פסקי דין על חיה דורון | פסקי דין על חיים דורון | פסקי דין על יעקוב בגים | פסקי דין על רשף בגים | פסקי דין על סלמן פליציה | פסקי דין על יצחק ספיר | פסקי דין על אלברטו י. מצרי חברה להשקעות | פסקי דין על מרסל שמש |

150395/02 א     06/07/2005




א 150395/02 חיה דורון, חיים דורון נ' יעקוב בגים , רשף בגים , סלמן פליציה , יצחק ספיר , אלברטו י. מצרי חברה להשקעות בע"מ , מרסל שמש




1
בתי המשפט
א 150395/02
בית משפט השלום תל אביב-יפו
06/07/2005
תאריך:
כב' השופטת ערקובי רחל

בפני
:
חיה דורון

חיים דורון

בעניין:
תובעים
שמש

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. יעקוב בגים

2. רשף בגים

3. סלמן פליציה
- פס"ד בהעדר
4. יצחק ספיר

5. אלברטו י. מצרי חברה להשקעות בע"מ

6. 6. מרסל שמש
7. מאיר שמש

8. עזרא שמש

9. רות גלט
נתבעים
ב"כ נתבעים 1-2 עו"ד קלוג

ב"כ נתבעי 4 עו"ד גביש

ע"י ב"כ

פסק דין
בפני
תביעה לפינוי וכן תביעה כספית.

התובעים הינם יורשי המנוחה שמחה מצרי ז"ל.

התובעים ואחרים הינם בעלים במשותף בנכס הידוע כחלק מחלקה 2 בגוש 7092, בו מצויים הנכסים נשוא המחלוקת, חנות בחזית הבית ברחוב דיזינגוף 6 תל אביב, (להלן: "החנות"), וכן מושכר המצוי בחלקו האחורי של הבניין, (להלן: "המחסן").

התביעה הוגשה כנגד 9 נתבעים, ויש צורך להבהיר את זהותם.

הנתבעים 1 ו-2 מחזיקים בחנות ובמחסן על פי הסכם שכירות מוגנת, והינם דיירים מוגנים.

מר קמיל סלמן ז"ל היה דייר מוגן נוסף, על פי הסכם השכירות, ואולם נתבע זה הלך לבית עולמו, התביעה תוקנה כך שכעת הנתבעת 3 הינה אשתו של המנוח, הגב' סלמן פליציה
, וכנגדה ניתן

פסק דין
לפינוי, לאחר שלא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לישיבות ביהמ"ש למרות שניתנו לה מספר הזדמנויות.

הנתבע מס' 4 הינו שוכר משנה.

הנתבעים 5-9 הינם הבעלים הנוספים של הנכסים, שלא הצטרפו לתביעה, לכן צורפו על ידי התובעים כנתבעים.

בתחילת הדיון בתיק זה נשמעו העדויות בפני
כב' השופט גולדין, אשר לאחר שפסל עצמו מלהמשיך לדון בתיק הונחה תובענה זו על שולחני.

לאור העובדה כי מרבית העדויות כבר נשמעו בפני
כב' השופט גולדין, לא נשמעו פעם נוספת, והמשכתי לדון בתיק מהמקום אליו הגיע כב' השופט גולדין.

עוד יש לציין כי לאחר שב"כ התובעת הודיעה "אלה עדי", עתרה היא לתקן את כתב התביעה בדרך של הוספת עילת תביעה נוספת.

נעתרתי לבקשתה זו, ונשמעו עדויות הצדדים ביחס לטענה הנוספת בלבד.

לאחר שעדויות הצדדים נשמעו במלואם, הורתי על הגשת סיכומים בכתב, ופסק דיני זה ניתן לאחר קבלת הסיכומים ושמיעת התיק לגופו.
אציין כי במהלך כתיבת פסק דיני זה הוגשו סיכומי תשובה מטעם התובעים.

אציין כי אין מחלוקת כי הנתבעים 1-3 הינם דיירים מוגנים.

אין מחלוקת כי הדיירים המוגנים הורשו על ידי בעלי המקרקעין להשכיר את שני הנכסים בשכירות משנה - (ראה סעיף 13 לכתב התביעה המקורי).

אין מחלוקת כי הותר לדיירים המוגנים להשכיר את החנות לצורכי מכבסה.

טענות התובעים:

מספר טענות בפי התובעים;

הטענה הראשונה - הנתבעים 1-3 קיבלו רשות להשכרת משנה של החנות והמחסן לשנה, על פי החוזה האחרון, תקופה שהוארכה בהסכמה לשנתיים נוספת שהסתיימו ביום 31.7.2001. למרות שהסכמת הבעלים לשכירות המשנה הסתיימה המשיכו הנתבעים 1-2 להשכיר את הנכסים בשכירות משנה אסורה.

הטענה השנייה - הנתבעים 1-2 שינו את מטרת המושכר, הנכסים הושכרו תחילה למטרת ניהול מסעדה, (סטקיה), ומחסן, ואילו הנתבעים 1-2 שינו את מטרת השכירות למכבסה.

הטענה השלישית - הנתבעים עשו רווח בלתי הוגן בהשכרת המשנה, כאשר הם מרווחים שכר דירה כפי השוק החופשי, בעוד שהבעלים מקבלים דמי הסכמה זעומים.

הטענה הרביעית - הנתבעים לא שילמו שכר דירה.

טענות הנתבעים 1-2:

ביחס לטענה הראשונה - הסכמת הבעלים להשכרת משנה הייתה עד ליום 31.7.2002, שכן ניתנה הסכמה להשכרת המושכרים למשך שנתיים, וכן תקופת אופציה למשך שנתיים נוספות.

ביחס לטענה השנייה - שינוי מטרת השכירות היה בהסכמת הבעלים, וכמופיע בהסכמים בין הצדדים.

ביחס לטענה השלישית - החוזים, לרבות שיעור דמי השכירות אותם גבו הנתבעים 1-2 משוכר המשנה היו ידועים לבעלים, כמו גם לאימם המנוחה של התובעים, ונעשה בהסכמתם. כמו כן נטען כי הנתבעים שילמו דמי הסכמה בעבור הרשות להשכיר את הנכסים בהשכרת משנה.

ביחס לטענה הרביעית - הנתבעים 1-2 טוענים כי מאז ומתמיד שילמו שכר דירה למר יעקוב מצרי, אחד מבעלי הבניין, שכן הוא שטיפל בניהול הבניינים בעבור כל הבעלים. כאשר נודע על קיומם של הבעלים הנוכחיים, התובעים שהינם בעלים של 25% בלבד, ביקשו הנתבעים לשלם להם שכר דירה ואולם הללו סרבו לקבל את שכר הדירה.

