פסקי דין על תגריד עארף נג'אר | פסקי דין על דאר אלהודא הוצאה לאור כרים 2001 | פסקי דין על כרים עז אלדין עתאמנה |

4890/03 א     31/05/2005




א 4890/03 תגריד עארף נג'אר נ' דאר אלהודא הוצאה לאור כרים 2001 בע"מ, כרים עז אלדין עתאמנה




1
בתי המשפט
א 004890/03
בית משפט השלום נצרת
כב' השופטת נבילה דלה - מוסא

בפני

תגריד עארף נג'אר

בעניין:
התובעת
עו"ד אלמאדי מאהר

ע"י ב"כ
נגד
1 . דאר אלהודא הוצאה לאור כרים 2001 בע"מ

2 . כרים עז אלדין עתאמנה
הנתבעים
עו"ד ביידוסי תאבת

ע"י ב"כ
פסק דין
1. "מי החביא את כבש החג?" זהו שמו של ספר ילדים, בשפה הערבית, אשר עמד ביסודה של תביעה זו, שעניינה, הפרת זכות יוצרים בספר הנ"ל.

התביעה

2. התובעת, תושבת ירדן, סופרת סיפורי ילדים, אשר ספריה מופצים ונמכרים בארץ, בארצות ערב ובעולם, והינה הבעלים של הוצאה לאור, המדפיסה ומפיצה את ספריה.

3. אחד מספריה של התובעת, "מי החביא את כבש החג?" מוגן ע"י זכות יוצרים רשומים הן בירדן והן בעולם. (הספר הוגש וסומן ת/8) (להלן: "המקור" או "הספר המקורי").
בחודש יוני 2003, נדהמה התובעת לגלות, כי אותו ספר הועתק, מילה במילה, לרבות כל האיורים שבו, ונמכר בארץ תחת השם "חג אלאדחא" (הספר הוגש וסומן ת/5) (להלן: "ההעתק" או "הספר המזוייף").
ההבדלים היחידים בין שני הספרים הינם בשם, בעטיפה ובמוציא לאור. כאשר בהעתק צויין שמה של התובעת, בתור הסופרת, ושמם של הנתבעים, בתור המו"ל של הספר.

4. התובעת טוענת, כי הנתבעים ביצעו העתקה אסורה והפיצו את הספר המזוייף תוך הפרת זכות היוצרים שלה בספר והם חייבים לפצותה בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מההפרה.
התובעת העמידה את תביעתה לפיצוי, על סך של 420,000 ₪, וביקשה להסתמך לצורך כך גם על סעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים המעניק סמכות לבית המשפט להשית חובת פיצוי על המפר בלא הוכחת נזק.

ההגנה

5. הנתבעים הגישו כתב הגנה, כללי ביותר, בו הכחישו את כל סעיפי כתב התביעה. מעבר להכחשה כאמור לא הועלתה טענה ו/או עובדה נוספת כלשהי על ידי הנתבעים.

6. בסיכומיהם טענו הנתבעים, כי התובעת לא הוכיחה זכות היוצרים שלה בספר ולא הוכיחה, כי הנתבעים הם אלו שהעתיקו את הספר.

המחלוקת

7. להבדיל מרב המקרים, בהם עסקו בתי המשפט בסוגיית זכות היוצרים, ונזקקו להכרעה בשאלה אם מדובר בהעתקה של היצירה או ביצירה מקורית כשלעצמה, הרי במקרה שבפני
נו אין חולק, כי שני הספרים זהים לגמרי, כך שאין ספק, כי בוצעה העתקה של הספר המקורי. חשוב לשוב ולהדגיש, כי בספר המזוייף אף מופיע שמה של התובעת כמי שכתבה את הספר.

8. השאלה העיקרית שבמחלוקת בתיק זה הינה, מי האחראי לפעולת ההעתקה הנ"ל, וכמובן ששאלה זו תבחן לאחר דיון בשאלה אם הוכיחה התובעת קיומה של זכות יוצרים בספר המקורי.

כאמור, בספר המזוייף מתנוסס שמה של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") והנתבע 2, (להלן: "הנתבע") בתור המו"ל של הספר, וכן מופיעה כתובתם ומספרי הטלפון שלהם.

הראיות

9. מטעם התובעת, העידו התובעת, ג'מיל מובארכ ח'טיב - בעל חנות למכירת ספרים וסלמא אלמאדי - אחייניתה של התובעת.
מטעם הנתבעים העידו, הנתבע, עז אלדין עתאמנה - אביו של הנתבע והמנהל בפועל של הנתבעת, חוסאם ריזק, עלי ג'בארין ומבדא תומא - שלושתם בעלי חנויות למכירת ספרים.

האם לתובעת זכות יוצרים מוגנת בספר המקורי

10. ברקע תביעה זו עומד העיקרון, המעוגן בסעיף 1, לחוק זכות יוצרים, 1911, (להלן: "החוק"), הקובע, כי תהא זכות יוצרים קיימת לגבי יצירות ספרותיות, דרמטיות, מוזיקליות ואמנותיות. התנאי להגנה הוא, כי הרעיון ימצא את ביטויו בחומר מוחשי. מרכיב המקוריות נדרש אף הוא במשפטנו, במובן זה שנדרש, כי היצירה לא תהא מועתקת מיצירה אחרת אלא שמקורה יהיה ביוצרה, מחברה.
הבעלות בזכות היוצרים היא תנאי בלעדיו אין להקמת עילה בכל תביעה המוגשת בגינה.

