פסקי דין על רסלאן קעדאן | פסקי דין על מי עירון | פסקי דין על הרשות הממשלתית למים ולביוב - נמחקה |

7304-12/15 תצ     13/11/2017




תצ 7304-12/15 רסלאן קעדאן נ' מי עירון בע"מ, הרשות הממשלתית למים ולביוב - נמחקה








בית המשפט המחוזי בחיפה

ת"צ 7304-12-15 קעדאן נ' מי עירון בע"מ
ואח'

13 נובמבר 2017



בפני

כבוד השופט א' קיסרי


תובע

רסלאן קעדאן


נגד


נתבעים

1. מי עירון בע"מ
2.
הרשות הממשלתית למים ולביוב
- נמחקה




פסק דין


1.
התובע הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד הנתבע 1 ("הנתבע" או "התאגיד") ונגד הרשות הממשלתית למים ולביוב ("רשות המים"). בבקשת האישור טען התובע שהחיובים ששלח אליו התאגיד כוללים חיובים עבור שירותי ביוב, וזאת אף שהתאגיד אינו מספק לו שירותים אלה שכן הנכס שהוא מתגורר בו אינו מחובר לתשתית ביוב.

סמוך לאחר בקשת האישור הוריתי לתובע להגיש טיעון משלים, שיפרט את הנימוקים המצדיקים את הגשת הבקשה לאישור גם נגד רשות המים, ולאחר שהוגש הטיעון המשלים החלטתי, ביום 8.12.15, להורות על מחיקת הבקשה ככל שהיא מכוונת כנגד רשות המים.

2.
ביום 4.4.16 עתר התובע למתן

פסק דין
נגד התאגיד בהעדר הגנה, ובהחלטה שנתתי באותו יום דחיתי את הבקשה, תוך שאני קובע שבהעדר תשובה לבקשת האישור תאושר התובענה כייצוגית ועל הנתבע להגיש כתב הגנה בפני
התביעה. הנתבע, מטעמיו, לא עתר לביטול ההחלטה ובחר להגיש כתב ההגנה, וזה הוגש ביום 9.8.16. יחד עם כתב ההגנה הוגשה גם בקשה לסילוק על הסף של התביעה (בקשה מס' 11), ובקדם-המשפט שהתקיים ביום 8.9.16 הסכים הנתבע, תוך שמירה על טענותיו, לחזור בו מן הבקשה, והעניין נקבע לשמיעת ראיות.

העדויות נשמעו ביום 27.11.16, ובתום הדיון שהתקיים באותו יום קיבלתי את טענת הנתבע שיש מקום לקבל
גם את עמדת רשות המים, שהיא הגוף המאסדר הרלוונטי, ובהתאם לכך הוריתי שהיא תגיש עמדה בנושא התביעה. ביום 19.2.17 סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה לאחר הגשת עיקרי טיעון. עמדת רשות המים הוגשה ביום 28.3.17, ועל-פי החלטתי מיום 2.4.17 הגיש התובע ביום 30.4.17 את תגובתו לעמדת רשות המים.

3.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את התביעה, בעיקר מפני שלדעתי יש ממש בטענת הנתבע שהתביעה, במתכונת שבה הוגשה, אינה מגלה עילה, וכי מכל מקום התובע גם לא הוכיח את תביעתו.

4.
כהערה מקדימה אציין כי החיובים שבגינם הוגשה התביעה נוגעים לפרק הזמן שבין חודש אפריל 2012 לחודש ספטמבר 2015. בפרק זמן זה חלו שינויים בהוראות הדין הרלוונטיות לנושא התובענה, אולם מטעם כלשהו הדבר לא קיבל ביטוי בתביעה ובטענות התובע.

הערה מקדימה נוספת נוגעת לעובדה שהתביעה אושרה כייצוגית, בהחלטה שהיא פועל יוצא ממחדלו של התאגיד להשיב לבקשת האישור. במהלך עניינים רגיל, כאשר מוגשים כתבי טענות בקשר לבקשת אישור, ההחלטה לאשר תביעה ייצוגית מבוססת בין השאר על המסקנה המתחייבת מסעיף 8(א)(1) ש"התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה". בענייננו, כאשר התאגיד בחר שלא לעתור לביטול ההחלטה המאשרת את הגשת התובענה הייצוגית, נוצר לכאורה מצב שפועלה של ההחלטה מיום 4.4.16 הוא שיש להניח לטובת התובע וחברי הקבוצה שדין התביעה להתקבל. תוצאה כזו אינה נראית לי ולדעתי, מחדלו של התאגיד להשיב לבקשת האישור אינו יכול לחרוץ את גורל התביעה, ויש לבחון את טענותיו של התובע לגופן ללא "הנחות" מוקדמות בנוגע לטיבן ולמידת הוכחתן.

