פסקי דין על סמר בסטוני | פסקי דין על אימאן בסטוני | פסקי דין על אולג חיימן | פסקי דין על ווק אפ תאי (בפירוק) | פסקי דין על ווק אוכל אסייתי (בפירוק) |

25959-10/17 עע     02/01/2018




עע 25959-10/17 סמר בסטוני, אימאן בסטוני נ' אולג חיימן, ווק אפ תאי בע"מ (בפירוק), ווק אוכל אסייתי בע"מ (בפירוק)








בית הדין הארצי לעבודה


ע"ע 25959-10-17
ע"ע 53394-10-17



ניתנה ביום

02 ינואר 2018

1. סמר בסטוני

2. אימאן בסטוני



המבקשות

-
אולג חיימן






המשיב

1.
ווק אפ תאי בע"מ (בפירוק)
2.
ווק אוכל אסייתי בע"מ (בפירוק)


משיבות פורמאליות



בשם המבקשות: עו"ד ג'וליה עודה חליליה
בשם המשיב: עו"ד יאיר ארן

החלטה

השופט אילן איטח
1.
לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת דלית גילה ונציגי הציבור מר אריה גור ומר יואל מוזס; סע"ש 10089-08-13) מיום 29.9.17, בו חויבה המבקשת 2 לבדה (להלן - אימאן), מכוח הרמת מסך, לשלם למשיב זכויות כספיות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה.
2.
על פסק הדין הגישו שני הצדדים ערעור לבית דין זה. במקביל להגשת ערעור, הגישו המבקשות את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין, זאת עד להכרעה בערעורן.

הרקע לבקשה
3.
כפי שעולה מפסק הדין, המשיבות הפורמאליות 1 ו-2 (להלן בהתאמה – חברה 1 ו- חברה 2), הפעילו בתקופה הרלוונטית לתביעה מסעדה שהתנהלה תחת השם "ווק" (להלן - המסעדה). המסעדה התמחתה במאכלים אסיאתים ותאילנדים. המבקשת 1 (להלן - סמר) היתה דירקטורית יחידה רשומה בחברה 1, ואילו אימאן, אימה של סמר, היתה דירקטורית ובעלת מניות בלעדית בחברה 2 (להלן ביחד גם - המבקשות). שתי החברות נכנסו להליכי פירוק וההליכים נגדן עוכבו.
4.
המשיב טען שעבד במסעדה ברציפות, החל מחודש ספטמבר 2008, תחילה באמצעות החברה 1, ובהמשך באמצעות החברה 2, אשר הוקמה לאחר שהחברה 1 הפכה לחדלת פירעון. לטענת המשיב הוא היה טבח במסעדה ולטענת המבקשות היה המשיב עוזר טבח (לענייננו אין חשיבות למחלוקת). בחודש פברואר 2012 נמכרה המסעדה לגורם שלישי ויחסי העבודה שלו עם חברה 2 הסתיימו.
בתביעתו טען המשיב כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את סמר ואת אימאן באופן אישי בחובות החברות. המשיב עתר לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה.
5.
מנגד, סמר ואימאן טענו כי אין יריבות בינן לבין המשיב. לטענתן: בחברה 1 היו שותפים גם שני אזרחי תאילנד (כשלכל אחד מהם היו מעט מניות) שניהלו את המסעדה באופן שוטף; יחד עימם נוהלה המסעדה על ידי מר אדם לואיס וכי האחרון היה מנהל המסעדה עוד בתקופה שהיתה בבעלות הבעלים הקודם; במקביל להקמת חברה 1 סמר החלה ללמוד במוסד להשכלה גבוהה; משחברה 1 נקלעה לקשיים נכנסה אימאן לתמונה בחודש אפריל 2010 כדי "להציל את העסק", והוקמה חברה 2.