11. השאלה הראשונה אותה יש לבחון היא, אם הוכיחה התובעת, כי בידיה זכויות יוצרים בספר. אם התשובה לשאלה זו חיובית, כי אז תידרש בחינתה של השאלה באשר להפרת זכות היוצרים וזהות המפר.

בהקשר זה, אתייחס לטענת ב"כ התובעת, לפיה התובעת אינה חייבת להוכיח בעלותה בזכות היוצרים בספר.
ב"כ התובעת מסתמך על סע' 6(3) לחוק וטוען, כי הסעיף הנ"ל קובע חזקה לפיה מניחים, כי יצירה היא יצירה שקיימת בה זכות יוצרים, והתובע יהא מוחזק כבעל זכות היוצרים, חוץ אם חולק הנתבע על קיומה של זכות היוצרים. מכח החזקה הנ"ל ומשלא חלקו הנתבעים על זכותה המוגנת של התובעת, אין התובעת חייבת בהוכחת הבעלות בזכות.

עם כל הכבוד, אין בידי לקבל טיעון זה, משתי סיבות: הראשונה, כי סעיף החוק הנ"ל בוטל, במסגרת תיקון פקודת זכות היוצרים (תיקון מס' 8), התשס"ג - 2002; והשניה, כי הנתבעים הכחישו בהגנתם את כל הטענות שהועלו על ידי התובעת, וכמובן שטענה זו הינה אחת מהטענות הנכללות בכתב התביעה.
מכאן, שיש בהחלט צורך לדון בשאלה אם הצליחה התובעת להרים הנטל בדבר בעלותה בזכות היוצרים בספר המקורי.

12. סעיף 9, לפקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה"), קובע את הכלל הבא:
"9. חזקות
החזקות המפורטות להלן יחולו בכל הליך משפטי, אזרחי או פלילי, שעניינו הפרת זכות יוצרים, אלא אם כן הוכח אחרת:
(1) (1) מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה;
(2) (2) החזקה הקבועה בפסקה (1) תחול גם לענין שמו הבדוי של אדם, ובלבד שזהותו של בעל השם הבדוי ידועה בציבור;
(3) (3) לא מופיע על יצירה שמו של אדם כיוצר היצירה ויוצרה אינו ידוע, או שמופיע עליה שם בדוי של אדם שזהותו אינה ידועה בציבור, חזקה היא כי אדם ששמו מופיע על היצירה בדרך המקובלת כמפרסם היצירה, הוא בעל זכות היוצרים בה"

עינינו הרואות, כי החוק בא לעזרת התובע באמצעות החזקות שבסעיף 9 הנ"ל.

13. יצירה שלא חוברה בידי אזרח או תושב ישראל, תהיה מוגנת, בדרך כלל, מכוח הוראת אחת האמנות שאומצו ואושררו בישראל. והאמנה החשובה מביניהן, הינה אמנת ברן.

14. באשר להגנת הדין הישראלי על היצירה של התובעת, בהיותה זכות שנרכשה במדינה זרה, ירדן, ולמרות שהנתבעים לא טענו מילה ולו חצי מילה לעניין אי תחולת ההגנה של הדין הישראלי, אציין, מעבר לדרוש, כי המחוקק הישראלי הוציא צו זכויות יוצרים (אמנת ברן) תשי"ג - 1953 (על פי סעיף 6 לפקודה) אשר לפיו:
"2. יצירה שפורסמה
יצירה שפורסמה לראשונה בארץ - איגוד תהא מוגנת בישראל כאילו פורסמה לראשונה בישראל.
3. יצירה שלא פורסמה
יצירה שלא פורסמה ושמחברה היה בעת חיבור היצירה נתין או אזרח ארץ איגוד תהא מוגנת כאילו היה מחברה אזרח ישראלי."

"ארץ איגוד" הוגדרה בצו הנ"ל, כמדינה נכרית אשר האמנה חלה עליה.
ישראל וירדן חתומות על האמנה הנ"ל. על כן, מכוחו של הצו הנ"ל מוענקת ליצירתה הנ"ל של התובעת הגנת זכות יוצרים.

15. התובעת העידה, בתצהיר עדות ראשית ת/7, וחזרה על כל טענותיה כפי שהועלו בכתב התביעה, לרבות הטענה, כי הינה הסופרת שחיברה את הספר המקורי, הוציאה אותו לאור, באמצעות ההוצאה לאור שלה, והפיצה אותו. התובעת הוסיפה, כי "ספר זה מוגן ע"י זכות יוצרים רשומים הן בירדן והן בעולם" (סע' 5 לתצהיר ת/7). התובעת הוסיפה, כי היא פירסמה את הספר הנ"ל בירדן והפיצה אותו גם בישראל (עמ' 15, ש' 1-3 לפרוטוקול).

התובעת לא נחקרה בחקירתה הנגדית אודות העובדות הנ"ל ומטעם הנתבעים לא הוצגו ראיות כלשהן לסתירתן.

אוסיף, כי למרות שב"כ התובעת טען בסיכומיו לקיומו של רישום פורמלי המאשר קיומה של זכות יוצרים בספר הנ"ל וכי הדבר קיבל ביטוי בספר המקורי עצמו, ת/8, עת צויין בעמוד האחרון מספר סידורי המעיד על קיומה של זכות יוצרים עולמית בספר, נראה, כי גם אם לא היה קיים רישום כאמור, עדיין אין בכך כדי לפגוע בזכותה המוגנת של התובעת, מאחר ובאמנת ברן, כפי שתוקנה בשטוקהולם, 1967, הוסכם, בין המדינות החתומות על האמנה, כי לא תידרשנה כל דרישות פורמליות לרישום זכויות יוצרים (סע' 215 לאמנה).

16. ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי משלא צויינה האות "c" שהיא סימן לזכות היוצרים בספר המקורי, הרי שאין לתובעת זכות יוצרים מוגנת.

אין בידי לקבל טיעון זה, הואיל ודרישה זו קיימת לפי האמנה העולמית, 1952, אשר מקנה למדינות החתומות זכות לדרוש קיום רישום פורמלי בתחומי המדינות או כלפי נתיניהן. האמנה הנ"ל מעניקה עדיפות ליוצרים זרים, ולגביהם מספיק לציין את האות "c" על היצירה ושנת פרסומה הראשון בכדי לזכות בהגנת זכות יוצרים אף באותן מדינות, אשר דורשות רישום פורמלי של הזכויות כתנאי לקיומן.
אולם, הואיל ואמנת ברן אינה מציבה דרישות לרישום פורמלי והואיל וחוק זכויות יוצרים אינו כולל דרישות פורמליות להגנה על זכויות יוצרים והואיל והמחוקק קבע חזקה שבחוק, סע' 9(1) לפקודה, ומשלא הצליחו הנתבעים להוכיח, כי התקיימו תנאים אלה או אחרים, ששוללים את זכות היוצרים של התובעת מהיצירה הספרותית, או, כי אדם אחר הינו בעל זכות היוצרים בספר, יוצא כי התובעת מוחזקת כבעלת הזכות ואין כל צורך ברישום פורמלי להוכחת הדבר.
על כן הנני קובעת, כי לתובעת זכות יוצרים בספר המקורי.

הפרת זכות היוצרים

17. זכות יוצרים ביצירה מופרת על ידי אדם, אם, שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים, הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק לבעל זכות היוצרים.
מי, שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים, מפרסם, משעתק או מבצע בפומבי יצירה או כל חלק ניכר ממנה, מפר בכך את זכות היוצרים. (סע' 2 לחוק).
זכות זו הוכרה, לראשונה, באמנת ברן 1967, וחזרו עליה, באמנת ברן (פריז) 1971.
סעיף 9(3) לאמנת ברן כולל את המונח העתקה, כאשר מונח זה משמעותו יצירת יצירה זהה ליצירה המקורית.

18. אין ספק, כי עריכת הספר המזוייף, ת/5, שהינה למעשה העתקה של הספר המקורי, ת/8, מהווה הפרה של זכות היוצרים של התובעת.

19. הנתבעים אינם חולקים על העובדה, כי הספר המזוייף, ת/5, מהווה העתק של הספר המקורי, ת/8, אולם טוענים להגנתם, כי אינם אלה שהעתיקו והפיצו את הספר.

נטל השכנוע

20. על תובע הטוען, כי הנתבע הפר זכות יוצרים ביצירה שלו, רובץ הנטל להוכחת טענתו הנ"ל. אולם, יכול, וחובת הבאת הראיות תעבור לנתבע ועליו יהא להראות שלא העתיק את היצירה תוך הפרת זכות היוצרים של התובע. (לעניין זה ראה, ע"א 23/81 הרשקו ואח' נ. אורבוך, פ"ד מב (3) 749, בעמ' 759).

21. המחלוקת העובדתית בענייננו, הינה בעייתית מבחינה ראייתית. שכן, קיים קושי ברור, בפני
תובע, דוגמת התובעת שבפני
נו, בהוכחת פעולת ההעתקה, באמצעות עדים ישירים, מאחר, ורק לעיתים נדירות, מצליח בעל זכות היוצרים להוכיח את ההפרה מפי עדים שהיו במעמד ההעתקה. לכן, בדרך כלל, יש להסתפק בראיות נסיבתיות. (ראה פס"ד הרשקו הנ"ל). אמנם בפסק הדין הנ"ל המחלוקת הייתה בשאלת עצם ההעתקה של הספרים, להבדיל משאלת זהות המעתיק, הקיימת בענייננו, אולם ניתן לעשות היקש גם לענייננו.

22. אודות הקושי, הניצב בפני
תובע בעניין זה, ניתן ללמוד, דווקא מהחזקות שנקבעו בדיני זכויות היוצרים עצמם, ובמיוחד החזקה לפיה, אם מופיע שמו של אדם על היצירה, בדרך המקובלת, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה. (סע' 9(1) לפקודה) והחזקה הנוספת, המתייחסת למפרסם, היינו המו"ל, ולפיה, אם לא מופיע ביצירה שמו של אדם כיוצר היצירה ויוצרה אינו ידוע, חזקה היא, כי אדם ששמו מופיע על היצירה בדרך המקובלת כמפרסם היצירה, הוא בעל זכות היוצרים בה (סע' 9(3) לפקודה).

23. הגיון הדברים מלמד, כי לא תצמח לצד שלישי כלשהו תועלת או טובת הנאה מביצוע פעולת העתקה של יצירה מסויימת תוך ציון שמו של מו"ל אחר. שכן, אם הצד השלישי מעוניין להפיק רווחים מההעתקה, תוך הסתרת זהותו, יוכל להשתמש בשם פיקטיבי, של מו"ל, ללא צורך בשימוש בשם של מו"ל אמיתי אשר עלול לסבך אותו בבעיות נוספות ולסכן עצמו אף בתביעות ובעבירות פליליות ביחס לאותו מו"ל.
מכאן, מתבקשת המסקנה, שאם שמו של נתבע מופיע בספר, בתור מוציא לאור, הרי הוא זה שהטביע את שמו בספר וערך את הספר עצמו.
24. הגיון דברים זה וניסיון החיים הוא שעמד בסיסן של החזקות שבחוק, שצויינו לעיל, לכן ניתן לומר, אם המחוקק ראה לנכון להעניק לאדם, או למו"ל כלשהו, זכות יוצרים, עם כל ההגנות הנלוות אליה, אך ורק, על סמך העובדה ששמו של אותו אדם או מו"ל מופיע ביצירה, הרי שניתן בהחלט לעשות היקש ולומר, אם שמו של מו"ל מופיע ביצירה, הרי שחזקה עליו שהוא המוציא לאור והמפרסם של אותה יצירה, לחילופין די בהופעת שמו של אותו מו"ל ביצירה כדי להעביר אליו את נטל הבאת הראיות ויהא עליו להראות שלא ביצע העתקה של אותה יצירה.

