פסקי דין על עמאר גני

1851/05 בש     26/06/2005




בש 1851/05 מדינת ישראל נ' עמאר גני




10
בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
בש 001851/05

בתיק עיקרי: פ 004102/05
בפני
:
כב' השופט
תאריך:
26/06/2005
בעניין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד
פמ"ח – עו"ד אורית קורין

המבקשת

- נ ג ד -
עמאר גני
ת"ז 026370320
ע"י ב"כ עו"ד
נעמה יאסין
המשיב

החלטה

כללי
ביום 30.5.05, סמוך לשעה 05.30, הוצתה לשכתו של ראש המועצה המקומית אלשג'ור והחדר הסמוך לה. ההצתה גרמה לנזק רב. כחשוד בביצוע ההצתה נעצר עוד באותו בוקר המשיב, עאמר בן גאנדי גני, וביום 8.6.05 הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו את ביצוע ההצתה, וכן עבירות של התפרצות, נהיגה ללא רישיון, שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה. המשיב כופר בביצוע העבירות.
בפני
י בקשת המדינה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. עיקר הדיון נסב על השאלה, האם קיימות במקרה זה ראיות לכאורה להוכחת האישומים.

ראיות לכאורה
אסקור איפוא את עיקרי הראיות שעליהן נסמכת בקשת התביעה, ואדרש לטענות הסניגור בעניין זה. אציין כבר עתה, כי לאחר עיון בחומר הראיות נחה דעתי, כי בחומר החקירה יש פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר להרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

אין חולק, כי מקור השריפה בבניין המועצה היה בהצתה שנעשתה בשני מוקדים. עדת הראייה העיקרית הקושרת את המשיב למעשה ההצתה היא כאוכב לאפי (להלן: "כאוכב"), המתגוררת בסמוך לבניין המועצה ומכירה היטב את המשיב. את הודעתה יש לקרוא במשולב עם הודעותיהם של שני עדים נוספים שנכחו במקום, אם כי אלה לא זיהו את המשיב עצמו.

כאוכב הבחינה לדבריה ברכב המגיע למקום, וממנו יוצא אדם. אותו אדם הלך, לדברי שכנתה אמנה תיתי, לכיוון המועצה. שכנתה גם אמרה לה, שאותו אדם נמצא בתוך המועצה, ואף הוציא את ראשו מהחלון, ולאחר מכן קפץ מהחלון ורץ חזרה לרכב. לדבריה של כאוכב, ראתה את האיש בשלב זה, וזיהתה אותו בוודאות כעמאר גני
, המשיב. על ראשו הייתה חולצה כחולה, אך פניו לא היו מכוסים. לדבריה, היא גם אמרה למשיב באותו מעמד שהיא מכירה אותו. המשיב עלה לרכב וברח מהמקום, ובאותו זמן יצא עשן מחלון בניין המועצה. כאשר "בעל הרכב" היה בבניין המועצה, ביקשה העדה מבנה, אחמד לאפי, לרשום את מספר הרכב, וכך עשה הבן.

הבן והשכנה מאשרים ומשלימים חלקים שונים בעדותה של כאוכב. שניהם ראו אותו אדם יורד מהחלון ונכנס לרכב. אמנה תיתי שמעה לדבריה את שכנתה כאוכב אומרת לאותו אדם שהיא מכירה אותו. אחמד לאפי רשם את מספר הרכב על רצפת בטון בעזרת אבן (4453388; ראו מסמך כח בתיק). מכמה עדויות עולה, שבזמן הארוע ומיד לאחריו אמרה כאוכב, כי זיהתה את המשיב כמי שביצע את ההצתה.

הרכב שמספרו נרשם כאמור, הוא רכב מסוג "רנו", משנת 1988, בצבע כסף (להלן: "הרכב"), והמשיב קושר עצמו לשימוש ברכב זה באותו בוקר. בהודעתו הראשונה במשטרה, ציין המשיב כי בבוקר האירוע היה במסגד (04:30 – 04:00), ולאחר מכן חזר לביתו, ובסמוך לבית עשה "פעילות הליכה". משהזכירו לו את חברו, בעל הרכב, סאלח אסדי (להלן: "סאלח"), נזכר המשיב כי לאחר התפילה במסגד נסע כדי להחזיר לחברו את הרכב (בשעה 05:00 בערך), ולדבריו, עשו השניים שימוש ברכב זה בלילה הקודם עד חצות. אז הביא את סאלח לביתו וחזר עם הרכב אליו הביתה. לדבריו, החזיר את הרכב לסאלח בשעת בוקר כה מוקדמת, מפני שחברו אמר לו שהוא צריך את הרכב כדי לצאת לעבודה. ברם, סאלח החבר, בעל הרכב, הכחיש בהודעתו, כי נסע עם המשיב ברכב באותו לילה, כי המשיב הוריד אותו בביתו, וכי המשיב לקח אז את הרכב בידיעתו.
יצוין עוד, כי עם מעצרו הריח איש משטרה ריח של נפט הנודף מידיו של המשיב (מסמך ג).

