פסקי דין על אסיל מימון אמארה | פסקי דין על סאמר סעיד אגא | פסקי דין על ס.א. מצבעת אחים אגא |

43969-08/15 סעש     29/11/2017




סעש 43969-08/15 אסיל מימון אמארה נ' סאמר סעיד אגא, ס.א. מצבעת אחים אגא בע"מ








בית הדין האזורי לעבודה בנצרת


סע"ש 43969-08-15

לפני:

כב' השופטת הבכירה ורד שפר

נציג ציבור (עובדים) מר עאטף טאטור
נציג ציבור (מעסיקים) מר ראובן גבריאל כהן

התובע

אסיל מימון אמארה

ע"י ב"כ: עו"ד אוסאמה ו'טיב


-

הנתבע
ים
1.סאמר סעיד אגא

2. ס.א. מצבעת אחים אגא בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד מרואן אבו נסאר




פסק דין


1.
לפנינו תביעה בה נטענות הטענות הבאות ונתבעים הסעדים שדלקמן –

א.
התובע עבד בשירות הנתבע מס' 1 חודשיים בראשית שנת 2008, ומיד לאחר מכן בשירות הנתבעת שעסקו של הנתבע 1 הועבר אליה והוא הפך למנהלה ובעל המניות העיקרי שלה, וזאת עד ליום 31/12/14.

ב.
התובע פוטר מעבודתו מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת ומבלי שקוים לו שימוע, לאחר שדרש העלאה בשכרו והכעיס בכך את מנהל הנתבעת.


ג.
שכרו האחרון של התובע עמד על הסך של 7,000 ₪ לחודש.
לפיכך מבקש הוא לחייב את הנתבעת לשלם לו תמורת הודעה מוקדמת בסך של 7,000 ₪ וכן פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בשיעור שכר עבודה בעבור חודש אחד דהיינו סך של 7,000 ₪.
כמו כן ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים לפי "שכר ממוצע" של 6,750 ₪, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

ד.
התובע הועסק מבלי שניתנה לו "הודעה לעובד" בהתאם לחוק, ועל כן מבקש הוא לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי בשיעור של 7,000 ₪.

ה.
לתובע לא ניתנה כלל חופשה בתשלום, ולכן יש לחייב את הנתבעת לשלם לו פדיון חופשה בשיעור שכר עבודה בגין 18 ימים בגין כל אחת משנות עבודתו, לפי שכר יומי של 270 ₪.
ו.
יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע "זכויות סוציאליות" כדלקמן –

1.
דמי חגים בשיעור שכר עבודה בגין 9 ימי חג.

2.
דמי כלכלה.

3.
השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה בסך של 20 ₪ בעבור

24 ימי עבודה בכל אחד מחודשי עבודתו.

ז.
הנתבעת לא הפרישה בגין התובע הפרשות לפנסיה ויש לחייבה לשלם לו פיצוי בשיעור 8.23% משכר כל אחד מחודשי עבודתו (החל מהחודש השביעי) לפי "שכר ממוצע" של 6,750 ₪.

ח.
הנתבעת לא שילמה לתובע שכר עבודה בגין חודש עבודתו האחרון, ויש לחייבה לשלם לו את הסך של 7,000 ₪.

2.
בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים נטענו הטענות העיקריות הבאות –

א.
התובע הועסק על ידי הנתבעת מס' 2 בלבד, ועל כן דין התביעה כנגד הנתבע מס' 1 להידחות בהעדר יריבות.


ב.
התובע לא פוטר מעבודתו אלא זנח אותה והפסיק להגיע לעבודה.

ג.
התובע קיבל את מלוא החופשה בתשלום לה היה זכאי, ובכל מקרה חלק מתביעתו לפדיון חופשה התיישנה והיתרה לא מחושבת בתביעה כדין.


ד.
התובע אינו זכאי לתבוע דמי כלכלה לאחר סיום עבודתו.

ה.
התובע לא זכאי לתשלום השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה שכן קיבל הסעה לעבודה שלה דאגה מעבידתו.


ו.
יתר האמור בתביעה הוכחש באופן כללי.

