פסקי דין על האחים ליאון משה שלום תורג'מן בע"מ | פסקי דין על אילן מליחי | פסקי דין על מליחי אילן – קבלנות בנין |

4481-05/14 א     01/12/2017




א 4481-05/14 האחים ליאון משה שלום תורג'מן בע"מ נ' אילן מליחי, מליחי אילן – קבלנות בנין בע"מ








בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו



ת"א 4481-05-14 האחים ליאון משה
1 בדצמבר 2017
שלום תורג'מן בע"מ נ' מליחי ואח'


לפני:



כבוד השופט גיא הימן


ה
תובעת
:

האחים ליאון משה שלום תורג'מן בע"מ


נגד

ה
נתבעים
:
1. אילן מליחי
2. מליחי אילן – קבלנות בנין בע"מ



בשם התובעת:
עו"ד אברהם דב ורבנר

בשם הנתבעים:
עו"ד יוסי רייטר


פסק-דין
ההליך והטענות
1.
זוהי תביעה כספית לחיובה של חברה, היא נתבעת 2, בהפרתו של חוזה ולחיוב בעלֵיה, נתבע 1, באחריות אישית. סכום-התביעה הוא 190 אלף ש"ח, שמא 200 אלף ש"ח ואולי 131 אלף ש"ח, תלוי היכן תביטו – בכותרת לכתב-התביעה, בסיפא לו או בסיכומי-התובעת.

2.
נתבעת 2 זכתה במכרז לביצוען של עבודות בשירותה של עיריית תל אביב-יפו, בבית-הספר "
תל נורדאו
" שברחוב מנדלי מוכר ספרים בעיר. ביום 2.6.2013 היא נקשרה בהסכם של קבלנות-מִשנה עם התובעת. התובעת נטלה על עצמה לבצע את העבודות בפועל. הוסכם כי שׂכרה יהיה 90 אחוזים מן התמורה, שתשלם עיריית תל אביב-יפו לנתבעת. התמורה תשולם לפי חשבונות, שיעמידו הצדדים לאישורה של העירייה. מה שתאשר העירייה – תשולם בגינו תמורה.

התובעת עבדה. היא הגישה חשבון. לשיטתה, הסתכמה תמורתן הכוללת של העבודות שביצעה בסך של 340,880 ש"ח לפני מע"מ. מן הסכום הזה שולם לתובעת, לפי טענתה, סך של 178,100 ש"ח לפני מע"מ. מן היתרה, שלפי חשבונה עמדה על 162,780 ש"ח, הסכימה התובעת להפחית שני מרכיבים: סך השווה ל-15.7 אחוזים מסכום-התמורה, לפי הֶסדר-הנחה שקשרה הנתבעת עם עיריית תל אביב-יפו; ועוד סך השווה לעשרה אחוזים מסכום-התמורה, בגין הֶסדר-הנחה שבין התובעת לבין הנתבעת. מנגד הוסיפה התובעת צמד אחֵר של מרכיבים: שבעה אחוזים מיתרת-התמורה בגין "התייקרות"; ועוד סך של 28,500 ש"ח בגין "נזקים ועיכובים שנגרמו לנו בשטח". בסך הכול עמדה יתרת-החובה שבחשבון על סך של 160,646 ש"ח לפני מע"מ. בתוספת מע"מ, בן 18 אחוזים כשיעורו אז, נטען לחוב בן 189,562 ש"ח. את הסכום הזה דרשה התובעת מן הנתבעת לשלם לה. לשם-הבהירות אביא את החשבון, כפי שהוגש לנתבעת ביום 15.12.2013 ומובא בנספח ח' לתצהירו של מנהל-התובעת,
מר משה תורג'מן
:

"סה'כ לפי מכרז:
340,880 [ש'ח, לפני מע'מ]
פחות חשבון חלקִי [ששולם]:
178,100 -
סה'כ במחירי מכרז:
162,780
15.7% הורדה לפי מכרז:
25,556 -

137,223 [טעות החישוב היא במקור]
7% התייקרות בערך:
9,605 +

146,828
הנחה 10% לקבלן מליחי:
14,682 -

132,146
תוספת על נזקים ועיכובים:
28,500 +
סה'כ:
160,646 ש'ח
מע'מ 18%:
28,916 [+]
סה'כ לתשלום:
189,562 ש'ח".

כבר בנקודה זו מתעוררת קושיה: כמפורט לעיל, והתובעת עמדה על כך נחרצות בכתב-תביעתה ובתצהיר שהגישה, שילמה לה הנתבעת, לפי חשבון חלקי, סך של 178,100 ש"ח לפני מע"מ. הנתבעת חלקה על כך, אלא שבניגוד למצופה היא טענה כי שילמה לתובעת דווקא
פחות
– סך של 144,068 ש"ח לפני מע"מ. לאמוֹר – חישובי-התובעת מציגים תמונה טובה פחות מבחינתה-היא.


ענין, שמשום מה נשמט מחשבונה של התובעת הוא תוספת להסכם בין הצדדים, שהובאה בנספח השני לתצהירו של מנהלה,
מר תורג'מן
. בין הצדדים הוסכם, וכך היה, כי הנתבעת תשלם לתובעת מקדמה בת 70 אלף ש"ח, שתשקף עבודות בשווי של 80 אלף ש"ח. בלשון ההסכם: "סוכם שהצ'ק ע'ס 70,000 ש'ח שניתן לתורג'מן יכסה עבודה בסך של 80,000 ש'ח שתאושר ע'י המפקח [מטעם העירייה]". הפחתה זו, בת 8,474 ש"ח לפני מע"מ (10,000 ש"ח כולל מע"מ), לא מצאתי בחישוביה הנזכרים של התובעת.

