פסקי דין על יעקב שטיינר |

5733/05 רעב     22/06/2005




רעב 5733/05 יעקב שטיינר נ' מדינת ישראל





בבית המשפט העליון
רע"ב 5733/05

בפני
:
כבוד השופטת מ' נאור
המבקש:
יעקב שטיינר



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.6.05 בעע"א 2001/05 שניתנה על-ידי כבוד השופטת א' קובו


בשם המבקש: עו"ד יעקב שקלאר
בשם המשיבה: עו"ד גלעד שירמן

החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים (השופטת א' קובו), בה נדחתה בקשת המבקש למתן סעד זמני שיורה על שחרורו על-תנאי ממאסר מטעמים רפואיים.

2. המבקש הורשע בבית-משפט השלום בביצוע עבירות מס, והוא נדון (ביום 29.4.2004), בין היתר, לעונש מאסר בפועל בן 36 חודשים. הערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי - שבגדרו טען המבקש, בין היתר, כי יש להקל בעונשו מחמת מצבו הבריאותי בהיותו חולה לב - התקבל (ביום 13.4.2005), ותקופת המאסר שהוטלה עליו הועמדה על 15 חודשים. במעמד מתן גזר-הדין ביקש המבקש לעכב את תחילת ריצוי עונשו בשלושה חודשים, בנימוק שהגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה. בקשתו לעיכוב הביצוע התקבלה באופן חלקי, ובית-המשפט המחוזי קבע כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 1.6.2005. יובהר כבר עתה, כי עד היום לא התייצב המבקש לריצוי המאסר.

3. בטרם הגיע המועד לתחילת ריצוי עונשו, פנה המבקש לוועדת השחרורים בבקשה כי תורה על שחרורו על-תנאי ממאסר מטעמים רפואיים, בהתאם לסמכותה על-פי סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי). סעיף זה קובע כדלקמן:

7. שחרור על-תנאי מטעמים רפואיים
(א) הועדה רשאית, בכל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, לאחר ששקלה חוות דעת של רופא, אם בשל חולניותו ימיו ספורים או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי.
(ב) הועדה רשאית, בכל עת, לשחרר על-תנאי אסיר שחרור זמני לפרק זמן שלא יעלה על חצי שנה, לאחר ששקלה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א) ומהטעמים האמורים באותו סעיף קטן, ורשאית היא להאריך את השחרור לתקופות נוספות שלא יעלו על חצי שנה כל אחת; תקופת שחרור לפי סעיף קטן זה תיחשב במנין תקופת מאסרו של האסיר, אלא אם כן קבעה הועדה אחרת.
...
(ה) בסעיף זה -
...
"רופא" - רופא שנכלל ברשימה שקבע לענין זה המנהל הכללי של משרד הבריאות ושפורסמה ברשומות [ההדגש הוסף - מ' נ'].
על יסוד הוראת סעיף זו, ביקש המבקש מוועדת השחרורים להורות על שחרורו על-תנאי ממאסר באופן קבוע - בהתאם לסמכותה לפי סעיף 7(א) - וכן לשחררו כאמור באופן זמני, לתקופה שלא תעלה על חצי שנה, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 7(ב). את בקשתו נימק המבקש בכך, כי עקב מחלת הלב שבה לקה, עשויה כניסתו למאסר להעמידו בסכנת חיים מיידית. לתמיכה בטענה זו צירף המבקש שתי חוות-דעת רפואיות שנערכו בידי שני רופאים מומחים. המשיבה התנגדה לבקשתו של המבקש, בטענה שחוות-הדעת הרפואיות שהוגשו על-ידו לתמיכה בבקשתו ניתנו על-ידי רופאים שאינם מופיעים ברשימה שפרסם מנכ"ל משרד הבריאות כאמור בהוראת סעיף 7. אשר לעובדה שהמבקש פנה לוועדת השחרורים לפני שהגיע המועד לריצוי עונשו - היינו, בטרם הפך ל"אסיר" - הצהיר בא-כוח המשיבה לפני הוועדה, בדיון שהתקיים לפניה ביום 30.5.2005, כי "אני אוותר על טענה מקדמית לפיה המבקש איננו 'אסיר' בשלב הזה, מאחר וידוע לו שממילא הוא אמור להיקלט בשב"ס מחרתיים". כאמור - בפועל לא התייצב המערער.