הנתבעים טוענים עוד כי התובעים אינם רשאים להגיש כנגדם תביעה ללא הסכמת יתר בעלי הבניין שכן התובעים הינם בעלים של 25% בלבד מזכויות הבעלות.

עוד נטען כי התובעים אינם רשאים להעלות כל טענות ביחס לעבר, שכן המנוחה , אימם של התובעים, הסכימה להשכרת המשנה של הנכסים שהחלה עוד בשנת 1995.

כמו כן מכחישים הנתבעים 1-2 את כל טענות התובעים.

טענות הנתבע מס' 4:

הנתבע מס' 4 טוען כי הוא שכר את החנות הקדמית לצורך הפעלת מכבסה, בידיעת הבעלים ובהסכמתם.

הנתבע מס' 4 טוען כי שכר את המושכר בתום לב.

הנתבע מס' 4 טוען כי לאחר שחלפה תקופת השכירות פינה את הנכס.
דיון:

שאלת מעמדם של התובעים;

השאלה שעלי לדון בה הינה האם התובעים רשאים להגיש את התביעה כנגד הנתבעים 1-4 וזאת הואיל והם מהווים מיעוט.

הנכסים נשוא דיוננו, הינם שתי חנויות, (הראשונה בחזית, כונתה לעיל ולהלן החנות, והשנייה בחצר כונתה לעיל ולהלן המחסן. שני נכסים אילו מצויים בבניין המצוי ברחוב דיזינגוף 6 תל אביב.

הבניין הינו בבעלות:

התובעים כיורשיה של המנוחה שמחה מצרי ז"ל - מחזיקים ב - 25% מזכויות בעלות.
הנתבעת מס' 5 - חברה בניהולו של יעקוב מצרי - מחזיקה ב - 50% מזכויות הבעלות.
הנתבעים 6-9 מחזיקים ב - 25% מזכויות הבעלות.

כלומר, התובעים מחזיקים ב - 25% מזכויות הבעלות, כאשר בעלי - 75% מהזכויות לא הצטרפו לתביעה, ולכן צורפו כנתבעים פורמאליים.

טענת הנתבעים הינה כי התובעים אינם רשאים להגיש את תביעת הפינוי הואיל ולא קיבלו את הסכמת רב השותפים למקרקעין, והם בבחינת מיעוט.

בע"א 96/50 יעקב צינקי ואח' נגד ויקטור ע. כיאט ואח' פ"ד כרך ה' (1) 474, אשר צוטט על ידי ב"כ התובעים בסיכומיה, נקבע כי :

"שותף אחד בלבד רשאי לתבוע החזרת החזקה בנכס המשותף בלי הצטרפותם של כל שאר השותפים לתביעה, ואין אנו מוכנים לזוז מהלכה רווחת זו."

אלא שב"כ הנתבעים 1-2 מפנה לעובדה כי ציטוטי ב"כ התובעים מתייחסים לפסקי דין שניתנו טרם חקיקת חוק המקרקעין.

סעיף 30 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע:

"(א) בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם.

(ב) שותף הרואה עצמו מקופח מקביעה לפי סעיף קטן (א) רשאי לפנות לבית המשפט בבקשת הוראות, ובית המשפט יחליט כפי שנראה לו צודק ויעיל בנסיבות הענין.

(ג) דבר החורג מניהול או משימוש רגילים טעון הסכמת כל השותפים."

בע"א 810/82 - זול בו בע"מ נ' יהודית זיידה ו-3 אח' . פ"ד לז(4), 737 ,עמ' 740-741, קובע כב' השופט ברק כי הדעה על פי השכרת נכס מהווה שימוש חורג אינה מוקבלת יותר וכי יש לפרש את המונח "ניהול ושימוש רגילים", באופן התואם את מהותו של הנכס נשוא הדיון וכך נאמר:

"ניהול ושימוש רגילים מה הם? נראה לי, כי ניהול ושימוש רגילים משמעותם עשיית כל אותן פעולות (מטריאליות ומשפטיות), אשר על- פי מהותו של אותו נכס, טיבו וייעודו טבעיות הן לגביו. היקפן של פעולות אלה נקבע על-פי נסיבות העניין. במסגרת זו איני רואה כל סיבה עקרונית שלא להכיר בהשכרת המקרקעין, שהם נושא הבעלות המשותפת, כפעולה, אשר בנסיבות מתאימות ניתן לראותה כפעולת ניהול ושימוש רגילה לגבי אותו נכס. הדבר תלוי בטיב הנכס, בשימוש שנעשה בו בעבר ובגורמים אחרים הקובעים את אופיו. עשויים להיות נכסים, אשר השכרתם על-ידי רוב בעליהם היא לגביהם פעולת ניהול ושימוש רגילה (כגון בית דירות המיועדות להשכרה), ועשויים להיות נכסים, אשר השכרתם על-ידי רוב בעליהם היא לגביהם פעולה יוצאת דופן וחריגה (כגון השכרה של דירת מגורים לבית - עסק) (ראה: א' גולדנברג, "שיתוף במקרקעין בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969" עיוני משפט ג (תשל"ג-ל"ד) 110 ,104). נראה לי, כי גישה זו מתבקשת מלשון החוק, והיא עולה בקנה אחד עם מטרתו.
בענייננו המדובר בנכסים המושכרים בשכירות מוגנת לכן יש לבחון את השימוש והניהול של נכסים אילו בהתחשב בשימוש שלהם בפועל, דהיינו, בעובדה כי הושכרו על ידי כל הבעלים בשכירות מוגנת.

האם הגשת תביעה לפינוי דייר מוגן מהווה "ניהול ושימוש רגילים"?

ברע"א 6140/96 - חי אליהו נ' זבולון קורט 2. רון רייזמן 3. .תק-על 97(2), 936, משיב ביהמ"ש העליון על שאלה זו בחיוב וכך נאמר:

"בפסק דינו מיום 94, נתקבלה תובענת המשיבים. בית המשפט קבע, כי לא נדרשה החלטת רוב השותפים בקרקע היות והסכם השיתוף בין השותפים הקנה לכל אחד מהם סמכות כאמור. כן נקבע, כי אין בתביעת פינוי של דייר מוגן משום פעולה החורגת משימוש וניהול רגילים של הנכס. "
פסק דין
זה קובע כי הגשת תביעת פינוי כנגד דייר מוגן מהווה ניהול ושימוש רגילים.
אם כך יש צורך על פי דרישת סעיף 30 לחוק המקרקעין בהסכמת רוב השותפים.

