פסקי דין על ד"ר יוליה כרמלי | פסקי דין על עו"ד ענבר רון

54432-05/14 א     04/12/2017




א 54432-05/14 ד"ר יוליה כרמלי נ' עו"ד ענבר רון








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 54432-05-14 כרמלי נ' שמעון


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
אחסאן כנעאן


תובעת

ד"ר יוליה כרמלי
ע"י עוה"ד אהרון מרגלית


נגד


נתבעת

עו"ד ענבר רון
ע"י עוה"ד יובל שמיר




פסק דין


תביעה לנזקים שנגרמו לתובעת ד"ר יוליה כרמלי
(להלן:
כרמלי
)
בגין ייצוג משפטי שניתן לה
על ידי הנתבעת עו"ד ענבר רון
(להלן:
עורכת הדין
) בכל הקשור להליך גירושין שניהלה הראשונה כנגד בעלה לשעבר ויתר העניינים הכרוכים בו.

הצדדים לתובענה ורקע לתביעה

1.
כרמלי רופאה מומחית בתחום ההרדמה וטיפול הנמרץ בבית חולים "העמק" בעפולה. עורכת הדין בעלת משרד עצמאי בתחום דיני המשפחה והירושה.
במהלך חודש ינואר 2013 פנתה כרמלי לעורכת הדין - לאחר שקיבלה המלצה עליה מחברה קרובה בשם שרה (להלן:


שרה
) -
על מנת להתייעץ עמה בכל הקשור
לנקיטת הליכים משפטיים כלשהם כנגד בעלה, בשים לב לכך שהיחסים בינה לבינו עלו על שרטון.

כרמלי ועורכת הדין ניהלו משא ומתן ביניהם בכל הקשור להסכם שכר הטרחה והנושאים שימסרו לטיפולה. במקביל לתקופה זו נעשתה פנייה למגשר שיגשר בין בני הזוג ונוצר מצב בו בעלה של כרמלי הקדים אותה והגיש תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני בחיפה בעוד הליך הגישור נמצא בעודו באיבו.

2.
ביום 19/2/13 נחתם הסכם בין כרמלי ועורכת הדין למתן שירותים משפטיים,
במסגרתו נקבע שעורכת הדין תייצג את
כרמלי בתביעה שהגיש הבעל בבית הדין הרבני, בהגשת תביעה לכתובה, הכנה וייצוג
כרמלי בתביעת מזונות ומשמורת בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה ובטיפול בצו הגנה במידת הצורך. כנגד זה תשלם
כרמלי לעורכת הדין שכ"ט עו"ד בסך של 57,000 ₪ בתוספת מע"מ
(להלן:


ההסכם הראשון
).
במעמד החתימה שילמה
כרמלי לעורכת הדין סך של 10,000 ₪.

ביום 11/3/13 נחתם הסכם שכ"ט נוסף (להלן:

ההסכם השני
), כאשר על הסיבה לכך נעמוד בהמשך. במועד זו מסרה כרמלי לעורכת הדין עשר המחאות ע"ס 5,661 ₪ כל אחת וזאת מעבר לתשלום שכבר שולם לעורכת הדין על חשבון שכר הטרחה.

ביום 19/5/13 התקיים דיון בבית הדין הרבני בחיפה במעמד כרמלי, עורכת הדין, בעלה של
כרמלי ועורך דינו. כעולה מפרוטוקול הדיון (ר' נספח 7 לתצהיר עורכת הדין) הגיעו עורכי הדין להסכמות לפיהם ימונה אקטואר, שמאי ובאי כוח
הצדדים ימונו ככונסי נכסים למכירת 2 דירות שבבעלות כרמלי ובעלה. כן נקבעה אחריות הורית משותפת ולצורך חלוקת הזמן ההורי יופנו הצדדים ליחידת הסיוע. עוד הוסכם שהצדדים ינסו להגיע להסכמה בעניין המזונות. עורכת הדין הצהירה לפרוטוקול כי בשלב זה
כרמלי שומרת על זכותה לתבוע את כתובתה.

ביום 4/7/13 הודיעה
כרמלי לעורכת הדין כי היא מפסיקה את הייצוג המשפטי
וביום 7/7/13 הגישה בקשה לבית הדין הרבני לשינוי ייצוג ומינויו של עו"ד אלון שטרצר (להלן:

עו"ד שטרצר
) כבא כוחה של
כרמלי וככונס נכסים מטעמה. בקשה זו אושרה ע"י בית הדין בהחלטתו מיום 14/7/13.

3.
עם הפסקת הייצוג הורתה
כרמלי לבנק שלה שלא לכבד את חמשת השיקים האחרונים שהיו בידי עורכת הדין. ביום 3/2/14 הגישה עורכת דין את השיקים שהיו בידה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל (תיק הוצל"פ 13-01685-14-1).
כרמלי הגישה התנגדות לביצוע השיקים
וניתנה לה רשות להתגונן ובעקבותיה נוהל הליך
בפני
כב' הרשם הבכיר מורני בבית משפט השלום בקריות בתא"מ 52399-03-14. ביום 15/2/15 ניתן

פסק דין
על ידי כב' הרשם הבכיר מורני (להלן:
פסק הדין בתביעה השיטרית
).