25. לאור האמור, ומשהציגה התובעת בפני
בית המשפט את שני העותקים של הספר, הן המקורי והן המזוייף, ומשהופיעו במזוייף פרטיהם של הנתבעים, לרבות שמו של הנתבע 2, כתובת ומספרי טלפון, פקס ופלאפון, ומשהודו הנתבעים, כי הפרטים הנ"ל הינם פרטיהם המדוייקים, עובר הנטל לשכם הנתבעים להוכיח, כי ההפרה הנ"ל לא בוצעה על ידם.

26. התובעת העידה, כי פנתה לשלוש חנויות ספרים ובשלושתן מצאה עותקים מזוייפים של ספרה, ומכל חנות רכשה עותק מזוייף אחד, ואף קיבלה חשבוניות (ת/2-ת/4).

הנתבעים הזמינו עדים מטעם שלושת החנויות הנ"ל, באמצעותם ניסו להוכיח, כי הספר המזוייף לא הופץ ע"י הנתבעים. שלושת העדים הגישו תצהירי עדות ראשית, כמעט זהים (נ/1-נ/3). בתצהיריהם הנ"ל, מעידים העדים, כי הספר "עיד אל-אדחא", (היינו המזוייף), מעולם לא נרכש על ידם מהנתבעים.

להלן אתייחס לעדויות שלושת העדים.
i. העד הראשון - מר חוסאם ריזק, הבעלים של ספריית "המעיין" בנצרת, תצהירו סומן נ/1.
העד הנ"ל העיד, כי הספר המזוייף לא נרכש על ידו מהנתבעים וכי אינו זוכר מאיזה ספק רכש אותו.

בחקירתו הנגדית הוצג בפני
ו הספר המזוייף, ולהלן תשובתו:
"ש. אני מציג בפני
ך את ת/5, האם זה הספר שהציגו לך לפני שחתמת על התצהיר?
ת. לא. הספר שהוצג בפני
היה ספר יותר גדול. אי אפשר לזכור כל ספר.
ש. מאיפה קנית את הספר שהראו לך בעת כתיבת תצהירך?
ת. יש ספר גדול שקניתי מחיפה, מראני עבאס.
(עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 3-7)

העד התייחס לנושא זה שוב, בשאלה שהופנתה אליו על ידי בית המשפט וענה:
"עז א דין עתמנה הציג בפני
ביום חתימת תצהירי מס' ספרי ילדים שכולם בשם "עיד אל אדחה" והוציא אחד מהם ואמר לי שיש טענה כי ספר זה מזויף. הוא שאל אותי אם ראיתי ספר זה לפני כן, אם אני מכיר אותו, כי הוא יודע שאני מוכר ספרים ומוכר גם את הספרים שלו. עז א דין מתמחה בספרים שעלותם 15 ₪. זה רוב הספרים שאני קונה ממנו. את הספרים שעלותם לצרכן 30 ₪, אני כמעט ולא קונה ממנו. הוא הראה לי כפי שאמרתי מס' ספרים ואני אמרתי לו איזה מהם קניתי ממנו ואיזה קניתי אצל ראני עבאס. הספר אליו התייחסתי בתצהירי הוא לא הספר שהוצג בפני
היום. (ת/5)." (עמ' 6, ש' 10-17 לפרוטוקול)

לאור עדותו הנ"ל של מר ריזק, אין ספק, כי העד לא התייחס בתצהירו לספר המזוייף, ת/5, לכן אין כל רלוונטיות לעדותו. אולם, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהנתבעים ניסו להטעות את העד, ואף את בית המשפט, בכך שהציגו בפני
העד, במעמד חתימת תצהירו, ספר אחר הנושא אותו שם של הספר המזוייף, וטענו כי בפני
ו הוצג הספר המזוייף. עובדה זו תיזקף לחובתם.

ii. העד השני - מר עלי אחמד חסן ג'ברין, הבעלים של חנות ספרים באום אל פחם, טען אף הוא, כי לא רכש את הספר המזוייף מהנתבעים וכי הספר נרכש מ"מרכז אל כיתאב" בריינה (סע' 6 לתצהיר).

משהוצג בפני
עד זה הספר המזוייף, ת/5, העד הופתע, ואף נשבע כי בחיים לא ראה את הספר הנ"ל.
"ש. ממי רכשת את הספר ת/5?
ת. בחיים לא ראיתי את הספר הזה, אך יכול להיות שהיה אחד. אני נשבע שאני לא זוכר כי ראיתי את הספר הזה לפני כן או שמכרתי אותו בספריה שלי... אני לא יודע. משהו מוזר כאן."
(עמ' 8, ש' 26-29 לפרוטוקול)

העד המשיך והוסיף, כי לפני שחתם על תצהירו, נ/2, לא הוצג בפני
ו ספר כלשהו (עמ' 9, ש' 7-11 לפרוטוקול). מכאן, שגם עדות זו אין בה כדי לסייע לנתבעים.