בענייננו אין הסכמה כזו, להיפך, מרבית השותפים אינם מסכימים לתביעת הפינוי כנגד הדייר המוגן.

אציין רק כי בפס"ד חי אליהו הנ"ל קיבל ביהמ"ש תביעת מיעוט כנגד דייר מוגן לאחר שהוכח לו כי על פי הסכם השיתוף בין הדיירים לכל אחד מוענקת סמכות להגשת התביעה. בפני
לא עלתה כל טענה כי לכל אחד מהשותפים קיימת סמכות להגשת תביעה ובודאי שלא הוכחה טענה כזו.

בענייננו, הנתבעת הפורמאלית מס' 5, בעלת 50% מזכויות הבעלות, הצטרפה לתביעה לסילוק ידו של הנתבע מס' 4, שוכר המשנה, אך לא הצטרפה לעתירה לסילוק ידו של הנתבעים 1-3, הדיירים המוגנים.

לא זו אף זו, הגב' מרסל שמש

בעלת חלק מזכויות הבעלות העידה מטעם הנתבעים כעדת הגנה ובעדותה היא מתנגדת לניהול תביעת פינוי כנגד הדיירים המוגנים.

כלומר, בעלי הרוב של המקרקעים נשוא דיוננו, אינם מסכימים להגשת תביעה לפינוי כנגד הנתבעים 1-2, הדיירים המוגנים, אין מחלוקת כי התובעים הינם המיעוט, באשר בבעלותם רק 25% מהמקרקעין, ולכן דין התביעה כנגד הדיירים המוגנים להידחות.

יותר מכך, התובעים לא פרטו האם פנו כלל ועיקר ליתר בעלי הנכס על מנת שאילו יצטרפו לתביעה, עצם הגשת התביעה גם כנגד בעלי הנכס הנוספים מצביעה על התנגדותם של האחרונים להליך זה, אין הכחשה כי בעלי הרוב מתנגדים לתביעת הפינוי של הדיירים המוגנים, ולא פורט האם התקיימה אסיפה של בעלי המקרקעין וניתנה החלטה הנוגעת להגשת התביעה.

לפיכך, אני סבורה כי דין התביעה כנגד נתבעים 1-2 ככל שהיא נוגעת לפינויים להידחות.

שונה הדבר ביחס לתביעות הכספיות, ראה בעניין זה את הילכת ע"א 717/88 - חיים רוכורגר חברה לבנין נ' אלה (ריסקין) . פ"ד מה(2), 284 ,עמ' 288-289.

בשולי הדברים אציין כי הנתבעים טענו כי התובעים אינם בעלי הנכס כלל ועיקר שכן לא צורף צו ירושה והנכס הינו בבעלות המנוחה הגב' שמחה מצרי. על טענה זו נסתם הגולל כאשר בכתב התביעה המתוקן צורף צו קיום צוואה על פיו התובעים הינם יורשי המנוחה.

גם אם אניח כי התובעים רשאים לנקוט בתביעת פינוי כנגד הנתבעים 1-2 ללא הסכמתם של שאר בעלי הנכס, או אניח כי בעלי הנכס הנוספים הסכימו הסכמה שבשתיקה לתביעה, כשלא הגישו כתב הגנה, גם אז התוצאה לא הייתה משתנה.

משך ההסכמה לשכירות משנה;

כאמור לעיל, אין מחלוקת כי בעלי הנכס נתנו לנתבעים 1-3 הסכמה להשכיר את החנות בשכירות משנה
והיא אף הושכרה לנתבע מס' 4, שוכר המשנה.

המחלוקת הינה ביחס לתקופת ההסכמה.

בעוד שהתובעים טוענים כי ההסכם הינו לתקופה בת שלוש שנים, טוענים הנתבעים כי תקופת ההסכם הינה בת ארבע שנים.

המחלוקת נובעת משיבוש שחל בהסכם.

נשוא המחלוקת הינו הסכם מיום 4.8.98, הסכם זה הוא עיקר המחלוקת, צורף לכתב התביעה, לתצהירי העדות מטעם שני הצדדים, ויכונה להלן: ("הסכם ההרשאה").

אין מחלוקת בין הצדדים כי עוד משנת 1995 משכירים הנתבעים 1-3 את המושכרים נשוא דיוננו בשכירות משנה בהתאם להסכמי הרשאה עם בעלי הנכס.

על הסכם ההרשאה נשוא דיוננו, משנת 1998, חלקו הצדדים. המחלוקת נובעת מהאמור בסעיף 2 להסכם:

"משך ההרשאה הנ"ל הינה למשך שנתיים בלבד, דהיינו החל מיום 1.8.98 ועד ליום 31.7.99. לשוכרים תהיה האופציה להאריך את תוקף הסכם זה לשנתיים נוספות."

בחלקו הראשון של הסכם ההרשאה ב- "הואיל החמישי" נאמר:

והואיל ובהתאם להסכם שבין יעקוב בגים
ושותפו סלמן קמיל, ניתנה ליעקוב בגים
הזכות הבלעדית להשכיר את זכויות השכירות בשכירות משנה ל - 3 שנים."

התובעים טוענים כי משך ההרשאה הייתה לשלוש שנים.

הנתבעים 1-2 טוענים כי משך ההרשאה הייתה לארבע שנים.

המחלוקת המדויקת נובעת מאי ההתאמה שבתוכנו של סעיף 2 להסכם ההרשאה, להבדל שבין האמור במילים: שנתיים, לתאריכים המפורטים בו : 1.8.98 ועד ליום 31.7.99.

התובעים לא היו שותפים לעריכת הסכם ההרשאה.

הסכם ההרשאה נחתם בשם בעלי הנכס כולו על ידי מר יעקב מצרי, שניהל את הנתבעת מס' 5, ואת הבניין בעבור כל התובעים, ובין הנתבע מס' 1.

דומני כי לאחר שמיעת עדותו של מר יצחק מצרי היה מקום שהתובעים יחזרו בהם מטענתם לעניין משך תקופת הסכם ההרשאה.

מר יצחק מצרי הינו בנו של מר יעקוב מצרי, וכן הינו עו"ד, אשר במשרדו נחתם הסכם ההרשאה ונערך על ידו.

