פסקי דין על עיריית פתח תקווה | פסקי דין על אסתר ליבוביץ

30326-10/15 תאק     05/01/2018




תאק 30326-10/15 עיריית פתח תקווה נ' אסתר ליבוביץ








בית משפט השלום בפתח תקווה



תא"ק 30326-10-15 עיריית פתח תקווה
נ' ליבוביץ




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני





בפני

כבוד השופט
אריאל ברגנר


תובעת

עיריית פתח תקווה


נגד

נתבעת
אסתר ליבוביץ


החלטה


בפני
בקשת הנתבעת לדחייה על הסף של התביעה, ולחילופין להורות על מחיקת כותרת והעברת התביעה לפסים של הליך רגיל, ולחילופי חילופין ליתן לנתבעת רשות להגן.

1.
ענייננו בתביעה כספית בסדר דין מקוצר לתשלום חוב ארנונה והיטל שמירה בגין שימוש בנכס בין השנים 2008 עד 2014 על סך של 15,156 ₪.

2.
הנתבעת טוענת שיש למחוק את כותרת התביעה מאחר והיא אינה מתאימה להתברר בסדר דין מקוצר. לטענתה, על אף שהתובעת אינה גובה היטל שמירה, ניכר מרשומה 10 של נספח 1 כי החוב הנטען כולל 'היטל שמירה' (כתימוכין צירפה הנתבעת את תשובת מחלקת הארנונה מיום 10.10.16). להשלמת הטענה מציינת הנתבעת כי גם הוספת עילת תביעה שאינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר תוביל למחיקת כותרת התביעה בכללותה.

כמו-כן טוענת הנתבעת כי התובעת לא הציגה את דרישת התשלום שנשלחה אליה בגין הנכס, ומשלא התקבלה דרישה שכזו, הפרה התובעת את סעיף 306 לפקודת העיריות המחייב משלוח הודעה בכתב לחייב. בנוסף טוענת הנתבעת כי לא הובהר כיצד הוסף לסכום התביעה המתוקנת חוב בגין התקופה שבין 1.1.15 עד ליום 11.6.15, שעה שהחזקת הנכס מיוחסת לנתבעת עבור התקופה שבין 2008-2014. בהעדר משלוח דרישת תשלום, כך לדידה, יש לדחות את רכיבי התביעה לתשלומי הריבית וההצמדה.

3.
אשר לבקשתה למתן רשות להגן טוענת הנתבעת כי זירת המחלוקת מחייבת ראשית-כל בירור של השאלה האם היא המחזיקה של הנכס, כאשר הדירה מושא החוב רשומה בבעלות המנוחה מרים גלילי ז"ל. הנתבעת מטעימה כי המנוחה נפטרה בשנת 1985 אך עד היום לא הוצא צו ירושה וגם לא לבעלה יעקב גלילי ז"ל שנפטר בשנת 1978, ועיזבונם לא חולק.

בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, חל סעיף 126 לחוק הירושה הקובע כי עד לחלוקת העיזבון היורשים אינם אחראים לחובות העיזבון עד למתן צו חלוקה או עריכת הסכם חלוקה. חרף הוראה זו הפעילה התובעת את סעיף 128(א) לחוק הירושה שעניינו חלוקת העיזבון ללא סילוק חובות ידועים ובדרך זו ביקשה להיפרע מנכסיה האישיים של הנתבעת לצורך כיסוי חוב העיזבון.

4.
זאת ועוד מבהירה הנתבעת כי היא אינה מחזיקה בנכס. לפי גרסתה, כתב התביעה אינו מפרט על סמך אילו נתונים מבוססת הטענה כי היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר כאשר אין היא עושה שימוש בפועל. ודומה כי זו היתה גם עמדת התובעת בתחילה, שאם לא כן, מדוע הוגשה התביעה המקורית כנגד עיזבון המנוחה ועל סמך היות הנתבעת היורשת על-פי דין לכאורה.

בסיכומיה מפנה הנתבעת לסעיף 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 המעניק לתפיסתה שיקול דעת לבית המשפט לדון בטענת "אינני מחזיק בנכס" אף אם זו לא הועלתה בהליכי ההשגה. הבסיס הרעיוני של הוראה זו מתחזק בנסיבות בהן התובעת נמנעה מלפרט את הזכויות והמועדים להשגה וערר כדרישת סעיף 7א לחוק.