במקביל להליך שהתנהל בבית משפט השלום בקריות
הגישה
כרמלי את התביעה שלפני. בפתח ישיבת ההוכחות
נדרשתי להכריע בטענה האם פסק הדין
בתביעה השיטרית מקים
השתק פלוגתא באשר לחלק מן הסוגיות המועלות לפני.
בהחלטתי מיום 7/3/17 קבעתי כי מתקיים השתק פלוגתא ביחס לקביעה לפיה שני נושאים
שנמסרו
לטיפול עורכת הדין לבצע לא בוצעו על ידה והם: אי הגשת תביעות לכתובה ולמזונות ואך ורק לגבי נושאים אלה. כמו כן הסכום שהופחת בשל טענות אלו בבית משפט הקריות משכר הטרחה המגיע על פי ההסכם
אף הוא מקים השתק פלוגתא ואין מקום לפתוח אותו להתדיינות מחודשת. פסק הדין בתביעה השיטרית קבע כי יתר הטענות שמעלה כרמלי יוכרעו במסגרת התביעה המונחת לפניי. אי לכך, ובאשר לשאר טענותיה של
כרמלי בתובענה דנן
יש צורך להכריע.

טענות הצדדים

4.
בכתב התביעה טענה
כרמלי כי עורכת הדין לא עמדה בהתחייבויותיה עפ"י הסכם שכר הטרחה
ולא ביצעה את המוטל עליה: כתבי התביעה בגין הכתובה והמזונות לא הוגשו כלל, כתב התביעה בגין משמורת הוגש אך לא לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה כמתחייב עפ"י הסכמי שכר הטרחה, אלא, לבית הדין הרבני ועורכת הדין לא עמדה על קבלת כתב הגנה מטעם בעלה של
כרמלי. למעשה כל הטיפול המשפטי והייצוג אותו קיבלה כרמלי מעורכת הדין נסוב סביב נושא כינוס הנכסים בלבד בו בזמן שענייני המעמד האישי פינו את מקומם. נטען כי עורכת הדין הובילה והכשירה את הדרך לכך שכרמלי תיכנס להליך של כינוס נכסים לגבי שני נכסי נדל"ן אשר בבעלותה ובבעלות בעלה לשעבר מבלי שהיא או בעלה לשעבר ירצו בכך. לטעמה הליך כינוס הנכסים היה מיותר לחלוטין ושירת את עורכת הדין בלבד. עורכת הדין ביצעה אך ורק פעולות לקידום הכינוס כגון מינוי שמאי. נטען כי התנהלותה של עורכת הדין אינה עומדת ואינה עולה עם דרישות הדין וההלכה הפסוקה לרבות דיני האתיקה בכל הקשור לתום לב והגינות הנדרשת במערכת היחסים שבין עו"ד ולקוח ובמיוחד כאשר עו"ד משמש ככונס נכסים.
הליך הכינוס יש בו לגרום נזק לכרמלי שכן הוא כרוך בהוצאות ובשכר טרחה נוסף לכונסים בעוד שלכרמלי ובעלה לשעבר זכות ראשונים לרכוש את הנכס ועורכת הדין לא ידעה אותה בדבר זכות זו.

כרמלי טוענת כי קיים הבדל בין ההסכם הראשון להסכם השני כאשר כרמלי
כלל לא ידעה על קיומם של הבדלים או השינויים. ההבדל הוא שבהסכם הראשון קובע סעיף 5 כי הוצאות משפט שיפסקו לטובת כרמלי יועברו לידיה ויהיו שייכים לה ואילו בהסכם השני סעיף זה הושמט. בנוסף שונתה ההסכמה לפיה תביעת המשמרות תוגש לבית משפט לענייני משפחה ובמקום זאת צוין כי התביעה תוגש לבית הדין הרבני.

לאחר שייצוג עורכת הדין הופסק התחילה האחרונה במסע שלם אשר כל כולו דאגה לשכר טרחתה ככונסת נכסים. עורכת הדין הגישה בקשות להשאירה בתפקיד הכונסת ולפסוק את שכרה ככונסת אך לבסוף בית הדין הרבני אישר לה תשלום חלקי בלבד של שכר טרחה ככונסת. כרמלי תוקפת החלטה אחרונה זו וטוענת כי אישור שכר הטרחה היה ללא טעם משפטי או ענייני או עובדתי מוצדק.


לאור התנהלותה של עורכת הדין בשלל העניינים שפורטו בכתב התביעה נגרמו לכרמלי נזקים בסך 120,000 ₪ כאשר בסכום זה כללה את שכר הטרחה ששולם לעורכת הדין בסך של 57,168 ₪ ו"יתרת הסכום הנתבע הינו בגין מעשיה והתנהלותה החמורה של הנתבעת כמפורט בהרחבה בכתב התביעה לעיל, פעולות אשר אינן ניתנות לכימות מדויק, אך אין ספק שבגינן מגיע לתובעת סכום התביעה שהינו סביר והגון לחלוטין בנסיבות האמורות" (ר' סעיף 31 לכתב התביעה).

5.
בכתב ההגנה טוענת עורכת הדין כי ייצגה את
כרמלי במסירות ובמקצועיות וכי הפסקת הייצוג נבעה אך ורק מהכרות של
כרמלי עם בן זוג חדש, עורך דין שטרצר, אשר נטל על עצמו את הטיפול בעניינה של
כרמלי. לטענתה מדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב תוך ניצול שלא כדין
זכות הגישה לערכאות ועל כן יש לדחותה ולחייב בהוצאות ראויות.

עורכת הדין טענה כי בתחילה תביעת המשמורת הייתה אמורה להיות מוגשת לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה אולם בהמשך שינתה
כרמלי את דעתה והחליטה לתבוע את המשמורת בבית הדין הרבני ולכן נחתם ההסכם השני.

עוד נטען כי לפני הדיון בבית הדין הרבני ביום 19/5/13 הציע ב"כ הבעל הסדר ולפיו הצדדים ימנו אקטואר ושמאי מוסכמים וכי בכפוף לשיתוף פעולה ענייני של הבעל וסיום מהיר של ההליך, תסכים
כרמלי לוותר על כתובתה. לאור הסכמות אלו של הצדדים שמצאו ביטויים בפרוטוקול הדיון, לא היה מקום להגיש תביעה לכתובה בשלב זה.