3.
במעמד הדיון המוקדם שהתקיים בתביעה הובררו הנסיבות והטענות הבאות –

א.
הנתבעת עסקה בצביעת רהיטים.
מאחר ותביעת התובע לדמי כלכלה נשענה על צו ההרחבה בענף הבנייה, ומאחר והתובע לא חלק על כך שהצו האמור אינו חל על הצדדים – חזר הוא בו ממנה.

ב.
משלא היה חולק שהתובע עבד תמורת שכר חודשי, ומשהזכות לדמי חגים מוקנית למי שעובד תמורת שכר שאיננו חודשי – חזר בו התובע מהתביעה לדמי חגים.

ג.
הנתבעת הודתה שלא ניהלה פנקס חופשה וכי התובע זכאי לפדיון חופשה בגין התקופה שלא התיישנה, בכפוף לחישוב שכרו הנכון, שלטענתה פורט נאמנה בתלושי השכר.

ד.
אשר לשאלת היריבות עם הנתבע 1, הבהיר ב"כ התובע כי טענה זו מושתתת על העובדה שהעסק בו עבד התובע היה בבעלות נתבע זה בשני חודשי העבודה הראשונים של התובע, דהיינו בחודשים ינואר ופברואר 2008.

ה.
הנתבעת הודתה שהתובע עבד במשרה מלאה וכי לא ניתנה לו בכל שלב שהוא "הודעה לעובד", והוברר כי אין חולק ששכרו של התובע שולם במזומן.

ו.
הצדדים הסכימו שהיה על הנתבעת להפריש בגין התובע מכוח צו ההרחבה הכללי בדבר פנסיה חובה, וכי לא הופרשו כל הפרשות בגין התובע.

4.
מהאמור לעיל עולה כי עלינו להכריע בשאלות הבאות –


א.
האם קיימת לענייננו יריבות בין התובע לנתבע מס' 1?


ב.
מה היה שכרו הקובע של התובע?

ג.
האם הנתבעת סיפקה לתובע הסעה לעבודה וממנה, ואם לאו האם יש לחייבה לשלם לו השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה ובאיזה שיעור?

ד.
מה שיעור פדיון החופשה לו זכאי התובע?


ה.
מה שיעור הפיצוי לו זכאי התובע בגין העדר הפרשות לפנסיה?


ו.
מה שיעור הפיצוי לו זכאי התובע בגין העדר "הודעה לעובד?


ז.
מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים?
ככל שהתובע פוטר, לפי איזה שכר קובע יש לחשב פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת, והאם הוא זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.


ח.
האם שולם לתובע שכר העבודה בגין חודש העבודה האחרון, ואם לאו
מה היה שיעור השכר בגין חודש זה?


נדון בפלוגתאות דלעיל כסדרן.

5.

האם קיימת לענייננו יריבות בין התובע לנתבע מס' 1?

למעשה, טענת התובע בדבר היריבות עם הנתבע מס' 1 הושתתה בעיקר על העובדה לפיה התובע עבד בשירותו באופן אישי בשני חודשי העבודה הראשונים בטרם עבר העסק לבעלות הנתבעת.
מעבר לכך לא נטענה כל טענה בדבר הצדקה לכאורה לקיומה של הרמת מסך, וודאי שלא הובאו ראיות לעניין זה.
מאחר והתביעה הוגשה בחודש אוגוסט 2015, התיישנו תביעות הנוגעות לתקופה שקדמה לחודש אוגוסט 2008, ומשכך גם ככל שהיו לתובע תביעות בגין החודשים ינואר ופברואר
2008 בהם אין חולק שעבד ישירות בשירות הנתבע מס' 1 – הרי שאלה התיישנו.
משלא נטען לקיומה של הרמת מסך ולא הונחה תשתית לקביעה זו – דין התביעה האישית כלפי הנתבע מס' 1 – להידחות.

6.
מה היה שכרו הקובע של התובע?



א.
התובע טען בתצהירו כי "שכרו הגלובאלי" עמד על סך של 7,000 ₪.

בתמיכה לתצהירו הוגש תצהיר עדות ראשית גם מטעם אביו של התובע,
מר אברהים אמארה (להלן: "מר אמארה"), בו נטען כי מדי חודש היה
בנו מביא לו מעטפה ובה 7,000 ₪, והוא היה מותיר בידיו דמי כיס של
1,500 ₪ והשאר היה משאיר בידיו לפרנסת המשפחה.