5.
משכל זאת נאמר אסקור להלן, בתמצית, את התשתית העובדתית של התביעה ואת טענות התובע. לטענת התובע, בתקופה הרלוונטית חייב אותו התאגיד בתשלום עבור אספקת מים (ועל כך אין לתובע טענה), וכן עבור שירותי ביוב שהוא אינו מקבל מן התאגיד מכיוון שהנכס שהוא מתגורר בו אינו מחובר לתשתית הביוב, וחלף זאת הוא משתמש בבור ספיגה שהתקין ושהוא מתחזק בעצמו. לטענת התובע, הסכום שנגבה ממנו עבור שירותי ביוב הוא גבייה עודפת שאינה כדין, ועוד הוא טוען שהתאגיד נוהג בדרך דומה עם כל הצרכנים שבתחום פעולתו שאינם מחוברים לתשתית הביוב.

6.
כמה מילים על המסגרת הנורמטיבית. החוק המסדיר את פעולתו של התאגיד הוא חוק תאגידי מים וביוב תשס"א–2001 ("חוק תאגידי מים"), שמכוחו נקבעו כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה) תשע"א–2011 ("כללי אמות המידה") וכללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב) תש"ע–2009 ("כללי חישוב עלות").

עד יום 31.12.14 היה נוסח הוראת סעיף 3(ב) לכללי חישוב עלות כך:

"3(א
)....
(ב)
צ
רכן, למעט ספק, המקבל שירותי מים מחברה, יחויב גם בעד שירותי ביוב אף אם אינו מקבל שירותי ביוב מהחברה, ולמעט אם הוא צרכן מים לגינון ציבורי או למטרת חקלאות, ביחס לכמות המים שקיבל כדין למטרות ולשימושים כאמור.
(ג)...
" (ההדגשה הוספה, א"ק).

ביום 1.1.15 נכנס לתוקפו תיקון לכללי חישוב עלות. בגדר התיקון הורחב גדר הסייג להוראה המאפשרת לחייב בתשלום בעד שירותי ביוב גם את מי שהשירותים אינם מסופקים לו, ונוסחו של סעיף 3(ב) לכללי חישוב עלות הוא עתה:

"(ב)
צרכן, למעט ספק, המקבל שירותי מים מחברה, יחויב גם בעד שירותי ביוב אף אם אינו מקבל שירותי ביוב מהחברה, ולמעט אם הוא צרכן מים לגינון ציבורי, למטרת חקלאות או שהוא אינו בנכס המחובר, או שיש לחברו, לתשתית ביוב, לפי דין (להלן – מים שאינם מוזרמים לביוב), ביחס לכמות המים שקיבל כדין למטרות ולשימושים כאמור" (ההדגשה הוספה, א"ק).

נמצא, כי בתקופה שלפני תיקון כללי חישוב עלות היה התאגיד רשאי לחייב את התובע בתשלום עבור שירותי ביוב גם אם הוא לא קיבל שירותים אלה. אפשרות זו לא סויגה בהוראת דין כלשהי, וניסיונות לתקוף את ההוראה על דרך של תקיפה עקיפה נדחו (ת"צ 46979-03-11 אלפונטה נ' מי כרמל (5.2.13); ת"צ 9539-03-12 מונצ'רס נ' חברת הגיחון בע"מ (25.7.12)).

אשר לתקופה שלאחר התיקון, אכן כוחו של התאגיד לגבות תשלום בעד שירותי ביוב הוגבל, ולפי סעיף 3(ב) לא ניתן לגבות תשלום ממי שהנכס שלו אינו מחובר לתשתית הביוב. דא עקא, תחולתו של הסייג היא מיום 1.1.15, וכפי שהתאגיד ציין בצדק, מרבית התקופה הרלוונטית לתביעה הייצוגית היא פרק הזמן שלפני התיקון, עת לא חלה ההגבלה על גביית תשלום עבור שירותי ביוב. מעבר לכך וחשוב מזאת, הסייג שהוסף בתיקון לכללי חישוב עלות מותנה בהתקיימותם של תנאים מסוימים (נכס שאינו מחובר או שיש לחברו לפי דין). תנאים אלה הם תשתית עובדתית שלא נטענה בכתב התביעה, ולכן התובע אינו יכול בשלב הזה לטעון,
או להוכיח, את תחולתו של הסייג הן בנוגע אליו, הן בנוגע לחברי הקבוצה האחרים. ממסקנה זו עולה צורך להקדיש כמה מילים לעילות התביעה כפי שנטענו בכתב התביעה ולטענות שהעלה התובע במהלך הדיון, ואשר כפי שציין הנתבע הן חורגות מגדר הטיעון.