4. בהחלטתה (מיום 30.5.2005) קבעה ועדת השחרורים, כי "לוועדה יש ספק אם הנושא בסמכותה, שכן מדובר באסיר שעדיין לא נקלט בשב"ס". עוד קבעה הוועדה, כי מקובלת עליה טענת המשיבה, שלפיה לא הוכח כי עורכי חוות-הדעת הרפואיות שהוגשו על-ידי המבקש הם רופאים המנויים ברשימה שנקבעה לפי סעיף 7 לחוק. הוועדה ציינה, כי היא "לא שוכנעה כי יגרם נזק בלתי הפיך באם תידחה בקשתו של האסיר". הוועדה הורתה, כי הדיון בבקשתו של המבקש לגופה יתקיים ביום 29.6.2005. כן קבעה, כי עד לאותו מועד יגיש המבקש חוות-דעת רפואית רלבנטית מטעם רופא ששמו נקוב ברשימת הרופאים שנקבעה לפי החוק. בהחלטת הוועדה לא צוין, כי המבקש פטור מלהתייצב לריצוי עונשו במועד שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי.

5. ביום 6.6.2005 פנה בא-כוח המבקש לוועדת השחרורים ב"בקשה דחופה להבהרה". בבקשה נטען, כי בדיון שהתקיים לפניה ביום 30.5.2005, נעתרה הוועדה, בדבריה על-פה, לבקשתו של המבקש לשחרור זמני על-תנאי ממאסר (בהתאם לסמכותה לפי סעיף 7(ב) לחוק שחרור על-תנאי). לטענתו, הדבר עלה בבירור מתוכן הדיון שהתקיים לפני הוועדה, ואך מחמת טעות לא נרשם בהחלטתה הכתובה. לאור זאת נתבקשה הוועדה להבהיר, כי עד למועד שנקבע לדיון בבקשתו של המבקש לגופה (יום 29.6.2005) מעוכב עונש המאסר הממשי שהוטל עליו. בהחלטתה (מאותו היום, 6.6.2005) קבעה יושבת-ראש הוועדה, כי "אין לוועדת השחרורים סמכות לעכב ביצוע עונש מאסר שנפסק ע"י בימ"ש". בעקבות זאת פנה שוב בא-כוח המשיב לוועדת השחרורים (ביום 8.6.2005) ב"בקשה דחופה נוספת להבהרה"; אך לטענתו, לא נתקבלה כל החלטה בבקשה זו, וגם מתגובת המדינה לפניי לא עולה אחרת.

6. בד בבד, פנה המבקש (ביום 7.6.2005) לבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, ב"עתירה דחופה לשחרור על תנאי מטעמים רפואיים לפי ס' 7 (א) (ב) לחוק שחרור על תנאי". בעתירתו ביקש כי בית-המשפט יורה על שחרורו על-תנאי ממאסר מטעמים רפואיים בהתאם להוראת סעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי. כן נתבקש בית-המשפט להורות על מתן סעד זמני לשחרור המבקש כאמור, בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק. בית-המשפט קבע (באותו היום, 7.6.2005) כי "אין מקום ליתן סעד ארעי קודם קבלת עמדת המשיבה. העמדה תוגש בתוך 5 ימים מקבלת החלטה זו". באותו היום הגיש בא-כוח המבקש לבית-המשפט "בקשה דחופה לקביעת התיק למחר - 8.6.05 במעמד הצדדים". בבקשה חזר המבקש על הטענה שהעלה לפני ועדת השחרורים, שלפיה הוועדה הורתה למעשה על שחרורו הזמני ממאסר עד למועד הדיון (ביום 29.6.2005), אלא שבשל טעות הדבר לא נרשם בהחלטתה. כן חזר המבקש על טענתו כי כניסתו למאסר עשויה לסכן את חייו. לאור זאת, נתבקש בית-המשפט - כאמור בכותרת הבקשה - להורות על דיון במעמד הצדדים בבקשה לסעד זמני כבר ביום המחרת. בית-המשפט החליט (באותו היום, 7.6.2005) לדחות את הבקשה. בהחלטתו נקבע, כי "לא ניתן לקבל סעד זמני שהוא כסעד העיקרי". כן נקבע, כי "בלבוש אחר המדובר בעיכוב ביצוע שכן המבקש היה צריך להתייצב לריצוי מאסרו כבר ב-1.6.05". לאור זאת קבע בית-המשפט, כי הדיון במעמד הצדדים יתקיים רק לאחר שוועדת השחרורים תתכנס לדון בבקשת המבקש לשחרור ממאסר לגופה.