3.
יחסיהם של הצדדים נתפסו בשרטון. הנתבעת לא הוסיפה מאום על מה ששולם. בכתב-הגנתה היא לא הכחישה, שלא פרעה את החשבון עד תומו. לשיטתה היו העבודות, שביצעה התובעת, חסרות ולקויות עד מאד. מרכיב מרכזי בן – התקנתה של מערכת לכיבוי-אש, לא בוצע כלל. במרכיבים אחרים היו החומרים או הביצוע מאיכות ירודה. כשהוער על כך לתובעת, תחת שתתקן את הליקויים הללו היא חדלה, כנטען, מלעבוד ואף ביקשה לחבֵּל באתר-העבודות כדי להפעיל לחץ על הנתבעת. זו נאלצה לשכור את שירותיהם של אנשי-מקצוע חלופיים על מנת להשלים את המלאכה. אפילו, שההסכם קבע חובה לתובעת למלא חפירות, שנדרשו בביצוע-העבודות ולסלק פסולת שהצטברה, היא לא עשתה כן. גם את אלה נאלצה הנתבעת לממן מכיסה. בסך הכול, לפי טענתה של הנתבעת, הסבה לה התובעת נזק בן יותר מ-62 אלף שקלים. את הסכום הזה, סבורה ההגנה, יש להפחית מכל חיוב אשר נותרה הנתבעת חבה לתובעת לפי ההסכם.

הסדר-הגישור ופסק-הדין החלקי
4.
בעוד ההליך תלוי ועומד הודיעו הצדדים לבית-המשפט כי עלה בידם לגבש, באמצעותה של מגשרת, הֶסדר חלקי. ביום 29.3.2015 ניתן (
כבוד השופטת ר' פינצ'וק
) תוקף של פסק-דין חלקי לאמוּר באותו הסדר. זמן רב לאחר מכן – הועבר התיק לטיפולי. בדיון הראשון בקדם-משפט לפנַי, ביום 9.2.2017, נשאלו הצדדים מה לשיטתם נותר עוד במחלוקת. על כך השיב בא-כוחה של התובעת: "הכל. לא הוסכם כלום" (פרוטוקול, בעמ' 2, ש' 13-12). מנהל-התובעת,
מר תורג'מן
, הוסיף: "לא ידעתי שיש פסק-דין. אני לא יודע מזה" (
שם
, בעמ' 5, ש' 2). זולת התמיהה, שתשובות אלו מעוררות, מצוי בן קושי ממשי. הסדר-הגישור, כפי שיוסבר עוד להלן, צמצם את היקפה של התביעה – הן מבחינת העילה והן בהיבט הסכום. בכל זאת המשיכה התובעת, כאילו כלום, לעמוד על תביעתה המקורית. היא לא שעתה לשום הערה של בית-המשפט בנדון.

5.
בהסדר-הגישור הוסכם כלהלן: נציג-התובעת יגיש למפקחת מטעמה של עיריית תל אביב-יפו, לשם אישור, את החשבון הסופי בגין העבודות, שביצעה התובעת לבדה. אחר כך תגיש הנתבעת לעירייה את החשבון בגין כְּלל העבודות שבמכרז, לרבות אלו שבוצעו באמצעותם של קבלני-משנה אחרים וטרם שולמה תמורתן. העירייה תבחן את החשבונות הללו ותחליט אם לאשר ומה. את התמורה, שתשלם העירייה בגין העבודות שאושרו, היא תעביר לידיה של הנתבעת. זו תַקצה לתובעת, ככל שטרם שילמה לה את חלקה, 90 אחוזים מסכום-התמורה בגין העבודות שביצעה זו.

הכול, למעט בשלושה ענינים שבהם, אפילו תאשר העירייה את העבודות ותשלם עליהן לנתבעת, יימשך הבירור בבית-המשפט. במחלוקת נותרו הסוגיות הבאות: [א] תשלום בגין מערכת לכיבוי-אש, שלגביו הוסכם בהסדר-הגישור החלקי כי "חלק מהעבודה לא נעשתה ע'י התובעת אלא ע'י הנתבעת או מי מטעמה" (פִּסקה 5(א) להסדר-הגישור); [ב] תשלום בגין עבודות למילוי-אדמה, להידוק-הקרקע, לריצוף (במקרה המתאים) ולהשבתם של פני-הקרקע לקדמתם, במקומות שבהם הונחו קווים; ו-[ג] תשלום בגין סילוק-פסולת מאתר-העבודה.

הסדר-הגישור ובעקבותיו פסק-הדין החלקי לא דיברו, מטוב ועד רע, בנזקיה הנטענים של
התובעת
. לאמוֹר, אותה דרישה נזכרת לתשלום של 28,500 ש"ח בגין "נזקים ועיכובים שנגרמו לנו בשטח" – דרישה, שאיננה מענינה של העירייה וממילא לא יכׂלה להיות חלק ממה שהועמד לאישורה, ירדה מן הפרק. שוב אין היא עומדת להכרעה בהליך שלפנַי. ממילא, לא הוכחו נזקים כאלה, כל עיקר, בראיותיה של התובעת. עוד לא כלל הסדר-הגישור את תשלומו של מרכיב של "התייקרות", שאין להוסיפו אל החשבון. מן העבר האחר לא נכללה בהסדר-הגישור, ובהתאם וִיתרה על כך הנתבעת בסיכומיה, את אותה "הנחת-קבלן" בסך עשרה אחוזים, שלפי ההסכם המקורי נדרש היה להפחית מן הסכום שישולם לתובעת.

כמוסכם בהסדר-הגישור, הגישה התובעת חשבון סופי לאישורה של העירייה. אחר כך התקיימה פגישה בין נציגת-העירייה,
גב' סילביה מסלר
, לבין
מר תורג'מן
. סיפר מנהל-התובעת בעדותו:

"ישבתי איתה אחרי הגישור. עבדנו בשני שלבים. היא ביקשה ממני להפריד את החשבונות, היה כיבוי אש וביוב. היא ביקשה ממני להפריד את החשבון לשני החשבונות והפרדתי לה. ישבנו קודם כל על החשבון של הביוב [ואחר כך על החשבון של כיבוי האש]" (פרוטוקול, מעמ' 16,ש' 16).

6.
לאחר בחינתו של החשבון הכולל אישרה בו העירייה עבודות, שתמורתן עלתה על מה שכבר שולם לתובעת. לאמוֹר – הוכרה יתרה לתשלום. ברם, לשיטתה של הנתבעת עמדה יתרה זו, לכל היותר, על סך של 55 אלף ש"ח. בין, שסכום זה הגיע כבר לידיה של הנתבעת ובין שעליה לעשות עוד משהו כדי לקבלו מן העירייה, הרי שלפי הטענה הוא נמוך מן הסכום, שלגביו הועלתה טענת-הקיזוז – כזכור, למעלה מ-62 אלף ש"ח. תוצאתו של הקיזוז הזה, אליבא דנתבעת, היא כי שוב אין היא חייבת לתובעת מאום.