7.
בכתב התביעה טען התובע שבנסיבות העניין קמות עילות מכוח דיני הגנת הצרכן, הפרת חובה חקוקה, תרמית, רשלנות ועילה מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בטענות אלה אין כל ממש, ומקובלת עליי טענת התובע בסיכומיו, שמלבד אמירות סתמיות לא ברור כיצד בנסיבות העניין מתקיימים היסודות של עילות אלה.

עילה נוספת שהתובע ביקש להסתמך עליה היא עשיית עושר ולא במשפט. בעניין זה מורה סעיף1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט–1979
("חוק עשיית עושר") כי:

"1(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

בקשר להוראה
זו נפסק בע"א 4708/14
י. ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' מועצה אזורית גן יבנה (24.8.15)
כי:

"אך לאחרונה פסק בית משפט זה בהרכב מורחב כי גביית תשלום חובה מן האזרח על ידי הרשות שלא כדין מהווה קבלת דבר "שלא על פי זכות שבדין" כמשמעות הביטוי בסעיף 1(א) הנזכר; וכי גבייה כאמור מקנה לאזרח זכות לתבוע את השבת הכספים שנגבו ממנו שלא כדין (דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקאות 38-33 (14.4.2015) (להלן: עניין דיון נוסף שירותי בריאות כללית)). נקבע כי הזכות להשבה קמה מעצם עובדת הגבייה הלא חוקית במנותק משאלת ידיעתו של האזרח על אודות אי חוקיות הגבייה או על קיומם של כפייה או אילוץ מצדה של הרשות המקומית. כמו כן, צוין כי הכרה בעילת השבה עצמאית מיישמת הלכה למעשה את עיקרון חוקיות המינהל; וכי חשיבותה נעוצה במסר ה"חינוכי" וההרתעתי כלפי רשויות ציבוריות (שם, בפסקאות 38-32). בכך אימץ בית משפט זה את ההלכה שנקבעה בערעור נושא בקשת הדיון הנוסף (ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקאות 46-42 (20.8.2009) (להלן: עניין שירותי בריאות כללית הראשון)). משכך, קביעתנו בדיון שלעיל במישור הסמכות שלפיה אגרות המים נגבו שלא כדין הינה בבחינת הכרעה בשאלה הראשונה קרי, כי המשיבה חבה בהשבת סכומי האגרות שאותן גבתה שלא כדין" (פסקה 22).

8.
בטענותיו לא השכיל התובע להראות שגביית תשלום עבור שירותי ביוב הייתה מנוגדת לדין, וכפועל יוצא מכך יש לקבוע שהתובע כשל בהוכחת עילת תביעתו ולכן אין מנוס מדחייתה.
בצד זאת נראה שכאשר התובע הבין את חוסר התוחלת שבטענותיו, הוא שינה את טעמו ובתצהיר עדותו (ת/1), כמו גם בסיכום טענותיו, הוא טען שהתאגיד הפר את חובתו כלפיו בכך שלא סיפק לו – ולחברי הקבוצה – שירותי ביוב, וליתר דיוק שירות של פינוי הבור הסופג באמצעות ביובית.

כך למשל, בסעיף 20 לתצהיר עדותו טען התובע כי:

"יש לציין כי התאגיד אינו מטפל בשפכי בורות הספיגה שבחזקתי ובחזקת חברי הקבוצה, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה. אני וחברי הקבוצה מתחזקים את הבורות על חשבוננו הפרטי, בכך ששוכרים שירותי ביובית לעת צורך, אשר מפנה את בורות הספיגה על חשבון התובע וחברי הקבוצה".

בדומה לכך, בסעיף 38 לתצהיר טען התובע כי:

"הנתבע אינו מתייחס לסעיף 90 (אמות מידה) שעליו לשלוח לצרכן מכתב ולהודיעו כי הוא זכאי לקבלת שירותי פינוי, הנתבע לא שלח אליי מכתב על זכאותי לשירותי פינוי".