פסק דינו של בית הדין האזורי
6.
בפסק הדין התקבלה תביעת המשיב נגד אימאן בלבד, ואילו התביעה כנגד בתה, סמר, נדחתה.
בית הדין האזורי קבע כי התקשה לתת אמון בדברי מי מהצדדים, אך בסופו של דבר העדיף את עדותו של המשיב על פני עדותן של אימאן וסמר. בית הדין קבע, בהסתמך על התשתית הראייתית שהונחה בפני
ו, כדלקמן:

א.
חיובה האישי של אימאן
: נקבע כי התקיימו נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות בין אימאן לבין חברה 2 לחיובה האישי בכל התשלומים בהן חבה החברה, זאת בהיותה המנהלת והדירקטורית הרשומה של חברה. חברה 2 בהיותה מעסיקה אחרונה חבה בזכויות המשיב בגין כל תקופת העבודה.
נקבע, בין היתר, כי אימאן נכנסה ל"תמונה" באמצעות חברה 2 שהיא הקימה, במטרה לחלץ את חברה 1 של בתה (כשהעברת המסעדה מחברה 1 לחברה 2 נעשתה ללא הסכם וללא תמורה), אך מבלי לנסות לדאוג לזכויות העובדים שעבדו ברצף במסעדה, ובכללם המשיב; לא ניתן להטיל את כל האחריות למצבה של חברה 2 על ניהולה על ידי התאילנדים, או על ידי לואיס שלא הוזמן להעיד, או על "החברה" כאישיות נפרדת; בהסכם מכירת המסעדה לגורמים שלישיים בשנת 2012, ה"מוכרת" היו שתי החברות; לא הוצג מסמך בדבר חילופי מעסיקים בין חברות 1 ו– 2, או הודעה למשיב על החלפה, ואף לא הוצגה כל הודעה על כניסת הגורם השלישי בנעליה של החברה 2; אין בכך שהמשיב ידע שהועבר מחברה לחברה בשל חדלות פירעון, כדי לפטור את המעסיק מהחובה כלפי העובד, ומדובר בחוסר האכפתיות של חברה 2; גם העובדה שבתיק "המיסים" שנוהל בבית משפט המחוזי אישר המשיב בחקירתו הנגדית כי מר לואיס נהג במסעדה מנהג בעלים אינה מחייבת הסרת האחריות מאימאן; אומנם כשלון עסקי, כשלעצמו, אינו עילה להרמת מסך, אך כאשר אם באה לעזרת בתה, אין להתיר לה להסתתר מאחורי אישיות משפטית של תאגיד, שעה שהעסק נמכר ובעליו המוכרים לא דאגו לעמוד על זכויות העובדים, כפי שהתחייבו בהסכם המכירה; קריסת חברות אינה טענת הגנה טובה, שעה שבעל מניות מתעלם מהעובד, ולא מוסר למשיב גמר חשבון ומכתב פיטורים במועד מכירת המסעדה.
ב.
גובה שכרו של המשיב
: נקבע כי לא נערך הסכם עבודה עם המשיב, לא בעת שחברה 1 הפעילה את המסעדה, ואף לא כאשר נכנסה בנעליה חברה 2, והמשיב המשיך לעבוד ברצף. בית הדין שוכנע שתלושי השכר שניתנו למשיב, מטעם החברות, לא שיקפו נכונה את שכרו וזכויותיו (כשרכיבים לא הופיעו באופן מפורש ובנפרד כחלק מהסכום החודשי ששולם למשיב, והתלושים אף סתרו את טענות החברות ביחס לשכר שולם למשיב). בית הדין קיבל את עדות המשיב לפיה שולם לו שכר חודשי נטו בתחילה 8,000 ₪, אשר בהמשך הופחת ועמד, החל מחודש אפריל 2009, על סך של 6,000 ₪ נטו, אך קבע כי הוא הסכים לשינוי השכר. לפיכך, נקבע כי השכר הקובע היה בסך 6,000 ₪ נטו.
ג.
פיצויי פיטורים
: בעניין זה התקבלה טענת המשיב לפיה פוטר בחודש פברואר 2012, עם מכירת המסעדה לגורם השלישי; עוד נקבע - על יסוד הסכם מכירת המסעדה - כי החברות נטלו על עצמן מחויבות לדאוג לזכויות עובדי המסעדה, עד לאותו מועד, ובהן גם עבור "הפיצויים" (סעיף 3.1 להסכם המכירה). כן נקבע שאין כל רלוונטיות לעובדה שהמשיב המשיך לעבוד באותה מסעדה לאחר חילופי מעסיקים, כטענת החברות, שכן נקבע בפסיקה[1]