דיון
7.
שתי שאלות צריכות, אפוא, לפְנים: ראשית, מה אישרה העירייה לתובעת בגין עבודות, שטרם שולמה עבורן תמורה? ושנית, כלום יש ממש בטענה כי מן הסכום הזה יש לקזז הוצאות, שנגרמו לנתבעת?

החשבון שאושר בעיריית תל אביב-יפו
8.
בנספח ו' לתצהיר-הנתבעים צורף החשבון הסופי בגין עבודותיה של התובעת, כפי שאושר בעיריית תל אביב-יפו. החשבון הזה הקיף את כל עבודותיה המאושרות של התובעת מראשית ועד סוף. על גבי המסמך, שהועבר לאישורה של העירייה, הוסיפה בכתב-יד את תיקוניה המפקחת מטעם-העירייה,
גב' סילביה מסלר
. חלק מהסעיפים – לא אושר. בחלק תוקנו מספרי-הסעיף או הכמויות. יחד – החשבון וההערות – היו מה שאישרה העירייה בקשר למכלול-עבודותיה של התובעת. אין מחלוקת על כך, שהמופיע בנספח ו' לתצהיר-הנתבעים הוא החשבון המאושר הסופי. אישר זאת גם
מר תורג'מן
בעדותו:

"נספח ו' לתצהירו של מר מליחי זה היא [נציגת-העירייה] אישרה ב-20 ומשהו לדצמבר [2015]. ב-24/12, משהו כזה, היא אישרה את החשבון הזה, היא אישרה את החשבון הזה אבל עם סעיפים חסרים" (פרוטוקול, בעמ' 19, ש' 9-4).

אפילו, ש
מר תורג'מן
לא שָׂבע נחת ממה שאישרה העירייה – וליתר דיוק: ממה שמיאנה זו לאשר – לא עלה בידו לשנות את עמדתה, אף לא באמצעות פּנִייה לנציג אחֵר מטעמה. נספח ו', נותר החשבון הסופי שאושר לתובעת בגין עבודותיה. אביא, בלשונה, מחקירתו הנגדית של מנהלה:

"ש.
יש לך חשבון אחֵר מאושר על ידי העירייה?
ת.
לא, זה מה שישבנו והיא, ולא סיימנו אותו.
ש.
וזה מה שהגברת מסלר הסכימה לאשר, נכון?
ת.
עם סעיפים חסרים.
ש.
נכון ש[זה] ההסדר שהגברת מסלר הסכימה לאשר?
ת.
ואמרה לי: 'תפנה לאילן [נתבע 1], אני שילמתי לאילן. שאילן ישלם לך'.
ש.
ואני אומר לך שגברת מסלר [–] זה מה שהיא אישרה וזה לא מצא חן בעיניך אז פנית גם למר המלט ואמרת לו: 'זה מה שמסלר מאשרת לי ואני לא מבסוט מזה'.
ת.
נכון, נכון.
ש.
מר המלט שינה לך את החשבון?
ת.
לא שינה".


(פרוטוקול, בעמ' 20, ש' 27-3)

העירייה לא ראתה עין בעין עם
מר תורג'מן
חלק מן המרכיבים, שהועברו לאישורה. היא מיאנה להוסיף על החשבון. הדבר הזה היה למורת-רוחו של מנהל-התובעת, אך לפי המוסכם בהסגר-הגישור ולפי מיהותם של הצדדים לתביעה זו – איננו עומד להכרעה בפרשה שלפנַי. את מה שאישרה העירייה היא שילמה, כמוסכם, לנתבעת 2. העירייה הפנתה את
מר תורג'מן
ל
מר מליחי
, על מנת שהתובעת תקבל את תמורתן של העבודות שביצעה ממה, ששולם לנתבעת.

9.
חשבון-מאושר-סופי זה
לא

היתוסף
לחשבון הקודם שאושר, כמפורט בראשית-הדברים, כי אם
כָּלל
אותו. לאמוֹר, מה ששולם בעבר לתובעת נכלל בחשבון הסופי הזה ופורט בו. כך סיפרה
גב' מסלר
בחקירתה הנגדית: "זה [נספח ו'] – [חשבון] לכל העבודות. כן, זה הסופי" (פרוטוקול, בעמ' 37, ש' 24 ובעמ' 38, ש' 6). היא חזרה ונשאלה ברחל בתך הקטנה: "זה חשבון סופי שאת אישרת או יש מסמך נוסף שאישרת?" והשיבה: "לא, אין [מסמך נוסף]" (
שם
, בש' 11 ו-23). בהמשך-עדותה, אם נותר עוד משהו לא ברור, שָׁבה נציגת-העירייה והסבירה:

"[נספח ו'] זה מה שאילן מליחי
הגיש [לאישור-העירייה], כן. על הטיוטה [הזו] ישבתי עם מר תורג'מן. זה החשבון הסופי שמאושר על ידי העירייה, כן, נכון. כן, כן, זה מה שאני, הנה, כתוב פה. [ישבתי] עם מר תורג'מן על מה שהוא הגיש, הוא הגיש את החשבון הזה. זה מה שאישרת[י], את מה שמופיע בדפים הללו. בכפוף לשינויים שביקשתי, שעשיתי. זה חשבון שאילן [
מליחי
] הדפיס על סמך מה שסגרנו [
גב' מסלר
ו
מר תורג'מן
], כן. אני הוספתי, תיקנתי את זה, מחקתי. היה חסר סעיף. זה מה שמגיע, זה עבודות שהוא [התובעת] ביצע" (
שם
, מעמ' 48, ש' 14).