כעבור שמונה ימים, ביום 15.6.2005, הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי, המופנית כגד החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 7.6.2005. יצוין, כי עם הבקשה לקבל רשות לערער הוגשה לפניי גם בקשה לסעד זמני, שיורה על שחרורו הזמני של המבקש מהמאסר עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. בהחלטתי מיום 15.6.2005 נמנעתי מלהעניק למבקש את הסעד הזמני המבוקש, והוריתי למשיבה להגיש את תגובתה לבקשת רשות הערעור. עם הגשת תגובת המשיבה (ביום 19.6.2005) הוריתי למבקש להגיש את תגובתו לתגובת המשיבה; ותגובתו זו הוגשה, בהתאם להחלטתי, אתמול, ביום 21.6.2005.

7. בבקשת רשות הערעור שלפניי חוזר בא-כוח המבקש על טענתו, שלפיה מן הדברים שאמרה יושבת-ראש ועדת השחרורים במהלך הדיון שהתקיים לפניה (ביום 30.5.2005) עולה, כי היא החליטה, למעשה, על שחרורו הזמני של המבקש ממאסר עד לדיון שצפוי להתקיים בבקשתו לגופה (ביום 29.6.2005). כן חוזר בא-כוח המבקש ומתריע, כי כניסתו של המבקש למאסר עשויה להעמידו בסכנת חיים. בהקשר זה מדגיש בא-כוח המבקש, כי שתי חוות-הדעת הרפואיות שהוגשו על-ידו תומכות בטענתו זו, והגם שאין עורכיהן מנויים על רשימת הרופאים שנקבעה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות לפי סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי, אין להתעלם מתוכנן. בא-כוח המבקש הדגיש, כי הוא שוקד על הכנת חוות-דעת רפואית של רופא מאושר לפי החוק לצורך הדיון שיתקיים לפני ועדת השחרורים ביום 29.6.2005; אך לטענתו, אף על יסוד חוות-הדעת שהוגשו על-ידו ניתן וצריך היה להעניק למבקש סעד זמני מכוח סעיף 7(ב) לחוק מאסר על-תנאי, באופן שתחילת ריצוי עונשו תעוכב, הלכה למעשה, עד למועד הדיון בבקשתו לגופה.
8. המשיבה טוענת מנגד, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף ולגופה. לטענתה, היות והמבקש טרם נקלט כאסיר בשירות בתי הסוהר, הרי שאין הוא בגדר "אסיר", ולכן אין לוועדת השחרורים - שתנאי מקדמי לסמכותה לפי סעיף 7 לחוק הוא היותו של האדם אסיר המרצה עונש מאסר - סמכות לדון בעניינו. בהקשר זה נטען, כי הדרך הנכונה שבה היה על המבקש לנקוט כדי להימנע מכניסתו למאסר, היא הגשת בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר לבית-המשפט שגזר את עונשו. עוד נטען, כי יש לדחות את הבקשה על הסף עקב חוסר ניקיון כפיו של המבקש, שחרף החלטותיהן של הערכאות השונות לדחות את בקשתו למתן סעד זמני, טרם התייצב לריצוי עונש המאסר שנגזר עליו. אף לגוף הענין סבורה המשיבה, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. המשיבה אינה חולקת אומנם על מצבו הבריאותי הקשה של המבקש. עם זאת, לטענתה, מחוות-הדעת שניתנו על-ידי רופאי שירות בתי-הסוהר עולה, כי שירות בתי הסוהר ערוך לקלוט את המבקש ולהעניק לו את הטיפול הרפואי הדרוש לו. לאור זאת סבורה המשיבה, כי לא ייגרם למבקש נזק בלתי הפיך באם יחל בריצוי עונשו, וכך התרשמה גם הוועדה; מכל מקום, כל עוד לא קיבלה ועדת השחרורים החלטה סופית בעניינו - וכל עוד לא ניתן פסק-דין בעתירה המנהלית שהוגשה על-ידו - אין הצדקה כי בית-משפט זה ידון בעניינו.

9. דין בקשת רשות הערעור להידחות. סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי קובע מפורשות כי את סמכותה לשחרר אסיר על-תנאי מטעמים רפואיים רשאית ועדת השחרורים להפעיל רק על יסוד חוות-דעת רפואית שנערכה על-ידי רופא שנכלל ברשימה שנקבעה בעניין זה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות. זאת - כפי שעולה במפורש מלשון הסעיף - בין אם המדובר בהחלטה על שחרור קבוע ממאסר, בהתאם להוראת סעיף 7(א), ובין אם המדובר בהחלטה המורה על שחרור בעל אופי זמני, בהתאם להוראת סעיף 7(ב). עד כה לא הוגשה לוועדת השחרורים (או לבית-המשפט) חוות-דעת רפואית שנערכה על-ידי רופא "מאושר" לפי החוק. לעת הזו אין ועדת השחרורים מוסמכת, מכוח הוראת סעיף 7 האמור, להורות על שחרורו הזמני או הקבוע של המבקש מן המאסר (ראו והשוו: רע"ב 634/02 מדינת ישראל
נ' בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד נו(4) 487).