על אלה יש להוסיף ראייה נוספת. עם עדי התביעה נמנה רוני פריד ג'אנם. ג'אנם היה שותפו של המשיב לתא המעצר, ועמם היה עצור נוסף בשם יוסף נעמה. שני אנשי משטרה (רס"ב רימון בדין ורס"ב יוסי אלעופר) מסרו במזכרים שכתבו, כי ג'אנם סיפר להם (אחרי שנחקר בתיק אחר), שהמשיב הודה בפני
ו כי הצית את בניין המועצה. בהקשר זה הוסיף ג'אנם, כי שמע את המשיב שולח את יוסף נעמה, אשר עמד להשתחרר מהכלא, בשליחות הנוגעת לעדה כאוכב לאפי: "... שיש אישה בכפר ששמה כוכב שראתה אותו בזמן שהצית את המבנה וביקש ממנו שייגש ויגיד לה שאם היא לא תרד לתחנה ותבטל את התלונה הוא יהרוג את הילדים שלה ויפגע בה כשיצא מהמעצר גם אם זה אחרי שנה או שנתיים" (מסמך סב, וכן מסמך פו). ג'אנם לא היה מוכן למסור על כך עדות במשטרה.

אם נסכם את עיקרי הדברים עד כה בהצטברותם, הרי לפנינו ראיות נסיבתיות חזקות מאוד לכך שהאדם, אשר הגיע באותו רכב בשעת בוקר מוקדמת לאזור בניין המועצה, עלה לבניין, נראה שם, ירד או קפץ מהחלון, רץ לרכב ונמלט מהמקום – הוא מי שהצית את בניין המועצה. נראה שגם הסניגור אינו חולק על כך.
אותו אדם זוהה בוודאות ע"י עדת ראייה כמשיב, והמשיב עצמו הודה כי באותו יום בשעת בוקר מוקדמת עשה שימוש ברכב, רכב שאף זוהה בוודאות כרכב שעמו הגיע המצית לבניין המועצה באותו בוקר. עם מעצרו, הריח איש משטרה ריח של נפט הנודף מידיו של המשיב.
אם לא די בכך, הרי קיימת בנוסף הודייה של המשיב בפני
עציר בתאו בביצוע מעשה ההצתה.

לראיות אלה מבקשת התביעה לצרף את הנקודות המחשידות הבאות:

א. שקריו של המשיב בנוגע לנסיבות השימוש ברכב (כעולה מדברי חברו סאלח).

ב. המשיב התבקש שלא ירחץ את ידיו, אך הוא בכל זאת פתח את הברז "והספיק לשפוך קצת מים על ידיו" (מסמך ג).

ג. התנהגות מחשידה בעת עימות עם סאלח בעל הרכב כשנשארו ביחידות.

נראה, כאמור, כי הצטברותן של כל הראיות האמורות עולה כדי קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים, כנדרש בשלב זה של הדיון בו אנו מצויים.

טענות הסניגור
האם ניתן לומר בשלב זה, כי יש כרסום של ממש בגירסת התביעה, באופן שאינו מקים סיכוי סביר להרשעה בסוף המשפט? לאחר בחינת טענות הסניגור שהושמעו בפני
י – נראה כי התשובה לשאלה זו היא שלילית.

הסניגור ביקש לעמוד על סתירות בין דברי כאוכב לאפי לדברי אמנה תיתי, ואולם עיון בהודעותיהן אינו מביא למסקנה זו, ומכל מקום הדבר צריך להיבחן במשפט עצמו. כאוכב הזכירה בדבריה רכב מסוג "פיאט", ואולם לאור רישום המספר, ברור כי הרכב בו עסקינן הוא רכב מסוג "רנו". אמנה תיתי אכן לא זיהתה את המשיב, ואולם הזיהוי כאן נעשה כאמור ע"י כאוכב לאפי. עיינתי בהודעותיהם של השומר במועצה, סולטן תיתי, ואביו אחמד תיתי, ולא מצאתי בדבריהם פירכה הנוגעת לשעת האירוע או לתיאורו – כטענת הסניגור. לעובדה כי המשיב נראה במסגד סמוך לשעה 04:30 אין חשיבות, משום שההצתה הייתה שעה לאחר מכן.