נספח ו' – סעיפי-העבודות שהועברו לאישור, חלקם אושר וחלקם תוקן בידיה של
גב' מסלר
– לא כלָל "שורה תחתונה" של הסכומים המעודכנים בעקבות הערותיה של העירייה. בלשונה של המפקחת: "לא עשו פה מתמטיקה" (
שם
, בעמ' 52, ש' 4). הסְכִימה, בסופו של פירוט, הובאה במסמך נוסף, זה שצירפו הנתבעים בנספח ז' לתצהירם. היה זה העתקו ה"נקי" של החשבון הסופי, לאחר שהוטמעו בו הערותיה של
גב' מסלר
. השוואתם של נספחים ו' ו-ז' זה לזה מגלה כי סְכִימה זו – נכונה היא, כמעט עד לשקל האחרון. לכל היותר נפלה בה טעות בת 90 אגורות, כנדמה בסעיף שמספרו 57.01.890. לאמוֹר, הסכום הסופי, שבו נוקב נספח ז', הוא נכון וזהה לאמוּר בנספח ו', בתוספת כשקל אחד ואותו אוסיף, ללא פקפוק, לזכותה של התובעת.

החשבון הסופי היה מפורט למדי. הוא כלל את סעיפי-העבודות לפי מספרן, מהותן, הכמויות שנדרשו והמחיר. נמנו בו שני חלקים: בראשון סוכמו עבודות בגין "כיבוי אש + מים". הסכום הכולל שאישרה העירייה, לפני מס ערך מוסף, הועמד בחלק זה של החשבון הסופי על 165,950 ש"ח (וצריך להיות, כאמור: 165,951 ש"ח). חלק שני וכותרתו פשוטה: "חשבון", דיבר בעבודות-הביוב. הסכום שאושר בגין אלו, לפני מע"מ, הועמד על 101,032 ש"ח. לאמור, יחד הסתכמה התמורה, ששילמה העירייה לנתבעת 2 בגין עבודותיה של התובעת, ב-266,983 ש"ח לפני מע"מ.

את הסכום הזה, לפי ההסכם שבין הצדדים ולאורו של פסק-הדין החלקי, היה על נתבעת 2 לשלם לתובעת, בניכוי אותם סכומים ששולמו לה "על החשבון", לרבות הסך של 8,474 ש"ח (10,000 כולל מע"מ); ובניכוי הנחה בסך 15.7 אחוזים לפי ההסכמה עם העירייה. לסכום שהתקבל נדרש להוסיף מס ערך מוסף, אלא שלצורך ההכרעה כאן יובאו הערכים לפני מע"מ, מן הטעם שבמועד ובו הוגש החשבון היה שיעור החיוב במע"מ – 18 אחוזים – גבוה משיעורו כיום. בסך הכול, לפני מס ערך מוסף, עמד החשבון הסופי לתשלום על סך של 194,086 ש"ח. בניכוי מה, שכבר שולם לתובעת "על החשבון", נותרה הנתבעת חייבת לתובעת סך של קצת למעלה מ-50 אלף ש"ח לפני מע"מ. הנה הפירוט:

סכום מאושר, כיבוי אש ומים:
165,951 (ש"ח, לפני מע"מ)
סכום מאושר, ביוב:
101,032
סה"כ חשבון סופי:
266,983 (ש"ח, לפני מע"מ)
הפחתה 15.7% לפי תנאי-המכרז:
41,916 -
10% רווח קבלני, שנותר לנתבעת:
22,507 -
סה"כ חשבון סופי לאחר הפחתות:
202,560 (ש"ח, לפני מע"מ)
סכום ששולם "על החשבון":
144,068 -
הפחתה לפי נספח להסכם:
8,474 -
יתרת-חובה:
50,018 (ש"ח, לפני מע"מ)

המרכיבים שבמחלוקת
10.
לאחר שמיעת-הראיות באתי לכלל מסקנה כי עלה בידיה של הנתבעת להראות יסוד לכל אחד ואחד מ
ראשי
-ההוצאות (להבדיל מ
שיעורן
), שנגרמו לה בשל מחדלי-התובעת: המרכיב של כיבוי-האש; מרכיב המילוי של חפירות והשבת פני-הקרקע לקדמתם והמרכיב של פינוי-פסולת מאתר-העבודה. לא בכל המרכיבים הוכח, כל צורכו, שיעור-ההוצאות שהוצאו.

כיבוי-אש
11.
כפי שכבר צוין, בהסדר-הגישור הודתה התובעת כי היא לא השלימה את הנדרש במרכיב זה של העבודות ועל כן נאלצה הנתבעת לדאוג להשלמת הדרוש. העידה על כך אסמכתא נוספת בכתובים – חשבונית, שצורפה בנספח הרביעי לתצהירו של
מר מליחי
, מאת "
ע.מ שרברבות
", עוסק מורשה בתחום האינסטלציה. חשבונית זו נרשמה כנגד "עבודת אינסטלציה בי[ת הספר] תל נורדאו ת[ל אביב]". קדמה לה הצעת-מחיר מפורטת למדי, שבה נרשם כי העבודות הן באספקה, בפירוק ובהרכבה של ארונות לכיבוי-אש ושל צנרת (נספח ד',
שם
).

הנתבעת גרסה כי משנתברר לתובעת, שאת העבודות הללו נדרש יהיה לבצע גבוה מעל לפני-הקרקע והדבר ייקר את מחירן, היא מיאנה להשלימן.
מר תורג'מן
, מצדו, הטיל את האשמה על הנתבעת. בחקירתו הנגדית הלין תחילה מנהלה של התובעת על האופן שבו הועמדו לרשותו התוכניות לביצוען של העבודות. ברם, לאחר שהתלונה הושמעה מפיו כל צורכה נעשה נהיר כי, לאמתו של דבר, לא בה מצויה הסיבה לאי-השלמתן של העבודות לכיבוי-אש:

"ש.
נכון שאתה הגעת לשלב של עבודות כיבוי אש ואמרת למר מליחי שזה יקר לך וקשה לך עבודות בגובה?
ת.
לא.
ש.
לא?
ת.
אני אגיד לך מה אמרתי. המהנדס, לעבודה הזאת יש לי פה תכניות, לא עשה ככה, סכמות, לא עשה איזומטריה, לא כלום. אני לא ידעתי מאיפה לגשת, מאיפה ללכת. הוא לא בא אפילו להסביר מאיפה הוא רוצה להיכנס, הוא לא, הוא לא בא להסביר. והבניינים האלה קיבלו מים גם מכמה כיוונים, אתה מבין, מכמה שעונים לבניינים.
ש.
ולכן לא ביצעת את העבודות כיבוי אש?
ת.
מה?