, כי הוא יהא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים מהמעביד הראשון, אפילו אם סרב להצעת עבודה חלופית (הצעה שלא באה במקרה של המשיב). לפיכך, נקבע כי המשיב זכאי לפיצויי פיטורים בסך 21,000 ₪ (6,000 ₪ לחודש
x
42/12).
ד.
חלף הודעה מוקדמת
: נקבע כי המשיב גם זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת, בסך 6,000 ₪ נטו.
ה.
גמול שעות נוספות
: בית הדין קבע כי החברות לא חלקו על כך שלמשיב מגיע תשלום עבור שעות נוספות וחישובן נערך על יסוד דו"חות הנוכחות ללא הסבר. בית הדין דחה את תחשיב המשיב. נקבע כי יש להעמיד את היקף עבודת המשיב על 10 שעות נוספות בחודש, בממוצע, בדרך של אומדנא, ולפיכך זכאי המשיב לגמול שעות נוספות של 16,800 ₪.
ו.
יתר הזכויות
: נקבע כי המשיב זכאי חלף אי הפרשה לפנסיה בסך 6,332 ₪, ברוטו; פדיון חופשה של 38 ימים, לפי 222 ₪ ליום ברוטו, ובסך של 8,436 ₪; דמי הבראה 12 ימים לפי 371 ₪ ערך יום הבראה, ובסך של 4,452 ₪; ופיצוי בשל הרישום הליקוי בתלושי שכר בסך של 9,000 ₪.
ז.
שכר טרחת עו"ד
: נוכח האופן בו התנהלו החברות כלפי המשיב, כעובד החברות שהיו בבעלותן, מצא בית הדין לחייב את סמר ואימאן, יחד ולחוד, להשתתף בהוצאות המשיב בסך של 12,000 ₪.

הבקשה וטענות הצדדים
7.
על פסק הדין הגישו שני הצדדים ערעורם, כאמור לעיל. ערעורן של המבקשות סב על הרמת מסך ההתאגדות ביחס לאימאן; על חיובה של אימאן בתשלום גמול שעות נוספות ובתשלום פיצוי בשל רישום לקוי בתלושי השכר; וכן על חיוב סמר בהוצאות משפט (ע"ע 25959-10-17).
לשלמות התמונה נציין כי ערעור המשיב סב על גובה הסכומים שנפסקו לזכותו בגין פיצויי פיטורים וגמול שעות נוספות, וכן על דחיית התביעה נגד סמר בעילה של הרמת מסך (ע"ע 53394-10-17).
8.
במסגרת הבקשה טוענות המבקשות כי סיכוייהן לזכות בערעור גבוהים, שכן
שגה בית דין קמא בממצאיו העובדתיים לרבות התרשמותו מהעדים ובמסקנותיו המשפטיות.
בקשר לכך נטען, בין היתר, כי לא היתה כל עילה להרמת מסך ההתאגדות נגד אימאן ולחייבה באופן אישי בחובות חברה 2, תוך התעלמות מההפרדה בין תאגיד לבעל מניות. לא כל שכן, כך נטען, משלא היה כל חוב שכר למשיב. עוד נטען כי טעה בית הדין בכך שלא דן בעניין חובת הקטנת הנזק מצד המשיב, עת נמנע להגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פירוק החברות, ובכך למצות את זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי.
בכל הנוגע לתשלום גמול שעות נוספות נטען כי לא היה מקום לפסוק על דרך האומדנא, ללא כל בסיס עובדתי ושעה שהמשיב לא עמד בנטל להוכיח מתכונת עבודה קבועה; שעה שכרטיסי נוכחות של המשיב הצביעו על כך שהוא הועסק לכל היותר כ- 4.5 שעות נוספות בממוצע בכל חודש, ולא 10 שעות עבודה בממוצע בחודש.
אשר לפיצוי ללא הוכח נזק נטען כי המשיב לא הוכיח שתלושי השכר לא שיקפו את השכר ששולם לו בפועל, או כי זכויותיו חושבו על פי פרטים "פיקטיביים" בתלושים.
לבסוף נטען כי טעה בית הדין שלא פסק הוצאות לטובת סמר, על אף שהתביעה כנגדה נדחתה, אלא חייב אותה, ביחד ולחוד עם אימאן, בהוצאות המשיב.
9.
המבקשות מוסיפות וטוענות כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין ויתקבל הערעור, יגרם להן נזק רב ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. לטענתן, המשיב הודה שהוא גרוש ומשלם מזונות לילדים, ועל פני הדברים מצבו הכלכלי אינו מן המזהירים, כך שלא יהיה ביכולתו להחזיר את הסכום הפסוק העומד על סך כ- 92,000 ₪. עוד נטען כי אף קיים חשש ממשי שהמשיב יחזור למולדתו. מנגד, לא ייגרם למשיב כל נזק, שכן הוא יכול למצות את זכויותיו באמצעות הגשת תביעת חוב במסגרת הליכי פירוק החברות. בנסיבות אלה, כך נטען, בהתחשב בסיכויי הערעור הגבוהים ומאזן הנוחות שנוטה לטובת המבקשות, יש הצדקה להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.
10.
המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי
יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של