הנתבע, מצידו, לא התייחס בתצהירו במישרין ובמפורט לשאלת השכר
הקובע, ורק טען כי שכרו של התובע היה כמפורט בתלושי השכר.

רק בכל הנוגע לפדיון חופשה נטען שכר קובע של 5,000 ₪.


ב.
בישיבת ההוכחות נחקרו המצהירים על האמור בתצהיריהם.
בכל הנוגע לשכרו טען התובע כי בשתי שנות עבודתו הראשונות שולם לו שכר של 5,000 ₪ ולאחר מכן הועלה השכר ל- 7,000 ₪ וכך נשאר עד סיום העבודה.

התובע הוסיף וטען כי מדי חודש היה נותן לאביו את המעטפה ובה שכר

העבודה, ואביו היה משאיר בידיו מתוכה סכום של 300-350 ₪, אולם
שאם היה זקוק לדבר מה אביו היה קונה לו.

בנוסף, נשאל התובע האם היה מקבל מפרעות מעת לעת, והשיב כי אם
היה מבקש 500 ₪ היה מקבל, אבל כי מפרעות ניתנו לו פעם בשנה.

אביו של התובע, מר אמארה, נחקר גם הוא (תוך שיוער שבחלק נכבד

מחקירתו הנגדית של התובע נכח באולם בית הדין ושמע את תשובות בנו
לשאלות שנשאל).

מר אמארה טען כי בנו "מדי חודש הביא בין 5,000 ל – 7,000 ₪", וכי

קיבל מעת לעת מפרעות בשיעור של 500 -700 ₪, ואלה הופחתו מהשכר.

בתשובה לשאלה מה שיעור דמי הכיס שנתן לבנו מדי חודש, השיב כי נתן
לו "100-200 400-500 ₪" .

כאשר עומת עם העובדה שבתצהירו נטען שנתן לו כל חודש דמי כיס בסך
של 1,500 ₪, השיב תשובה מתפתלת ומתחמקת, וכי בעצם אינו ידוע כלל
מה פירוש הביטוי "דמי כיס".

זה המקום לומר כי הן עדותו של התובע והן זו של אביו לא היו עקביות,
כל אחת בפני
עצמה וזו ביחס לזו, והרושם הברור שעלה מדברי שניהם
היה כי כל אחד מהם אמר את שסבר שיתמוך בקבלת התביעה ולאו
דווקא הקפיד לתאר נכוחה את הנסיבות.

לצד זאת, התרשמותנו מעדות הנתבע היתה דומה, כפי שיפורט להלן.

ג.
הנתבע, בחקירתו, טען כי שכרו של התובע עמד, במהלך כל תקופת עבודתו, על סכום של בין 4,600 ל – 5,000 ₪, "כפי שנקוב בתלושי השכר", וכי לא היה חודש בו לא ניתנו לתובע מפרעות.

ברם, אין חולק כי לא היה כל תיעוד למפרעות, ואין להן גם זכר בתלושי

השכר.
מעבר לכך, הגם שהובהר שאין חולק שהתובע עבד במשרה מלאה, והנתבע גם לא טען אחרת בעדותו, עיון בתלושי השכר מראה שבחלק מהחודשים שולם לתובע שכר של מעל 6,000 ₪ (במונחי נטו) ובחלקה שולם לו שכר של כ- 3,500 ₪ תוך שצוין בתלושים שהתובע עבד 17 עד 20 ימים בחודש.
כך או כך, בעוד שהן בדיון המוקדם והן בחקירת הנתבע נטען מצידו כי נוהלו יומני עבודה לפחות בחלק מתקופת העבודה, בהם נרשמה נוכחות העובדים (ללא פירוט שעות העבודה) – לא הוצג עותק מהם, או מכל תיעוד אחר של נוכחות והיעדרות של התובע.
נחזור ונציין שגם ביחס לעדות הנתבע, התרשמותנו היתה כי דבריו נאמרו כדי לתמוך בטענות הנתבעת כפי שהבין אותן, וכי לא הקפיד לתאר את הנסיבות כהוויתן.

לא מצאנו, אם כן, שיש בידינו לבסס ממצאים עובדתיים על עדותו של הנתבע , ולמרבית הצער גם לא על עדות התובע ואביו מר אמארה.
משכך, לא נותר לנו אלא להכריע בנושאים שבמחלוקת לאור נטל ההוכחה המוטל על מי מהצדדים והוראות הדין וההלכה הפסוקה.


