פסקי דין על מנשה הללי | פסקי דין על אורי ובניו בע"מ

53122-12/15 א     16/11/2017




א 53122-12/15 מנשה הללי נ' אורי ובניו בע"מ








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"א 53122-12-15 הללי נ' קטינה אורי ובניו בע"מ


תיק חיצוני: קיים תיק עזר לשופט


בפני

כבוד השופט אבי סתיו


התובע:

מנשה הללי


נגד


הנתבע:

קטינה אורי ובניו בע"מ




בשם התובע:
עו"ד מיה קריכלי
בשם הנתבע:
עו"ד מירב אהרון


פסק דין

תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב עיכוב רכבים השייכים לו על ידי הנתבעת לתקופה של כחודש וחצי.
רקע
1.
התובע הוא בעלים של מספר רכבי אספנות נדירים, והוא משכיר אותם לפרנסתו לצורך צילומי קולנוע, פרסומות, אירועים וכדומה. הנתבעת היא חברה העוסקת, בין היתר, בתחום הנדל"ן, והיא הבעלים של מבנה ברחוב מרדכי רזלנסקי 11 בראשון לציון ("הבניין").
2.
ביום 30.9.2015 נחתם זיכרון דברים (אשר אין חולק שיש לו תוקף של הסכם מחייב) בין התובע לבין הנתבעת, במסגרתו הוסכם כי התובע ישכור מהנתבעת חלק מחניון הנמצא בקומת המרתף של הבניין ("החניון"). הוסכם, כי דמי השכירות יהיו 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ לחודש בשנת השכירות הראשונה ו-7,000 ש"ח בתוספת מע"מ לחודש בשנת השכירות השנייה. עוד הוסכם כדלקמן:
"לשוכר תהיה תקופת גרייס של חודשיים וחצי החל מיום 01.10.2015 ועד ליום 15.12.2015 כאשר בתקופה זו במידה ויהיו יותר מ-12 רכבים בחניון ישלם השוכר 50% מדמי השכירות. במידה ויהיו יותר מ-18 רכבים בתקופה הנדונה ישלם השוכר את מלוא דמי השכירות.
תקופת השכירות תחל ביום 01.10.2015
לשוכר תינתן תקופת יציאה אחרי תקופת הגרייס בה יוכל לצאת ללא קנס, וכמו כן לשוכר האפשרות לבטל את ההסכם בהתראה של חודשיים מראש, כל רגע נתון בכל תקופת השכירות הראשונה".
בסוף ההסכם נרשם כי במעמד החתימה ידאג השוכר להעביר את התשלום על החודש הראשון וכן שיק ביטחון בסך 10,000 ש"ח. בכתב יד הוסף כי "במעמד החתימה שילם השוכר עבור חודש השכירות הראשון החל מ-15.12.15". אין חולק, כי התובע אכן העביר תשלום בסך 5,800 ש"ח וכן שיק ביטחון על סך 10,000 ש"ח (אשר שותפו חתום עליו).
את המשא ומתן עם התובע ניהל בעיקר מר יגאל קטינה, אחד מהבעלים של הנתבעת, והיה שותף לו גם בנו, מר זיו קטינה. למרבה הצער, נפטר מר יגאל קטינה במהלך ניהול ההליך.
3.
במועד כלשהו בתחילת חודש דצמבר 2015 הודיע התובע לנציגי הנתבעת כי הוא מעוניין לנצל את נקודת היציאה המוקנית לו בתום "תקופת הגרייס", וכי לפי ההסכם הוא אינו נדרש לשלם דבר. בתגובה לכך, כאשר הגיע התובע לחניון הוא נוכח לראות כי המנעול שלו הוחלף, כך שהוא לא היה יכול להיכנס אליו, וזאת כאשר שש מכוניות שלו נמצאות בחניון. ביום 8.12.2015 כתב התובע מכתב בכתב יד המיועד לנתבעת (נספח ג' לתצהירו), במסגרתו נדרשה הנתבעת, בין היתר, לאפשר לו להוציא את הרכבים מהחניון. מלווה בבנו, מר תמיר משה הללי, ניגש התובע אל מר יגאל קטינה ומר זיו קטינה על מנת למסור להם את המכתב. בין הנוכחים התפתחה שיחה, אשר הוקלטה על ידי התובע ותמלילה הוגש במשפט. לטענת התובע, מר זיו קטינה סירב לחתום על המכתב וקרע אותו.
4.
