות. ההנחה עתה היא, כמובן, שלא הייתה כוונה מצדו של אותו אדם להפקיר את המיטלטלין או להקנות אותם במתנה לבעל המקרקעין.
ברי הדבר, ש- ב' אינו זכאי לסלק את המיטלטלין של א' ולהפקירם. הוא כפוף לחיובי השמירה מכוח דין, המוטלים על פי חוק השומרים, תשכ"ז – 1967, ורק בתום הליך משפטי הוא יזכה לסעד מתאים."

(ראו גם: סעיף 11 לחוק השומרים, התשכ"ז – 1967 המחייב שומר לפנות לבית המשפט לצורך קבלת הוראות לגבי נכס שלא נדרש על ידי בעליו; ג' טדסקי, "השומר על פי דין" משפטים ח' 430.)


במקרה כזה הנתבע נחשב לשומר חינם. על פי סעיף 2(א) לחוק השומרים שומר חינם
יהיה אחראי במידה והוכח שהתרשל.
בעניינו ברור שהנתבע התרשל. הוא התרשל בכך שלא הודיע מבעוד מועד שבכוונתו לסלק את מתקן המחצבה. הנתבע התרשל בכך שלא הודיעה להיכן פינה את מתקן המחצבה או שאל היכן התובע מעוניין שיונח לאחר הפינוי. הנתבע התרשל בכך שלא נקט באמצעים להבטחת המיטלטלין שפינה לאחר פינויים ולמעשה עד ליום זה מקום הפינוי ומה עלה בגורלם אינו ידוע.

6.
לאור הערות אחרונות אלו ניתן לקבוע שהנתבע אחראי בעוולת הרשלנות. למעלה מהצורך אני קובע שהנתבע אחראי בנוסף מכוח עוולת השגת גבול במיטלטלין הקבועה בסעיף 31 לפקודת הנזיקין. סעיף זה קובע:

"הסגת גבול במיטלטלין היא לקיחת טובין שלא כדין מהחזקתו של אדם אחר, או הפרעה אלימה בהם בהיותם בהחזקתו של אדם אחר; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במיטלטלין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון."


בענייננו נטילת מתקן המחצבה על ידי הנתבעת הייתה שלא כדין כמוסבר לעיל. הנתבע סבל נזק ממון כפי שאפרט בהמשך. לכן יש להטיל אחריות על הנתבע גם מכוח עוולה זו. לבסוף הנתבע אחראי מכוח עוולת הגזל הקבועה בסעיף 52 לפקודת הנזיקין לאמור:

"
גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת."

נזקי התובע

7.
התובע תמך את תביעתו בשתי חוות דעת שנערכו על ידי השמאי אומיה הנדי (להלן:
השמאי
). בחוות דעת הראשונה העריך השמאי את שווי המערבל בסך של 150,000 ₪ לפי שוויו בענף המתכות לפי פריט בודד שניתן למוכרו. לגישתו ניתן למוכרו כציוד פעיל אשר

ניתן לשימוש כעסק חי במקום פעילותו או להעבירו לשטח אחר במצבו הנוכחי ולהרכיבו מחדש.
בחוות דעתו השניה העריך השמאי את שווי הציוד הכללי. לדעתו שווי המחצבה בענף העתיקות בכלל וכציוד שניתן למוכרו הוא בסך של 350,000 ₪.


הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית. מאידך השמאי נחקר על ידי בא כוח הנתבע ובסיכומיו הוא מעלה טענות רבות אודות כישורי המומחה ודרך פועלו לצורך עריכת חוות הדעת.


לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש ממש בטענות הנתבע בנוגע לחוות דעת השמאי דבר שפוגע פגיעה של ממש במשקלה והופך אותו לאפסי. לאור זאת ובשים לב שלא הובאו נתונים אחרים לא אוכל לבסס עליה פסיקת פיצויים בגין נזק ישיר לא באומדן רגיל ולא על דרך האומדנא. להלן אפרט את נימוקי לכך.

8.
ראשית, שתי חוות הדעת מנוסחות בצורה טלגרפית ולא בהירה. לא ברור מהן על איזה בסיס הן נערכו. לא ברור מהן מה השיקולים שנשקלו במסגרתה. אף עולה לכאורה כי השיקולים שנלקחו בחשבון סותרים ולמעלה מכך חוות הדעת מנוסחת בשפה משובשת שלא ניתן להבין לעומק למה התכוון השמאי. כך לדוגמא כתב השמאי בשתי חוות הדעת: "...והרכוש המחצבה נדיר ויוקרתי והוגן ע"י הבעלים על הרכוש ומקום המחצבה עד שנת 2006...עם שטח המוקם במחצבה..".