פסק דין
, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי.
לטענת המשיב, סיכויי הערעור קלושים ביותר, שכן פסק הדין מפורט ומנומק כראוי, הן ברמה העובדתית והן ברמה המשפטית. לטענתו, בפסק הדין נכללו הכרעות חד משמעיות ביחס לחוסר האמינות של המבקשות, אשר הציגו גרסה דלה, בלתי אמינה, ובחרו שלא להביא לעדות עדים רלוונטיים. עוד נטען כי מעיון בכתב הערעור ובבקשה עולה כי המבקשות לא הכחישו שבמהלך העסקה זכויותיו של המשיב קופחו, ולכן הייתה הצדקה להרים מסך ולחייב את אימאן באופן אישי. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי הוכח שהמשיב לא קיבל את מלוא זכויותיו וכי תלושי השכר לא שיקפו את שכרו האמיתי; הוכח שבעקבות מכירת המסעדה לצד שלישי, קיבלו החברות למעלה מ- 200,000 ₪, אך למרות שהתחייבו לדאוג לתשלום זכויותיהם הסוציאליות של העובדים, לא מצאו לנכון לערוך להם גמר חשבון, וזאת לכאורה נוכח חדלות הפירעון; הוכח שהמבקשות עשו שימוש לרעה באישיותן הנפרדת של החברות, פעלו לקיפוחו של המשיב תוך הברחת נכסים מחברה לחברה. עוד נטען כי נקבע בפסיקה שהגשת תביעת החוב ניתנת לשיקול דעתו של העובד ולא מוטלת עליו כל חובה לנהל את ההליך בפני
מפרק או בפני
המוסד לביטוח לאומי, בין במקביל ובין בכלל.
לגופם של החיובים מושא הערעור נטען כי מדו"חות הנוכחות שהוצגו הוכח שהמשיב הועסק בשעות נוספות, כאשר לא הייתה מחלוקת שהוא לא קיבל גמול בעד עבודתו בשעות אלו; בסיכומי המבקשות נטען כי המשיב זכאי לסכום של 5,240 ₪ בגין גמול שעות נוספות, במקום סך של 16,800 ₪ שנפסק לזכותו, וכי הפער נמוך ואינו ראוי לעיכוב; משעה שנקבע כממצא עובדתי כי תלושי השכר לא כללו נתוני אמת, הייתה הצדקה לפסוק לזכות המשיב פיצוי בגין תלושי שכר בלתי תקינים.
11.
אשר למאזן הנוחות טען המשיב כי אין בעובדה שהמשיב אדם גרוש ו"עולה", כדי להעיד על מצבו הכלכלי, ומכל מקום המשיב עלה לארץ לפני כ-30 שנה ואינו בגדר "עולה חדש" ומצבו הכלכלי טוב.
12.
בתגובתן חוזרות המבקשות על האמור בבקשתן ומדגישות כי החברות הן שהיו צד להסכם מכירת המסעדה ולא הוכח שמי מהמבקשות "נהנתה" מפירות המכירה או שעשו שימוש לרעה באישיותן הנפרדת של החברות. עוד צוין כי המבקשות דאגו לפרק את החברות ולאפשר למשיב למצות זכויותיו מול מפרקי החברות והמוסד לביטוח לאומי.
אשר למאזן הנוחות נטען כי המשיב בתגובתו לא הוכיח שהוא משתכר או שהוא בעל הכנסות כלשהן. מתצהיר המשיב שצורף לתגובתו עולה שהוא הפסיק לעבוד במסעדה בה עבד מספר שנים בשל סגירתה, וכי הוא מבוטל וזכאי לפיצויי פיטורים. עוד נטען כי המשיב לא הכחיש את העובדה שהוא משלם מזונות לילדיו הקטנים וגם לא צירף דף חשבון בנק או כל ראיה אחרת שיש בה כדי להעיד על איתנותו הכלכלית. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשות, קיים חשש שלא ניתן יהיה להיפרע מהמשיב ככל שתדחה הבקשה לעיכוב ביצוע וערעורן יתקבל.