לאחר שגם פנייה על ידי עורך דין לא הועילה, הגיש התובע את התביעה הנוכחית, במסגרתה הוא עתר לצו עשה אשר יורה לנתבעת לאפשר לו להוציא את הרכבים מהחניון, להשבת שיק הביטחון על סך 10,000 ש"ח ולפיצוי כספי בסך 277,850 ש"ח. בד בבד עם התביעה, הגיש התובע בקשה לסעד זמני שיחייב את הנתבעת לאפשר לו להוציא את רכביו מהחניון. הנתבעת התנגדה לבקשה. ביום 12.1.2016 התקיים דיון בבקשה לצו מניעה זמני בפני
כב' השופט ר' ארניה. בדיון הסכימו הצדדים כי הנתבעת תפתח את החניון למחרת היום בשעה 8:00 ותשאיר אותו פתוח במשך 24 שעות, בהן יתאפשר לתובע להוציא את רכושו. הדבר נעשה, וכעת נותרה על הפרק התביעה הכספית בלבד.
הדיון בתביעה ותמצית טענות הצדדים
5.
לטענת התובע, בהתאם להסכם הוא בחר לסיים את החוזה לאחר "תקופת הגרייס", כפי שהיה זכאי לעשות, לאחר שהערכותיו לגבי היקף השימוש שלו ושל שותפו בחניון התבדו, ולאור המחיר הגבוה של דמי השכירות ביחס לחלופות אחרות. לדבריו, סירובה של הנתבעת לאפשר לו להוציא את רכביו עולה כדי הפרה יסודית של החוזה, וזאת במיוחד בהתחשב בכך שכבר שולם לנתבעת סך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ והיה בידה שיק ביטחון על סך 10,000 ש"ח (יוער, כי לטענת הנתבעת במועד בו הוחלף המנעול השיק כבר חזר לאחר שבוטל). התובע העלה טענה נוספת לפיה הנתבעת לא אפשרה לו שימוש במלוא השטח ששכר ממנה, אולם טענה זו לא לובנה כדבעי במשפט ואינה רלוונטית להכרעה, ולפיכך לא נידרש לה.
6.
עקב התנהלותה של הנתבעת נגרמו לתובע, לטענתו, הנזקים הבאים: אובדן השתכרות בסך 32,000 ש"ח; פגיעה במוניטין והפסד לקוחות בסך 150,000 ש"ח; עוגמת נפש, אשר הפיצוי הנתבע בגינה עומד על סך 40,000 ש"ח; פיצוי בגין נזק שנגרם לרכושו בסך 50,000 ש"ח; והחזר על התשלום בסך 5,850 ש"ח ששילם עבור החודש הראשון. סך הכול עומדים נזקי התובע, לטענתו, על סך 277,850 ש"ח. יצוין, כי בשלב מסוים הודיע התובע על הפחתת סכום התביעה "לצורכי פשרה" לסך של 138,925 ש"ח, היינו מחצית מסכום התביעה המקורי. על אף שצוין שהדבר נעשה "לצורכי פשרה", מדובר בצעד חד צדדי מטעמו של התובע, שלא נעשה על דעת הנתבעת.
7.
הנתבעת סבורה כי התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו. בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי עם סיום "תקופת הגרייס" עמד חובו של התובע על סך 15,000 ש"ח (ממנו יש לקזז את התשלום ששולם על ידו). זאת, שכן במהלך התקופה היו בחניון 13 רכבים, כך שלפי ההסכם היה על התובע לשלם בגין תקופה זו מחצית מדמי השכירות, ובנוסף לא ניתנה התראה של חודשיים מראש, כך שהיה על התובע לשלם מחיר מלא עבור שני חודשי שימוש נוספים. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע לא הוכיח את הנזקים שנגרמו לו, וכי מכל מקום היה עליו להקטין את נזקיו על ידי תשלום סכום החוב שנדרש ממנו, גם אם הוא חולק עליו, שעה שהנזקים הנטענים שנגרמו לו גבוהים בהרבה.
8.
לאחר הגשת הראיות הגיש התובע בקשה להבאת ראיות נוספות. בהחלטה שניתנה בדיון נקבע, כי הצדדים יתייחסו לראיות הנוספות כאשר ההחלטה האם לקבלן תינתן בפסק הדין.
9.
במסגרת ההליך העידו מטעם התובע הוא עצמו ובנו; ומטעם הנתבעת העיד מר זיו קטינה. כאמור, למרבה הצער מר יגאל קטינה, שהיה הרוח החיה בעסקה מטעם הנתבעת, נפטר במהלך ניהול ההליך, כך שלא הייתה אפשרות לשמוע את גרסתו. לאחר החקירות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה, ועתה הגיעה עת ההכרעה.