באשר לטענה בדבר אי הגשת תביעת המזונות נטען כי התביעה הוכנה על ידה אולם מאחר והתקיים דיון בבית הדין הרבני בו הגיעו להסכמות ובני הזוג המשיכו להתנהל יחדיו באותו בית ולשלם הוצאותיו, לא היה טעם בהגשת תביעת מזונות.

לעניין הטענה
שעורכת הדין
לא עמדה על קבלת כתב הגנה מטעם הבעל, הרי שעל פי סדרי הדין הנהוגים בבית הדין הרבני, אין חובה להגיש כתב הגנה ויתרה מכך במקרה דנן לא היה צורך בכך שכן כשבוע לאחר הגשת תביעת המשמורת, נפגשו הצדדים ביחידת הסיוע של בית הדין הרבני והגיעו להבנות ביחס לתביעת המשומרת.

באשר למינויה של עורכת הדין ככונס נכסים, נטען
כי כרמלי התנתה את שיתוף הפעולה מטעמה במינוי באי כוח הצדדים ככונסי הנכסים על נכסי הנדל"ן של בני הזוג וזאת על מנת שיהיה ניתן לממש את הנכסים במהירות האפשרית. עורכת הדין הכחישה כי כרמלי לא הייתה מודעת לפעולות הכינוס וטענה כי כל הפעולות נעשו בידיעה ואישור של בית הדין הרבני. עורכת הדין הוסיפה וטענה כי ביצעה את תפקידה ככונסת נכסים ללא רבב. באם יש לכרמלי טענות באשר לשכר הטרחה
שנקבע לעורכת הדין ע"י בית הדין הרבני ככונסת נכסים, היה עליה להעלותן במסגרת ערכאת הערעור – בית הדין הרבני העליון.

לעניין גובה שכר הטרחה
שנגבה על ידי עורכת הדין הרי שהוא נגבה בהתאם להסכם שכר הטרחה אשר נבדק, תוקן ושונה עשרות פעמים ע"י
כרמלי ושרה. על כרמלי לכבד הסכמים והגשת התביעה כעת להשבת אותם כספים היא תביעה חסרת שחר ומופרכת. עוד נטען כי הנזקים הנטענים בכתב התביעה הם מוגזמים. אין קשר סיבתי בין מעשי או מחדלי עורכת הדין, ככל שיוכחו, לבין הנזקים הנטענים והמוכחשים. לנוכח האמור התבקש בית המשפט לדחות התביעה ולחייב בהוצאות לדוגמא.

דיון והכרעה

6.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן אנמק את מסקנתי תוך התייחסות לטענות השונות שבאו במסגרת התביעה.

בטרם אכנס לנימוקים אציין כי בשל השתק הפלוגתא שנקבע בפסק הדין בתביעה השיטרית אין צורך לדון עוד בטענות שעורכת הדין לא טיפלה בעניינים מסוימים שנמסרו לטיפולה שכן טענות
אלו נידונו בתביעה השיטרית והוכרעו שם.

ההבדל בנוסח בין ההסכם הראשון לשני

7.
לדידי אין ליחס להבדלי הנוסח בין ההסכם הראשון לשני עליהם כרמלי חתמה את המשמעות שהלה מבקשת ליחס.
יתרה מכך הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את גרסת עורכ הדין באשר לשינוי הנוסח על פני גרסתה של כרמלי.

ראשית, השמטת סעיף 5 מההסכם הראשון ואי הכללתו בהסכם השני אין לה שום משמעות או שינוי ביחסים המשפטיים בין שני הצדדים. סעיף 5 להסכם הראשון קבע כי הוצאות משפט שיפסקו לזכות כרמלי יועברו אליה. בהסכם השני סעיף זה הושמט. יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה קבעה כי ממילא
כספים שמגיעים לעורך הדין בעבור הלקוח שייכים לו ואין זכות לעורך הדין בהם אלא אם הוסכם אחרת (ראו: ע"פ 1075/98 מדינת ישראל נ' אופנהיים, פ"ד נד(1) 303).

שנית, באשר לשינוי השני – מקום הגשת תביעת המשמורת -
עורכת הדין טענה כי הסבירה לכרמלי שניתן להגיש תביעה זו לבית משפט לענייני משפחה בשים לב לכך שבעלה של כרמלי לא ציין בתביעת הגירושין שהוא כורך את תביעת המשמורת עמה. אך יחד עם זאת, הסבירה לה עוד שבמידה והיא תפסיד בתביעה זו בבית משפט לענייני משפחה היא עלולה להיות מחויבת בהוצאות. לאור זאת לאחר חתימת ההסכם הראשון ביקשה כרמלי לשנות מהסכמה זו והתעקשה כי הדבר ישונה בהסכם שכר הטרחה כפי שדקדקה בניסוח ההסכם הראשון. כרמלי בעדותה די סתרה את עצמה בעניין זה. מצד אחד היא טענה כי חתמה על ההסכם השני לבקשת עורכת הדין על מנת שיהיה בידיה עוד עותק מקורי זאת מבלי שעורכת הדין אמרה או הסבירה דבר הנוגע לשינוי.
מצד שני היא מאשרת את גרסת עורכת הדין לפיה היה ביניהן שיג ושיח לפיו
עדיף להגיש את התובענה למשמורת בבית הדין הרבני.
וכך העידה בעמ' 14 ש' 21 – 24:

"....אני אומרת שהנתבעת הסבירה לי שכיוון שהמשמורת....כרוכה בבית הדין הרבני והמשמורת לא הייתה כרוכה בבית הדין הרבני על ידי הבעל ואין לי טעם להגיש משמורת במשפחה בחדרה כי אני סתם אשלם את הכסף שגובים עבור פתיחת תיק, אגרות, ויזרקו אותי משם חזרה לבית הרבני כי שם זה כרוך."