מעבר לדרוש אוסיף, כי הבעלים של "מרכז אל-כיתאב", החנות שהעד טען בתצהירו כי רכש ממנה את הספר המזוייף, הוזמן לעדות על ידי התובעת. תצהירו של העד הנ"ל - ג'מיל מובארכ ח'טיב - הוגש וסומן ת/6. בתצהיר העיד, כי אמנם אינו זוכר למי מכר ספציפית את הספר המזוייף, הואיל והוא מוכר הרבה ספרי ילדים, אולם, כל ספר הנמצא בחנות שלו, כשהמוציא לאור המופיע בספר הינו הנתבעת 1, נרכש על ידו, אך ורק, מהנתבעת 1.
העד הנ"ל נחקר נגדית, על ידי ב"כ הנתבעים, ולהבדיל מעדי הנתבעים, עד זה אמר, כי ראה את הספר ת/5, שהוצג בפני
ו על ידי ב"כ התובעת, עוד לפני עריכת תצהיר עדותו. (עמ' 3, ש' 22 לפרוטוקול).

עד זה הותיר רושם חיובי בעדותו כשאמר, כי אינו יכול להתייחס, ספציפית, לספר ת/5, היינו, להעיד בוודאות, כי רכש את הספר מהנתבעת 1. העד הסביר, כי הוא רוכש מאות ספרים, אך כל הרכישות מבוצעות מהמו"לים של הספרים. (עמ' 3, ש' 24-28 לפרוטוקול). העד הוסיף, כי ספרים שהמו"ל שלהם הינו נתבעת 1 נרכש בוודאות מהנתבעת 1. העד לא נחקר חקירה נגדית בנושא זה.

סביר להניח, שמי שעוסק ברכישת ומכירת ספרים, במיוחד ספרי ילדים, לא יוכל לזכור כל ספר וספר באופן ספציפי, ממי נרכש ומתי, אלא אם מדובר בספר יוצא דופן, ואין זה המקרה שבפני
נו.
חרף זאת, עדי ההגנה, בעלי ומנהלי חנויות הספרים, העידו, כי הם כן זוכרים את הספר הספציפי דעסקינן, אולם, בחקירתם הנגדית התברר, כי עדותם הנ"ל לא התייחסה כלל לספר המזוייף.

iii. העד השלישי - מר מבדא תומא, מנהל חנות ספרים "מכתבת אל ת'קאפה", בכפר יסיף, העיד, אף הוא, בתצהיר נ/3, כי לא רכש את הספר המזוייף מהנתבעים.

העד נחקר חקירה נגדית, והעיד, כי הוא קונה מדי חודש 20 ספרים בממוצע, ומוכר מאות סוגי ספרים. העד נחקר אודות הספר המזוייף ולהלן תשובותיו:
"ש. זכרת שאת הספר אליו התייחסת בתצהירך לא קנית מעז א דין. איך זכרת זאת?
ת. קניתי פעם ספר שנקרא "עיד אל-אדחה". מעז א דין אני לא קניתי. יכול להיות שנאי לא זוכר. אני לא זוכר ממי קניתי, הרבה מפיצים באים אלי.
ש. יכול להיות שקנית מעז א דין את הספר הזה?
ת. יכול להיות שקניתי ממנו ויכול להיות שלא.
(עמ' 11, ש' 17-20 לפרוטוקול , ועמ' 12, ש' 1)

בחקירה החוזרת, העד נשאל שוב בעניין וענה, כי הוא הצהיר שאת הספר המזוייף לא רכש מהנתבעים, כי עלות הספר, לפי החשבונית ת/2, הינה 30 ₪ ומהנתבעים הוא רוכש, בדר"כ, ספרים בעלות של 15-20 ₪, לכן הוא הסיק, כי את הספר, ת/5, לא רכש מהנתבעים, (עמ' 13, ש' 1-10 לפרוטוקול).

אמנם, שלושת העדים הנ"ל התייחסו בעדותם לעלות הספר המזוייף ביחס לספרים אחרים, אולם, אין בכך, לדעתי, כדי להביא למסקנה, כי הנתבעים לא עמדו מאחורי ההעתקה וההפצה של הספר המזוייף.

27. עד ההגנה הרביעי - מר עז אל דין שריף עתאמנה, אביו של הנתבע 2, והמנהל בפועל של הנתבעת 1.
מר עתאמנה העיד, בתצהיר נ/4, כי לא העתיק את הספר המזוייף ולא הפיץ אותו. העד הוסיף, בסעיפים 3-4 לתצהירו, (אשר נמחקו לאור התנגדות ב"כ התובעת), כי הוא נוהג לקבל פניות ממפיצי ספרים וסוחרים, אשר מבקשים כי השם המסחרי של הנתבעת 1 יופיע על חיבורים אותם מבקשים להפיץ על מנת ליהנות מהמוניטין של הנתבעת 1, וכי במקרה ספציפי זה לא הייתה כל פניה כאמור לנתבעת 1.

ראיתי לנכון להתייחס לסעיפים הנ"ל, על אף מחיקתם, מאחר וב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי החלטת המחיקה הייתה מוטעית, לכן אתייחס לסעיפים הנ"ל למקרה ובערכאת ערעור יוחלט, כי לא היה מקום למחיקתם, ואומר, כי גם בסעיפים הנ"ל אין כדי לסייע לנתבעים. אילו העד היה מעיד, כי הייתה פנייה ספציפית אליו, ביחס לספר ת/5, ייתכן והיה באמור כדי לתמוך בגרסתו, לפיה מאן דהוא, שהיה מעוניין בהעתקת הספר המקורי, ביצע את ההעתקה תוך שימוש בשמה של הנתבעת. אולם, מאחר והעד מעיד, כי מעולם לא הייתה פניה אליו כאמור, וכי מי שהיה מעוניין בשימוש בשם הנתבעת 1 היה פונה אליו ישירות ועושה זאת בהסכמתו, והעד לא ציין, כי היו מקרים כאלה של שימוש בשמה של הנתבעת 1 ללא הסכמתה, הרי שהדברים דווקא מלמדים, כי לא נעשה שימוש כלשהו בשמה של הנתבעת 1 לצורך העתקת הספר, ומי שעשה את השימוש בשם, אינו אלא הנתבעים עצמם.

