פסקי דין על צבי בארינבוים | פסקי דין על נטלי טיומקין בארינבוים |

38584-10/13 העז     11/12/2017




העז 38584-10/13 מדינת ישראל נ' צבי בארינבוים, נטלי טיומקין בארינבוים








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו

הע"ז 38584-10-13


11 דצמבר 2017
לפני:
השופטת נטע רות

המאשימה
:

מדינת ישראל
ע"י ב"כ: עו"ד מיכל אופיר
או רון אופיר



-

הנאשמים
:
1

.
צבי בארינבוים

2

.
נטלי טיומקין בארינבוים
ע"י ב"כ: עו"ד דפי שגל
ממשרד עו"ד זרי חזן ואח'

החלטה
בפתח הדברים אציין כי מצאתי לזכות את הנאשמים מן האישום הראשון שיוחס להם בכתב האישום בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982.

הרקע הצריך לעניין
1.
ביום 17.10.13 הוגש כתב אישום נגד מר צבי בארינבוים
והגב' נטלי טיומקין בארינבוים
(הנאשמים) המפרט שני אישומים בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין (לפי ס' 2(א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, ובצירוף ס' 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1997). האישום הראשון הוגש בעקבות פעולת חקירה מיום 29.6.10 והוא ייחס לנאשמים העסקה של שני עובדים זרים לתקופה של כשש וחצי שנים. האישום השני הוגש בעקבות פעולת חקירה מיום 15.7.10 בו נצפה אצל הנאשמים אחד מאותם עובדים מהאישום הראשון כשהוא עוסק לכאורה בעבודות משק בחצרות הנאשים. מעבר להעסקה ללא היתר לא יוחסו לנאשמים עבירות נוספות. ביום 16.8.15 הגישו הנאשמים תשובתם לכתב האישום במסגרתה כפרו באישומים שיוחסו להם.
2.
בעקבות הדיון מיום 7.6.17 הגישו הנאשמים את הבקשה נושא החלטה זו לפסול את הראיות שהובאו בקשר לאישום הראשון מהטעם שהן הושגו שלא כדין ולהורות כי הם פטורים מלהשיב לאשמה עקב היעדר תשתית ראייתית בשני האישומים.
3.
לטענת הנאשמים, יש לפסול את הראיות העומדות בבסיס האישום הראשון עקב פסלות הליכי החקירה בעניינם. בעניין זה הנאשמים טענו כי הם לא קיבלו את מלוא חומר החקירה לידם, לרבות דוח מודיעיני שעמד בבסיס צו שיפוטי שהתיר כניסה למקום מגוריהם. כיוון שלא הועבר לבחינתם הדוח המודיעיני, לא יכלו הנאשמים לבחון את חוקיות הצו והשימוש בו. בנוסף נטען כי הצו השיפוטי עצמו לא נשא את שם השופט אשר חתם עליו ואת תאריך החתימה ולפיכך הצו נטול תוקף משפטי; עוד נטען כי פקחי המאשימה נכנסו למקום מגוריהם ואספו ראיות בניגוד לדין, מבלי לבקש את רשות המחזיקים במקום, מבלי להציג צו שיפוטי ומבלי שלבשו מדים; נאמר לנאשמים שהם לא צריכים לשמור על זכות השתיקה וניתנה לנאשמים הבטחה מנהלית שההליך יסגר נגדם באפיק מנהלי ובקנס לאחר הגשת תצהיר. אשר לאישום השני נטען כי אין די בראיות שהוגשו כדי לבסס את האישומים נגדם.