לפי עדות זו עולה כי כרמלי בעצם מאשרת את גרסת עורכת הדין כי הייתה שיחה ביניהן לפיה עדיף להגיש תביעת המשמורת
לבית הדין הרבני על מנת לחסוך בהוצאות. לכן אין שחר לטענת כרמלי לפיה השינוי נעשה בהסכם השני ללא שנאמר לה דבר אודות הסיכונים בהגשת תביעת המשמורת לבית משפט לענייני משפחה. לא בכדי בכתב סיכומיה של כרמלי עידנה את גרסתה והפעם טענה שהיא ידעה על שינוי זה (שבכוונת עורכת הדין להגיש את תביעת המשמורת לבית הדין הרבני) אך לא ידעה שההסכם שונה (סעיף 8 סיפא לסיכומי כרמלי).

8.
שלישית, ההלכה הפסוקה הבחינה בין שני סוגים של עניינים שניתן לכרוך אותם בתביעה לגירושין: הראשון, עניין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין. העניין השני הוא עניין אשר בפועל נכרך על ידי בין הזוג בתביעת הגירושין
גם אם אינו נוגע למעמד האישי אך הוא נדרש לצורך הכרעה יעילה בסכסוך בין בני הזוג. נפסק כי הסוג הראשון אין צורך לאזכרו במפורש בתביעה שהוגשה בבית הדין. לגבי העניין השני יש צורך לכרוך אותו במפורש בכתב הטענות תוך מתן פירוט מספיק שאם לא כן לא קנה בית הדין הרבני סמכות לדון בו (ראו: בג"צ 5507/95 אמיר נ' ביה"ד הרבני, פ"ד נ(3) 321, 328). נפסק עוד באותו עניין כי נושא החזקת ילידים הוא נושא הכרוך מעצם טבעו בהליך הגירושין (שם עמ' 329) ועל כן אין צורך לכרוך אותו בצורה מפורשת בכתב התביעה. בשים לב להלכה הפסוקה עצם העובדה שבעלה של כרמלי לא כרך את משמורת הילדים בתביעת הגירושין במפורש אינה מעלה או מוריד ועניין זה כרוך בתביעת הגירושין שהגיש מעצן טבעו ומהותו. לכן אין כל משמעות לשינוי שערכה עורכת הדין. שינוי זה אף תואם את גרסתה של עורכת הדין לפיה אילו כרמלי הייתה מתעקשת להגיש את תביעת המשמורת לבית משפט לענייני משפחה סביר להניח שהייתה נדחית מאחר ובית הדין הרבני קנה לעצמו סמכות עת בעלה של כרמלי הקדים אותה ופתח בהליך גירושין שם.

רביעית, לא שוכנעתי כי שינוי ההסכם באופן שמאלץ את כרמלי להגיש תביעת משמורת לבית הדין הרבני דווקא ולא לבית משפט לענייני משפחה מהווה נזק המוכר בפיצוי. אין בידי לקבוע כי ניהול הליך בבית הדין הרבני מהווה נזק המוכר בפיצוי. מדובר בערכאה שיפוטית שהוקמה על פי חוק. ערכאה זו נתונה לביקורת של ערכאת ערעור ואף לביקורת של בג"צ. לא הוכח בראיות כלשהן כי לאשה יש יתרון כלשהו בניהול ההליך דווקא בבית משפט לענייני משפחה על פני בית הדין הרבני. לא גם שלא הובאו ראיות גם אם הובאו ראיות כאלה הרי קביעה כזו תשקף מן הסתם ממוצע מסוים או נתון סטטיסטי אך בכוחן להצביע מה הייתה התוצאה בעניינה של כרמלי אילו הוגשה התביעה בפועל על ידי כרמלי לבית משפט לענייני משפחה דווקא ולא לבית הדין הרבני. טעמים נוספים לגבי היבט זה יפורטו בדיון בנושא מרוץ הסמכויות.

מרוץ הסמכויות

9.
כרמלי העלתה בסיכומיה
טענת התרשלות כנגד עורכת הדין לפיה פנתה לעורכת הדין בטרם בעלה פתח בהליכים משפטיים וחובה היה על עורכת הדין
לפעול בצורה מידית ולהקדים את הבעל בפתיחת ההליכים (סעיף 37 לסיכומי כרמלי).
דינה של טענה זו להידחות מכמה סיבות.

ראשית, טענה זו מהווה הרחבת חזית מאחר וכרמלי לא העלתה טענה זו בכתב התביעה.
שנית, על פי העדויות שנשמעו לפני עורכת הדין לא יכלה לפעול בשם כרמלי עת זו פנתה אליה לראשונה ליעוץ מאחר וכרמלי לא חתמה לה על יפוי כוח ולא שכרה את שירותיה. באותו שלב כרמלי עדין לא הייתה מגובשת מי ייצג אותה בהליך מול בעלה. וכך העידה כרמלי בעמ' 11 ש' 26 - 28:

"ש.
לביהמ"ש: למה לא חתמת על ייפוי כוח כבר באותו שלב?
ת.
היא הייתה עורכת הדין הראשונה שפגשתי לפי המלצה ואני עוד לא הייתי בטוחה שהיא תייצג אותי."