שנית, מחוות דעתו של
השמאי עולה
שהוא בדק את ציוד המחצבה באופן אישי. וכך נרשם החוות דעתו: "עיינו בציוד המחצבה בדקנו את הציוד במצב מפורק וקיבלנו אינפורמציה אודות הציוד מפי הבעלים". בחקירתו הנגדית אישר השמאי כי ראה רק את המערבל במקום ולא את "ציוד המחצבה" (עמ' 47 ש' 18 – 19).


שלישית, השמאי בעמ' 2 לחוות הדעת מציין מחד את ציוד המחצבה לרבות המערבל כעתיקות ומצד שני קובע שניתן למכור את הפרטים כעסק חי. פעם אחת הוא מציין שלתובע הוצע לרכוש את הציוד על ידי אריכאולוגיים (בפרק נתונים לקביעת השווי) בכסף רב ופעם אחת מציין שמדובר ברכוש נדיר ויוקרתי.
לדעתי מדובר בסתירה לכאורה
שקיים קושי ליישבה
ולא הובא על ידי השמאי הסברים מספקים לגביה.



רביעית, השמאי העיד לפני שהוא שמאי רכב וצמ"ה החל משנת 1990. יחד עם זאת לגבי שמאות רכוש קיבל הסמכה רק בשנת 2007 וכשמאי חקלאי הוסמך בשנת 2010 (עמ' 31 ש' 29). חוות הדעת נערכו בשנת 2007 כאשר לא היה לשמאי ניסיון מספיק – אם בכלל - בשמאות רכוש. קביעה זו מקבלת אישוש מתשובותיו של השמאי לשאלות בא כוח הנתבע לגבי שיטת החישוב בה נקט לצורך הערכת שווי ציוד המחצבה
בעמ' 33 ש' 4 – 16:

"
ש.
ההערכה שלך הייתה על איזה בסיס. האם על בסיס כינון. אתה יודע מה זה כינון?
ת.
תסביר לי.
ש.
על בסיס שיפוי?
ת.
תסביר לי.
ש.
על בסיס קימום?
ת.
אין לו חשבונית הבן אדם הזה אם אתה אומר על בסיס מה. עשיתי את זה השוואה ובזמן שצילמתי אתה לא שאלת כמה שווה טון הברזל הזה שהיה בזמנו שלפי הטון היה 7,500 ₪ בזמנו. לפי משקל המערבל היה בעיניים שלי ולפי שיקול דעת שלי ולפי המחצבה בוואדי אלחמאם רואים שזה יותר מ-40 טון.
ש.
את ההערכה שלך על איזה בסיס ביצעת?
ת.
לפי הערכתי.
ש.
על איזה בסיס?
ת.
לפי הערכתי ולפי שיקול דעתי. לא שאלתי את זה תביא לי חשבונית בגלל שאין לו חשבונית בזמנו. עשינו השוואה בין המחצבה הזאת למחצבה הזאת. אם אתה אומר שיפוי זה יעלה לך הרבה בשווי. זה יותר מ-600,000 ₪."


מתשובותיו בנוגע לשיטת החישוב עולה הרושם שהשמאי או שמיתמם או שאינו יודע כיצד לערוך שומה. הוא אינו מוכן להסגיר מה הייתה שיטת החישוב אלא הסתפק באמרה מעורפלת "לפי הערכתי". כך או כך והצורה בה נתן את תשובותיו לבית המשפט פוגמות מאוד בהתרשמות בית המשפט ממקצועיותו של השמאי ואינם מאפשרים לי לקבוע שחוות דעתו מהימנה או בעלת משקל ראוי שבית משפט יוכל לסמוך עליה.
יתרה מכך, השמאי בפתח חקירתו הנגדית נגרר אחרי פרובוקציה של בא כוח הנתבע שהטיח בו שישנן החלטות שדחו חוות דעת שערך בעבר זאת מבלי שטרח להציג החלטות כאלה. השמאי לא היה מוכן להרפות והשיב לשאלות אחרות עד שבט כוח הנתבע לא יציג לו החלטות אחרות. אופן התנהלותו בעניין זה מעל דוכן העדים אינם מאפשרים לי לסמוך על שיקול דעתו המקצועי.