ד.
הדין החל -
חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, קובע כי על מעביד למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו, בה יפרטו, בין יתר העניינים "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר ואולם אם נקבע שכר עבודתו על פי דירוג, מכוח הסכם קיבוצי או לפיו – דירוג העובד ודרגתו; וכן "אורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד, לפי העניין" כמו גם נושאים נוספים.
סעיף

5

א. לחוק האמרו קובע כהאי לישנא – "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971".
בנוסף, ממועד כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (החל מיום 1.2.09) מחויב כל מעסיק לנהל פנקס שכר הכולל שורה נתונים
לרבות שיעור השכר, וכן לנהל רישומים של ימי ושעות הנוכחות של העובדים, ומקום בו המעסיק אינו מקיים חובותיו – הוא זה שעליו חל נטל ההוכחה להפריך את טענות העובד בנושא זה.

בענייננו, אין ספק שבהיעדר נתונים בדבר נוכחות התובע ומסמך המסדיר
את תנאי העסקתו, בין על דרך מתן "הודעה לעובד" ובין הסכם עבודה
כלשהו, יש לראות את הנתבעת כמי שעליה להפריך את גרסת התובע.


ה.
נשאלת השאלה האם הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה להפרכת גרסת
התובע לעניין גובה השכר ששולם (כמו גם לגבי נושאים נוספים שילובנו
בהמשך).

כפי שצוין לעיל, מצידה של הנתבעת הובאה אך ורק עדות הנתבע, שלא
התרשמנו שניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים, והוגשו תלושי השכר
שהופקו בגין התובע.
עיון בתלושי השכר מראה שאלה נערכו באופן חלקי וחסר, ועולות מהם תמיהות בנוגע לנתונים שצוינו בהם ושאלת התאמתם לגרסת הנתבעת.
ראשית, ניתן לראות כי חרף הסכמת הצדדים לפיה התובע עבד במשרה מלאה, ניתן לראות כי לפתע בחלק מהחודשים נרשם כי עבד 17 או 20 ימים ובהתאם השכר הועמד על סכומים נמוכים, ומאידך בחודשים מסויימים ניתן לראות רישומים לפיהם שולמו לכאורה פרמיות בשיעורים שונים, וסכומי שכר שעולים במידה ניכרת על הנטען מצד הנתבעת.
בתלושים גם לא נוהל מעקב על ניצול וצבירת חופשה וגם לא מחלה, ואין זכר לתשלומי מפרעות חרף העובדה שנטען שהתובע קיבל מדי חודש מפרעות.

בנסיבות אלה, יקשה לומר שהנתבעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל
עליה.
לצד זאת, גם גרסת התובע לפיה שולם לו מדי חודש, לפחות לאחר שתי שנות עבודה, שכר בשיעור של 7,000 ₪ במונחי נטו – נשענת על כרעי תרנגולת, בין משום שלא היתה עקבית, ובין משום שלא עלתה בקנה אחד עם גרסת אביו, שמסר כאמור שמדי חודש המעטפה ובה שכר העבודה נמסרה לידיו כמות שהיא, ולדבריו שכרו של התובע עמד על סך של בין 5,000 ל- 7,000 ₪.

ניתן אולי לומר, שבנסיבות שכאלה, בהן גרסאות שני הצדדים לוקות בחסר, כי כפות המאזניים מעויינות.

בהינתן איזון זה של כפות המאזניים – יש לתת ביטוי להוראות סעיף 5א
לחוק הודע לעובד או להוראות חוק הגנת השכר שהוזכרו לעיל, ולקבוע
שנפקותו הנה דחיית גרסת הנתבעת וקבלת גרסת התובע.


[ראו, למשל, בשינויים המחוייבים, את הדברים שנקבעו בע"ע (ארצי) 50359-02-16 גלית צור נ' קמיל טרשנסקי שירותי נדל"ן (פורסם בנבו,
06.11.2017)].


אמור מעתה, שמכוח נטלי ההוכחה, יש לקבוע כי שכרו של התובע עמד
על סך של 7,000 ₪ לחודש במונחי נטו.

7.
האם הנתבעת סיפקה לתובע הסעה לעבודה וממנה, ואם לאו האם יש לחייבה לשלם לו השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה ובאיזה שיעור?