4.
המאשימה הכחישה את טענות הנאשמים בקשר לפסלות הליכי החקירה וטענה כי בכל מקרה, אף אם נקבל את גרסת הנאשמים לאופן ניהול הליכי החקירה לא היה בכך כדי לגרוע מזכותם של הנאשמים להליך הוגן באופן שיצדיק את פסילת כל הראיות שהוגשו בקשר לאישום הראשון. לגבי האישום השני נטען כי טענות הנאשמים בקשר לדיותן של הראיות דינן להתברר במסגרת ההליך ולאחר שמיעת פרשת ההגנה.
התשתית הנורמטיבית הנוגעת לטענה בדבר פסלות הראיות

5.
ההסדר הנורמטיבי הרלבנטי לבחינת בקשת הנאשמים הוא סמכויות האכיפה של פקחי רשות האוכלוסין וההגירה ("הרשות") שנקבעו בסעיף 13ה לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 ("החוק"):
5.1.
סעיף קטן (א)(2) לחוק מסמיך את פקחי הרשות להיכנס למקום לגביו יש חשד כי מצוי בו אדם השוהה שלא כדין בישראל, למעט למקום מגורים.
5.2.
לגבי כניסה למקום מגורים נקבע בסעיף קטן (ג) כי שופט בימ"ש שלום רשאי ליתן צו המתיר לפקח להיכנס למקום המשמש למגורים אם יש יסוד סביר לחשד כי נמצא בו אדם השוהה שלא כדין בישראל;
5.3.
או ששהייתו מחייבת רישיון ולאחר שהפקח ביקש רשות להיכנס למקום המגורים כדי לערוך בדיקה בעניין, בקשתו לא נענתה.
5.4.
סעיף קטן (ד) לחוק קובע הכניסה למקום המגורים תעשה "רק לאחר שהשוטר או הפקח, לפי הענין, זיהה את עצמו לפני מי שנחזה כמחזיק המקום והודיע לו את המטרה שלשמה מתבקשת הכניסה ובמקום המשמש למגורים – הציג לפניו את צו בית המשפט לפי סעיף קטן (ג)".
5.5.
בנוסף נקבע בסעיף קטן (ו) כי פקח לא יעשה שימוש בסמכויות הנתונות לו לפי החוק "אלא בעת מילוי תפקידו ובהתקיים שניים אלה: (1) הוא עונד באופן גלוי תג המזהה אותו ואת תפקידו, והוא לובש מדי פקח... (2) יש בידו תעודת פקח... שאותה יציג על פי דרישה".

6.
ראיות שהושגו בדרכים החורגות מההסדר הנורטיבי המתואר לעיל ואשר הובילו לפתיחתם של הליכים מנהליים או פליליים כנגד נאשם מסוים, עשויות להיפסל מחמת אי כשרותן ומידת פגיעתן בזכותו של אותו נאשם להליך הוגן.
7.
אמות המידה להפעלת שיקול הדעת בפסילת הראיות תלויות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובאות לבחון, בין היתר, את אופיה וחומרתה של חוסר החוקיות או אי ההגינות שהיו כרוכים בהשגת הראיה; תום הלב בפעולת הרשות; באיזו קלות ניתן היה להשיג את הראיה באופן חוקי; השפעת אי החוקיות על מהימנות הראיה שהושגה באמצעותה; הערך ההוכחתי העצמאי שבראיה שהושגה; הנזק מול התועלת החברתית הכרוכה בפסילת הראיה; וחומרת העבירה העומדת על הפרק (ר' עפ (ארצי) 46908-05-15 מדינת ישראל
נ' חן שמגר (26.11.17)).


דיון והכרעה

8.
כבר בפתח הדברים יאמר כי מצאתי לקבל את הבקשה ולזכות את הנאשמים בכל הנוגע לאישום הראשון. זאת, לאחר שמצאתי כי הכניסה למקום המגורים של הנאשמים נעשתה שלא כדין ובנסיבות שיש בהן כדי לפסול את הראיות שהושגו בעקבות כך. אשר לאישום השני מצאתי כי יש אין מקום לקבל את הבקשה שלא להשיב לאשמה.