10.
שלישית, על פי עדות כרמלי
פגישת הייעוץ הראשונה עם עורכת הדין הייתה ביום 11/1/2013 (עמ' 9, ש' 6 – 7) זאת על פי קבלה שהציגה במהלך חקירתה הנגדית (שם ש' 18). באותו מעמד היא לא חתמה על יפוי כוח מאחר וטרם החליטה לשכור את שירותיה. תביעת הגירושין הוגשה לבית הדין הרבני על ידי הבעל ביום 15/1/2013. ישיבת הגישור התקיימה בין בני הזוג ביום 20/1/2013 (ראו: עדות כרמלי עמ' 10 ש' 16 – 19). לאחר מכן ומשישיבת הגישור לא צלחה ניהלה כרמלי מגעים עם עורכת הדין לצורך גיבוש ההסכם ביניהם. מגעים אלו כללו מיילים רבים כפי שהודתה כרמלי בדיון שהתקיים בתביעה השיטרית (ראו: ת/1 עמ' 3 ש' 4). במסגרת מגעים אלו
דקדקה כרמלי על כל תג ופסיק שהופיע בהסכם כפי שניתן להתרשם מהמיילים שהוחלפו בין הצדדים. לכן גם אם כרמלי הייתה מחליטה לשכור את שירותיה של עורכת הדין כבר ביום 13/1/2013 גיבוש ההסכם ביניהם היה אורך מן הסתם זמן וממלא ההסכם לא היה מתגבש לפני הגשת התביעה על ידי בעלה של כרמלי שכאמור הוגשה ארבעה ימים
ממעוד הפגישה.

רביעית, כרמלי טענה כי במקום שעורכת הדין תגיש תביעה באופן מידי היא הפנתה אותה להליך גישור עם בעלה ובכך הוא ידע שיש בכוונתה לפתוח בהליכים ולהקדים אותה בהגשת תביעה. אין בידי לקבל גם טענה זו.
לא הובא כל נתון מתי נקבעה ישיבת הגישור. האם הדבר היה לפני שכרמלי נפגשה עם עורכת הדין או לאחריו. יתרה מכך, כרמלי העידה לפני כי היא הייתה מעוניינת בהליך הגישור שכן העדיפה להשיג הסכמות גם לאחר שהתקיימה ישיבה אחת שלא היה ניתן במסגרתה לקדם הסכמות כלשהן (עמ' 10 ש' 20 - 27). כרמלי העידה לפני כי אינה יודעת מי הזכיר ראשון את נושא הגישור בפגישה הראשונה עם עורכת הדין האם הייתה זו היא או עורכת הדין (עמ' 12, ש' 7 – 8). עוד הוסיפה כרמלי כי היא לא יוצגה בהליך הגישור על ידי עורכת הדין (עמ' 11 ש' 7 – 11). מכל המקובץ נראה כי כרמלי היא שדחפה להליך הגישור כאשר לעורכת הדין לא היה כל יד בכך. יתרה מכך כאשר שאלתי את כרמלי האם עורכת הדין לא הסבירה לה על מרוץ הסמכויות הסיבה שדובר על סמכויות אך עורכת הדין אמרה לה שאולי אפשר לגמור את העניין בגישור (עמ' 11 ש' 33). יוצא אפוא כי עורכת הדין הסבירה לכרמלי אודות מרוץ הסמכויות והיא הייתה מודעת לכך. עורכת הדין לא יכולה לכפות ע לכרמלי שלא ללכת להליך גישור מקום שהיא הייתה מעוניינת מאוד בהליך זה, על אחת כמה וכמה בשלב שבו עורכת הדין טרם קיבלה את הייצוג לידיה. לכן אין לכרמלי אלא להלין על עצמה בסיכון שנטלה עת ניסתה לסיים את העניין בהליך גישור שלא צלח לבסוף.

11.
חמישית, כפי שקבעתי לעיל ולצורך הדיון גם אם עורכת הדין לא הגישה תביעה באותו יום בו פנתה כרמלי אליה ליעוץ
לא שוכנעתי כי מדובר רשלנות או לחילופין נגרם "נזק" בר פיצוי בעצם אילוצה להגיש תביעות לבית הדין הרבני. לא הובא כל נתון שיש להצביע על יתרון כלשהו שזכה בו בעלה של כרמלי מהמהלך שעשה. יתרה מכך על פי פסיקת בית משפט העליון בבג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 נפסק כי יש להחיל את המשפט האזרחי בבית הדין הרבני בכל הקשור לעניינים אזרחיים שנידונים בני הזוג דווקא על מנת להדביר פערים בין בתי משפט האזרחי ובית הדין הרבני ולכן לא ניתן לומר עוד לאור פסיקה זו כי הבעל רכש לעצמו יתרון שגרם נזק לכרמלי. וכך נאמר בעניין בבלי על היחס בין בית הדין הרבני לבית המשפט בכל הקשור להאחדת הדין החל בעניינן אזרחיים בכלל ובנושא קניין בפרט:

"אכן, בית הדין הדתי הוא חלק אינטגרלי של מערכת השיפוט בישראל. המשפט המופעל על-ידיו הוא חלק אינטגרלי ממערכת המשפט בישראל. כלים שלובים אלה מחייבים, כי בכל הנוגע למשפט האזרחי הכללי, שאינו חלק מענייני המעמד האישי ומהדין האישי, יפעילו בתי הדין הדתיים את המשפט האזרחי הכללי, כפי שהוא נחקק על-ידי המחוקק ומתפרש ומתפתח על-ידי בתי המשפט."

ובהמשך:

"בין המשפט ובית המשפט האזרחי לבין הדין ובית הדין הדתי קיימים קשרים שאין לנתקם. בית הדין הדתי אינו פועל בחלל. הוא פועל במסגרת השיטה המשפטית הכללית. אין כל אפשרות לבסס את היקף הרכוש של בני-זוג על-פי המשפט העברי, אם ביסוס זה אינו מוכר על-ידי המשפט האזרחי הכללי."

לאור פסיקה זו שקבעה אחדות הדין בין בית משפט לבין בית הדין הרבני (למעט נושא הגירושין שהוא נידון על פי הלכות דתיות וממלא מסור לסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני) הטענה שהבעל הקדים את כרמלי בהגשת התביעה ובכך גרם לה נזק אין בה ממש.