גם בסע' 5 לתצהיר, אשר אף הוא נמחק, ניסה העד להסביר, מדוע אין זה סביר, כי הנתבעים ביצעו העתקה של הספר, ונימק זאת, בהעדר כדאיות כלכלית וכי עדיף, אם בכלל, לרכוש את הספר המקורי.
גם בטיעון זה, אין כדי להועיל לנתבעים. מדובר בעדות סברה, לפיה עלות הדפסת הספר בארץ, אילו היו הנתבעים מדפיסים אותו, הייתה עולה על המחיר שניתן לקבלו ברכישת המקור. הנתבעים לא הציגו ראייה נוספת כלשהי ביחס לעלויות אלה, למרות שיכלו לעשות זאת בנקל, לנוכח העובדה שהנתבעת עוסקת בתחום זה.

28. הנתבע העיד, אף הוא, וטען כי לא הפר את זכויות היוצרים של התובעת. ברם, עד זה אינו המנהל בפועל של הנתבעת 1. מי שמנהל את החברה, הינו אביו, (ראה סע' 2 לתצהיר נ/5 ועמ' 20 ש' 1-2 לפרוטוקול) מכאן, שעדותו אינה רלוונטית.

29. התנהלות הנתבעים הותירה רושם שלילי, הנתבעים ניסו להטעות את עדיהם, ובעקבותיהם את בית המשפט, משלא הציגו, בפני
העדים את הספר נשוא המחלוקת, ולולא הוצג הספר בפני
העדים, בחקירה הנגדית, ייתכן והתוצאה אליה הייתי מגיעה הייתה אחרת, מאחר וההתרשמות משלושת העדים, באופן כללי, הייתה חיובית, במובן זה שלא התרשמתי כי הנ"ל ניסו לשקר במודע. אולם, הנתבעים גרמו להם לעמוד במצב מביך בפני
בית המשפט כפי שהדבר צויין לעיל.

התמונה המתקבלת ממכלול הראיות שהוצגו בפני
י הינה, כי, התובעת הוכיחה, כי הינה בעלת זכות היוצרים בספר המקורי, הספר הועתק והופץ על ידי הנתבעים, הנתבעים לא הצליחו להציג, ולו ראייה אחת, לסתירת העובדות הנ"ל, נהפוך הוא, התנהגותם מלמדת על חוסר אמינות, וזאת בלשון המעטה.

בנסיבות אלה, הנני קובעת כי הנתבעים הפרו את זכות היוצרים של התובעת וחייבים בגין כך לפצותה.

30. ערה אני לפסיקה המבחינה בין, אחריותו של מנהל תאגיד, לעומת בעל מניות, שאינו מעורב בעסקי תאגיד, ביחס להפרת זכויות יוצרים, אולם, משלא הועלתה טענה כלשהי בעניין זה, על ידי הנתבעים או מי מהם, בית המשפט לא יתייחס לנושא זה.

סעיף 57א לפקודת הראיות

31. בא כוח התובעת העלה בסיכומיו טענת קיומה של חזקה בדין אשר עומדת, לטובת התובעת. עיגון לכך, הוא שואב מהוראות סעיף 57א (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 לפיו:
"נמצא על טובין או על אריזתם או על מה שמחובר או נספח אליהם שמו של יצרן, מגדל או אורז (להלן - יצרן), שם עסקו או סימן מסחר שלו, או שם או סימן אחר שיש בו כדי לזהותו, יהיה בכך ראיה לכאורה שייצר, גידל או ארז את הטובין".

לטענת בא כוח התובעת, יש לראות ביצירה הספרותית "כטובין" שנכנס לגדר הסעיף ובתמורה מעמיד לטובת התובעת את החזקה האמורה. לחיזוק טענתו זו, הוא גם נסמך על הגדרת המילה "טובין", כפי שהיא באה לידי ביטוי, במילון אבן שושן:
"טובין: נכסי דנידי, מטלטלין, סחורות, כל נכס או רכוש הניתן להעברה ממקום למקום, כגון, רהיטים, ספרים, מכשירים, בגדים".

לעניות דעתי, הפרשנות המוצעת אינה הפרשנות הראויה. מסקנתי זו עולה לאור התכלית החקיקתית שלשמה הוסף סעיף 57א(א) לפקודת הראיות ואשר בעקבותיו תוקנה הפקודה.