פגמים שנפלו בהליכי החקירה בנוגע לאישום הראשון

אי גילוי חומר חקירה
9.
מחומר הראיות עלה כי הליכי החקירה בקשר לאישום הראשון החלו לאחר ובעקבות מידע מודיעיני שהגיע לידי חוקרי המאשימה. הנאשמים טענו כי על אף שביקשו לקבל לידם את חומר החקירה בעניינם, לא הובא לידיעתם דבר קיומו של הדוח המודיעיני שעמד בבסיס בקשת המאשימה להוצאת צו הכניסה לביתם אלא רק במהלך הדיון מיום 7.6.17. לבקשת הנאשמים ניתנה החלטה לפיה "[ש]יש מקום לאפשר להגנה לעיין במסמך זה טרם שתתקבל החלטה אלו עדים היא מבקשת להעיד, אם בכלל".
10.
ביום 21.6.17 הודיעה המאשימה כי אין בידה את הדוח המודיעיני וכי "[ו]ככל אשר הוצג לביהמ"ש בראשון לציון... עובד למתן צו הכניסה למגורים, הרי שחומר זה אינו מהווה ’חומר חקירה‘ בתיק דנן". עוד טענה המאשימה בתגובתה לבקשה מושא החלטה זו, כי הדוח לא נתבקש ע"י הנאשמים. הנאשמים טענו מנגד כי הדוח כן מהווה חומר חקירה וכי הסיבה לכך שלא ביקשו את הדוח מלכתחילה היא כי דבר קיומו של הדוח לא פורט ברשימת חומרי החקירה שהמאשימה נדרשה להמציא לידיהם (ס' 17 לבקשה).
11.
אשר לדעתי יאמר, כי בין אם הדוח המודיעיני הינו חומר חקירה ובין אם לאו, הרי שלפי ס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי כנוסחו במועד הרלבנטי, היה על המאשימה לציין את דבר קיומו של הדוח המודיעיני ברשימת חומרי החקירה –
"(א)
הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה שבידי התובע ולהעתיקו וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום".
משלא הייתה מחלוקת על כך שהדוח המודיעיני לא נכלל ברשימת חומרי החקירה הרי שאין לקבל את טענת המאשימה שלפיה הנאשמים לא ביקשו לקבל את הדוח המודעיני לעיונם (ס' 10 לתגובת המאשימה) שכן לא ניתן לצפות מהנאשמים לדרוש מסמך שאינו בידיעתם ושלא הובא לידיעתם.
12.
אי ציון קיומו של הדוח המודיעיני והמצאתו לעיונם של הנאשמים אף לאחר החלטת ביה"ד (כאמור לעיל) עולה כדי פגם בניהול ההליך. אמנם, אין די בפגם זה כשלעצמו, אך בהצטרפו לפגמים נוספים, כפי שיפורט להלן, יש בכוחם המצטבר כדי להביא לפסילת הראיות שהושגו בקשר לאישום הראשון בעקבות שרשרת האירועים שהייתה אחריו כפי שיוסבר בהמשך.
פגמים בצו הכניסה