ש.
ולכן לא ביצעת את העבודות כיבוי האש?
ת.
לא, [את] עבודות כיבוי אש [לא ביצעתי] בגלל שהוא [
מליחי
] לא הרכיב לי פיגום.
ש.
אה, הוא צריך להרכיב לך פיגום?
ת.
בוודאי.
ש.
למה הוא צריך, למה?
ת.
הוא הקבלן הראשי, לא אני הקבלן הראשי. אני לא מרכיב פיגומים. היא [
גב' מסלר
] יודעת, הוא היה צריך להרכיב לי פיגום, הוא לא הרכיב את הפיגום, מה אני אעשה לו? וחוץ מזה לא היה, לא היה שם, את כל התכניות אני אראה אותם כבודו, כל התכניות אין לא איזומטריות, לא סימונים, לא חתכים, לא שום דבר. ככה לא מביאים תכניות".

(פרוטוקול, מעמ' 30, ש' 28)

הנה כי כן, ביסודו של דבר לא תלתה התובעת את אי-השלמתה של העבודה בכֶּשל בתוכניות, שממילא לא בוארה מהותו והוא לא הוכח לפנַי בשום ראיה. אלא, טענתה הייתה כי הנתבעת לא לקחה על עצמה את העמדתו של פיגום, שנדרש לביצוען של העבודות מעל לפני-הקרקע. הקושי בגרסה זו הוא כפול:
ראשית
,
מר תורג'מן
השמיע אותה, לראשונה, בחקירתו הנגדית. זכרה לא בא בכתב-התביעה או בתצהיר של עדותו הראשית. לא הוצגה לי, עוד, כל אסמכתא לתלונה, שהושמעה בנדון באוזני-הנתבעת במהלכן של העבודות.
שנית
, ביקשתי לתור בחומר, שהניח מי מהצדדים לפנַי, אחר התחייבות כלשהי של הנתבעת לבצע בעצמה חלק מן הנדרש בעבודות הללו, ולוּ בהתקנתו של פיגום. לא מצאתי לכך שום אחיזה. "היא", והכוונה ל
גב' מסלר
, אולי "יודעת", לשונו האמורה של מנהל-התובעת, ואולי אין היא יודעת. דא עקא, שאף לא שְׁאלה יחידה בנדון הפנה אליה בא-כוחה של התובע בחקירתה הנגדית. אמת, לסופה של בחינה לא עלה בידי-התובעת להראות כי הנתבעת אחראית להוצאה הנוספת שנגרמה לה, לנתבעת, בהשלמתן של העבודות. על התובעת היה להשלימן אך היא לא עשתה כן.

החשבונית לקבלן החלופי נרשמה על סך של 59,322 ש"ח לפני מע"מ. ברם לא את מלואו של הסכום הזה ביקשה הנתבעת לנכות מחיובה לתובעת. היה זה רק את מה שהוא, לשיטתה, ההפרש בין התמורה לתובעת לבין עלויות-הביצוע, הגבוהות יותר, באמצעותו של הקבלן החלופי – 29,867 ש"ח לפני מע"מ. אך הגיוני הוא, בעינַי, כי קבלן-משנה מזדמן, הנשכר אד-הוק לביצוען של עבודות מעטות, יהיה יקר יותר מקבלן-משנה כמו התובעת, שנשכר לביצוען של עבודות בהיקף רחב ולוֹ מערכת-יחסים ארוכה עם הנתבעת. בנספח ד'1 פירטה הנתבעת את מרכיבי-ההפרש, כפי שצמח בהשוואה למחירון-המכרז (נספח ד'2). תשלומו של הסכום הנוסף, עילתו ושיעורו המדויק הוכחו, להשקפתי, כל צורכם בראיות אלו.

מילוי-חפירות והשבת-הקרקע לקדמתה
12.
בתצהיר של עדותו הראשית ביאר נתבע 1 לאמור: ""על התובעת היה[,] לאחר הנחת הקווים, לדפן את הצינורות בחול נקי, למלא באדמה, לבצע הידוק ולהחזיר [את] מצב פני הקרקע לקדמותו. בפועל התובעת השאירה חפירות פתוחות והנתבעת נאלצה למלא את החפירות באדמה ולבצע הידוק של הקרקע" (פסקה 10.2 לתצהיר). סעיף 57.01 לתנאי-המכרז (נספח ב' לתצהיר) פירט את מרכיביה של החובה להשבתם של פני-הקרקע לקדמתם, לרבות מילוין של חפירות בחול משני סוגים: בשלב ראשון – חול-ים נקי ואחר כך חול אינרטי בעל תכונות, שניקבו גם הן בתנאי-המכרז.



מר תורג'מן
נשאל על כך בחקירתו הנגדית. גרסתו הייתה כללית, מעורפלת ולא נתמכה בראיה חיצונית. כך אמר: "אני מילאתי עד הסוף עם הפועלים, מילאתי, כיסיתי. הוא, אילן, לקח צינורות מים סך הכול[,] לא עשה לא הידוק לא שום דבר. עד הסוף, כן. אני מילאתי, ידנית". הוא נשאל, ברחל בתך הקטנה, "כולל הידוק? גם הידקת? גם הידקת וגם דיפנת הכול?" והשיב: "כן, הכול. זה היה חול מילוי". היות, שכאמור נדרש חול בעל מרכיבים מיוחדים, הייתה השאלה הבאה: "איפה החשבונית, מן הסתם קנית חול בשביל זה?". על כך השיב מנהלה של התובעת: "אין לי אני חשבונית. כל השטח היה חול מילוי, תל אביב ידועה, זה הכול חול מילוי, אין שם חול, חול רגיל" (פרוטוקול, בעמ' 23, ש' 29-9). להשקפתי, לא הוכח כי התובעת ביצעה מרכיב זה של העבודות. הנתבעת נאלצה לעשות זאת במקומה.

בפסקה 10.2 לתצהירו כתב
מר מליחי
כי בסך הכל, לפני מע"מ, הוציאה הנתבעת בעבודה הזו סך של 17,784 ש"ח, בחלוקה הבאה:


א.
4,500 ש"ח בגין שלוש משאיות של חול לדיפון (1,500 ש"ח לכל משאית);

ב.