נקדים את המאוחר ונאמר כי דין תביעתו של התובע בעניין זה להידחות, ולו
משום שלא הביא שמץ של ראייה באשר לשיעור הוצאות הנסיעה לעבודה וממנה
שהיה עליו להוציא.

נזכיר, כי בכתב התביעה נדרש תשלום בגין רכיב תביעה זה במכפלת 20 ₪ בגין
כל אחד מימי עבודתו.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי לתובע סופקה הסעה למקום עבודתו.

אמנם טענה זו לא הוכחה כדבעי, ועדות מנהל הנתבעת בהקשר זה היתה
פתלתלה ומבולבלת, כאשר מחד טען כי התובע הוסע על ידי בן דודו (שלא הובא
להעיד) ומשעומת עם העובדה שבתלושי השכר הופיעו רישומים בחלק נכבד
בחודשי העבודה של התובע לפיהם שולם לו בגין "נסיעות" סך של 100 ₪, טען
כי כשהיה נהנה מההסעות לא שולם לו רכיב זה וכשלא עמדו לרשותו הסעות
שולם לו כפי שנרשם בתלושי השכר, אולם עדיין – נטל ההוכחה הראשוני
להראות כי עובד נזקק לתחבורה ציבורית כדי להגיע לעבודה וממנה ומה עלותן
של נסיעות אלה – מוטל על העובד, ונטל זה לא הורם כלל.


אשר על כן וכאמור לעיל – דין רכיב זה של התביעה להידחות.

8.
מה שיעור פדיון החופשה לו זכאי התובע?

א.
יש לומר כי הנתבעת הודתה שהתובע לא קיבל חופשה בתשלום , וגם לא המציאה כל אסמכתא או פירוט שהם בדבר חופשה בתשלום שקיבל התובע,
ועל כן לא נידרש לכך שגם בהקשר זה גרסת התובע לא היתה עקבית, ובעוד
שטען בפה מלא כי לא קיבל ולו יום אחד של חופשה בתשלום, הודה בחקירתו הנגדית כי כשהיה מבקש חופשה היה מקבל "אבל אסור יותר מיום אחד"...


ב.
התובע יכול לצבור זכאות לפדיון חופשה בגין שלוש שנות עבודה בצירוף

השנה השוטפת.

לשון אחרת יש לראות מה שיעור החופשה לה היה זכאי בגין ארבע שנות

עבודתו האחרונות, השביעית, השישית, החמישית והרביעית.

בהתחשב בהוראות חוק חופשה שנתית שהיו בתוקף בעת תקופת עבודתו
של התובע וסיומה, בעובדה שהתובע עבד במשרה מלאה ולא הוכחשה
טענתו שעבד בדרך כלל 6 ימים בשבוע, הרי שמספר ימי החופשה להם
היה זכאי בגין השנים האמורות בניכוי ימי המנוחה השבועית (יום אחד

לכל שבוע מלא) – עומד על 50.
בהינתן השכר הקובע שנקבע לעיל, יש לחשב את התשלום בגין יום החופשה כעומד על 280 ₪, ומשכך פדיון החופשה שעל הנתבעת לשלם לתובע הינו 14,000 ₪ (במונחי נטו).
סך זה יהא על הנתבעת לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/01/15 ועד לתשלום המלא בפועל.

9.
מה שיעור הפיצוי לו זכאי התובע בגין העדר הפרשות לפנסיה?

א.
התובע עיגן תביעתו להפרשות פנסיוניות בצו ההרחבה בעניין פנסיה חובה (להלן: "צו ההרחבה").

עיון בצו ההרחבה האמור מראהשהחובה להפריש בגין עובד הפרשות

מכוח הצו נכנסת לתוקפה רק משמלאו לעובד 21 שנה.

בענייננו, התובע ציין כי הוא יליד 1991, ובהעדר תאריך לידה מדוייק נצא

מנקודת הנחה מיטיבה שמלאו לו 21 ביום 01/01/2012.


ב.
על פי צו ההרחבה, שיעור הפרשות המעביד מהשכר (בגין המרכיבים של

פיצויי ותגמולים גם יחד) עמד בשנת 2012 על 8.34%, בשנת 2013 על 10%
ובשנת 2014 על 12%.