13.
הנאשמים טענו כי הצו השיפוטי (לכאורה) שהתיר לפקחי הרשות להיכנס לביתם הינו
פסול כיוון שלא מפורט בו שם השופט שנתן את הצו ותאריך החתימה עליו. מכאן לטענתם לא ניתן לדעת אם הצו נחתם בסמכות ואף אם היה זה גורם שיפוטי שחתם עליו. עיון בצו הכניסה שהוגש לתיק (מא/16) העלה כי מדובר בטופס ממוכן שנערך ע"י משרד הפנים. לא מדובר במסמך שיפוטי סטנדרטי המופק ע"י מערכת נט המשפט. לא ניתן לדעת מהטופס מי הגורם החתום עליו ומתי הוא נחתם. ההחלטה איננה מנומקת ומסתפקת בהפנייה למסמך חיצוני – הוא הדוח המודיעיני שצוין לעיל. מדובר לכאורה בהעתק נאמן למקור, חתום ע"י ביהמ"ש ונושא מספר הליך, כך גם עולה מעדותו של מר מנצור (פקח ברשות אשר הגיש את הבקשה למתן צו הכניסה) אשר העיד מטעם המאשימה כי "זה העתק נעמן למקור", אלא שלבית דין זה אין גישה לתיק שבו ניתנה ההחלטה ולא יכולת להתחקות אחר נסיבות הינתנה. עוד יאמר כי לפי עדותו של
מר מנצור בחקירתו הוא אינו זוכר שהוא הופיע לפני שופט (ש' 7-10 עמ' 29 לפרוטוקול).
14.
יוער כי הנאשמים הפנו הנאשמים לתיק הע"ז 13595-09-14 מ"י נ' ריינס (18.8.16) בו נקבע לגבי עניין דומה שהצו הוא פסול בהיותו חסר שם וחותמת של השופט וכי
"אין זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בצו חיפוש מעין זה. לפיכך, נראה כי המאשימה נוהגת כך כדבר שבשגרה. התנהגות פוגענית מצד גורמי האכיפה יכולה להוות נסיבה כבדת משקל בעד פסילת הראיה". נוכח פסלות הצו פסל ביה"ד גם את הראיות שהושגו מכוחו "הן ההסכמה של הנאשם לכניסה לביתו והן הודאת הנאשמים בחקירתם הן שרשור של ראיות שהושגו בעקבות צו החיפוש. לפיכך, כל הראיות שהושגו בעקבות צו החיפוש פסולות"
15.
בנסיבות אלו, אין לי אלא להסיק שאף בצו המקורי שניתן, ככל שניתן ע"י הגורם המוסמך לכך, נפלו פגמים. כיוון שהמאשימה לא המציאה את הדוח המודיעיני עליו הסתמך הצו ומנעה מן הנאשמים להעלות טיעוניהם בקשר לחוקיות הוצאת הצו, מקבלים הפגמים שנפלו בצו משנה תוקף. שוב מבלי להיכנס לשאלה אם די בפגמים אלו כדי להביא לפסילת הראיות שהושגו מכוחם, הרי שבהצטרפם יחדיו ונוכח פגמים נוספים שנפלו בחקירה עליהם ארחיב בהמשך, יש די כדי להביא לפסילת הראיות שהושגו בעקבותיהם.
הפקחים נכנסו לבית הנאשמים שלא כדין

16.
לפי דוח הפעולה מיום 29.6.10 (נ' מא/1) עשרה פקחים של הרשות נכנסו לחצר ביתם של הנאשמים מבלי להודיע על כך מראש לאף אדם. רק שניים מהם היו לבושים מדים מלאים. כל השאר חבשו "כובעים לזיהוי". ארבעה מהפקחים אף ניכנסו לתוך הבית שם פגשו במי שזיהו כאחד מהגננים אשר לפי הדוח דרש מהם לצאת. שאר הפקחים, שישה במספר, כולם ללא על מדים, התפזרו בחצר הבית כדי למנוע בריחה אפשרית של העובדים הזרים. הפקחים שנכנסו לבית לא הציגו את צו הכניסה לפני הגנן וכולם חיכו שם עד שבעלי הבית הגיעו. לפי האמור בדוח, הפקחים לא הציגו את צו הכניסה גם לפני בעל הבית והסתפקו בהצגת תעודות המינוי שברשותם.
17.
מדוח הפעולה עולה בבירור כי כניסת הפקחים לבית הנאשמים בוצעה בניגוד לדין – מבלי לזהות עצמם לפני מחזיקי המקום; מבלי להציג צו שיפוטי המתיר את כניסתם לדירה מראש; ומבלי ללבוש מדים כחוק.
יוער כי חובת לבישת המדים איננה דרישה פורמאלית גרידא, במיוחד כאשר בכניסה לבית מגורים עסקינן. תקנה זו מטרתה, בראש ובראשנה, למנוע מצב של טעות בזיהוי ע"י מי מיושבי הבית – טעות שעשויה לגרור אסקלציה חמורה בסיטואציה מעין זו ואף לעלות בחיי אדם. אמנם, לא בכל סיטואציה נדרשים גורמי האכיפה ללבוש מדים, או מדים מלאים, ונדרשת מלאכת איזון ראויה בין הצורך לאפשר פעולה יעילה של גורמי האכיפה לבין התכליות שבדרישת לבישת המדים. אך, בסיטואציה בה עסקינן, המחוקק קבע כי פקחי הרשות אינם רשאים לעשות שימוש בסמכותם כאשר הם אינם
עונדים באופן גלוי תג המזהה אותם ואת תפקידם והם לובשים מדי פקח. כל אלו, לא נעשו במקרה דנן ולא מצאתי כי הייתה הצדקה לסטות מכלל זה במקרה של הנאשמים.
18.
יוער כי תיעוד האירוע מיום 28.6.10 בדוח עומד בניגוד לאמור בתגובת המאשימה (ס' 12 לתגובה) אשר הציגה קטע מהדוח במנותק מהקשרו באופן שעשוי להביא למסקנות מוטעות בנוגע לאמור בו. הפער בין החלק מהדוח שבחרה המאשימה להציג בתגובתה והאופן בו בחרה להציגו לבין האמור בדוח עצמו אומר דרשני ומעלה ספקות וקשיים בגרסת המאשימה בקשר לתקינות ביצוע צו הכניסה.
פגיעה בזכות השתיקה והבטחה מנהלית