וכך מעיד מר מצרי:

"ש. האם נכון כי אביך, בשם התביעה, לא רצה להצטרף לתביעה ולא רצו כי יפנו את יעקב מהמקום?
ת. הדברים הם פשוטים מאוד, ראינו שיש סתירה בחוזה, ולא רצינו לנצל אותה. וזה באמת לא זכור לי אם זה 3 או 4 שנים. ואז הסכמנו לסיים את התקופה, ואז נחשוב אם נאריך או לא. ולא הסכמנו לכן הוא צריך לפנות את דייר המשנה. לא זכור לי אם נהיה כתוב בפרוש. היית הטעות דפוס אבל לא ידענו אם זה לטובתנו או לרעתנו. אנו לא גובים ממנו שכר דירה."
(ראה פרוטוקול הדיון מיום 28.4.03 עמוד 21 שורות 26-29).

מר יעקוב בגים
העיד כי :

ש. כאשר באת לבקש את החוזה למכבסה , לכמה שנים בקשת?
ת. 4 שנים.

(פרוטוקול הדיון מיום 7.7.03 עמוד 28 שורות 29-30.).

ובהמשך עומת עם האמור ב"הואיל החמישי":

"ש. איך אתה מסביר את מה שכתוב בחוזה - מפנה לחוזה - ב"הואיל" האחרון עמוד ראשון?
ת. האמון ביננו היה שקורא לי יעקוב מצרי, קורא לי בעל הבית לחתום ואמר לי לבוא ואחר כך יבואו מרסל ושמש
. אני חתום על החוזה, אני אמרתי ליעקוב מצרי שהשותף שלי נפטר. אנו קרובים כל כך שהם גם יודעים. אני בקשתי 4 שנים, מה הם רשמו אני לא יודע."
(שם עמוד 29 שורות 13-18).

התובעים בעצמם לא היו מעורבים בחתימת הסכם ההרשאה, וטענו כי אינם יודעים אם אימם המנוחה חתמה על הסכם ההרשאה אם לאו.

בע"א 9803/01 - תחנת שירות ר"ג בע"מ ואח' נ' סונול ישראל בע"מ . תק-על 2004(1), 1158 ,עמ' 1161נאמר כי:

"לשון החוזה היא נקודת המוצא בניסיון לתור אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), אולם אין היא נקודת הסיום (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פד"י מט(2) 265, 299-300, להלן פרשת אפרופים). המשא ומתן שנוהל בין הצדדים, ההסכמים הקודמים, והסכסוך שהוביל לחתימת הסכם הפשרה, כל אלה מהווים כלים פרשניים חשובים לאותה מטרה, ובלשונו של השופט א' ברק (כתוארו אז) בד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' israel british bank (london) (in liguidatim), פד"י מד(2) 265):
"על תכלית החוזה ניתן ללמוד מתוכו וממהות הסדריו ומבנהו, וכן ממקורות חיצוניים לו, כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שידעו עליו ומקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו".

הצדדים אינם חלוקים כי הוסכם על מתן זכות לנתבעים 1-2 להשכרת החנות בהשכרת משנה.

המחלוקת היחידה נוגעת למשך תקופת ההסכמה.

החוזה כפי שהוא יכול לדעתי להתיישב עם שני הפרושים, ולכן יש להפעיל את הכלל של פרשנות חוזה כנגד מנסחו.

האמור ב"הואיל החמישי", כלל אינו נוגע לתקופת ההסכם, שכן הוא עוסק היחסים שבין הנתבע מס' 1 ולמר סלמאן ז"ל.

נכון הוא כי ניתן להסיק מתוך הואיל החמישי כי הצדדים התכוונו לתקופת הרשאה בת שלוש שנים, ואולם בסעיף 2 להסכם בין הצדדים נאמר במפורש כי תקופת ההרשאה הינה לשנתיים ותקופת אופציה בת שנתיים נוספת.

בצדק טען ב"כ הנתבעים 1-2 כי סביר יותר להניח שקימת טעות דפוס בשנה 99 - מאשר במילה שנתיים.

מר יצחק מצרי, עורך הדין שערך את ההסכם הודה כי קיימת סתירה בהסכם ולכן סבר כי יש להעדיף את הפירוש הנוח לנתבעים.

עוד העיד כי הוא אינו זוכר מה הייתה הסכמה בפועל.

כלומר, אין בפני
כל עדות חיצונית מטעם התובעים השוללת את עדותו של הנתבע מס' 1 על פיה הצדדים התכוונו למתן הרשאה בת ארבע שנים.

כל שפני ביהמ"ש הינו ההסכם והסתירה הקיימת בו.

לכן נוכח עדותו של הנתבע מס' 1, נוכח עדותו של מר יצחק מצרי עורך ההסכם, נוכח העובדה כי קיימת סתירה, והכלל של פירוש מסמך כנגד מנסחו, אני קובעת כי הסכם ההרשאה היה לארבע שנים כטענת הנתבעים 1-2 .

טענת התובעים בעניין זה נדחית.

תקופת ההחזקה בפועל;

במהלך העדויות נוצרה מחלוקת נוספת על פיה התובעים טענו כי גם על פי הפירוש הנוח לנתבעים הרי הם המשיכו להשכיר את המושכר לאחר תום תקופת שכירות המשנה, עד ליום 31.7.03.

בסיכומיה טוענת ב"כ התובעים כי נתבע מס' 1 משקר, כאשר הוא טוען כי נתבע מס' 4, שוכר המשנה עזב את המושכר בתום תקופת האופציה.

לטענת התובעים נתבע מס' 4 המשיך להחזיק במושכר עד ליום 31.7.03.

לתמיכה בכך מביאה ב"כ התובעים את הסכם השכירות שנחתם עם שוכר המשנה לחמש שנים.
כמו כן, אישור עירייה, על פיו היא טוענת כי ברישומי העירייה, מופיע כמחזיק החנות מר ספיר, שוכר המשנה, וזאת עד ליום 1.8.03.

הסכם השכירות עם שוכר המשנה נערך עוד בטרם הוגשה תביעה זו.

מר יעקוב בגים
העיד כי היה אימון בינו לבין מר יעקוב מצרי, בעליה של הנתבעת מס' 5, ובמשך שנים הוסכם בכל פעם להאריך את תקופת ההרשאה. לכן סביר בעיני כי תקופת הסכם השכירות עם שוכר המשנה מקורה ביחסי הצדדים לפני הגשת תביעה זו.