בהינתן השכר הקובע שנקבע על ידינו, היה על הנתבעת להפריש בעבור
התובע את הסכומים הבאים –

בגין שנת 2012 – סך של 7,006 ₪, בגין שנת 2013 סך של 8,400 ₪, ובגין
שנת 2014 סך של 10,080 ₪.
בסך הכל היה על הנתבעת להפריש בגין התובע סך של
25,486 ₪, אשר
אמור היה לעמוד לרשותו גם באם לא פוטר מעבודתו.
על כן על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין היעדר הפרשות בסך של 25,486 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מחציון התקופה, דהיינו מיום 01/07/13 ועד לתשלום המלא בפועל.

10.
מה שיעור הפיצוי לו זכאי התובע בגין העדר "הודעה לעובד"?


אין חולק כי הנתבעת לא מסרה לתובע בכל שלב שהוא הודעה לעובד.

בין הצדדים גם לא נלתם בכל שלב שהוא הסכם עבודה שיכול וייתר הוצאת
הודעה לעובד.

בנסיבות אלה, ובתוקף סמכותו של בית הדין לפי סעיף 5(א)(1) לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב- 2002,
ונוכח מכלול נסיבות העניין, כפי שפורטו לעיל, הננו מוצאים לנכון לחייב
את הנתבעת בתשלום פיצוי לתובע בסך של
5,000 ₪.

11.
מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים?

א.
לטענת התובע פוטר מעבודתו.
טענתו זו מוכחשת מכל וכל על ידי הנתבעת.

בנסיבות אלה הוא זה שעליו מוטל הנטל להראות שאכן פוטר.

ב.
כפי שציינו כבר לעיל, גרסתו של התובע לא היתה עקבית, ובגדר האמור גם מכלול הדברים שנאמרו מצידו בכל הנוגע לטענה בדבר פיטוריו.
בכתב התביעה
– נטען כי התובע פוטר לאחר שפנה למנהל הנתבעת בבקשה לתקן את תנאי שכרו, ובקשתו עוררה את זעמו של המנהל עד אשר הודיע לו על פיטוריו.
במעמד הדיון המוקדם
– נטען כי כשבוע לפני סיום יחסי העבודה היחסים עלו על שרטון והנתבע החל להפנות לתובע טענות על איכות העבודה שלו וכי הכל הסתיים בשיחת טלפון מצידו של הנתבע מס' 1, שכללה ויכוח שהגיע לקללות וצעקות והנתבע הודיע לתובע באותה שיחה כי הוא מפוטר. עוד נטען, כי התובע ניסה כמה פעמים לפנות לנתבע לאחר מכן, גם באמצעות אביו, כדי ליישר את ההדורים.
בתצהיר התובע

הוצהר כי


הנתבע

מס' 1 "התחיל

לאיים

עלי

ללא

סיבה

מוצדקת

אשר

התחיל

לשנות

בתנאי עבודה

ללא

הסכמתי
"

יום

תבוא

לעבודה

ויום

לא

תבוא
"
אשר

בסוף

ולאחר

שבאתי

לעבודה ע
"
פ

בקשתו

ולאחר

שראה

אותי

במצבעה

התחיל

לצעוק

ואמר

לי

מי

אמר

לך

לבוא

לעבודה וביקש

ממני

שלא

לחזור

לעבודה

בכלל

ועד

היום

לא

קיבלתי

משכורת

אחרונה"
.
הוסיף התובע והצהיר כי
"

לאחר

שחזרתי

לבית

עם

הודעה

בעל

פה

מהנתבע

מס1


שאני

מפוטר

מהעבודה
,
אשר

הודעתי

לאבא

כי

פטרו

אותי

מהעבודה
,
אבא

שלי

התקשר

לנתבע

מס 1, ביקש

מכתב פיטוריו

אשר

התחיל

לאיים

על

אבא

וסרב

להעביר

מכתב

פיטורין

ואת

תלושי

שכר

והודיע שלא

לחזור

לעבודה" (כך לשון התצהיר).
בחקירת התובע במעמד ישיבת ההוכחות השיב לשאלות שהופנו אליו
כדקלמן –
"
ש.
בשיחת טלפון הסתיימו יחסי העבודה?.
ת.