הליכי כינוס

12.
טענה נוספת ומרכזית שיש בפי כרמלי היא שעורכת הדין הסכימה עם בא כוח הבעל על הליכי כינוס של שני בתים שהיו בבעלותם מתוך אינטרס צר של גביית שכר טרחה נוסף כאשר לאחר מינוי זה זנחה עורכת הדין את הטיפול ביתר העניינים וכל מרצה הופנה לקידום הליכי הכינוס. עוד נטען כי עורכת הדין סיכמה נושא זה עם בא כוח הבעל חמש דקות לפני הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני כאשר היא לא טרחה להסביר לה מה משמעות הליכי הכינוס ובמה זה כרוך. לאחר הדיון ניסתה כרמלי ליצור קשר עם עורכת הדין במספר הזדמנויות אך היא לא נענתה. היא ביקשה לדעת בין היתר מה שכר הטרחה בעבור הליכי הכינוס ורק שלבסוף ענתה לה עורכת הדין היא החליטה לפטר אותה. כרמלי טוענת עוד כי לא היה כל צורך במינוי כינוס נכסים וגרימת הוצאות מיותרות והראיה בהמשך הכינוס בוטל והיא הגיעה להסכמה עם בעלה. דינן של טענות אלו להידחות.

ראשית, שוכנעתי כי כרמלי ידעה כבר בראשית הדרך ועם חתימת ההסכם הראשון מה המשמעות של הליכי הכינוס. כפי שקבעתי לעיל לצורך גיבוש ההסכם הראשון הוחלף מספר רב של מיילים בהם היא דקדקה ועמדה על כל פסיק בהסכם. התנהלות כזו מלמד כי כרמלי הייתה מודעת היטב להוראות ההסכם.
בע"א 1319/06
משה שלק נ. טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ
[פורסם בנבו] נפסק:

"בית-משפט זה חזר ושנה במספר הזדמנויות כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו
."

כרמלי אינו יכולה גם לטעון כי הסתמכה על עצתה של שרה – כפי שניסתה לטעון לפני – כפוטר אותה מאחריות שכן באותו עניין נקבע:

"הוא הדבר, כאשר אדם חותם על מסמך מתוך הסתמכות עיוורת על עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו."

לכן משעברה כרמלי על כל ההסכם העירה את הערותיה חזקה עליה כי הבינה את תוכנו והסכימה לו ואף יקשה על בית המשפט לקבוע כי החזקה המשפטית בענייננו נסתרה.
בהסכם הראשון הוסכם בסעיף 4:

"שכ"ט אשר ייפסק ע"י ביהמ"ש רק במסגרת מינוי כינוס נכסים, ישולם בנוסף לעו"ד ויקבע ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה ואינו חלק משכר טרחה אשר נקבע בהסכם זה."

אני מניח כי לאור התעסקותה המרובה של כרמלי בהסכם שכר הטרחה שהיא הבינה היטב מה המשמעות של כינוס נכסים.

13.
שנית, בחלופת המיילים בין כרמלי לעורכת הדין נתנה כרמלי הערה לגבי סעיף 4 להסכם שצוטט לעיל וכך רשמה במייל מיום 7/2/2013:

"צהריים טובים, ענבר
שוב עברתי על ההסכם יצוג ומבקשת לשים לב לנקודות הבעיתיות מבחינתי:
סעיף 4 (?). עדין אנני פוסלת אפשרות של הסכם – מבקשת להוסיף סעיף לגבי זה כפי שדיברנו ב- 20.000."

ממייל זה אני מסיק כי כרמלי מודעת למשמעות של מינוי כונס
ואף כותבת שיש אפשרות להגיע להסכם משמע שיתכן והליכי הכינוס יתייתרו.

שלישית, הסכסוך בין כרמלי לבעלה בתחילת ההליכים המשפטיים נראה קשה ועמוק ולא ניתן היה להגיע להסכמות. כך כרמלי מודה כי הליך הגישור נכשל בשל עמדות בעלה למורת שהיא הייתה מוכנה לנסות להגיע להבנות. כך ניתן להבין מהערותיה לכתב ההגנה ששלחה לעורכת הדין וצורפו כנספח
4 לתצהיר עורכת הדין. מפאת צנעת הפרט של כרמלי ובעלה לא אצטט את הערותיה של כרמלי לכתב ההגנה אך ההתרשמות העולה מקריאת ההערות כי הסכסוך קשה ונוגע לכל גזרות הסכסוך
בין אם בעניין הגירושין, הרכוש או המזונות. במייל שכתבה עורכת הדין לכרמלי ביום 4/2/2013 נרשם: "סע' 9 – הורדתי את הסעיף כי הבנתי מכן שאין סיכוי להתחיל ישר במו"מ".
אף בהמשך ולאחר שפיטרה את עורכת הדין במספר חודשים הודתה כרמלי כי הוציאה צו הגנה כנגד בעלה (עמ' 17 ש' 27) ללמדך שהסכסוך היה עדין עמוק
ולא ניתן היה להגיע להבנות כוללות. לכן עצם העובדה כי שנה לאחר מכן הגיעו כרמלי ובעלה להסכמות והכינוס בוטל אינו מהווה ראיה לכך שניתן היה לעשות כן בתחילת הדרך. הניסיון מלמד שישנם סכסוכים שמתנהלים בצורה מכוערת אך בהמשך הזמן עושה את שלו והצדדים או שמתפכחים או שמתעייפים מניהול המאבק ומגיעים להסכמות.

לכן לא ניתן לומר כי ההסכמה על מינוי כונסים בנקודת הזמן שנעשתה היוותה טעות או רשלנות ולטעמי בשל עומק הסכסוך לא היה מנוס ממינוי כונסים לדירות בני הזוג.
קבלת טענת כרמלי לעניין ההסכמות שהגיעה עם בעלה בהמשך מהווה חוכמה בדיעבד. התרשמותי גם שכרמלי ידעה היטב מה המשמעות של כינוס ואינה יכולה להישמע בטענה שלא הבינה.