התובעים תיקנו תביעתם מספר פעמים, ורק בכתב התביעה המתוקן האחרון הוסיפו את העילה כי גם על פי פרשנות הנתבעים להסכם ההרשאה הרי הסכם ההרשאה הסתיים וכי שוכר המשנה ממשיך להחזיק במושכר.

אלא שיש שדי אם נקרא את תצהירו המשלים של מר ניסים דורון ניווכח כי טענה זו לא הוכחה על ידי התובעים.
בסעיף 18 לתצהיר המשלים, הסעיף היחידי הנוגע למחלוקת זו אומר מר דורון כי: "... המכבסה עובדת עד היום והיא מופעלת בין ע"י נתבע 4 ובין ע"י נתבע 1 שלא כחוק...".

כלומר, למול עדותו של הנתבע מס' 1 אשר העיד כי הנתבע מס' 4, מר ספיר, עזב את המושכר לאחר תום תקופת ההרשאה , קיימת עדותו של מר דורון אשר פשוט אינו יודע את העובדות.
אם כך, כיצד מבקשים התובעים שביהמ"ש יקבע כי הנתבע מס' 4 המשיך להחזיק במושכר לאחר תום תקופת ההרשאה, כשהעד מטעמם אינו בטוח בכך.

ביחס לארנונה הוגשה תעודת עובד ציבור הנוגעת לשאלת המחזיקים ונאמר כי על פי רישומי העיריה מר ספיר סימי הינו מחזיק החנות עד ליום 1.8.03, רישומי העירייה אינם יכולים לשמש
תחליף לעדות ישירה, אשר אין כל קושי בהבאתה, כל שעל התובעים לעשות הוא לגשת למושכר ולבדוק מיהו המחזיק בנכס.

אשר על כן דין טענת התובעים להידחות.

טענת עשיית רווח בלתי הוגן;

טענה זו יסודה בהוראותיו של סעיף 131 (6) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972).
סעיף זה קובע לאמור :

"על-אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם מבלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלו בלבד הן עילות הפינוי :

(6) הדייר השכיר את המושכר או חלק ממנו - להוציא השכרה למטרת ניהול של עסקי אירוח - והפיק מהשכרת המשנה ריווח בלתי-הוגן בשים לב לדמי השכירות שהדייר משלם וליתר נסיבות הענין."

ע"א 117/73 - מפעלי בני ברית בירושלים נ' אברהם אדלשטיין . פ"ד כז(2), 729 ,עמ' 738-739, קובע כב' השופט קיסטר בדעת רב כי:

"אם הדייר השכיר את הדירה כולה, הרי שעל השכרה כזאת לא חל סעיף 13 (א) (1) ; מכל מקום - אין לצפות ממנו שיעשה זאת ללא קבלת כל ריווח, שהרי דמי השכירות אשר בשוק עולים בדרך-כלל על דמי השכירות החוקיים, ודבר נדיר הוא שדייר-משנה מבקש הורדת דמי השכירות (אם בכלל יש לו אפשרות חוקית לכך). בית-המשפט לא יאמר שכל ריווח הוא בלתי-הוגן, אלא שבית-המשפט יקבע, לפי דמי השכירות שהדייר משלם ולפי כל יתר הנסיבות - אם יש לראות בכך ריווח בלתי-הוגן."
בע"א (תל-אביב) 566/91 - מתתיהו דנקנר ואח' נ' יחזקאל לוי .תק-מח 92(4), 458 ,עמ' 463.נקבע כי:

"באופן רגיל נמדד ונקבע סכום הרווח המופק לפי ההפרש שבין דמי השכירות שהדייר משלם ושאר ההוצאות שהוא מוציא על הדירה, לבין מה שהוא מקבל מדיירי המשנה" (ע"א 269/66 הנ"ל,
בעמ' 664). "לכאורה צריך הרווח להיות מופק מדמי השכירות, שהם הקריטריון הבטוח היחידי להשוואה" (שם, בעמ' 665). "בית משפט לא יאמר שכל רווח הוא בלתי הוגן, אלא שבית משפט יקבע לפי דמי השכירות שהדייר משלם ולפי כל יתר הנסיבות, אם יש לראות בכך רווח בלתי הוגן" (ע"א 117/73 הנ"ל, בעמ' 738)."

מהם הנסיבות בענייננו?

ב"כ התובעים בסיכומיה ערכה חישובים לעניין שיעור הרווח שהפיקו הנתבעים מהשכרת המשנה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בעלי הנכס נתנו הסכמתם להשכרת המשנה, בכל פעם לתקופה קצובה.
אין מחלוקת כי הסכמתם זו של בעלי הנכס הייתה כנגד תשלום דמי הסכמה.

אין מחלוקת כי בעלי הנכס היו מיוצגים על ידי עורך דין אשר ערך בעבורם את החוזים.

אין מחלוקת כי המדובר בבית עסק, בעבר נוהלה בחנות מסעדה, ובהסכמת בעלי הנכס, על פי הסכם ההרשאה האחרון הוסכם על שינוי מטרת השכירות וניתנה הסכמה מפורשת להשכרת המשנה למטרת מכבסה.

אין מחלוקת כי שמו של שוכר המשנה, מר ספיר, מופיע בהסכם ההרשאה האחרון, הוא ההסכם נשוא המחלוקת.

לא ברורים לי חישוביה של ב"כ התובעים.

בהסכם ההרשאה הראשון מיום 20.10.95 נאמר כי הבעלים יקבלו דמי הסכמה בשיעור של 300 דולר ובנוסף דמי השכירות ובסה"כ 500 דולר.

דמי השכירות על ההסכם עם שוכר המשנה עמדו על 1,800 דולר.

כלומר, הרווח שעשו הנתבעים היה 1,200 דולר.

בהסכם ההרשאה האחרון, נשוא דיוננו, הוסכם כי הבעלים יקבלו דמי הסכמה בשיעור של 100 דולר בנוסף לדמי השכירות, בסך של 567 ₪.

דמי השכירות היו 575 דולר לחודש שכירות בשנה הראשונה ו5% תוספת בדמי השכירות לשנים הבאות.

הרווח של הנתבעים 1-2 מהשכרת המשנה הינה כ- 325 $.

כאשר בוחנים את מכלול הנסיבות:
דהיינו, את העובדה כי הסכמי השכירות היו בפני
בעלי הנכס, בעלי הנכס היו מיוצגים והם אילו שערכו את הסכמי ההרשאה, הם קבעו את גובה דמי ההסכמה, והפער בין גובה דמי ההסכמה לבין שיעור דמי השכירות, במיוחד בהסכם האחרון אינו גבוה, אין מנוס לדעתי מדחיית טענתם של התובעים בעניין זה.