דיון והכרעה
10.
שתי שאלות עיקריות עומדות להכרעה במסגרת ההליך. האחת, האם זכאי התובע לפיצוי עבור תפיסת רכביו על ידי הנתבעת למשך תקופה של כחודש וחצי; והשנייה, ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, מהו הפיצוי לו הוא זכאי. נפתח בשאלה הראשונה.
11.
האם הייתה הנתבעת זכאית למנוע מהתובע גישה לרכביו במשך תקופה של כחודש וחצי? התשובה היא חד משמעית בשלילה. בין אם צדקה הנתבעת בטענתה כי התובע חב לה כספים ובין אם לאו (ובשאלה זו נעסוק בהמשך), היא לא הייתה רשאית למנוע ממנו להוציא את הרכבים מהחניון. על מנת שתהיה לאדם זכות להחזיק ברכוש הזולת עליו להצביע על עילה שבדין המאפשרת לו להחזיק בו. בענייננו, הנתבעת לא טענה לזכות כלשהי שמכוחה היא החזיקה ברכבים. לא נטען, כי לנתבעת הייתה זכות עיכבון על הרכבים, ועל פני הדברים גם אילו היה ממש בטענתה לחוב של התובע, לא הייתה לה זכות עיכבון, שכן לא מתקיימים בענייננו אף אחד מתנאי הסדרי העיכבון הפזורים בחקיקה הישראלית.
12.
זאת ועוד, גם אם נניח כי הייתה לנתבעת זכות עיכבון, הרי שהחזקת הרכבים על ידה הייתה שלא כדין. סעיף 11(ג) לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 ("חוק המיטלטלין"), קובע כי מקום בו קיימת זכות עיכבון "החייב זכאי לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב". בענייננו, כפי שעולה מהשיחה שהוקלטה, התובע הציע לנתבעת כי ישאיר אצלה את אחד הרכבים כערבון עד שתלובן שאלת החוב, וחזר על הצעה זו כמה פעמים, אולם הנתבעת סירבה לכך (נספח ו' לתצהיר התובע, עמ' 10). יש לזכור כי בידי הנתבעת היה גם שיק ביטחון על סך 10,000 ש"ח, וכי התובע כבר שילם סך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך שסכום החוב הנטען הכולל עמד על כ-10,000 ש"ח בלבד (לאחר קיזוז הסכום ששולם), הותרת רכב אחד כעירבון הייתה הצעה סבירה, ואף נדיבה, מצד התובע, ובוודאי שהיא עולה כדי "ערובה מספקת" בהתאם לסעיף 11(ג) לחוק המיטלטלין.
המסקנה המתחייבת מהאמור היא, כי התעקשותה של הנתבעת להחזיק בכל הרכבים אינה נובעת מרצונה לשמור בידה בטוחה לפירעון החוב, שהרי שוויו של כל אחד מהרכבים עולה בהרבה על סכום החוב הנטען. מדובר בצעד שננקט על מנת להפעיל לחץ על התובע לפרוע את חובו הנטען, וזאת ללא כל זכות או הצדקה. התנהלות זו של הנתבעת עולה, לטעמי, כדי חוסר תום לב חמור.