9.
טענות אלה, ודומות להן שלא נכללו בכתב התביעה, אינן מצריכות הכרעה, מפני שבהחלטה מיום 4.4.16 אושרה תביעה ייצוגית שעניינה השבת סכומים שנגבו ביתר בגין שירותי ביוב שלא סופקו.
בכתב התביעה לא נאמר דבר וחצי דבר בנושא חובתו של התאגיד לספק שירותי פינוי (כמשמעות המונח בכללי אמות המידה) והפרת חובה זו, ולכן העניין חורג מגדר הדיון ואין צורך להכריע בו.

10.
עם זאת, והרבה מעבר לדרוש, אציין שגם בעניין זה טענות התובע אינן מבוססות די הצורך. ביום 1.1.13 נכנס לתוקפו תיקון לכללי אמות המידה שמכוחו הוסף הפרק השביעי, שעניינו מתן שירותי פינוי
ביוב לצרכנים שאינם מחוברים למערכת הביוב. סעיף 88 לכללי אמות המידה קובע זכאות לקבלת שירותי פינוי ביוב, המותנית בשני תנאים שהדיון בהם אינו דרוש בהקשר הנוכחי. סעיף 91 לכללי אמות המידה קובע תנאים נוספים לקבלת שירותי פינוי כדלקמן:

"91. צרכן זכאי יקבל שירותי פינוי מהחברה בהתקיים התנאים האלה:
(1)
הצרכן הגיש לחברה בקשה לקבלת שירותי פינוי; הבקשה תכלול:
(א)
חתימה על כתב הצהרה והתחייבות ערוך לפי טופס 3ב שבתוספת הראשונה, בדבר הסכמתו המלאה לקבלת שירותי פינוי מהחברה, בכפוף לתנאיה והוראותיה, בשעות ובימים שתחליט;
(ב)
אישור כמשמעותו בסעיף 157א(ה) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, לגבי הנכס של הצרכן; בנכסים שהוקמו לפני שנת 1965 יש להציג אישור מהרשות המקומית כי בניית הנכס נעשתה כדין;
(2)
קיימת להנחת דעתה של החברה גישה חופשית ונאותה למתן שירותי פינוי;
(3)
לא קיימת להנחת דעתה של החברה מניעה הנדסית או בטיחותית למתן שירותי הפינוי
".

במהלך שמיעת העדויות טען התובע שהוא, ואנשים אחרים ששאל לניסיונם בנושא, לא קיבלו הודעות מהתאגיד על זכאות לקבל שירותי פינוי (עמ' 9 לפרוטוקול), ובמקום אחר העיד שלמעט עשרה אנשים ששאל, אין לו ידיעה אם התאגיד שלח הודעות בדבר האפשרות לקבל שירותי פינוי (עמ' 10 לפרוטוקול). הוא העיד עוד שלפני שנה או שנתיים הוא פנה לתאגיד על מנת לקבל שירותי פינוי, ולדבריו "לא חזרו אליי" (עמ' 10 לפרוטוקול). המסקנה המתחייבת מדברים אלה היא, שאין בידי התובע גרסה עובדתית המשותפת לו ולחברי הקבוצה הנטענת בכל הנוגע לחובת התאגיד לספק שירותי פינוי ולהפרה הנטענת של חובה זו. כאמור, עניין זה אינו מצריך הכרעה מפני שנושא הזכאות לשירותי פינוי, והפרת החובה לספקם, לא נזכר בתביעה, בין בנוגע לתובע ובין בנוגע למי מחברי הקבוצה, וראיתי לנכון להביא את הדברים על מנת שלא יהא הנייר חסר.

סיכומו של דבר, משלא עלה בידי התובע להוכיח את התביעה במתכונת שבה היא הוגשה, אין מנוס מדחייתה וכך אני מורה.

התובע ישלם לתאגיד שכר טרחת עורכי דין בסך 5,000 ₪.

בקביעת סכום זה, שהוא ברף הנמוך של טווח פסיקת שכר הטרחה, הבאתי בחשבון את מחדלו של התאגיד להשיב לבקשת האישור, דבר שהביא לניהול הליך שהתברר כמיותר ושיכול היה להיחסך לו נהג התאגיד כמתחייב ממנו על פי הוראות הדין.

ניתן היום,
כ"ד חשוון תשע"ח, 13 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.









תצ בית משפט מחוזי 7304-12/15 רסלאן קעדאן נ' מי עירון בע"מ, הרשות הממשלתית למים ולביוב - נמחקה (פורסם ב-ֽ 13/11/2017)