19.
בניגוד לאמור בתגובת המאשימה (ס' 21 לתגובה), לפיה הנאשמים קיבלו אזהרה בדבר זכותם לשמור על שתיקה בטרם חקירתם, הרי שמעדותו של הפקח, מר עזר שמש
עולה כי ביום 29.6.10 לכניסה לביתם אמר מר שמש לנאשמים כי אין להם צורך לשמור על זכות השתיקה וכי הם יוכלו לשמור על זכות השתיקה בחקירה שתתנהל מולם במשרד או לחילופין לשלוח תצהיר עמדה עם פרטי העובד (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 17.2.16).
20.
הפקח, מר שמש, העיד כי הוא זה שהסביר לנאשמים על האפשרות לשלוח תצהיר במקום להגיע לחקירה. הוא הסביר שבתקופה הרלבנטית למועד האישום הראשון ברגע שהיה מגיע תצהיר ולא היו חסרים ראיות האירוע היה מטופל ברמה המנהלית ונגמר בקנס וכך היה צפוי לטפל גם באירוע מיום 26.6.10. מר שמש אף העיד כי הוא הבטיח לנאשם שלאחר העברת התצהיר יוטל עליו קנס מנהלי ולא יוגש נגדו כתב אישום, כי כך היה נהוג וכי לא זכור לו אף מקרה אחר שחרג מאופן טיפול זה (עמ' 14 לפרוטוקול). עדות זאת עומדת בסתירה לאמור בסעיף 39 לתגובת המאשימה לפיה "לא זו בלבד שהבטחה כאמור לא ניתנה אלא שגם אם ניתנה ממילא לא היה מר שמש מוסמך לתיתה ודי בכך כדי לשלול את הטענה".
21.
מעיון בחומר החקירה עולה (נספח מא/7) כי גם הנאשם 1 הזכיר את העובדה שהוא שלח תצהיר בו לקח אחריות על העסקת העובדים שלא כדין כפי שהונחה ע"י פקח הרשות וכי במשא ומתן שלו מול הפקח עזר שמש הוסכם כי הוא ישלם קנס בסך 5,000 ₪ על כל עובד שהועסק באופן לא חוקי וכי התיק יסגר במישור המנהלי (ש' 34-37 לנספח מא/7) וכי הוא יוכל לבקש להפחית את הקנס נוכח סיבות מיוחדות וכך הוא אכן עשה (ש' 9-10 לנספח מא/7).
22.
כך, הודעת הנאשם 1 במשטרה עולה בקנה אחד עם עדותו של הפקח מר שמש ומחזקת את גרסתו בכל הנוגע לעובדה שפקח הרשות, מר שמש, אכן הבטיח לסגור את התיק במישור המנהלי.
23.
מחומר הראיות עולה כי תצהיר כאמור אכן הוגש לאחר מועד אירוע האישום הראשון בעקבות הנחייתו של הפקח מר שמש להגישו כדי שהתיק יוכל להיסגר במישור המנהלי. כמו כן, שוכנעתי כי אכן התקיים דין ודברים בין פקחי הרשות לבין הנאשמים במסגרתו נאמר לנאשמים שגובה הקנס שיוטל עליהם יעמוד על 5,000 ₪ לכל עובד זר שנתפס וכי ניתן לערער על גובה הקנס בתצהיר שיוגש.
24.