5.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הנכס אינו משמש אותה מזה שנים רבות והיא אינה נהנית משירותיה של התובעת. ואם לא די בכך, במשך כשלוש שנים התגורר בנכס פולש אשר התחבר לתשתיות המים ובשל כך הוטל על הנתבעת נטל כפול בגין חוב מים וארנונה עבור שימוש שלא בוצע על ידה. בנסיבות אלו, לעמדתה, ראוי לפטור אותה מאחריות לחוב ובפרט מתוקף סמכות בית המשפט לפי סעיף 133 לחוק הירושה תשכ"ה-1965.

6.
בסיום טיעוניה מציינת הנתבעת כי כל דרישת תשלום הקודמת ליום 18.10.08 התיישנה ולכן דינה להידחות. בהקשר זה הובהר כי עילת התביעה מכוח סעיף 4(1) לפקודת המיסים (גבייה) מתגבשת לאחר 15 ימים משהחוב הוטל על החייב ולא נפרע. כמו כן לטענתה עומדת לה טענת קיזוז שכן הוציאה לאורך השנים כספים רבים בקשר לעיזבון ולפיכך עומדת לה זכות להשבת הסכומים טרם כיסוי חובות נוספים של העיזבון.

7.
התובעת, מצידה, טוענת כי רשות מקומית התובעת חיובים המגיעים לה אינה מחויבת לצרף ראיות בכתב וכי צירוף התדפיסים נעשה במקום פירוט הנתונים הדרושים בכתב התביעה ולשם נוחיות הנתבעת. התובעת צירפה, למעלה מן הצורך – כך לפי טענתה, את יתרת החוב כפי שמופיעה בפנקסיה כנספח 1.

8.
התובעת מוסיפה ומפרטת כי היטל השמירה הוטל בהתאם לחוק עזר לפתח תקווה (הסדרת השמירה) תשס"ט-2009 מיום 22.7.09 אך היא חדלה מגבייתו ביום 31.12.10. וממה נפשך: גם לפי גרסת הנתבעת בסיכומיה, היטל השמירה בסכום של 58.80 ₪ ראוי להיתבע במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר.

9.
ממשיכה התובעת וטוענת כי סעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כי פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה, או שומה שנעשתה לפי הפקודה, יתקבלו בלי ראיה אחרת כראיה לכאורה על הקביעה ותוקפה. עיון בנספח 1 מעלה כי קיים פירוט של יתרת החוב והנכס נשוא החוב לצד תקופות יצירת החוב. אם כן, לטענתה, משהוצגו פנקסי התובעת ונכונותם לא נסתרה הוכחו לכאורה שיעורי הארנונה ודי בכך כדי לדחות את בקשת הנתבעת למחיקת הכותרת. מה גם שהנתבעת לא הביאה, ולו ראשית ראיה, להפרכת חיובי התובעת.

התובעת מתנגדת לטענה בדבר חובתה לצרף את דרישת התשלום ולדידה גם מבחינת הדין המהותי אין צורך בצירוף הודעת הדרישה לכתב התביעה מאחר והחיוב נוצר מכוח הדין ולא מכוח ההודעה.

10.
אשר לטענת הנתבעת שעניינה תשלומי הריבית וההצמדה מבהירה התובעת כי דינם של תשלומי הפיגורים כדין תשלום הארנונה ומשכך החובה לשלמם אינה תלויה במשלוח דרישה. תשלומי הפיגורים אינם סנקציה כי אם שערוך של חוב הארנונה המהווה תמריץ לסילוק החוב במועד. התובעת מציינת כי הנתבעת דיווחה בעבר על השכרת הנכס מעת לעת והשוכרים נרשמו כמחזיקים אולם בשנים האחרונות נמנעה מלעשות כן, ובנסיבות אלה, כל עוד לא התקבלה הודעה על חילופי מחזיקים על התובעת לחייב את המחזיק בתשלומי הארנונה ובפיגורים מכוח סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות.