הנתבע איים עלי בשיחת טלפון. כשסיימתי לעבוד אצלו, הוא
אמר לי לבוא לעבודה, הלכתי לעבודה והוא אמר לי "מי אמר לך
לבוא" ושאצא מפה, ויצאתי והתקשרתי לאבא שלי.
ש.
זאת אומרת שיחסי העבודה הסתיימו כשהיית בעסק ולא
בטלפון.
ת.
לא, הוא אמר לי מולי בעסק שלו לא לחזור ואז אבא שלי התקשר
אליו. גם אני התקשרתי אליו ורציתי את התלושים ומה שמגיע
לי והוא התחיל לאיים עלי.
ש.
אני לא מדבר על מה שביקשת ממנו אחר כך. אני מדבר על סיום
העבודה, איך זה היה, בשיחת טלפון שהוא אמר לך שלא תבוא
ואיים עליך או כשהגעת לעבודה ואז אמר לך.
ת.
כשאני הגעתי אליו וגם בשיחת טלפון.
ש.
איך אפשר שני הדברים ביחד.
ת.

היה לי גם מקליט שיחות.
ש.
אם אמר לך בטלפון שלא תבוא, אז למה באת.
ת.
הוא אמר לי שיש עבודה ובאתי ואיים עלי.
ש.
אז זה לא נכון שהוא אמר לך שלא תבוא לעבודה בטלפון.
ת.
גם בטלפון".

אביו של התובע, לעומת זאת, אמר בישיבת ההוכחות כך –
"ש.
אתה אומר בתצהירך שלאחר שהבן שלך פוטר התקשרת לנתבע.
איך הוא פוטר.
ת.
הוא הלך לעבודה והתקשר אליו, שם הוא גירש אותו באיומים.
ש.
למה הוא התקשר אליו כדי ללכת לעבודה.
ת.
כי הוא הושיב אותו בבית והבטיח לו כל יום שמחר מחרתיים

תהיה עבודה.
ש.
כמה זמן ישב בבית.
ת.

כמעט חודש, פלוס מינוס.
ש.
אתה מדבר על חודש 12/14.
ת.
אני מדבר על חודש לפני, כמעט כל יום ישב בבית ולא ידענו מה
קורה, אם יש עבודה מחר או מחרתיים. מספרים אני לא יודע.
ש.
אתה דיברת עם הנתבע וביקשת מכתב פיטורים.
ת.
כן, והתחיל לאיים.
ש.
ומה עשית עם זה.
ת.

סגרתי את הטלפון, לא יכולתי לשמוע את זה. הבן שלי פוטר, הוא
גירש אותו מהעבודה, הוא ישב בבית וחיכה לעבודות הבאות.

ש.
למה לא תבעתם.
ת.
חיכיתי שהוא יחזור אלי".

יוער כי אביו של התובע, מר אמארה, נכח בעת שהתובע נחקר בעניין
נסיבות סיום יחסי העבודה, ושמע את תשובותיו.

מכל מקום, עיננו הרואות שגרסת התובע בכל הנוגע לשאלה באיזה אופן
בדיוק פוטר היתה בלתי עקבית ולא ברורה, וכאמור, גם בהקשר זה לא
היה בידינו לבסס עליה ממצאים עובדתיים.

בנסיבות אלה אנו קובעים שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל
עליו, להראות כי פוטר, ועל כן דין תביעותיו להשלמת פיצויי פיטורים,
תמורת הודעה מוקדמת, ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין – נדחות בזאת.

12.
האם שולם לתובע שכר העבודה בגין חודש העבודה האחרון, ואם לאו מה היה שיעור השכר בגין חודש זה?


משאין חולק שהתובע עבד חודש עבודה מלא בדצמבר 2014, הרי שנטל ההוכחה
מוטל על הנתבעת להראות כי שכרו החודשי שולם.

משנטען מפורשות בכתב התביעה ששכר זה לא שולם, היה על הנתבעת להיערך
להוכחת טענתה לפיה חרף ההכחשה – התשלום בוצע.

מצד הנתבעת הובאה רק עדות הנתבע שטען ששלח את השכר לתובע עם בן דודו
של האחרון (שבהזדמנות אחרת בעדתו טען שהתובע ואותו בן דוד רבו בניהם),
אלא שאותו בן דוד לא הובא למתן עדות והסברו של הנתבע לכך היה דחוק ולא
משכנע.