אשר לטענת המאשימה כי הפקח, מר שמש, לא היה מוסמך להציע לסגור את התיק בקנס הרי שאין בידי לקבל טענה זו. מר שמש שימש כ-"מפקח" כמשמעותו בחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו-1985 ובהתאם לסעיף 8 לחוק זה היה מוסמך להטיל על הנאשמים קנס מינהלי. מרגע שניתנה הודעה על הטלת הקנס נסתם הגולל על הגשת כתב אישום (ס' 15 שם). אמנם, הודעה על הטלת קנס צריכה להינתן, בהתאם לסעיף 8(ב) "לפי טופס שנקבע", אלא שעיון בפרטים הנדרשים להיכלל בטופס מעלה כי מדובר בפרטים שנועדו להגן על עובר העבירה כדי שיוכל להחליט באופן מושכל אם "להודיע בכתב למי שהטיל את הקנס, כי ברצונו להישפט על העבירה" (ס' 8(ג) שם). אף, ההוראה בדבר סתימת הגולל על הגשת כתב אישום לאחר הודעה על קנס היא הוראה שנועדה להגן על עובר העבירה וזאת מתוך התחשבות באינטרס ההסתמכות.
25.
לעניין זה התייחס בג"צ בתיק 5537/91 אליהו אפרתי נ' עו"ד כרמל אוסטפלד, פ"ד מו(3), 501, בקובעו:
"מה מקומה של הוראת סעיף 15 במסגרת החוק, וכיצד משתלבת היא במסכת החוק הכוללת? עיקרו של החוק הוא, כאמור, בהסבת עבירות פליליות לעבירות מינהליות; מגמה זו תלמדנו, וזה הפירוש הראוי שיש ליתן לחוק, כי עבירות שנקבעו כעבירות מינהליות - בהן העבירות שבגינן הוגש כתב אישום נגד העותר - דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מינהלי, ובהליך מינהלי; זו דרך המלך, ואילו יוזמת הפרקליטות להגיש אישום פלילי בגין עבירה מינהלית הוא החריג והיוצא לכלל".
26.
לאור דברים אלו ראוי לפרש את נפקות ההודעה שניתנה לנאשמים על סגירת התיק במישור המנהלי כך – לאחר שניתנה הודעה ע"י גורם מוסמך כי הליך שנפתח בגין חשדות לעבירה ייסגר במישור המנהלי בדרך של הטלת קנס באופן שאדם סביר היה מסתמך על הודעה זו, הרי שלא ניתן יהיה להגיש אישום בהליך עד לאחר מיצוי ההליך במישור המנהלי.
27.
בענייננו, מחומר הראיות עולה שהנאשמים קיבלו הבטחה מגורם מוסמך כי האירוע מיום 29.6.10 ייסגר במישור המנהלי בהטלת קנס. אף אם הודעה זו לא נמסרה בדרך ובטופס הקבוע בחוק העבירות המינהליות, הרי שבנסיבות שתוארו לעיל, די בכך שהודעה זו תעמוד בדרישות סעיף 15 לאותו חוק המונעת מתובע להגיש כתב אישום בגין מקרה שניתנה הודעה לגביו שיוטל קנס. לא ייתכן כי שנתיים לאחר הבטחתו של הפקח, מר שמש, כי אין צורך לשמור על זכות השתיקה; כי ניתן להגיש תצהיר; וכי התיק ייסגר בקנס מנהלי, תוכל המאשימה לזמן את הנאשמים לחקירות מחדש ולפתוח בהליך פלילי.