אעיר בהקשר זה, כי מר זיו קטינה העיד, כי הוא לא היה שותף להחלטה על נעילת החניון, שהתקבלה על ידי אביו ודודו, אחי אביו, שהוא אחד מהבעלים של הנתבעת, ולפיכך לא ידע לענות על השאלה מכוח מה סברה הנתבעת כי היא זכאית למנוע את הוצאת הרכבים. את עמדת האב לא ניתן היה לשמוע, למרבה הצער, אולם ככל שחפצה הנתבעת להסביר את הטעמים שבגינם פעלה כפי שפעלה היה בידה להביא לעדות את אחי האב, אך הדבר לא נעשה. כאמור, גם במהלך הדיון לא העלתה הנתבעת טענה כלשהי שיש בה כדי להצדיק, מבחינה משפטית, את התנהלותה.
13.
הנה כי כן, גם לו היה ממש בטענת הנתבעת לגבי חובו של התובע, לא הייתה לה כל זכות לעכב בידיה את רכביו של התובע. אלא שכפי שנפרט עתה אין כל ממש בטענת הנתבעת לחוב של התובע, ולא רק שהתובע לא היה חייב לשלם לנתבעת כספים כלשהם, אלא שהנתבעת הייתה חייבת להחזיר לו את דמי השכירות ששילם עבור החודש הראשון.
14.
כזכור, בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע התחייב בדמי שכירות בסך 15,000 ש"ח, וזאת הן בגין מחצית מדמי השכירות ב"תקופת הגרייס" והן בגין החודשיים שלאחר מכן, בשל כך שהיה עליו ליתן הודעה מוקדמת. בדיון ההוכחות לא חזרה הנתבעת על הטענה לזכות לדמי שכירות בגין החודשיים שלאחר "תקופת הגרייס" ודומה כי טענה זו נזנחה, ומכל מקום מההסכם ברור שלא הייתה לה כל זכות שכזו. בהסכם נקבע, במפורש, כי "לשוכר תינתן תקופת יציאה אחרי תקופת הגרייס בה יוכל לצאת ללא קנס, וכמו כן (ההדגשה אינה במקור – א' ס') לשוכר האפשרות לבטל את ההסכם בהתראה של חודשיים מראש, כל רגע נתון בכל תקופת השכירות הראשונה". כלומר, לתובע הייתה אפשרות לסיים את החוזה לאחר תקופת הגרייס, ובנוסף הזכות לסיימו בהודעה של חודשיים מראש במהלך תקופת השכירות הראשונה. מכאן שיציאה מההסכם לאחר תקופת הגרייס אינה מותנית בהודעה של חודשיים מראש.
15.
אשר לטענה כי במהלך "תקופת הגרייס" חנו בחניון 13 רכבים: ראשית, לא הובאה לטענה זו, שהוכחשה על ידי התובע, כל
ראיה. בכתב ההגנה נטען, כי בידי הנתבעת יש תמונות המוכיחות זאת, אלא שכאלו לא הוצגו; שנית, בשיחה שהוקלטה לא הועלתה כל טענה על כך שהיו בחניון 13 רכבים, אלא רק שבעקבות החלטתו של התובע לסיים את החוזה הוא לא זכאי ל"תקופת הגרייס", טענה שכאמור עומדת בסתירה ללשונו המפורשת של ההסכם; שלישית, בדיון ההוכחות העלה מר זיו קטינה טענה שונה במעט מזו שהועלתה בכתב ההגנה, ולדבריו התובע חייב לשלם מחצית מדמי השכירות עבור "תקופת הגרייס" מכיוון שהוא החנה את הרכב ה-13 במקום אחר בבניין, טענה שהוכחשה על ידי התובע. טענה זו אינה מתיישבת עם הטענה בכתב ההגנה לפיה החנה התובע 13 רכבים בחניון. מעבר לכך שמדובר בהרחבת חזית, הרי שטענה זו לא הוכחה, ועל אף שלטענת מר זיו קטינה דייר בבניין התלונן על כך הוא לא הובא לעדות.