14.
רביעית, בפסק הדין בתביעה השיטרית נקבע כי כרמלי הבינה את ההסכם ותוכנו. קביעה זו מהווה השתק פלוגתא נוסף על אלה שקבעתי.

חמישית, כרמלי לא הביאה לעדות את בעלה לשעבר שיתמוך בטענתה כי גם הוא לא הסכים או הסתייג ממינוי כונס הנכסים בדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 13/5/2013 או לאחריו לפני שפוטרה עורכת הדין. יתרה מכך כרמלי בעדותה טענה שיש
לה מסרונים שהוחלפו בינה לבין בעלה לשעבר לפיהם הם הסתייגו מהליך הכינוס (עמ' 17 ש'
3- 6). למרות שעובדות אלו
ידועות לכרמלי היא לא מצאה לנכון להביא את המסרונים כראיה ובתמיכה לטענה.
לאור זאת אין לי אלא ללכת בהתאם לחזקה שאילו ראיות אלו הובאו הם היו פועלים לחובתה (ראו:

ע
"
א
548/78


אלמונית

נ'


פלוני
,
פ
"
ד לה(1) 736, 760 ;

ע"א 55/89

קופל (נהיגה עצמית)


בע
"
מ

נ'


טלקאר

בע
"
מ
,
פ
"
ד

מד

(4) 595, 602 – 603).

שישית, כרמלי טענה כי לאחר הדיון בבית הדין הרבני שהתקיים ביום 13/5/2013 היא ניסתה באין ספור הזדמנויות ליצור קשר עם עורכת הדין
אך היא לא ענתה או חזרה אליה עד שלבסוף היא פיטרה אותה לאחר שעורכת השיבה לה במייל מיום 4/7/2013 בנוגע לשיעור שכר טרחת הכונס הצפוי. יחד עם זאת, היא לא הביאה לי שום אסמכתא על כך. כרמלי לא הביאה תדפיס שיחות טלפון , מסרונים או הודעות מייל המגבה את טענתה לניסיונות חוזרים ונשנים להשיג את עורכת הדין. המפליא הוא שבכל ענין פעוט או חשוב ידעה כרמלי לשלוח מייל ולהתכתב
עם עורכת הדין בצורה זו. כך לדוגמא לאחר הישיבה שהתקיימה ביום 13/5/2013 הגישו באי כוח הצדדים הודעה לבית הדין הרבני שבטעות לא ניתנה החלטה על מינוי כונסים ומבקשים שתינתן החלטה. הודעה והחלטת בית הדין הרבני נשלחו במייל לכרמלי על ידי עורכת הדין ביום 28/5/2013. כרמלי לא השיבה למייל או מחתה על מינוי הכונס או דרשה הסברים למשמעות המהלך.
הייתי מצפה שאם טענתה של כרמלי - לחוסר תקשורת או התחמקות או חוסר הבנה מה משמעות מינוי כונס נכסים - הייתה נכונה שהדבר יתועד במייל. משאין מייל כזה אמינותה של הטענה בהתאם.

15.
שביעית, בפני
בית הדין הרבני הוגשה בקשה לקביעת שכרה של עורכת הדין ככונסת. כרמלי התנגדה לדרישה זו כאשר במסגרת ההתנגדות טענה את אותן טענות שמעלות כרמלי בתביעה זו לרבות הטענה שהסכמתה למינוי כונס נכסים לא ניתנה מדעת וכי לא הייתה הצדקה למינוי כונס אלא הוא נועד מאינטרסים צרים של עורכי הדין. בית הדין דחה ביום 16/1/2014 את טענתה של כרמלי וכך קבע )נספח 17 לתצהיר עורכת הדין עמ' 3):

"טרם לפסיקת הדין נציין כי זו התמונה המצטיירת: כפי המתואר בהחלטה נפרדת שניתנה בתיק זה במסגרת הליך חלוקת הרכוש, דיון שהתקיים מיד לאחר הדיון בתביעה הנוכחית, האשה- הנתבעת התקשרה עם בן זוג לחיים שהינו עו"ד במקצועו (הכוונה לעו"ד שטרצר – ההערה שלי א.כ.)...לאור העובדה כי לא נטענה כל טענה
כנגד עו"ד ענבר רון
באשר לתפקודה בתיק, בית הדין סבור כי הסיבה לפיטורי עו"ד רון נבעו מהיכרות הנתבעת עם בן זוגה החדש במסגרת תיק הרכוש והגירושין, שהוא עו"ד במקצועו ומייצגה היום, כך שאין כל אינדיקציה לסבור כי התובעת עו"ד רון לא ביצעה עבודה כראוי."

לטעמי קביעה זו אף היא מהווה השתק פלוגתא בין כרמלי לעורכת הדין. במסגרת ההליכים בבית הדין הועמדה פלוגתא להכרעה בין שני צדדים אלו והיא הוכרעה. אין לאפשר כעת לכרמלי סבב נוסף כמעין ערעור על החלטות בית הדין. כרמלי אף לא טרחה לערער על אותה החלטה דבר העומד בעוכריה.


שמינית, אילו אכן הייתה הסכמה בין כרמלי לבעלה לשעבר לבטל את הכינוס מדוע היא לא פעלה מיד לאחר פיטורי עורכת הדין לבטל את הליכי הכינוס כאשר מיד לאחר הפיטורין עו"ד שטרצר נטל את מושכות הייצוג? לא זו אף זו מיד לאחר החלפת הייצוג ביקשה כרמלי להחליף את הכונסת – עורכת הדין במינוי עו"ד שטרצר ככונס (ראו החלטת בית הדין מיום 16/1/2014 עמ' 2 שם צוין כי ביום 7/7/2013 התקבלה בקשתה של כרמלי למנות את עו"ד שטרצר ככונס) דבר הסותר את טענת כרמלי כי הליך הכינוס היה מיותר בשל הסכמתה עם בעלה לשעבר או שהתנגדה לו.
לכן נראה כי טענותיה שלא הסכימה לכינוס או היה זה הליך מיותר הן טענות בדיעבד שנועדו להתחמק מהתחייבות כרמלי לעורכת הדין על פי ההסכם ביניהן.