אציין עוד כי המדובר בבית עסק, לו היו הנתבעים 1-2 מפעילים את עסקם, "הסטקיה", סביר כי היו מצליחים ליהנות מהכנסה גבוהה יותר מזו שקיבלו בהשכרת החנות.

כאשר מדובר בפער של 375 דולר לחודש בין דמי השכירות המשולמים לבעלים, לבין דמי השכירות שמקבלים הדיירים המוגנים אין לראות בכך לדעתי רווח בלתי הוגן, במיוחד כאשר הסכמי השכירות היו בפני
הבעלים, והם נתנו הסכמתם להשכרת המשנה, וקיבלו תשלום שהוסכם בין הצדדים ולאורך כל התקופה היו מיוצגים על ידי עורך דין, להבדיל והנתבעים שלא היו מיוצגים.

לכן העלאת טענה כזו לאחר תקופה כה ארוכה של הסכמה, ולאחר שהמנוחה נפטרה, התביעה מוגשת על ידי יורשיה של בעלת 25% מהמושכר, המנוחה הייתה חתומה על , לפחות חלק מהסכמי ההרשאה, המדובר בטענה חסרת תום לב.

בנסיבות שפורטו בפני
, כפי שהבאתים לעיל איני סבורה כי התובעים עמדו בנטל להוכיח כי הנתבעים עשו רווח בלתי הוגן.

אי תשלום דמי שכירות;

התובעים טוענים כי הנתבעים לא שילמו דמי שכירות.

הנתבעים טוענים כי שילמו את מלוא דמי השכירות לרבות דמי ההסכמה, ואולם לאחר פטירת המנוחה, מצרי שמחה ז"ל, סרבו נציגי התובעים לקבל את דמי השכירות.

התובעת מס' 2 בעדותה אישרה את טענת הנתבעים 1-2 כי התובעים סרבו לקבל את דמי השכירות:

ש. בחלק הראשון של החקירה אמרת לי כי קיבלת שכ"ד גם לאחר פטירת אמא, מדוע הפסקת לקבל?
ת. כי לאחר פטירת אימי כאשר עברתי על החוזים, הבנתי כי יש הפרות על החוזים. ניהול העיזבון היה בידי הגב' שמש
, היתה הפרה של החוזים, והיתה הצעה של העו"ד להפסיק לקבל - כי הציק היה בבית משפט. קיבלתי רק באפריל 2001 את השכירות האחרונה, באוגוסט הוא לא שלח כלום, ובדצמבר הוא נתן שיק שהוחזר לו."

(פרוטוקול מיום 28.4.03 עמוד 15 שורות 17-22).

הנתבע טען טענה שלא הופרכה כי הואיל והמדובר במספר בעלים לנכס היה שולח את דמי השכירות בכל שלושה חודשים, כפי ההסכם בכל פעם לבעלים אחר של הנכס.

גם העד מר יצחק מצרי העיד כי :

"אנו לא גובים ממנו שכ"ד, עד אשר נסכם מה יהיה בהמשך התקופה."

(שם עמוד 22 שורה 4).

הגב' דורון העידה כי :

ש. היה סיכום כי יעקוב נותן כל פעם למישהו אחר לשלושה חודשים?
ת. אני קיבלתי כל שלושה חודשים. אנו התחלנו לקבל רק באפריל, אני לא יודעת מה היה קודם.
ש. באותו פעם שקיבלת באפריל עבור חודש קיבלת עבורך או עבור כולם?
ת. עבורי.
ש. השיק שהוא שלח לך היה על שלושה חודשים?
ת. הוא שלח שיק בדצמבר, אבל הוא לא שילם כלום על אוגוסט, ולכן השיק הוחזר בחזרה.
ש. את יודעת אם השותפים האחרים מקבלים שכ"ד?
ת. אין לי מושג.

(שם עמוד 15 שורות 23-30).
כאשר סרבו התובעים לקבל את דמי השכירות והוגשה תביעה זו, ויש לשים לב כי בין מועד סירובם לבין מועד הגשת התביעה חלפו חודשים ספורים, פנה ב"כ הנתבעים לביהמ"ש בבקשה להורות על פקדת דמי השכירות בביהמ"ש, ניתנה על ידי החלטה בעניין ביום 2.2.04, והנתבעים הפקידו את דמי השכירות לביהמ"ש.

עוד יש לציין כי גם בסיכומי ב"כ התובעים אין את פירוט לגבי שיעור דמי השכירות שחייבים הנתבעים על פי טענת התובעים, ולא ברור עד כה מהו הסכום וביחס לאיזה תקופה לא שולמו דמי השכירות.

אני סבורה כי בנסיבות אילו כאשר בעל דירה מסרב לקבל דמי שכירות, מחזיר את השיק בנימוק כי לא ידוע לו לאיזה תקופה משולמים דמי השכירות, מתעלם מהעובדה כי קיימים בעלים נוספים לנכס, הרי אין מקום לקבוע כי התובעים הוכיחו טענתם זו.

עיון בסיכומי ב"כ התובעים מעלה כי עד כה לא ברור מהו שיעור החוב הנטען וביחס לאיזה תקופה, והאם נכללים בסכומים הנטענים תשלומים ששולמו לבעלים הנוספים של הנכס.

לפיכך, אני קובעת כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח טענתם זו.

שינוי מטרת המושכר;

בחוזה המקורי הוסכם בין הצדדים כי מטרת השכירות הינה לניהול מסעדה:

"השוכר מתחייב להשתמש במושכר למטרת בית עסק לצרכי מזון ומזנון."

בהסכם ההרשאה נאמר בסעיף 3 :

"שוכר המשנה יהיה רשאי להשתמש במושכר למטרת ניהול מכבסה."

השאלה הינה מהי מטרת השכירות בסיום הסכם ההרשאה?

התובעים טוענים כי לאחר סיום תקופת ההרשאה להשכרת החנות לשוכר משנה, חלים תנאי השכירות המקוריים ובכלל זה מטרת השכירות המקורית שהינה ניהול מזנון.

הנתבעים טוענים כי הואיל ועל מנת להסב את המושכר לשם ניהול מכבסה היה ברור לצדדים כי הנתבעים ידרשו להשקיע כספים רבים, ולכן הסכמת התובעים לשינוי מטרת המושכר היה סופית ואינה מתייחסת רק להסכם ההרשאה האחרון.