16.
הנה כי כן, מסקנתנו היא כי הנתבעת לא הייתה רשאית למנוע מהתובע להוציא את רכביו, וזאת בין אם היה לתובע חוב כלפיה ובין אם לאו. בנוסף, מסקנתנו היא כי לתובע לא היה כל חוב כלפי הנתבעת, שכן בהתאם להסכם הוא היה זכאי לסיימו בלא שיחויב בתשלום כלשהו בגין השימוש שעשה בו במסגרת "תקופת הגרייס". סירובה של הנתבעת לאפשר לתובע להוציא את רכביו עולה, אפוא, כדי הפרה של ההוראה בהסכם הכוללת את זכותו של התובע להביאו לידי סיום ללא תשלום. אעיר, כי דומה שיש בהתנהגות זו גם כדי להקים לתובע עילה נזיקית כלפי הנתבעת, אולם מכיוון שלא הועלתה טענה כזו, וממילא עומדת לתובע עילה בגין הפרת חוזה, לא אדרש לכך.
17.
ומכאן לסוגיית הנזק. התובע טען למספר ראשי נזק, ונתייחס אליהם אחד לאחד.
18.
הפסד השתכרות: לטענת התובע, עקב תפיסת רכביו הוא נאלץ לבטל שתי הזמנות על סך 3,000 ש"ח ו-2,000 ש"ח. הגם שהתובע לא הביא ראיות לכך שהיו לו הזמנות כאלו (הוגש תצהיר מטעם אחד המזמינים, אולם הוא לא התייצב לדיון והתצהיר נמחק), מצאתי לקבל את הטענה. זאת, הן בשל כך שעדותו של התובע הייתה אמינה, והן בשל כך שבשיחה המוקלטת נשמע התובע טוען כי הותרת הרכבים תביא לביטולן של שתי הזמנות, כאשר ביחס לאחת מהן מוזכר הסכום של 3,000 ש"ח (ראו, נספח ו' לתצהיר התובע, עמ' 9). די בכך, לדעתי, על מנת לקבוע שהתובע עמד בנטל להוכיח מרכיב זה.
19.
התובע טוען בנוסף, כי בשל תפיסת הרכבים הוא הפסיד הזמנות בסך 27,000 ש"ח. בחקירתו טען התובע, כי בתקופה בה היו הרכבים שלו תפוסים הוא המשיך להשכיר רכבים ללקוחותיו, אך נעזר לשם כך ברכבים שנטל מקולגות שלו, עובדה שהביאה להפחתת הרווח שהפיק מכך. הגם שניתן להניח כי עיכוב הרכבים גרם לתובע להפסדים, הרי שהתובע לא הביא ראיות או נתונים כלשהם אשר יש בהם כדי ללמד, ולו בקירוב, על שיעור ההפסד שנגרם לו. זאת, הגם שניתן היה להביא ראיות כאלו. כך, למשל, התובע היה יכול להביא ראיות על היקף ההכנסות החודשי שלו; האם יש הבדל בין ההכנסות שלו בתקופה הרלוונטית לבין ההכנסות שלו בחודשים אחרים או בחודשים מקבילים בשנים אחרות; וכדומה. התובע אף לא טען כי אין אפשרות להביא ראיות בעניין זה. משעה שמדובר בעניין שניתן היה להביא ראיות בקשר אליו – גם אם ראיות מקורבות – והדבר לא נעשה, אין מקום לפסוק פיצוי בדרך של אומדנה (ראו למשל, ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809-808 (1981);

רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין (10.9.2017)).
20.
פגיעה במוניטין והפסדי לקוחות: התובע טוען כי תפיסת הרכבים פגעה במוניטין שלו בקרב לקוחותיו, ומעמיד את שיעור הפיצוי הנתבע בגין מרכיב זה על סך 150,000 ש"ח. אלא שגם בעניין זה לא הובא ולו שמץ של ראיה לנזק הנטען. אמת, כי פגיעה במוניטין היא מטבעה נתון שקשה לכמתו, ובמקרים המתאימים ניתן להעריכה על דרך אומדנה דדיינא (ראו, ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2005)). אלא שבענייננו לא הובאה כל ראיה כי הייתה פגיעה במוניטין, ולא הובאו ראיות שיש בהן כדי ללמד, ולו בקירוב, על מידת הפגיעה לטווח הארוך שספג התובע – אם בכלל – בשל תפיסת הרכבים. זאת, הגם שדומה כי מדובר בעניין שניתן היה להביא לגביו ראיות, גם אם לא מדויקות, כגון נתונים המראים ירידה בהכנסות לאחר התקופה הרלוונטית, נתונים המצביעים על כך שלקוחות מסוימים חדלו מלעבוד עם התובע או הפחיתו את היקף העבודה וכדומה. משהדבר לא נעשה, אין מנוס אלא לקבוע כי רכיב זה לא הוכח.
21.
גניבת ציוד: לטענת התובע, נלקחה מהחניון כמות גדולה של ציוד יקר, אשר שוויו מוערך בסך של 50,000 ש"ח. בדיון התברר, כי ביחס למרבית הציוד מדובר בציוד שנלקח כאשר הנתבעת אפשרה לתובע להוציא את הרכבים והציוד מהחניון. התובע ובנו העידו כי הם ריכזו את הציוד בערימה, ואז החלו להוציא את הרכבים תוך שהשאירו את הציוד ללא השגחה כשהחניון היה פתוח, וכששבו למקום גילו שהציוד נעלם. התובע טוען כי הנתבעת או מי מטעמה גנבו את הציוד, אולם לא הובאה לכך כל הוכחה. החניון נמצא בבניין אשר יש לציבור גישה אליו, וממילא לא ניתן לשלול את האפשרות כי אדם שאינו קשור לנתבעת ביצע את הגניבה. משהתובע השאיר את הציוד כשהחניון פתוח וללא השגחה ולא הוכח שידה של הנתבעת הייתה במעל, לא ניתן להטיל על הנתבעת את האחריות לגניבתו. לטענת התובע, חלק מהציוד נעלם מהחניון עוד לפני פתיחתו על ידי הנתבעת, אלא שטענה זו נטענה באופן כללי וללא פירוט, ובוודאי שלא הוכחה. עוד אציין, כי גם כאן לא הביא התובע ראיות מספיקות לגבי שווי הציוד שלטענתו נגנב.
22.
נזק לרכב: לטענת התובע, לאחד מהרכבים נגרם שבר בפנס הראשי וכן נזק לצבע. התובע צירף תצלום של הנזקים שנגרמו. בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שהנתבעת עיכבה אצלה את הרכב שלא כדין, נכון אני לקבוע כי מוטלת עליה אחריות לנזק זה. אלא שהתובע לא הביא ראיות כנדרש לגובה הנזק. בתצהיר מטעמו אין כלל התייחסות לעלות התיקון. במסגרת הבקשה להבאת ראיות נוספות, צירף התובע הצעות מחיר מהן עולה כי עלות התיקון היא כ-5,500 ש"ח. אין די בכך. נזק לרכב יש להוכיח, בדרך כלל, באמצעות חוות דעת שמאי, כפי שנעשה באין ספור הליכים המתקיימים לפני בתי משפט שלום. זאת, במיוחד כאשר אין מדובר בסכומים נמוכים ולא בוצע תיקון בפועל. התובע לא הביא נימוק של ממש לכך שלא הוגשה חוות דעת שמאי, וממילא מתחייבת המסקנה כי שיעור הנזק לא הוכח. מכיוון שמדובר בנזק שניתן היה להוכיחו בנקל, אין מקום לפסוק בגינו פיצוי על דרך האומדנה.
23.
החזר דמי השכירות: התובע עותר להשבת דמי השכירות ששילם עבור החודש הראשון בסך 5,850 ש"ח. בהתאם לקביעתי לעיל כי התובע היה זכאי להפסיק את הסכם השכירות ללא כל תשלום, הרי שהתובע זכאי להשבה של הסכום ששילם. בהקשר זה יצוין, כי בהסכם נקבע במפורש כי התשלום נעשה עבור חודש השכירות הראשון "החל מ-15.12.15". התובע הפסיק את ההסכם, כדין, לפני מועד זה, וממילא על הנתבעת להחזיר לו סכום זה.
24.
השבת שיק הביטחון: לאור מסקנתנו כי התובע הפסיק את הסכם השכירות כדין וכי לא היה לו כל חוב כלפי הנתבעת, מתבקשת לכאורה המסקנה כי על הנתבעת להשיב את השיק. מכיוון שלפי מה שנמסר לי השיק הוגש להוצאה לפועל וייתכן שמתקיים בעניינו הליך משפטי נפרד, ובהתחשב בכך שמושך השיק אינו צד להליך, איני מוצא מקום ליתן הוראה אופרטיבית בעניין זה. יש להניח כי הנתבעת תפעל בעניין השיק כמתחייב מ