סיכום ביניים – האישום הראשון – זיכוי

28.
לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות ובחינת חומרת וריבוי הפגמים שנפלו בהליכי החקירה אל מול אופין של העבירות שיוחסו לנאשמים, דרגת חומרתן והאינטרס הציבורי בהעמדת הנאשמים לדין, הוחלטתי לקבל את בקשת הנאשמים בקשר לאישום הראשון. לא היה כל קושי עבור המאשימה להשיג את הראיות בדרכים כשרות ואף כי לא היה בכל אחד מהפגמים שתוארו לעיל בניהול הליכי החקירה חומרה יתירה הרי שריבוי הפגמים והצטברותם לאורך כל הליכי החקירה פועלים יחדיו ומובילים למסקנה כי יש לפסול את הראיות שהגישה המאשימה. מהימנותן של הראיות נפגעה עקב הבטחות חוקרי המאשימה לכך שההליך יסתיים בפן המנהלי, דבר שפוגע ביכולת להסתמך על הודעות הנאשמים אצל חוקרי המאשימה. כן יצוין כי על אף חשיבות האינטרס המוגן מושא סעיפי העבירות שיוחסו לנאשמים הרי שלבסוף מדובר בעבירות מנהליות שאינן מצויות ברף הגבוהה ביותר בספר החוקים מבחינת חומרתן והוקעתן הציבורית. בנסיבות אלו הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות ההליך דנן יש לפסול את הראיות שהושגו בעקבות הוצאת צו הכניסה ומכוחו, לרבות הראיות החפציות.

29.
לפיכך, בהתאם לסעיף 158 לחסד"פ, הקובע כי "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין". יש לזכות את הנאשמים מהאישום הראשון כבר בשלב זה. זאת משנפסלו הראיות שהליהם ביקשה התביעה להסתמך בעניין זה.
האישום השני
30.
האישום השני עניינו - העסקת עובד זר שלא כדין, לאחר שנצפה שוטף מרצפות בבית הנאשמים. לפי הפסיקה, סיטואציה מעין זו יוצרת חזקה שלפיה, העובד הועסק ע"י בעלי הבית אצלהם עבד.
31.
הנאשמים טענו כי יש לזכותם כבר בשלב זה מהאישום השני "כי אין למאשימה ולו בדל ראיה להוכיח כי העובד ביצע עבודות משק בית" (ס' 179 לבקשה). בד בבד הנאשמים סיכמו את התייחסותם לאישום הראשון בסיכום הראיות שנותרו בתיק – הן הראיות שהגישה המאשימה בקשר לאישום השני (ס' 176 לבקשה). בקשר לחזקת המעסיק שנקבעה בפסיקה טענו הנאשמים כי די במוצג נ/4 שהוגש לתיק שעניינו - צו שיפוטי שלפיו העובד הזר שנצפה מנקה את בית הנאשמים ישהה בביתם, כדי לסתור את קיומה של החזקה.
32.
המאשימה טענה מנגד כי אין די במוצג נ/4 ובטענות המשפטיות של הנאשמים כשלעצמם כדי לסתור את החזקה וכי הדרך הנכונה לברר טענותיהם הינה "במסגרת ניהול הליך סדיר" (ס' 54 לתגובה).
33.
אשר לדעתי יאמר כי הדין הוא עם המאשימה בכל הנוגע לאישום השני – העובדה שקיים צו שיפוטי אינה מספיקה בנסיבות ההליך דנן. זאת, לאחר שהעובד הזר לא רק שנצפה במגורי הנאשמים, אלא הוא גם נצפה שוטף את מדרכות הבית. בכך יש כדי להצדיק את דחיית הבקשה בכל הנוגע לאישום השני.
סוף דבר

34.
הנאשמים מזוכים מהאישום הראשון.
35.
בקשת הנאשמים לגבי האישום השני נדחית – המזכירות תקבע מועד לשמיעת פרשת ההגנה בקשר לאישום השני. בתום הדיון ישמעו גם סיכומים בכל פה.

ניתנה היום, כ"ג כסלו תשע"ח,
(
11 דצמבר 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.























העז בית דין אזורי לעבודה 38584-10/13 מדינת ישראל נ' צבי בארינבוים, נטלי טיומקין בארינבוים (פורסם ב-ֽ 11/12/2017)