לעניין הגדרת המילה טובין המופיעה במילון אבן שושן, אציין, שאומנם לפי הגדרה זו, לשון הסעיף אמורה להכיל גם את הספרים כטובין. ברם, יש להבחין בין המשמעות המילולית לבין המשמעות המשפטית המוקנות למילים של הטקסט. לעניין זה ראה דבריו של כב' השופט ברק בספרו פרשנות במשפט:
"מילון הוא כלי עזר חשוב לפרשן. באמצעותו מסתייע הפרשן בקביעת 'מתחם האפשרויות הלשוניות' של הטקסט. מתוך מתחם זה תישלף המשמעות המשפטית של הטקסט. בקביעתה של זו - כלומר בשליפת המשמעות המשפטית מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות - אין המילון מסייע. אכן, המילון לא קובע את משמעותה המשפטית של המילה או הפסוק. כפי שראינו, זו נקבעת על פי תכלית החקיקה".
(א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, נבו הוצאה לאור, תשנ"ג-1993, עמ' 102)

על התכלית החקיקתית ניתן ללמוד, בין היתר, מתוך דברי הכנסת ומדברי ההסבר להצעת תיקון הפקודה. בהקשר זה יפים דבריו של כב' השופט ברק :
"תכליתו של דבר החקיקה היא המטרות והערכים שדבר החקיקה נועד להגשים. כוונתו הסובייקטיבית של המחוקק היא אמצעי אשר בעזרתו לומד הפרשן על תכלית החוק. אין זה האמצעי היחיד, ולעיתים אין זה האמצעי החשוב ביותר; עם זאת, ברוב רובם של המקרים זהו האמצעי המרכזי".
(א' ברק, שם, עמ' 143)

בחינת דברי הכנסת ודברי ההסבר, מלמדים על כך שהמחוקק התכוון להגן, דווקא על הצרכן הפשוט, הקונה מצרך של אוכל ושתייה כשהוא נתקל בסיטואציה "לא נעימה" ומוצא בדברי המאכל והשתייה, גופים "זרים" שמקומם הטבעי, אינו שם. לעניין זה, חשוב לציין את דבריו של שר המשפטים, שהתייחס בדבריו לתכלית תיקון הפקודה באומרו:
"חוק זה שאני מציע לפני הבית הוא קצר ועניינו אחד. בזמן האחרון מתרבים משפטים על גופים זרים שנמצאים במצרכי מזון, אם זה בכיכר לחם, בחלה, בבקבוק בירה או בבקבוק חלב .... לעיתים מתקשה התביעה הכללית להוכיח שייכותו של המצרך ליצרן מסויים ..... ועל כן אנחנו מציעים את הצעת החוק, שאם על מצרך או על אריזתו כתוב שמו של יצרן או שם העסק או הסימן המסחרי, זה כשלעצמו מוכיח שהוא שלו"
(דברי הכנסת, התשל"ב - 1973, 697).

מסקנתי האמורה לעיל, מקבלת משנה תוקף גם לאור המשך דבריו של שר המשפטים:
"כאשר אתה צריך להיאבק על מנת לשמור על בריאות העם, והמצרך, שנאמר כי יש בו כך וכך סוכר אין בו אלא סכרין, שלא יהיו בו שרצים ופסולת; כאשר אתה בא לבית המשפט וצריך להוכיח שזו תוצרתו של בית חרושת זה וזה, או יותר נכון תוצרה של הפירמה או החברה שהיא בעלת בית החרושת ואתה קנית אותה בשלב החמישי של הדיסטריבוציה, של החלוקה, ועל זה מבזבזים את זמנו של בית המשפט, את זמנו של התובע ואת זמנו של הנתבע;"
(דברי הכנסת, התשל"ב - 1973, 699)

על כן ולאור רוח דברים אלו, אין לקבל את הפרשנות המוצעת על ידי בא כוח התובעת ולהחיל את סעיף 57א לפקודת הראיות, גם על יצירה ספרותית. שכן קבלת עמדה זו תסטה מתכלית החוק ומכוונת המחוקק המקורית.
בהקשר זה, אעיר, שההסדר המעוגן בסע' 57א לפקודת הראיות, מדגיש את המגמה החברתית והמשפטית השוררת, גם מאחורי סעיף 9 לפקודת זכות יוצרים, ולפיה הן המחוקק והן בית המשפט, נרתמים לשם ההגנה על האזרח בבואו לעמוד בפני
בית המשפט לשם הגנה על זכויותיו - דבר שבא לידי ביטוי ע"י קביעת החזקות, שבהחלט מפחיתות מהקושי הראיתי הרובץ על כתפי האזרח בבואו להוכיח את טענותיו במקרים דומים כאלה.

הפיצוי

32. התובעת עותרת, לחיוב הנתבעים, בתשלום הפיצוי הסטטוטורי, הקבוע בסע' 3א' לפקודה ולפסוק הסך של 20,000 ₪, שהינו הסכום המירבי שנקבע באותו סעיף. כמו כן, לפיצוי בגין עוגמת נפש - פיצויים מוסריים, בסך של 400,000 ₪.

פיצוי סטטוטורי

33. סעיף 3א' לפקודה קובע, כי משלא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים, שלא יפחתו מ- 10,000 ₪ ולא יעלו על 20,000 ₪.
סעיף זה מאפשר לתובע לזכות בפיצויי ללא צורך בהוכחת נזק ממשי.
אולם, לשם הפעלת שיקול דעת בית המשפט, לקביעת הפיצוי האמור, נדרש מהתובע מינימום ראייתי, על מנת שבית המשפט יוכל לבחור בפיצוי ההולם בנסיבות העניין, מבין קשת הסכומים הקבועים באותו סעיף.

34. פסק הדין המנחה, בעניין שיקול דעת בית המשפט בקביעת גובה הפיצוי לפי הסעיף הנ"ל, הינו, ע"א 592/88 שמעון שגיא נ. עיזבון המנוח אברהם ניניו בע"מ, פ"ד מו (2) 254.
שם נקבע, כי על בית המשפט לשים לנגד עיניו, בבואו לקבוע גובה הפיצויים, שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים, האחת - פיצוי בעל הזכות והשניה - הרתעת המפר ומפרים פוטנציאליים. לאור שתי המגמות הנ"ל השיקולים שעשויים להילקח בחשבון על ידי בית המשפט הם; עוצמת ההפרה, מספר ההפרות והתקופה שבה נמשכה ההפרה או ההפרות, בנוסף יש להתחשב גם במצב הנפשי של המפר, אופי העסק המפר, גודלו, סוג היצירה וכו'.