9.
חמישית, קריאת חוות הדעת מעלה את הרושם שהמומחה סבר שהמחצבה הייתה פעילה עד לשנת 2003 מועד בו לטענתו נאמר לו שהציוד ניזוק "כתוצאה מכוונת הפקעת לצורך חפירות ובניין סמוך למחצבה....". בתיאור המחצבה מפליג השמאי בתיאוריו כאשר נמסר לו שהיה שם מפעל שייצר גושי אבנים גדולים וקטנים והמחצבה הייתה קיימת משנות השישים ומופעלת בכל ימות השבוע כאשר הציוד נרכש במשך כל שנות פעילותה ומתוחזקת על ידי הבעלים. הבעלים בנוסף הכניס בקרים למכבשים השונים דבר ששיפר את יכולת היצור. עוד הגדיל לעשות השמאי כאשר קבע
שערכו הממשי של הציוד נעשה לציוד כשהוא פעיל ויצרני כפי שנמצא בעת בדיקתו. כשנשאל השמאי האם ראה מחצבה קיימת אצל התובע השיב: "אני ראיתי אותה" (עמ' 33 ש' 31) כשהתבקש להציג צילומים לגבי מה שראה השיב תשובה מתחכמת: "ראיתי אותה איך שאתה אומר לי שאני מכיר את זיאד שהוא מהמשפחה שלי והייתי עובר שם" (עמ' 34 ש' 1 – 2; הערה: השמאי נשאל מקודם האם הוא מכיר אדם בשם זיאד הוא שמאי קרוב משפחתו של השמאי שלמד אתו שמאות רכוש והוא מבצע בעבורו עבודות כאשר לא ברור מה המשל ומה הנמשל בתשובתו של השמאי, ראו: בעמ' 31 סוף תחילת עמ' 32). כמובן שהשמאי לא ראה ציוד מחצבה למעט המערבל כפי שתיעד בצילומיו ולכן התעקשותו שראה מחצבה פוגעת במהימנותו. תמונות גליל המערבל שכן הובאה מעידות כי מצבו רעוע ותומכות בטענת הנתבע כי מדובר בגרוטאות.


שישית, השמאי כתב במשפט אחד בחוות דעתו שצילם
3 מחצבות "תוך כדי הוכחת המחצבות הקיימות בסביבה", משפט מעורפל שאינו מובן. מכל מקום זו ההתייחסות היחידה בחוות הדעת למחצבות אחרות. בחקירתו טען שמדובר במחצבות דומות למחצבה נשוא ענייננו. כשהתבקש להסביר כיצד ידע שמדובר במחצבות דומות טען "לפי המערבל והשרוול איך שהם חתכו אותם באותה צורה זה אותו דבר ואותו גובה" (עמ' 34 ש' 18). כשנשאל כיצד השווה את גודל השרוול בשני המחצבות טען "לפי העין" (שם ש' 20). זו הפעם הראשונה בה השמאי אומר שתיעד מחצבות נוספות לשם השוואה.
מה שתמוהה עוד הוא שחוות הדעת נערכו ביום 3/10/2007 בעוד שהתמונות בנוגע למצבות האחרות צולמו ביום 5/10/2017. הכיצד ערך השמאי חוות דעת השוואתית כאשר במועד עריכתה לא היו בידיו התמונות והוא לא ביקר עוד במחצבות דומות? כששאלתי אותו על כל השיב תשובה לא ברורה ובלתי מובנת (עמ' 35 ש' 1 – 3).
תמוהה עוד שרק מגודל המערבל – שאותו הוא אמד בעין – הוא ידע שמדובר במחצבות דומות. טענה זו אינה רצינית ומגוחכת. השמאי אף לא ידע לומר מי היצרן של המחצבות. כשנשאל איך ידע שהם מאותו סוג אמר לפי גודלן וצורתן. השמאי נשאל האם מדד את גודלן ועל כך השיב בשלילה כאשר הוא אמד את הגודל בהתאם לטביעת עינו
(עמ' 35). ברי כי הדרך בה פעל השמאי אינה רצינית ואינה מאפשרת לי לתת אמון בהערכותיו.


שביעית, בא כוח הנתבע הטיח בשמאי שיש 3 מחצבות כדוגמת זו נשוא התביעה בשטחים שם ניתן לקחת את הציוד בחינם. על כך הגיב השמאי "אם היו אומרים לך באמת בוא תיקח בחינם היית לוקח אותם כי זה שווה מליונים היום" (עמ' 35 ש' 21). אמרה זו תמוהה נוכח הערכת השמאי לציוד בסך של 350,000 ₪. פער זה לא מוסבר ומצביע על חוסר מקצועיותו של השמאי.