הסכם ההרשאה שותק בכל הנוגע לשינוי מטרת המושכר לאחר סיומו.
הסעיף היחידי בהסכם ההרשאה הנוגע למצב בו תסתיים תקופת ההרשאה קובע כי:

"6. בתום מועד שכירות המשנה, יחזרו דמי השכירות בהתאם להסכם השכירות המקורי."

עוד נקבע בהסכם ההרשאה כי:

" 5 א) כל תנאי חוזי השכירות המקוריים ימשיכו ויחולו על כל תקופת הסכם זה."

ברור כי ניתנה הרשאה מפורשת להסבת מטרת השכירות מניהול מזנון למכבסה. השאלה הינה האם הרשאה זו ניתנה כרשות קבע או ביחס לתקופת השכרת המשנה בלבד, כאשר מטרת השכירות לאחר תקופת ההרשאה חוזרת להיות מטרת השכירות המקורית.

הנתבע מס' 1 העיד בעניין זה וטען בעדותו כי ברור היה לצדדים כי מטרת השכירות שונתה למכבסה לאור ההשקעות שיש להשקיע למורך כך.

מטעם התובעים לא הובאה כל עדות הנוגעת לכוונת הצדדים בעניין זה.

ב"כ התובעים בסיכומיה טוענת כי על פי תנאי החוזה המקוריים כל השקעות ושיפוצים במושכר לא יחולו על הבעלים.

אין כל קשר בין ציטוט הסעיף האמור בהסכם המקורי לשאלה שבפני
. אין מחלוקת כי התובעים כמו גם שאר בעלי הנכס אינם צריכים להשתתף בתשלום השיפוצים שנערכו.
טענת הנתבעים הינה כי בעלי הנכס היו מודעים לעובדה כי הסבת מטרת השכירות טעונה ההשקעות נכבדות ולכן ניתנה הסכמה לשינוי מטרת המושכר באופן עקרוני ולא רק ביחס לתקופת ההרשאה.

הואיל ומטעם התובעים לא הובאה כל עדות ביחס לנקודה זו, למרות שהוגשו תצהירים משלימים. לאחר שכתב התביעה תוקן בפעם השנייה, לא טרחו התובעים להזמין לעדות את מר יצחק מצרי, העד מטעמם שיעיד מה הוסכם בין הצדדים ומה הייתה כוונת הצדדים ביחס לשינוי מטרת המושכר, שינוי המופיע בהסכם ההרשאה.

גם בתצהירו המקורי וגם חקירתו המקורית לא נשאל מר מצרי בעניין זה.

לפיכך, אני סבורה כי עדותו של מר בגים לא נסתרה.

יש להבין כי בטרם הגשתה של תביעה זו, בעלי הבניין היו הגב' מרסל שהתנגדה להגשת התביעה כלל ועיקר, חברת מצרי, בניהולו של מר מצרי יעקוב, אימם המנוחה של התובעים ובעלים נוספים שכלל לא הובאו למתן עדות. עד לפטירתה, לא היו בין הצדדים כל מחלוקות.

כפי עדותו של מר מצרי ועדותו של מר בגים כמו גם עדותה של הגב' מרסל, מי שניהל את עניינם היה מר יעקוב מצרי, עו"ד מצרי, בנו, היה עורך את ההסכמים, מר יעקוב בגים
היה חותם עליהם, ואילו בעלות הנכס הנוספות, הגב מרסל והמנוחה היו חותמות לאחר מכן.

להבדיל מטענותיהם של התובעים שבפני
, לפני פטירתה של המנוחה ניהלו הצדדים את ענייניהם הסכמה ובגמישות רבה.

עצם העובדה כי בעלי הנכס הסכימו לשינוי מטרת המושכר כמופיע בהסכם ההרשאה, מביאה אותי למסקנה כי בעלי הנכס התחשבו בדייריהם ובמצב השוק, לכן ניתנה הסכמה לשינוי מטרת השכירות.

יחסי הצדדים כפי שמש
תקפים בעדותם של הצדדים מובילה אותי למסקנה כי בעלי הנכס לא טרחו להקפיד בעניין הסכמת שינוי המושכר הואיל וההנחה של כל הצדדים הייתה כי לנתבעים תינתן ההסכמה להמשיך בהשכרת המשנה.

לאור העובדה שהתובעים לא טרחו להעיד את מי שערך את הסכם ההרשאה בסוגיה זו, ולאור העובדה כי נאמר במפורש כי לאחר תום תקופת ההרשאה יחזרו דמי השכירות לקדמותם, ואין כל התייחסות למטרת השכירות הרי בעלי הנכס הסכימו לשינוי מטרת השכירות מניהול מזנון, מטרה שאבד עליה הכלח באזור זה, למכבסה, שלצורך ניהולה היה צורך להשקיע כספים רבים.

לפיכך אני מקבלת את עדותו של מר בגים בפני
, כי הצדדים התכוונו לשינוי קבוע במטרת שכירות, שכן לא יתכן לדעתי שבעלי הנכס, כפי התרשמותי מחקירותיהם, התכוונו שהנתבעים ישקיעו עשרות אלפי ₪ בהסבת המושכר למטרה החדשה וזאת רק ביחס למספר שנים מועט.

אני דוחה את טענות התובעים בעניין זה.

הנתבע מס' 4:

למעט אישור העירייה, שאינו מתייחס לנתבע אלא לגב' סימי ספיר אין בפני
כל עדות או אינדיקציה אחרת ממנה עולה כי לאחר הגשת התביעה, וסיום תקופת ההרשאה על פי הסכם ההרשאה המשיך הנתבע מס' 4 להחזיק בחנות.

כלומר, לא הובאה בפני
כל עדות מכלי ראשון כי מי מהתובעים ביקר במקום ונוכח לדעת כי הנתבע מס' 4 עדיין עושה שימוש במקום.

יש לשים לב כי כתב התביעה תוקן בפעם השנייה לאחר שמיעת כמעט כל העדים ובודאי לאחר שב"כ התובעים אמרה : אלה עדי. למרות זאת אפשרתי את תיקון כתב התביעה, ומר דורון הגיש תצהיר מטעמו.

התצהיר הינו מיום 26.12.04 מועד שהינו ללא כל ספק לאחר שחלפה תקופת ההרשאה גם לטענת הנתבעים. מדוע בתצהירו זה אין כל אזכור לעובדה הנטענת בסיכומי ב"כ התובעים כי הנתבע מס' 4 המשיך להחזיק במושכר לאחר חלוף תקופת ההרשאה?