הכרעה
13.
נקודת
המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של

פסק דין
שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל
[2]
. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור
[3]
.
14.
לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין יש להיעתר לבקשה בעיקרה, ואלה טעמיי בתמצית:


בנוגע לסיכויי הערעור – ביסוד החיוב הכספי נגד אימאן עומדת סוגייתה רמת המסך. במסגרת זו מועלות בערעור שאלות ראיות לבירור, לרבות נוכח עדותו של המשיב במסגרת תיק "המיסים". כן ראויה לבירור שאלת המשמעות שיש ליחס לכך שהמשיב לא הגיש תביעת חוב למפרקי החברות.
אשר לגוף החיובים הכספיים הנתונים לערעור – אמנם סכומם אינו גבוה (כ-
25,000 ₪), אך לפחות ביחס למרכיב השעות הנוספות מתעוררות שאלות ראויות לבירור.
בנוגע למאזן הנוחות
– עלה בידי המבקשות להראות שאם יתקבל ערעורן יקשה עד מאד להשיב את המצב לקדמותו, הן בשים לב לגובה הסכום הפסוק והן בשים לב לכך שהמשיב מובטל.
15.
באיזון שבין
סיכויי הערעור ובין מאזן הנוחות,
נחה דעתי כי יש לקבל את
הבקשה, כך שיעוכב עד להכרעה בערעור המבקשות תשלום של סכום פסק הדין נכון להיום, למעט הוצאות המשפט (להלן: הסכום המעוכב). עיכוב הביצוע כפוף לכך שאימאן תפקיד בקופת בית הדין ערבות בנקאית אוטונומית ובלתי מותנית בגובה הסכום המעוכב לטובת המשיב, וזאת תוך 21 יום ממועד קבלת ההחלטה.
16.
סוף דבר
- הבקשה מתקבלת בחלקה כאמור בסעיף 15 לעיל. הוצאות בקשה זו תובאנה בחשבון בסיום ההליכים בערעור.



ניתנה היום,
ט"ו טבת תשע"ח (02 ינואר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.








[1]


ע"ע (ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שירותים, (27.3.2006); עד"מ (ארצי) 1011/04 דינמיקה שירותים - טטיאנה וורונין, (21.8.2005); ע"ע (ארצי) 32805-11-11 אופק מ.ב. חברה לניהול ואחזקה בע"מ - אולג בליוזר, (8.7.2013).
[2]

ע"א 8777/08 מריסאת נ' מריסאת, (8.2.09); ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ' ג'אוויז'ןאינק, (10.3.14).
[3]

ע"א 9296/03 עזרא אהרוני – יוסף מנשה, פ"ד נח (2) 301 (2003); ע"ע (ארצי) 15929-07-12 דחן בע"מ –
peter ebuka
, (1.8.12); ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, (16.1.14).







עע בית הדין הארצי לעבודה 25959-10/17 סמר בסטוני, אימאן בסטוני נ' אולג חיימן, ווק אפ תאי בע"מ (בפירוק), ווק אוכל אסייתי בע"מ (בפירוק) (פורסם ב-ֽ 02/01/2018)