10.
בשים לב לאמור לעיל לא אוכל לתת אימון בהערכות השמאי לציוד המחצבה. במאמר מוסגר אציין עוד כי לא אוכל להעביר את הנטל בשאלת הנזק לכתפי הנתבע בשל הנזק הראייתי שגרם הנתבע לתובע בעת שסילק את ציוד המחצבה למקום בלתי ידוע ובכך מנע אפשרות
בדיקת הציוד בפועל וזאת משני טעמים: ראשית, התובע לא טען זאת בסיכומיו. גם אם היה טוען זאת לא ניתן היה לקבל את הטענה שכן תורת הנזק הראייתי פועלת בדרך כלל במישור ההתרשלות והקשר הסיבתי ולא במישור הנזק והחלת תורה זו גם על הנזק תיעשה במקרים נדירים מקום בו
מדובר בנזק ראייתי שאינו מובנה. בנזק ראייתי מובנה – היינו שהמעשה הרשלני הוא אותו מעשה שגרם לנזק הראייתי – מצא בית משפט העליון שלא להחיל את תאוריית הנזק הראייתי.
(ראו: ע"א 4022/08 אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור, פ"ד סד(2) 284). בענייננו המעשה הרשלני הוא אותו מעשה שגרם לנזק הראייתי ולכן מדובר בנזק ראייתי מובנה.

נשאלת השאלה האם יש מקום במקרה זה לפסוק פיצוי על דרך האומדנא? לאחר ששקלתי אפשרות זו הגעתי למסקנה כי
לא ניתן לפסוק על דרך האומדנא במקרה זה. בכל הקשור לסוגיית הנזק, פסיקתו
והראיות הדרושות לשם כך נפסק:



"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט [...] תורת הנזק ותורת הפיצוי

אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (
reasonable certainty
)
,
כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין [...] על-כן,
באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר"

(
ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה
(2) 800, 809-808 (1981)


במקרים מסוימים לא היסס בית משפט העליון לדחות תביעה מקום בו תובעת יכלה להביא נתונים מדויקים אך נמנעה מלעשות כן מסיבות השמורות עמו. במקרה כזה
ביטל בית משפט העליון פסיקת נזק על דרך האומדנא מקום בו טענה תובעת כי נאלצה להרוס תקרת בטון יצוק – עקב פגם בבטון שסיפקה הנתבעת – ולהקימה מחדש. נפסק כי התובעת יכלה להביא ראיות בנוגע לנזק המיוחד שנגרם לה בדמות עלות ההריסה, הפינוי והיציקה מחדש אך נמנעה מלעשות כן. לכן לא ניתן לפסוק את הפיצוי על דרך האומדנא כפי שנעשה בבית משפט המחוזי. (ראו: רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' אל סייד ספאלדי [פורסם בנבו]; להלן:
עניין הנסון
).

11.
בענייננו לא ניתן לדרוש מהתובע להביא נתונים מדויקים אודות ממדי מתקן המחצבה
ומצבו הפיזי בעת שסולק וכנגזרת מכך הערכת שווי של שמאי בשים לב לעובדה כי הנתבע במעשה העוולתי שביצע מנע אפשרות זו מהתובע. לכן ברמה העקרונית תיק זה יכול ויתאים פוטנציאלית לפסיקת פיצוי על דרך האומדנא ובלבד שהתובע יניח תשתית עובדתית שתאפשר לו לעשות כן. ויודגש ההלכה הפסוקה התנתה פסיקת פיצוי על דרך האומדנא בהנחת תשתית עובדתית מתאימה.
באותם

מקרים
,
אשר

בהם
-
לאור

טבעו

ואופיו

של

הנזק
-
קשה

להוכיח

בדייקנות

ובוודאות

את

מידת

הנזק

ושיעור

הפיצויים
,
אין

בכך

כדי

להכשיל

את

תביעתו

של

הנפגע
,
ודי

לו

שיביא

אותם

נתונים
,
אשר

ניתן

באופן

סביר

להביאם
,
תוך

מתן

שיקול
-
דעת

מתאים

לבית

המשפט

לעריכת

אומדן

להשלמת

החסר (ראו: ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800).