3,200 ש"ח בגין שני ימי-עבודה של טרקטור (1,600 ש"ח לכל יום);

ג.

3,750 ש"ח בגין חמישה ימי-עבודה של פועל (750 ש"ח לכל יום);

ד.

3,750 ש"ח בגין עבודה של פועל ושל כלִי-הנדסי להידוק-אדמה;

ה.

2,584 ש"ח בגין רווח קבלני בשיעור של 17 אחוזים.

בנספח א' לתצהיר הזה צירפה הנתבעת אוסף של תעודות-משלוח ושל חשבוניות מאת גורמים שונים. נכתב כי הללו התייחסו לפינוי-הפסולת מאתר-העבודה, מרכיב שאליו אתייחס עוד מעט. ברם לפי מהותן של החשבוניות נהיר, וכך הוסבר גם בסיכומי-הנתבעת, כי הן הקיפו עוד הוצאות, שנקשרו באורח ברור בהשבתם של פני-הקרקע לקדמתם.

אינני שותף למסקנה כי הנתבעת ביקשה לשוות, שלא בהגינות, נפח מופרז לאותן ראיות. אמנם, חלק מן החשבוניות ומתעודות-המשלוח, שצורפו בנספח א' לתצהירו של
מליחי
, לא נגע למיזם הנדון – כזכור, בית-הספר "תל נורדאו" שברחוב מנדלי מוכר ספרים. את זאת ניתן היה להבין על נקלה מפְּרטים, שבחלק מתעודות-המשלוח והתייחסו לכתובות אחרות.
מר מליחי
עצמו הודה בכך בחקירתו הנגדית (פרוטוקול, מעמ' 56, ש' 22 ואילך). ברם הנתבעת הסבירה כי אינה מבקשת לייחס לתובעת אלא את אותם מרכיבים בחשבוניות ובתעודות-המשלוח אשר נגעו למיזם הנדון. הקושי, להשקפתי, איננו בְּניסיון ליצור תמונה ראיתית מנופחת וכוזבת אלא, פשוט, בהנחתן די הצורך של ראיות לתמוך כל אחד ואחד ממרכיביה-הוצאותיה הנטענות של הנתבעת. שכן, יש להטעים שניים אלה: ראשית, חזקה על הנתבעת כי, כחברה מיומנת וותיקה, היא דואגת להחזיק אסמכתא כדין לכל הוצאה והוצאה מהוצאותיה. שנית, לא אוכל להסתפק ב"הדגמות" ובהפניות חלקיות לחשבוניות, כפי שעשתה הנתבעת בסיכומיה. כל הוצאה, שמבקשים להניח לפתחה של התובעת, יש לתמוך באסמכתא מדויקת ומתאימה אשר ניתן לקשור באורח פוזיטיבי, ושלא על יסוד השערות, למרכיב-ההוצאה הנטען.

במה, שרלוונטי לעבודות בפני
-הקרקע מצאתי רק חלק מן האסמכתאות, שבנספח א' לתצהיר-
מליחי
, מספק. שתי חשבוניות, מס' 17332 ומס' 18064, מן הימים 20.8.2013 ו-30.9.2013 בהתאמה, נרשמו בגין שימוש ב"מהדק-אדמה". סכומיהן, לפני מע"מ, היו 405 ש"ח ו-135 ש"ח (בעיגול). מתוך שלוש חשבוניות, שנרשמו בגין ימי-שימוש בטרקטורון "בובקט" (מספריהן 0011; 0038 ו-0517), ניתן לייחס למרכיב זה של העבודה – יומיים. בסך הכל, לפי המפורט בתצהיר הוצאו 1,600 ש"ח לפני מע"מ לכל יום. ליתר-המרכיבים שפורטו – לא מצאתי אסמכתא בחשבוניות. קביעתי היא כי עלה בידיה של הנתבעת להציג אסמכתאות לחלק מן הוצאות בראש זה של עבודות, בסך של 3,740 ש"ח לפני מע"מ, בתוספת רווח קבלני בן 17 אחוזים כמבוקש, ובסך הכול 4,376 ש"ח לפני מע"מ.

פינוי-פסולת
13.
נמצאתי תוהה במה אחוזה עמדתה של התובעת כי היא נשכרה לבצע את העבודות במיזם, אך את הפסולת שצמחה מכך היה על הנתבעת לפַנות בעצמה. לא זו בלבד שלדבָר הזה אין שום זכר בהסכמות שבין הצדדים – בכתובים או אפילו על-פה; ולא זו בלבד שמתקשה אתה ליישבו עם ההיגיון, אלא שנהיר כי אין הוא נובע מתכליתה של ההתקשרות. הרעיון של היקשרות עם קבלן-משנה נקשר, לכל אורכה של הדרך, בכך שהנתבעת לא תבצע בעצמה שום עבודה פיזית. קבלני-המשנה הם שיעַבדו, ובהתאם הם שיגרפו לכיסם את מרב-התמורה. כל שתותיר הנתבעת בידיה הוא מרכיב-מעט של מעין "רווח יזמי" או, ליתר-דיוק, את מה ששוִוים המוניטין שלה בעירייה והעובדה כי זו האחרונה הפקידה בידיה את המיזם.

אמת, מלאכת-פינויה של פסולת, שנוצרה כמרכיב-לוואי מתחייב של העבודות שבוצעו, הונחה גם היא לפתחם של קבלני-המשנה ובנדון כאן: של התובעת. סבורני כי
מר תורג'מן
ידע זאת היטב ואין כמו תשובותיו הרעועות בחקירה הנגדית לשקף את הדברים:

"ש.
תאמר לי בבקשה, אתה את הפסולת מהאתר אתה פינית?
ת.
פסולת מהאתר זה הקבלן [הראשי] צריך לפנות.
ש.
לא אתה?
ת.
עכשיו, הפסולת שלי, לא, אני צריך להסביר. הפסולת שלי זה היו 15 בריכות שפירקתי וצינורות ביוב שפירקתי, זה הכול. זה אפילו לא מכולה אחת. אפילו לא אחת, לא מכולה אחת. לא, זה הקבלן צריך לפַנות. הוא מקבל 10 אחוז ממני, הוא צריך לפַנות.
ש.
איפה זה כתוב שהוא צריך לפנות? הרי האתר הזה... אתה, אתה קבלן מקצועי שעובד עם העירייה כבר מעל לעשרות שנים, נכון?
ת.
אני עובד עשרות שנים, נכון.
ש.
אתה יודע שלפי הספר של העירייה העבודות הללו כוללות פירוק ופינוי הפסולת, נכון?
ת.
נכון. ואם היה נגיד שזה על חשבוני אחד, זה מכולה אחת, זה הכול.
ש.
ואתה לא פינית אבל שום... יש לך מכולה שפינית מהאתר?
ת.
לא, זה הקבלן [הראשי אחראי לפנות], זה אני מוכן לשלם לו מכולה אחת על הדבר הזה, זה הכול".