התוצאה היא שהעד היחיד מטעם הנתבעת אפילו לא יכול היה לומר מידיעתו
האישית שהמעטפה ובה שכרו של התובע נמסרה לו.

המסקנה המתבקשת היא שהנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה
להראות כי שכרו האחרון של התובע שולם.


משקבענו כי שכרו של התובע עמד על סך של 7,000 ₪, הרי שעל הנתבעת לשלם
לו סך זה במונחי נטו, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/01/15
ועד לתשלום המלא בפועל. (נעיר כי מצאנו לנכון להפחית את פיצויי ההלנה כדי
הפרשי הצמדה וריבית כדין שכן שוכנענו שמנהל הנתבעת סבר שהשכר אכן
שולם לתובע, הגם שלא הורם נטל ההוכחה בעניין זה).

13.
זכאות התובע לדמי הבראה –

נעיר, כי בכתב התביעה של התובע לא נכלל רכיב של דמי הבראה.

רכיב זה הופיע לראשונה בתצהיר התובע מבלי שהתבקש תיקון התביעה ומבלי
ששולמה אגרה בגינו.

יחד עם זאת, אין חולק שלתובע לא שולמו דמי ההבראה המגיעים לו, והנתבעת
גם התייחסה לגופה של הזכות, ובתצהיר מנהל הנתבעת אף נכלל חישוב מטעמו
לגבי גדרי זכאות התובע לדמי הבראה.
בנוסף, הגם שבראשית ישיבת ההוכחות הודיע ב"כ הנתבעת על התנגדותו באופן
כללי להרחבת חזית, לא הובאה התייחסות ממוקדת לעניין דמי ההבראה,
ואפילו בסיכומיו, הועלו טיעונים לגופה וגדריה של הזכאות לדמי הבראה ולא
לעצם דרישתה חרף העובדה שלא נכללה בכתב התביעה.

האיסור "לשנות חזית" עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא. [ראו, למשל, ע"ע (ארצי) 593/08
מרכז סיעודי נאות השרון בע"מ – עיסא וולא, (פורסם בנבו) (7.9.10) ; ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו - ישראל בע"מ (פורסם בנבו)( 08.11.2009)].
בענייננו, אין מדובר בזכות שעצם קיומה או היקפה טעונים הוכחה על ידי התובע, ומקורה בדין.
זאת ועוד – ניתן בהחלט לראות את הנתבעת כמי שנתנה הסכמתה לבירור הזכאות לזכות זו, למצער מכללא.

בהתחשב בויתקו, זכאי התובע לדמי הבראה בעבור שבעה ימי הבראה בגין כל אחת משתי שנות עבודתו האחרונות.
במועד הרלבנטי לענייננו, עמד שיעור התשלום בגין יום הבראה במגזר הפרטי על סך של 378 ₪.
משכך אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך של 5,292 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/01/15 ועד לתשלום המלא בפועל.

14.
סיכומו של דבר –



א.
תביעת התובע כנגד הנתבע מס' 1 נדחתה בהיעדר יריבות.

ב.
אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים –
1.

פדיון החופשה בסך של
14,000 ₪ (במונחי נטו), וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/01/15 ועד לתשלום המלא בפועל.
2.
פיצוי בגין היעדר הפרשות פנסיוניות בסך של 25,486 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/13 ועד לתשלום המלא בפועל.
3.
פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 5,000 ₪, אשר אם לא
ישולם בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין יישא הפרשי הצמדה
וריבית מהיום עד לתשלום המלא בפועל.
4.

סך של 7,000 ₪ (במונחי נטו), וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/01/15 ועד לתשלום המלא בפועל.
5.
דמי הבראה בסך של
5,292 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/01/15 ועד לתשלום המלא בפועל.
6.
הוצאות משפט בסך של 600 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪.

15.
במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על

פסק דין
זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין
הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ח, 29 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.







מר עאטף טאטור
נציג ציבור (עובדים)

ורד שפר

שופטת בכירה

מר ראובן גבריאל כהן
נציג ציבור (מעסיקים)







סעש בית דין אזורי לעבודה 43969-08/15 אסיל מימון אמארה נ' סאמר סעיד אגא, ס.א. מצבעת אחים אגא בע"מ (פורסם ב-ֽ 29/11/2017)