35. הנתבעים אינם תמי לב, הם ידעו כי מדובר בהפרה של זכות יוצרים, ביצעו העתקה מלאה של הספר וניסו להעלים את מעשיהם בשינוי צורת הכריכה ושם הספר, השאירו את שם המחברת, אך השמיטו ממנו את שם המשפחה (במקום תג'ריד עארף נג'אר, נרשם בעותק המזוייף - תג'ריד עארף).
בהתנהגותם כאמור, רמסו הנתבעים את זכויותיה של התובעת, במודעות מלאה, במתכוון ולא בהיסח דעת או עקב טעות. הנבתעים דאגו להפצת הספר בצורה רחבה, שכן כפי שראינו, הספר נרכש מספריה בכפר יסיף, נצרת ואום אלפחם, דבר המלמד, כי ההפצה הייתה, כנראה, ברוב חלקי המגזר הערבי, ואין ספק, כי הפצה כאמור הניבה פירות למכביר לנתבעים. אין ספק גם, כי ההפצה, בקשת הרחבה הזו, של הספר המזוייף פגעה בהפצת הספר המקורי, אם כי בעניין זה לא הובאו ראיות כלשהן על ידי התובעת, היינו היקף המכירות של הספר המקורי בארץ ואם חל שינוי כלשהו בתקופות מסויימות במכירות אלו, שיכול להיות כתוצאה מהפצת הספר המזוייף.

מאידך, אין להתעלם מהעובדה, כי למרות הכל, שמה של התובעת הופיע בספר, בתור מי שחיברה אותו, אם כי, ללא שם המשפחה.

בנסיבות אלה יהא זה מוצדק, הן משיקולים נזיקיים והן משיקולים שבהרתעה, לפסוק את הסך של 15,000 ₪.

פיצוי בגין עגמת נפש

36. בהתאם לאמנת ברן, אומצה בישראל הזכות המוסרית של מחברים או אמנים ביצירותיהם. זכות זו הינה מעבר להיבט הכלכלי של זכות היוצרים, מדובר בקשר הטבעי שבין המחבר לבין יצירתו. הקשר מתבטא בעיקר בדאגה לשלמות היצירה, לכבודה ולייחוסה למחבר עצמו. המחבר משקיע את מירב המאמצים ביצירתו הוא משקיע אף את נפשו, אינו יכול להיפרד מהיצירה גם לאחר שהפיצה או מכרה לאחרים, מבחינתו היצירה מהווה ביטוי לאישיות שלו ולמחשבותיו.
בסע' 4א לפקודה, אימץ המחוקק הישראלי את הזכות המוסרית הן בהיבט של ייחוס הזכות לבעליה (סע' 4א(1)) והן בהיבט של השמירה על שלמותה וכבודה (סע' 4א'(2)).

37. התובעת טוענת, כי הפרת זכות היוצרים, על ידי הנתבעים, פגעה אף בזכותה המוסרית וגרמה לה לעוגמת נפש מאחר ועבודה והשקעה של חודשים רבים נלקחה ממנה בעזות מצח שלא תתואר (סע' 7 לתצהיר התובעת).
התובעת ביקשה לפצותה, בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה כאמור, בסך של 400,000 ₪.

38. ב"כ התובעת הפנה בסיכומיו בעניין זה, לפס"ד קימרון (ע"א 2790/93 robert e. iesrnman נ. אלישע קימרון, פ"ד נד (3) 817) שם אישר בית המשפט העליון את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר פסק לתובע פיצויי בגין פגיעה בזכות המוסרית, בנוסף לפיצוי הסטטוטורי, בסך של 80,000 ₪.

אולם, המקרה שבפני
נו שונה מהמקרה שנדון באותו

פסק דין
, מאחר ושם נקבע, כי נגרמה לתובע עוגמת נפש מחמת פרסום היצירה שלו (טקסט שפוענח על ידי התובע מהמגילות הגנוזות), בלי ששמו נקרא עליה, ואילו במקרה שבפני
נו, בספר המזוייף, הופיע שמה של התובעת כמחברת הספר.

39. יש להוסיף, כי הספר פורסם, כמעט, בצורה זהה לספר המקורי, לרבות סוג הנייר והעטיפה של הספר. לא היה כל שינוי או פגימה או סילוף כלשהו לסיפור עצמו, מכאן שלא הייתה פגיעה, במובן זה, בכבודה של המחברת - התובעת.

40. בהתחשב בכל האמור, נראה לי, כי פיצויי בסך של 20,000 ₪, בגין עוגמת הנפש הינו פיצוי הולם בנסיבות העניין.

לסיכום

41. הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום הגשת התביעה (28/8/03) ועד למועד התשלום המלא בפועל וכן הוצאות בגין האגרה ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום תשלום האגרה ועד לתשלום המלא בפועל ושכ"ט עו"ד, בסך של 7,000 ₪ + מע"מ כחוק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן והודע היום כ"ב באייר, תשס"ה (31 במאי 2005) במעמד הנוכחים.

נבילה דלה מוסא, שופטת








א בית משפט שלום 4890/03 תגריד עארף נג'אר נ' דאר אלהודא הוצאה לאור כרים 2001 בע"מ, כרים עז אלדין עתאמנה (פורסם ב-ֽ 31/05/2005)