לדעתי בענייננו - מאותם טעמים שמניתי לעיל בנוגע לדחיית חוות דעת השמאי - התובע לא הניח תשתית ראייתית מתאימה אשר תאפשר לבית המשפט לפסוק את הנזק על דרך האומדנא. השמאי לא הביא בחוות דעתו נתונים כמותיים של מתקני מחצבה דומים
גובה, אורך, רוחב או משקל. כאשר הוא התייחס לכך בחקירה נגדית הוא השיב שהערכתו מבוססת על בדיקה ויזואלית ולא מדידות מדויקות. לא הוכח כדבעי שמדובר במחצבות דומות כפי שפירטתי לעיל. בחוות דעתו לא ניתן להבין כיצד בוצעה ההערכה. נכון שבחוות דעת המומחה שמונה על ידי יש התייחסות לאורך ורוחב מתקן המחצבה (3.6 מ'
x
8.5 מ') אולם לא סופק מידע על גובה המחצבה,
או משקלה או מחיר טון ברזל (אילו היה נדרש פיצוי על סמך משקל הברזלים שפונו דבר שגם הוא לא נעשה) וכהנה וכהנה נתונים. לא ניתן להגיע לממצא באשר למצב הברזלים שפונו. התרשמותי מתמונת המערבל שנותר בשטח (נ/3) בטרם פונה סופית שמצבו רעוע וחלוד ויש להניח שכך היו יתר חלקי מתקן המחצבה בשל השנים הארוכות בהן היה מונח שם
ונתון לפגעי מזג האוויר.
לכן לא הובאו די נתונים שיכולים לעזור לבית המשפט לבצע
הערכה גלובאלית ואף ייתכן מאוד שמדובר בגרוטאות שאין להן שווי ממשי.


ער אני לגישתו של כבוד השופט טירקל
שהובעה ברע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490 ולפיה
במקרים

חריגים

שבהם

קיים

חֶסר

קיצוני

בנתונים

ובראיות
,
וקשה

למצוא

עובדות

שעליהן

ניתן

לבסס

כראוי

את

ההערכות
,
ועם

זאת

ברור

שמעשי

ההפרה

גרמו

נזקים
,
יהיה

מקום

לפסוק

פיצוי

בדרך

של

אומדן
,
לפי

שיקול
-
דעתו

של

בית
-
המשפט
,
משיקולי

צדק
,
ובלבד

שלא

יצא

חוטא

נשכר


(שם בעמ' 506). יחד עם זאת

קביעה זו הייתה באוביטר שכן באותו מקרה היה די נתונים לפסוק על דרך האומדנא ולא היה אותו חסר ראייתי קיצוני. מכל מקום נראה שגישה זו אינה מקובלת כפי שנפסק לאחרונה בעניין הנסון.

12.
בשים לב לאמור לעיל, הנזק הישיר שנגרם לתובע לא הוכח כדבעי ואין באפשרותי לפסוק נזק ממשי או
לחילופין פיצויי על דרך האומדנא.
אציין עוד, שהתובע תבע בתביעתו את שווי הציוד ועוד נזק נפשי (כנראה הכוונה לעוגמת נפש כך אני מעריך; ראו סעיף 19 לכתב התביעה). יחד עם זאת , באותו סעיף נקב התובע לגבי שווי הציוד סך של 350,000 ₪ ולא ציין כמה הוא תובע בעד אותו "נזק נפשי" ומן הסתם גם לא שילם אגרה בעדו. לכן לא ניתן לפסוק לתובע בעד עוגמת נפש – ככל שהתכוון לתבוע עוגמת נפש – שכן על פי ההלכה הפסוקה לא ניתן לפסוק סעד שלא נתבע (ראו: ע"א 7731/11 צוריאל אגודה שיתופית לחקלאות בע"מ נ' אביטן [פורסם בנבו]) .


סיכום

13.
לאור האמור לעיל נמצא כי הנתבע עוול כלפי התובע בעת שסילק את מתקן המחצבה.
יחד עם זאת, התובע לא הוכיח כדבעי את נזקיו הישירים ולא ניתן במקרה זה לפסוק על דרך האומדנא בהעדר נתונים מספיקים. בשים לב לכך, דין תביעתו של התובע להידחות וכך אני מורה.


במקרה זה לא מצאתי לעשות צו להוצאות ולו מהטעם שהנתבע ביצע מעשה נפסד כלפי התובע ואף האריך בניהול המשפט בשאלה זו למרות שנמצא לבסוף שהוא סילק את מתקן המחצבה. לפנים משורת הדין אף לא אחייבו בשל כך בהוצאות לאוצר המדינה.


מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.


ניתן היום,
ל' תשרי תשע"ח, 20 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 16989-06/13 בדראן בדראן נ' חסן בדראן (פורסם ב-ֽ 20/10/2017)