(פרוטוקול, מעמ' 21, ש' 31)

דא עקא, שאפילו בְּעלוּתה של מכולה אחת לא נשאה התובעת. היא לא שילמה לנתבעת מאום בגין ראש זה של הוצאות. בפסקה 10.1 לתצהירו פירט
מר מליחי
את ההוצאות בגין פינוי-פסולת מאתר-העבודה:


א.
3,200 ש"ח בגין שני ימי-עבודה של טרקטור (1,600 ש"ח לכל יום);

ב.

1,600 ש"ח לשני מכלים של אשפה (800 ש"ח לכל מיכל);

ג.

7,500 ש"ח בגין עשרה ימי עבודה של פועלים (חמישה ימים לכל אחד משני הפועלים; 750 ש"ח ליום-עבודה של פועל יחיד);

ד.

2,091 ש"ח בגין רווח קבלני בשיעור 17 אחוזים.

אלא, שגם כאן לא עלה בידי לאתֵר בראיותיה של הנתבעת אסמכתאות לכל המרכיבים הללו. מן החשבוניות, שכפי שכבר צוין מתייחסות לעבודה של טרקטורון "בובקט", ניתן לייחס למרכיב הזה את היומיים הנטענים ובסך הכל 3,200 לפני מע"מ. שתי תעודות משלוח בלבד של מכולות לפינוי-אשפה נקשרות, לפי הרשום בן, במיזם הנדון ומספריהן 0677 ו-1273. חשבוניות, המתייחסות לתעודות-משלוח אלו יש שתיים – מס' 41516 ומס' 42202 מן הימים 31.7.13 ו-29.11.13 בהתאמה (
מר מליחי
העיד, שפינוי-הפסולת תם לכל המוקדם בחודש נובמבר 2013 – פרוטוקול, בעמ' 54, ש' 21). הסכום הרלוונטי בחשבוניות הוא 850 ש"ח לכל מכולה לפני מע"מ, ובסך הכול 1,700 ש"ח לפני מע"מ. בגין ראש זה של עבודות הוכחו, אפוא, הוצאות בסך של 4,900 ש"ח, בתוספת רווח קבלני בן 17 אחוזים ובסך הכול – 5,733 ש"ח לפני מע"מ.

14.
אסכם ואומר: לפניו של בית-המשפט הוכח בראיות כי הנתבעת נדרשה להוציא מכיסה סך של 39,976 ש"ח, לפני מע"מ, בביצוען של עבודות שהאחריות להן הייתה על התובעת. סכום זה יש לנכות מן התמורה החוזית. הסכום הזה נמוך מסכומה, הנקוב לעיל, של יתרת-החיוב – 50,018 ש"ח. את ההפרש, סך של 10,042 ש"ח לפני מע"מ, יש לפסוק לזכותה של התובעת בתיק זה.

חיוב בגין עוגמת-נפש
15.
חלק מן הקושי, שמעורר ציונם של סכומים שונים בראש-התביעה ובסופה, מסלקת העובדה כי סך של 10,000 ש"ח תבעה התובעת "עבור עוגמת נפש רבה, שנגרמה לה" (פִּסקה 33 לכתב-התביעה). בתצהירו הבהיר
מר תורג'מן
כי, לאמתו של דבר, עוגמת-הנפש הזו נגרמה לו-עצמו. על עוצמתה של עוגמת-הנפש ניתן היה לעמוד בנקל מדברים, שהשמיע האיש בדיונים שלפנַי והוסיף והעלה בכתובים. דא עקא כי
מר תורג'מן
עצמו לא נמנה ברשימת-התובעים. יחידה מצויה בה התובעת, שהיא חֶברה ולא יישות בשר ודם.

פסיקתנו הכירה בזכויות-שונות, העומדות בדין הישראלי לתאגיד וכמותן גם בחובות ובהן, למשל, החובה לנהוג בתום-לב ובהגינות. הוכר, עוד, הכוח להעניש תאגיד בגין עבירות שבן הוא חטא. עינינו חזו, אפילו, בשיגורה של חֶברה אל שירות-המבחן על מנת שיחווה את דעתו קודם שייגזר דינה בפלילים (הוראה שבוטלה בפסק-דינו, בהרכב מורחב, של בית-המשפט העליון בדנ"פ 8062/12
מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ
, מפִּסקה 28 לפסק-דינו של
כבוד הנשיא (בדימוס) אשר גרוניס
(פורסם באתר הרשות השופטת, 2.4.2015)). ברם עוגמת-נפש, במובנה המשפטי, תוכל חברה לתבוע אך במקרים חריגים שבחריגים ובהם נהיר כי נתקיימה זהות מוחלטת בינה לבין בן-אנוש, עד כי לא נותרה בנדון משמעות לאישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. דרך כלל אין תאגיד סובל עוגמה, ממש כשם שאין הוא רווה נחת, צער או שמחה בפעולותיו. מושכלות-יסוד הן אלו ומוטב להכירן. על הכלל, ועל החריג לו, עמד באחת הפרשות
כבוד השופט מישאל חשין
:

"כעיקרון אין מניעה לפסוק פיצויים בגין עוגמת נפש ­כאמור
בסעיף 13 לחוק ה[חוזים] תרופות
– ואולם בענייננו הבעלים הינם חברה, וחברה, כעיקרון, אין היא סובלת מעוגמת נפש. במקרים מיוחדים אפשר שייפסקו פיצויי עוגמת נפש לחברה-אדם, והוא במקום שניתן לזהות חברה ואדם (ע"א 345/89
נאות דברת

נ' מעליות ישראליפט בע"מ
, פ"ד מו(3) 350, 359 (1992)).