באשר לדברי המשיב בפני
העציר ג'אנם טוען הסניגור, כי ג'אנם לא היה בתא המעצר אלא עציר אחר, וכי מכל מקום מדובר בעדות שמיעה. הטענה העובדתית תתברר במשפט, ואילו לגבי הטענה השנייה, הרי קבילותה של הודיית נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט היא חריג לכלל האוסר עדות שמיעה (קדמי, על הראיות, חלק ראשון, תשס"ד, עמ' 1). אכן, לאור העובדה שג'אנם לא היה מוכן למסור הודעה במשטרה, אפשר כי תתבקש כאן קבלת ההודייה באמצעות אמרתו בכתב של ג'אנם, מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (ראו קדמי, שם, עמ' 21, 321). כידוע, לפי ההלכה, גם זכרון דברים מספק את דרישת הכתב – ד"נ 23/85 מדינת ישראל
נ' דוד טובול, פ"ד מב(4), 309, 346-358. גם במקרה כזה מדובר בחריג לכלל האוסר עדות שמיעה. אכן, הדבר מחייב זהירות רבה (קדמי, שם, עמ' 12), ואולם זהו עניין למשפט עצמו.

עילת המעצר
המשיב הואשם בעבירות חמורות. העבירה המרכזית היא הצתה של מבנה ציבור שגרמה לנזק רב, ובמקרים מסוג זה מתקיימת ככלל עילת המעצר של מסוכנות לציבור מצד הנאשם. כך הדבר ביתר שאת, כאשר מדובר בנאשם שהוא בעל עבר פלילי מכביד כמו המשיב, שהורשע בעבר במגוון עבירות של איומים, אלימות, תקיפת שוטרים, היזק לרכוש והפרת הוראה חוקית. הוא גם נידון לעונש מאסר כולל בן 16 חודשים בפועל.

בנוסף נראה, כי מתקיימת במקרה זה גם עילת המעצר של חשש לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים. הדבר נובע מהעבירות של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה נשוא כתב האישום. האיום כלפי העדה כאוכב הוא חמור מאוד (ראו גם עמ' 2 לתמלול העימות בין המשיב לבין סאלח). לכך יש לצרף את מה שנראה כחשש העדים מפני המשיב (העציר ג'אנם לא היה מוכן למסור הודעה במשטרה, כאוכב לא הייתה מוכנה לעימות, אחמד לאפי לא היה מוכן לעשות מסדר זיהוי).

אכן, נראה שגם הסניגור לא חלק בפני
י על שאלת התקיימותה של עילת מעצר, אלא ביקש כי תישקל חלופת מעצר.

בתי המשפט אישרו במקרים רבים מעצר עד תום ההליכים בעבירת ההצתה, ולא הסתפקו בחלופת מעצר (ראו למשל בש"פ 1985/94, 1984, אלמוני נ' מדינת ישראל
, תק-על 94(2), 510; בש"פ 5072/02 אשרף כבהה נ' מדינת ישראל
, תק-על 2002(2), 2644; בש"פ 943/05 דוד בן דוד נ' מדינת ישראל
, תק-על 2005(1), 1744).

נראה כי הדברים אמורים ביתר שאת במקרה זה, כאשר אין מדובר בעבירת הצתה בלבד, וכאשר לעילת המסוכנות מצטרפת עילת שיבוש ההליכים וההשפעה על עדים.

למעלה מן הצורך יצוין, כי התובעת מסרה בדיון שהוגשה לתביעה חלופת "מעצר בית" בבית אמו של המשיב בדיר אל אסד, ובפיקוח האם. התובעת מסרה נימוקיה באופן משכנע כנגד חלופה זו, ואולם יוטעם מכל מקום, כי הסניגור לא חזר בפני
י על הצעתו.

לאור כל האמור לעיל, מורה אני על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו בתיק זה.

ניתנה היום י"ט בסיון תשס"ה (26 ביוני 2005) במעמד הצדדים והמשיב.
מנחם פינקלשטיין
, שופט

ד.א.








בש בית משפט מחוזי 1851/05 מדינת ישראל נ' עמאר גני (פורסם ב-ֽ 26/06/2005)