11.
זאת ועוד לפי טענת התובעת, המחוקק הטיל את מס הארנונה על 'מחזיק' ולא דווקא על הבעלים וכפי שכבר נפסק, ארנונה מוטלת גם על מחזיק פוטנציאלי של נכס בשל היותו מקור למימון פעילות השלטון המקומי. מעבר לכך היא טוענת כי טענת 'אינני מחזיק' מקומה להתברר בדרך שיוחדה לתקיפת חיובי ארנונה באמצעות השגה בפני
מנהל הארנונה של התובעת כקבוע בסעיף 3 לחוק הערר, כאשר לפי הפסיקה החריג הקבוע בסעיף 3(ג) יופעל רק במקרים קיצוניים בעלי חשיבות ציבורית מיוחדת.
התובעת מבקשת לציין בהקשר זה כי הנתבעת ביקשה שלא להתייצב לדיון בבקשה שנקבע ליום 11.12.16 ומשנעתר בית המשפט לבקשתה מבלי שניתנה לתובעת זכות תשובה, נבצרה מבעדה האפשרות לחקור את הנתבעת על תצהירה.

12.
התובעת יוצאת חוצץ גם כנגד טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת ולפי טענתה רשות מקומית רשאית לדרוש מנישום תשלום ארנונה לשבע השנים שקדמו לשנה שבה הוגשה התביעה, קרי שנת 2015, כאשר המועד הקובע הוא היום האחרון של אותה שנת כספים. מכאן לשיטתה עומדת התביעה בדרישת סעיף 5 לחוק ההתיישנות.

13.
כמו כן מבקשת התובעת לדחות את טענת הקיזוז של הנתבעת בהטעימה כי טענה זו נטענה באופן סתמי ללא תמיכה בתצהיר ומבלי לנקוב בסכום כלשהו. חוסר הפירוט העובדתי והעדר התצהיר התומך שנועד לאמת את העובדות הנטענות די בו כדי להכשיל את הבקשה המבוססת על טענת הקיזוז.

14.
בדיון שהתקיים בפני
כב' הרשם הבכיר כרמלי ביום 20.9.16 טענה הנתבעת כי הדירה היתה שייכת לאביה המנוח יעקב גלילי ז"ל אשר נישא למנוחה מרים גלילי ז"ל, אך היא נרצחה בשנת 1985. במשך שנים התנהל הליך בפני
רשם הירושות שכלל עשרות צדדים ובסופו של יום לא הוצא צו ירושה והעיזבון לא חולק. לאחר דין ודברים שהתנהל בין הצדדים מחוץ לפרוטוקול בישיבה זו, ביקש ב"כ התובעת לתקן את כתב התביעה לאחר שהוברר לו כי הנתבעת אינה יורשת של המנוחה מרים גלילי ז"ל אלא של המנוח יעקב גלילי ז"ל, כך שיירשם 'הנתבעת' במקום יורשת עזבון המנוחה. בית המשפט נעתר לבקשה והורה על התיקון כמבוקש.

15.
בישיבת יום 11.12.16 שהתקיימה בפני
טען ב"כ התובעת כי הנתבעת השכירה את הנכס במספר הזדמנויות ואחד מהסכמי השכירות שהעבירה לעירייה צורף לתיק בית המשפט. מנגד הבהיר ב"כ הנתבעת כי הסכם השכירות שהוגש הוא מלפני 20 שנים ולכן לא רלוונטי לענייננו, כיום אף אחד לא מחזיק בנכס ולנתבעת אין כל זיקה קרובה אליו.

בתום ישיבה זו הוריתי לצדדים להגיש סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

בקשה למחיקת כותרת

16.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה למחיקת כותרת התביעה להידחות.
בית המשפט רשאי ואולי אף חייב, להעביר תובענה שהוגשה בסדר דין מקוצר לפסים רגילים, אם ברור שאין מקומה בסדר דין מקוצר. תביעה של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה על-פי דין, כארנונה והיטלים, ניתן להגיש בסדר דין מקוצר ולכתב התביעה יצורף העתק של המסמכים או החשבונות המובאים לראיה כמצוות תקנות 202(ב)(2) ותקנה 203 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984.

וכבר נפסק כי רשות מקומית רשאית להגיש כתב תביעה מבלי לצרף ראשית ראיה בכתב, אך עליה לפרט במסגרת תביעתה את מרכיבי החוב ותקופת החיוב. בסעיף 4 לכתב התביעה המקורי מיוחס החוב הנטען לתקופת החזקה בנכס לשנים 2008 עד 2014 כאשר יתרת החוב חושבה לתאריך 10.6.15. מן התדפיס שהפיקה התובעת מפנקסי העירייה (שהעתקו צורף לתביעה) עולה כי מדובר בחיובי ארנונה והיטל שמירה המתייחסים לכל שנה בנפרד לתקופה שבין 2008 ל- 2014, ולצדם מפורטים פרטי הנכס, הזיהוי הפיזי וכי הנכס משויך ליורשי מרים גלילי. כמו כן מצוינת בכתב התביעה יתרת חוב סופית בסך 15,156 ₪. בסיכומיה הבהירה התובעת כי היטל זה מתייחס לשנים 2009 ו- 2010 בלבד.

סעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע חזקת תקינות של פנקסים הנחזים ככוללים חיובי ארנונה ולפי חזקה זו הם יתקבלו "כראיה לכאורה" על קביעת הארנונה ועל תוקפן. משכך אפוא משהוצגו פנקסי התובעת, ונכונותם לא נסתרה, יצאה היא ידי חובתה על סמך הרשום בהם. משכך התביעה, אפוא, כשירה להתברר במתכונתה וככל שיידרש רשאית הנתבעת לפנות בבקשה לקבל פרטים נוספים.

17.
הנתבעת עוד טוענת כי לא הובהר בכתב התביעה מקור הסכום שהוסף לחוב הנתבע לתקופה שבין 1.1.15 ועד ליום שערוך החוב ביום 11.6.15. התובעת, מצדה, השיבה לטענה זו כי מדובר ברכיבים של ריבית והפרשי הצמדה שנוספו על החוב בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980.

טענה זו מקובלת עלי ואיני סבור כי מדובר ברכיבים שאינם ראויים להתברר בסדר דין מקוצר. דינם של תשלומי הפיגורים כדין תשלום הארנונה ולפיכך גם לגבי רכיבים אלו התובעת אינה מחויבת בשלב מקדמי זה להציג מסמך בכתב על מנת שתוכשר תביעתה; די בציון היתרה הסופית של החוב הנתבע על מנת למלא אחר תנאי תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי.
לאור האמור גם טענה זו מקומה להתברר במסגרת בקשת הרשות להתגונן, ואין בה כדי להוות עילה למחיקת כותרת.

18.
הוא הדין לגבי הטענה כי התביעה אינה מוגשת "על-פי דין" כמצוות תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעה שהחוב הנטען כולל היטל השמירה שאינו נגבה על ידי התובעת בתחומה. להשקפתי, לעניין טענה זו, יש להבחין בין סמכות הנתונה לרשות המקומית על-פי דין לגבות את המס לבין שאלת קיומה של הסמכה במקרה קונקרטי. טענה להעדר קיומה של סמכות עקרונית בדין לגביית המס פוגמת בכשירותה של התביעה להתברר במסלול של סדר דין מקוצר. לעומת זאת, ככל שמדובר בטענה – כבענייננו, להעדר הסמכה של התובעת לגבות את חיוב הקונקרטי, חרף קיומה של סמכות בדין, טענה זו יכולה לשמש טענת הגנה שדינה להתברר בבקשת הרשות להתגונן. ויוזכר כי לפי טענת התובעת, היטל השמירה הוטל בתחומי שיפוטה בהתאם לחוק העזר לפתח תקווה (הסדרת השמירה) תשס"ט-2009 מיום 22.7.09 אולם ביום 31.12.10 הוחלט על הפסקת הגבייה של היטל זה.

משכך, אדון עתה בבקשת הרשות להגן.

בקשת רשות להגן

19.
הנתבעת אוחזת בשתי טענות הגנות עיקריות: האחת כי איננה מחזיקה בנכס והשנייה כי אינה אחראית לחובות העיזבון בשל מעמדה כיורשת "בכוח" עד לחלוקת העיזבון של המנוחים מרים ויעקב גלילי ז"ל כמצוות סעיף 126 לחוק הירושה תשכ"ה-1965. ואתחיל דווקא מהטענה השנייה.

הנתבעת טוענת כי התובעת הפעילה את סעיף 128(א) לחוק הירושה הקובע כי אם חולק העיזבון מבלי שסולקו החובות אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העיזבון.

במידה וטענה זו נכונה הרי שיש ממש בטענת הנתבעת. תנאי בסיסי להפעלת הוראה זו היא חלוקת נכסי העיזבון וככל שטרם חולקו נכסי העיזבון ולא הוגש צו ירושה, לא ניתן לאכוף את חיוביהם של המנוחים על הנתבעת מכוח מעמדה כיורשת. כל שכן חיוב הנתבעת מכוח היותה יורשת הוא אך ורק מתוך נכסי העיזבון, אם קיימים כאלו. ויובהר כי הנטל להוכיח כי העיזבון חולק מוטל על כתפי התובעת וזאת לא נטען על ידה.