ראו גם ע"א 5465/97
קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה – נתניה
, פ"ד נג(3) 433, 450 (
כבוד השופטת דורית ביניש
) (1999); ע"א 8588/06
דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ
, בפסקאות 32-30 לפסק-דינה של
כבוד השופטת אילה פרוקצ'יה
(פורסם באתר הרשות השופטת, 11.11.2010). השוו לע"א 2239/06
אמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה
, בפסקה 17 לפסק-דינו של
כבוד המשנה לנשיאה ריבלין
(פורסם באתר הרשות השופטת, 28.11.2007).


נסיבותיו של המקרה שלפנַי, והתובעת ממילא לא ניסתה להראות אחרת, אינן קולעות בשום פנים לחריג זה שבפסיקה. אין זהות בין התובעת לבין
מר תורג'מן
. מסך של התאגדות חוצץ בינם – לטוב ולרע. זכות לפיצוי בגין עוגמת-נפש לא קמה לתובעת.

(העדר) אחריותו של נתבע 1
16.
ניכר ב
מר תורג'מן
כי מלא הוא וגדוש טענות נגד
מר מליחי
. לפי המפורט בסיכומי-התביעה – באורח סתמי, ללא נימוק ובלא שהובאה על כך ראיה כלשהי – חב נתבע 1 "באחריות אישית ופרטנית לכל התחיבויות נתבעת 2" (הפִּסקה הראשונה לכתב-הסיכומים). כתב-התביעה אפילו ידע לספר על תלונה, שהוגשה נגד הלה למשטרת ישראל. עובר לסיכומי-התשובה חשב
מר תורג'מן
, וכנדמה לא הסבירוֹ עורך-דינו אחרת, כי ניתן להניח לפניו של בית-המשפט מכתב, המגולל את מסכת-הצרות שגרם לו, לטענתו,
מר מליחי
. נתבקש אפוא לחייבו יחד עם הנתבעת ולחוד.

דא עקא, שההסכם נושא-התובענה נקשר עם נתבעת 2 לבדה.
מר

מליחי
לא היה, ואיננו, צד לו. ממילא הוא לא התחייב לערוב, אישית, להתחייבויותיה של החברה, שאלמלא כן ודאי הייתה התובעת מניחה לפנַי ראיות לכך. כלליו של המשפט מחייבים, אפוא, כי תביעה לחיובו האישי תׂאחז עצמה בעילה להרמתו של המסך, החוצץ בין האיש לבין החברה שבבעלותו. עילה כזו לא הראה, אפילו לא ניסה להראות, כתב-התביעה. ממילא אין לה זֶכר בתצהירו של
מר תורג'מן
או בכל ראָיה אחרת. מבין העילות, שמכוחן מכיר הדין בהרמתו של מסך-ההתאגדות, לא הוכחה כאן אף לא אחת. מאליו מוליך הדבר לדחייתה של התובענה נגד נתבע 1.

התוצאה
17.
התביעה נגד נתבע 1 נדחית. התביעה נגד נתבעת 2 מתקבלת באופן חלקי בלבד, במובן זה שעל נתבעת זו לשלם לתובעת את יתרת-חובה בסך, לפני מע"מ, של 10,042 ש"ח. דא עקא, שסכום זה של זכייה עומד על
כחמישה אחוזים
מן הסכום שנתבע בכתב-התביעה. זהו סכומה של תביעה, המתבררת בהליך פשוט במידה ניכרת ושלא נדרש לקיים בו, כפי שארע כאן, לא פחות מחמש ישיבות באולם-המשפט. אגרה בגין תביעה, שזהו סכומה, הייתה אף היא נמוכה לאין שיעור ממה ששולם. נמוך היה גם שכר-הטרחה אשר לפי
כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000.
מנגד, לפי אותם כללים ממש עומד שכר-הטרחה בהתגוננות מפני תובענה, שסכומה הוא 200 אלף ש"ח,
על קרוב ל-17 אלף ש"ח – מעל ומעבר לסכום-הזכייה כאן.


עם דבר זה קשה להשלים. חוששני כי התובעת גררה את הנתבעים לתביעה מורכבת מעל ומעבר לנדרש, שלא היה כל מקום להגישה נגד נתבע 1, ושערכיה היו מופרזים עד מאד אף בהתייחס לנתבעת 2. במקרים מתאימים מוליך הדבר לחיובו של תובע, אפילו שזכה, לשאת בהוצאותיו העודפות של הצד השני והלכה למעשה – לשלם לו יותר מסכומה של הזכייה. ראו, בייחוד, ע"א 164/54
היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' לבני
, פ"ד ט 1107, 1117 (1955); ע"א 419/80
הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אווז בע"מ
, פ"ד לו(4) 433, 436 (1982); ע"א 4494/97
סלאח נ' סלאח
, בפסקה העשירית לפסק-הדין (פורסם באתר הרשות השופטת, 4.1.2000); ע"א (מחוזי תל אביב) 1815/08
עו"ד וינוגרד נ' שלמה רשת מוסכים ושרותי דרך בע"מ
, בפסקה השלישית (פורסם במאגרים, 25.10.2009); ע"א (מחוזי תל אביב) 2384/01
פלש נ' צימרינג
, בפסקה השמינית (פורסם במאגרים, 29.8.2004); יואל זוסמן
סדרי הדין האזרחי
(שלמה לוין עורך) 545 (1995). לא ארחיק עד כדי כך, אך סבורני כי בנסיבותיו של הענין אין מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות-משפט, גם לא בשכר-טרחה של עורך-דין.

בתוך 30 ימים מיום, שקיבלה לידיה פסק-דין זה, תשלם נתבעת 2 לתובעת סך של 10,042 ש"ח, בתוספת מע"מ בשיעורו היום.

ניתן היום, י"ג בכסלו התשע"ח, 1 בדצמבר 2017, שלא במעמד-הצדדים.












א בית משפט שלום 4481-05/14 האחים ליאון משה שלום תורג'מן בע"מ נ' אילן מליחי, מליחי אילן – קבלנות בנין בע"מ (פורסם ב-ֽ 01/12/2017)