אם נניח כי התצהיר הראשון מטעם התובעים הוגש לפני שחלפה תקופת ההרשאה כגרסת הנתבעים, הרי לתובעים הייתה הזדמנות נוספת להשלים את תצהיריהם.

העדר כל עדות כזו מטעם התובעים אומרת דרשני והיא המובילה אותי למסקנה כי אין לקבל את גרסתם כי הנתבע מס' 4 המשיך להחזיק במקום.

עלי להדגיש, אין הכוונה ביחס לניהול מכבסה בעסק. קבעתי וכך אני סבורה כי הבעלים בהסכם ההרשאה הסכימו לשינוי מטרת המושכר, כך שגם לאחר תקופת ההרשאה המשיכו הנתבעים לנהל בחנות מכבסה.

השאלה נוגעת למי מהנתבעים ניהל את המכבסה?

בעניין זה לא הביאו התובעים עדות ישירה, ולכן אני דוחה את טענתם.

תקופת ההרשאה להשכרת משנה חלפה על פי כל עמדה.

על פי טענות הנתבעים הנתבע מס' 4 עזב את החנות, ולכן אין מקום למתן

פסק דין
לפינוי כנגדו.

יחד עם זאת, ובכפוף לאמור לעיל אני מבהירה כי לנתבע מס' 4 אין כל רשות או רישיון לעשות כל שימוש במושכר, החנות, לאור סיום תקופת ההרשאה.
המחסן;

לא בכדי עשיתי שימוש בפסק דיני זה במונח חנות.

לכתחילה הוגשה התביעה ביחס לשני מושכרים.
על פי הסכמי השכירות המקוריים, על כך אין מחלוקת, הושכרו לנתבעים 1-2 שני נכסים.
הנכס הראשון הוא הנכס נשוא דיוננו, החנות, ביחס אליו ניתנה ההרשאה להשכרת משנה למכבסה.
המושכר השני הוגדר על ידי לעיל בשם המחסן, הואיל והוא מצוי בחצר הבניין.

הנתבעים טענו כי המושכר השני שימש כמחסן, על כך לא חלקו התובעים.
מהי עילת התביעה ביחס למושכר זה? למחסן?

התובעים טוענים כי הנתבעים 1-2 נטשו את המחסן.

לא הובאה בפני
כל עדות מכל סוג שהוא ביחס לעילה זו.

למעט האמירה כי הנתבעים נטשו את המושכר לא נאמר מאומה.

כך למשל לא הובאו כל צילומים.

בחקירתה מגדילה התובעת מס' 1 ואומרת כי:

"ש. נכון שבעצם זה שני מושכרים, חנות ומחסן?
ת. כן.
ש. את היית במחסן?
ת. לא, אבל אני מבינה ממר בגים, עצמו כי המקום סגור ולא פעיל. הוא אמר לי כי יכול להיות שהוא יפתח אותו אבל בינתיים זה סגור. אני לא ראיתי דברים במחסן. פעם אחת הלכיתי לקבל שכירות ודברנו והוא אמר כי זה סגור ויכול להיות שהוא יפתח את זה."

(פרוטוקול מ יום 28.4.03 עמוד 16 שורות 14-19).

העדה מאשרת כי לא ביקרה במחסן. אינה יודעת האם מאוחסנים שם דברים אם לאו, ובחקירתה הנגדית מעלה גרסה שזכרה לא בא במסגרת תצהיר עדותה הראשית כי המידע בדבר נטישת המחסן הגיע אליה ממר בגים, הנתבע מס' 1.

קשה לקבל טענות אילו, ועוד יותר מזה ביהמ"ש אינו יכול לקבוע על יסוד עדות זו כי המדובר במחסן נטוש.

מעבר לכך לא הובאו כל עדויות או נתונים אחרים שמהם ניתן יהיה להגיע למסקנה כי במחסן לא מאוחסנים דברים, וכי המחסן אינו משמש
לייעודו, דהיינו, למחסן.

לפיכך, דין התביעה ככל שהיא נוגעת למחסן להידחות, ללא כל קשר לאמור לעיל, המתייחס לחנות בלבד.

סיכום:

דחיתי את פרשנות התובעים לעניין תקופת ההרשאה להשכרת החנות לשוכר משנה.
קיבלתי את טענת הנתבעים 1-2 כי בין הצדדים הוסכם כי תקופת ההרשאה תהיה ארבע שנים.

דחיתי את טענת התובעים בדבר עשיית רווח בלתי הוגן, במיוחד לאור העובדה כי בעלי הנכס שערכו את הסכם ההרשאה ראו לפניהם את שוכר המשנה, את הסכמי השכירות, היו מיוצגים וקיבלו דמי הסכמה. וגם הואיל ולגופו שלעניין ההפרש שבין דמי השכירות שקיבלו הנתבעים לדמי השכירות ששילמו בתוספת דמי הסכמה נראו לו סבירים .

דחיתי את טענת התובעים כי הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות לאור סירובם של התובעים לקבל די השכירות.

קיבלתי את עמדת הנתבעים כי הצדדים הסכימו לשינוי קבוע של מטרת השכירות לאור אי העדת העדים מטעם התובעים בעניין זה.

דחיתי את טענת התובעים בעניין נטישת המחסן לאור אי הבאת כל ראיות בעניין.

לפיכך דין התביעה להידחות.

בתיק זה התקיימו ישיבות רבות וארוכות, כאשר התביעה תוקנה פעמיים, דבר שהוביל להתמשכות הדיון.

לפיכך אני סבורה כי יש לחשב את ההוצאות באופן שיבטא את ההוצאות האמיתיות שהוציאו הנתבעים בגין תביעה זו.

אשר על כן אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעים 1-2 הוצאות בשיעור של 15,000 ₪ + מע"מ.
כמו כן אני מחייבת את הנתבעים לשלם לנתבע מס' 4 הוצאות בשיעור של 7,500 ₪ + מע"מ.

מזכירות תשלח פסק דיני לצדדים.

ניתנה היום כ"ט בסיון, תשס"ה (6 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.

ערקובי רחל
, שופטת









א בית משפט שלום 150395/02 חיה דורון, חיים דורון נ' יעקוב בגים , רשף בגים , סלמן פליציה , יצחק ספיר , אלברטו י. מצרי חברה להשקעות בע"מ , מרסל שמש (פורסם ב-ֽ 06/07/2005)