בא-כוח המבקש טוען, וחוזר וטוען, כי החלטת ועדת השחרורים איננה משקפת את מה שנאמר בעל-פה במהלך הדיון שנערך לפניה. ועדות סטטוטוריות, בדומה לבית-המשפט, "מדברות" בהחלטות בכתב ולא בעל-פה. בטענות המשיבה לא מצאתי אישוש לטענת המבקש. יושבת-ראש ועדת השחרורים עצמה, שגם לפניה העלה המבקש, כזכור, טענה זו, לא התייחסה לטענה, אלא קבעה שאין בסמכות הוועדה להורות על עיכוב ביצוע עונשו של המבקש. בנסיבות אלה לא אוכל לקבוע, כי מה שנאמר בעל-פה שונה מהחלטתה הכתובה של הוועדה.

10. בצדק, אפוא, קבע בית-המשפט המחוזי בהחלטתו, כי בקשתו של המבקש לשחרור על-תנאי זמני ממאסר הינה, הלכה למעשה, בקשה לעיכוב ביצוע של עונש המאסר שהושת עליו. המשיבה טענה, וטענתה מקובלת עלי, כי הדרך שבה היה על המבקש לנקוט כדי להביא לידי דחיית תחילת ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו, היא הגשת בקשה לעיכוב ביצוע לבית-המשפט אשר גזר את דינו. כך נהג בית-משפט זה בדן יחיד בפרשה שתוארה ברע"ב 3703/03 ברודי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם). המבקש לא נקט בדרך זו. במעמד מתן גזר-דינו על-ידי בית-המשפט המחוזי, ביקש אומנם המבקש לעכב את תחילת ריצוי עונשו, אך זאת בנימוק שהוגשה על-ידו בקשת חנינה לנשיא המדינה, ולא בנימוקים הקשורים למצבו הרפואי. בית-המשפט, כזכור, נענה חלקית לבקשה זו בקובעו כי המבקש יחל בריצוי עונשו ביום 1.6.2005. מועד זה חלף בטרם נתנה ועדת השחרורים החלטה לגוף העניין, אך המבקש לא פנה לבית-המשפט בבקשה נוספת לעכב את תחילת ריצוי עונשו. המבקש אינו נשאר נטול אפשרות לקבלת סעד. הוא טרם מילא אחר תנאי מוקדם להפעלת סמכות הוועדה (או בית-המשפט המחוזי, או בית-משפט זה) - הגשת חוות-דעת רפואית כדין; אך סמכותו של בית-המשפט שגזר את הדין עומדת בינתיים בעינה.

11. לא יהיה זה נכון להכריע במסגרת הבקשה שלפניי בשאלה אם מוסמכת ועדת השחרורים לדון בבקשתו של המבקש לשחרור על-תנאי ממאסר חרף העובדה שהמבקש טרם נאסר. בא-כוח המדינה היה מוכן להניח בדיון בפני
הוועדה כי סמכות כזו קיימת - כיוון שהמבקש היה אמור להתייצב לתחילת ריצוי עונשו תוך יומיים - כך ששאלה זו לא התלבנה די הצורך. השאלה, לכאורה, אינה נקייה מספק: טול מקרה בו לאחר מתן גזר-הדין אירע אירוע רפואי חמור, והכול - לרבות בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה - מסכימים שאין זה ראוי להכניס את הנדון למאסר, ולו ליום אחד. כיצד ייעשה הדבר אם לוועדת השחרורים אין סמכות לדון במי שאינו אסיר? בפרשת ברודי שהוזכרה לעיל דנה הוועדה בעניינו של מי שטרם נאסר. המבקש שלפניי לא הניח בפני
ועדת השחרורים חוות-דעת רפואית שתאפשר לה לדון ולהכריע בבקשתו, וממילא על יסוד הנתונים המצויים בפני
ה היה עליה לדחות לעת הזו את בקשתו. המשיבה מסכימה, כאמור לעיל, כי הדרך הנכונה בה על המבקש לנקוט היא הגשת בקשה לעיכוב ביצוע, (כפי שנעשה בפרשת ברודי), כך שהמבקש לא נותר נטול סעד.
12. לאור כל האמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, ט"ו סיון, תשס"ה (22.6.2005).
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05057330_c03.docעע
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









רעב בית המשפט העליון 5733/05 יעקב שטיינר נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 22/06/2005)