16.
תשיעית, גם אם הייתי מגיע למסקנה שלא הוסבר כדבעי לכרמלי
אודות הליך הכינוס או הוסבר לה והיא לא הבינה את תוכנו או כי הגיעה להסכמה עם בעלה לבטל את הליך הכינוס דרך המלך הייתה לאפשר לעורכת הדין לתקן את ההפרה ככל שהייתה ולא לפטר אותה. לדידי אין המדובר באותו שלב בהפרה יסודית – ככל שהייתה הפרה – אלא הפרה רגילה או לכל הפחות אי הבנה. משכך חובה היה על כרמלי בהתאם להוראות סעיף 7(ב) חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970 לתקן את ההפרה בטרם ביטלה את ההסכם. אני נותן אימון בדברי עורכת הדין שהפיטורים נפלו עליה כרעם ביום בהיר ואינני נותן אימון בדברי כרמלי שניסתה ליצור קשר עם עורכת הדין לפני פיטוריה וזו התחמקה ממנה כפי שקבעתי לעיל. לכן ביטול ההסכם בנסיבות העניין נעשה שלא כדין ואף הייתי אומר מחוסר תום לב
במיוחד שבמכתב הביטול לא פורטה הסיבה אלא כרמלי הסתפקה באמרה של "חוסר אימון" (ראו: רע"א 2825/94 אבו זייד נ' מקל, פ"ד נג(1) 402).

17.
לבסוף לא מצאתי כי התעקשותה של עורכת הדין על היוותרותה ככונסת נכסים, בכך שניהלה מאבק בבית הדין הרבני באמצעות הבקשות שהגישה לרבות בקשה לקציבת שכרה מעידה דווקא
שכל מעייניה הופנו לפועלה ככונסת תוך זניחת ענייניה של כרמלי. משהופסק ייצוגה של עורכת הדין ללא הצדקה שבדין לגיטימי שהיא תנהל מאבק לקבל שכר טרחה על פעולות שבוצעו על ידה ככונסת. בעניין זה לא הוסכם מה שיעור שכר הטרחה שכן שכר זה נקבע ונפסק על ידי בית הדין הרבני. לכן אין את לזקוף הבקשות שהוגשו על ידי עורכת הדין לבית הדין הרבני לחובתה ואין להסיק מעצם הגשתן
מסקנות מרחיקות לכת הנוגעות לנאמנותה.


משמורת משותפת

18.
אין גם מקום לטרוניה מצד כרמלי על ההסכמה לאחריות הורית
משותפת עליה הוסכם במסגרת הדיון בבית הדין הרבני מיום 13/5/2013.

ראשית, הסכמה זו ניתנה בנוכחותה ובאישורה. שנית, המדובר היה בהסדר זמני. הראיה הצדדים לבסוף במסגרת ההסדר אליו הגיעו – עת כרמלי כבר הייתה מיוצגת על ידי עו"ד שטרצר – הסכימו על משמורת משותפת ועל אחריות הורית משותפת. לכן אם הדבר היה בניגוד לרצונה מדוע חזרה והסכימה כרמלי במסגרת ההסדר הסופי בתיק למשמורת משותפת?

שלישית, יש הבדל בין משמורת משותפת לאחריות הורית משותפת (על ההבדלים ראו: עמ"ש (חיפה) 1472-02-17 נ.כ. נ' א.כ. [פורסם בנבו]). מה שהוסכם בהסדר הזמני הוא אחריות הורית משותפת כאשר לעניין חלוקת הזמן (הכוונה למשמורת) יופנו ליחידת הסיוע. לכן ברי וברור כי המדובר בהסדר זמני ולא סופי.
אם הצדדים לא היו מגיעים להסכמות ברור שבית הדין הרבני היה נדרש להכריע במחלוקת בין הצדדים.

רביעית, כרמלי לא הביאה כל ראיה לשכנע אותי מדוע נגרם לה או לילדיה נזק כתוצאה מקביעת אחריות הורית משותפת. טענותיה נותרו בעלמא ומשכך דינן להידחות.

התוצאה

19.
לאור כל האמור לעיל לא מצאתי בתביעתה של כרמלי ממש. טענותיה להתרשלות או חוסר נאמנות מצידה של עורכת הדין לא הוכחו או נדחו לגופן. לחילופין לא הוכח כי נגרם לכרמלי נזק. יתרה מכך, משמצאתי שהפסקת הייצוג הייתה שלא כדין ומחוסרת תום לב אין לכרמלי

להלין על כך שעורכת הדין קיבלה שכר טרחה כמעט מלא למרות שלא השלימה את עבודתה. תוצאה זו אף מקיימת את לשון ההסכם
לפיו בכל מקרה של הפסקת ייצוג כרמלי צריכה לשלם שכר טרחה מלא ומקיימת את עקרון תום הלב במובן זה שמקום שהפסקת הייצוג הייתה מחוסרת תום לב זכאי עורך הדין לפיצויים חיוביים (ראו: ע"א 8854/06 עו"ד קורפו נ' סורוצקין [פורסם בנבו]).


20.
בשים לב לאמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה. כרמלי תישא בהוצאות עורכת הדין בהליך זה בסך של 12,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.


ניתן היום,
ט"ז כסלו תשע"ח, 04 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 54432-05/14 ד"ר יוליה כרמלי נ' עו"ד ענבר רון (פורסם ב-ֽ 04/12/2017)