פסק דין
זה (בכפוף, כמובן, לזכותה לערער על פסק הדין).
25.
עוגמת נפש: פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש היא עניין הנתון לשיקול דעת בית המשפט (סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). בהתאם לסעיף, ניתן לפסוק פיצוי בשיעור שייראה לבית המשפט נכון "בנסיבות העניין". נסיבות ענייננו מצדיקות פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש בשיעור ממשי. אין ספק כי השתלשלות העניינים גרמה לתובע עוגמת נפש לא מעטה, שעה ששישה רכבים שלו היו תפוסים בידי הנתבעת ונמנעה ממנו גישה אליהם במשך כחודש וחצי, ובהתחשב בכך שמדובר ברכבי אספנות ייחודיים ויקרים. עוד יש להביא בחשבון בפסיקת הפיצוי את חוסר תום ליבה החמור של הנתבעת, אשר החזיקה ברכבי התובע ללא כל הצדקה וללא אבק זכות, סירבה לפניותיו של התובע לשחרר את הרכבים, וגם כאשר הוצעה לה חלופה שהיה בה כדי להבטיח מעל ומעבר לחוב הנטען, היא סירבה לה. הגם שפסיקת פיצוי אין מטרתה ענישה, הרי שלנתונים המצביעים על חוסר תום לב של המפר יש משקל מסוים (השוו, ע"א 8728/07 אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' מאירסון, פסקאות 43-41 (15.7.2010)). בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני מעמיד את סכום הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 20,000 ש"ח.
26.
הנתבעת טענה בדיון, כי כאשר היה החניון נעול נכנס אליו התובע לפחות פעם אחת דרך חנות הנמצאת במקום, תוך שהטעה את בעל החנות כי קיבל אישור לכך. התובע מאשר כי נכנס לחניון פעם אחת, אולם לטענתו הדבר נעשה באישורה של הנתבעת. איני סבור שיש למחלוקת זו חשיבות לעניינה של התביעה, ולפיכך לא אדרש אליה.
27.
הנתבעת טענה כי היה על התובע להקטין את נזקו, בכך שהיה נענה לדרישת התשלום שלה ומשחרר את הרכבים, תוך שמירת האפשרות לתבוע ממנה סכום זה. לטענת הנתבעת, אין זה סביר כי אדם לא ישלם סך של כ-15,000 ש"ח תוך שבשל כך נגרמים לו נזקים בהיקפים גדולים פי כמה, כנטען בכתב התביעה. יש קושי מובנה בטענה זו של הנתבעת, המבקשת להטיל על הקורבן את האחריות לכך שלא נכנע לדרישה שהופנתה כלפיו שלא כדין. כמו כן, ניתן להניח כי לפחות בתחילת הדרך לא שיער הנתבע כי הדברים ישתלשלו כך שתימנע ממנו גישה לרכבים לתקופה כה ארוכה וכי ייגרם נזק לציוד. מכל מקום, נוכח מסקנתי לגבי שיעור הנזק הנמוך שעלה בידי התובע להוכיח, אין צורך להכריע בטענת הקטנת הנזק.
28.
נוכח המסקנה האמורה לגבי הוכחת הנזק, אין גם צורך להידרש לבקשה להבאת ראיות נוספות. במסגרת הבקשה התבקש צירוף של תמונות של חלק מהציוד שנגנב מהחניון וכן הצעות מחיר בקשר לציוד זה. נוכח מסקנתי כי אין להטיל על הנתבעת אחריות להיעלמותו של הציוד, ראיות אלו אינו רלוונטיות. עוד התבקש צירוף של הצעות מחיר בקשר לנזק שנגרם לאחד הרכבים, אלא שכפי שצוין לעיל ממילא אין די בהצעות המחיר כדי לקבוע את גובה הנזק.
29.
לאור כל האמור, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 30,850 ש"ח. כמו כן, בנסיבות העניין ובהתחשב בכך שהגשת התביעה נדרשה גם על מנת להביא לפתיחת החניון ובחוסר תום ליבה של הנתבעת, תישא הנתבעת במלוא אגרת המשפט ששילם התובע ובשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.






ניתן היום,
כ"ז חשוון תשע"ח, 16 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 53122-12/15 מנשה הללי נ' אורי ובניו בע"מ (פורסם ב-ֽ 16/11/2017)