אין לכחד כי מטיעוני ב"כ הנתבעת בישיבת יום 20.9.16 עולה כי המנוחים חתמו על הסכם ממון שנועד לעגן את זכותה של מרים גלילי ז"ל לחיות עד סוף ימיה בנכס נשוא התביעה, אלא שעל רקע הסכם זה התעוררה מחלוקת בין היורשים לגבי נפקותו על הבעלות בנכס. סכסוך זה התברר במשך מספר שנים בפני
הרשם לענייני ירושות אך זה טרם בא על פתרונו ולא הוצא צו ירושה. הגם שספק בעיני כי מדובר ביורשים הפועלים במכוון לעיכוב חלוקת העיזבון הרי שעומדת לתובעת הזכות כצד מעוניין להגיש בקשה למינוי מנהל עזבון מכוח סעיפים 77-78 לחוק הירושה שיפעל להוצאת צו הירושה או שידאג תחילה לתשלום החובות.

מסלול זה הוא אופציונלי שכן התובעת רשאית להמשיך לנהל את ההליך דכאן נגד הנתבעת. בבש"א 4091/13 גד מכלוף נ' פקיד שומה נתניה (22.7.14) אימץ כב' השופט ג'ובראן את ההלכה שנקבעה בע"א 4923/09 עתילי ערפאת נ' בנק הפועלים בע"מ (12.10.10) שם נקבע כי בפני
תובע המנהל תביעה כספית נגד נתבע שנפטר, שלא הוצא בעניינו צו ירושה או שלא מונה מנהל עיזבון או גורם אחר שרשאי לייצגו – עומדות שתי אפשרויות: האחת, ליזום בעצמו הליך לקביעת זהות יורשי המנוח; והשניה, לבקש צירופם של היורשים הפוטנציאליים אלא שבדרך זו נוטל על עצמו יוזם ההליך סיכון שמא בסופה של דרך יתברר כי מי שחשב כיורשיו הפוטנציאליים אינם יורשיו.

וממה נפשך: כל עוד לא חולק העיזבון לא ברור מהם נכסי העיזבון – ואם קיימים בכלל, שמכוחם תוכל התובעת לפרוע את החוב הנטען. רק לאחר שיובהר מי הם היורשים ומה חלקם היחסי בעיזבון ניתן יהיה לרדת לנכסי היורשים כדי שוויו של מה שקיבלו מהעיזבון, ומכל מקום – לא ניתן לבקש להיפרע מנכסיה האישיים של הנתבעת כיורשת לכיסוי חובות העיזבון.

לפיכך וככל שהתובעת תבקש לעמוד על עילת התביעה מכוח חוק הירושה, אני סבור כי דרך המלך היא להמתין לבירור זהות היורשים והיקף נכסי העיזבון על מנת שלא לאיין את ההליך בפני
הרשם לענייני הירושות ומטעמי יעילות וסופיות הדיון.

הנתבעת אינה מחזיקה בנכס

20.
ב"כ התובעת הבהיר בתום ישיבת יום 20.9.16 כי החוב הנתבע מיוחס לנתבעת מכוח היותה מחזיקה בנכס (עמ' 2, שורה 7 לפרוטוקול). החזקה זו מבוססת, לפי עמדתו, על הסכם שכירות עליו חתומה הנתבעת כצד "המשכיר" נושא תאריך 29.11.1996. הסכם זה הועבר, לגרסת התובעת, לאגף הגביה וקיומו לא הוכחש על ידי הנתבעת. התובעת מוסיפה כי הנתבעת השכירה את הנכס לשוכרים נוספים במרוצת השנים מאז פטירתה של המנוחה מרים גלילי ז"ל ובאותן התקופות נרשמו השוכרים כמחזיקים בנכס. מעבר לכך טוענת התובעת כי הנתבעת ביקשה שלא להתייצב לדיון בבקשה לרשות להתגונן שנקבע ליום 11.12.16 ובית המשפט נעתר לבקשתה מבלי שניתנה לה האפשרות להשיב ומשכך נבצר מבא-כוחה לחקור את הנתבעת על תצהירה.

21.
החובה לשלם ארנונה מוטלת על "המחזיק" בנכס כמצוות סעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992. לצורך פרשנות מונח זה מפנה סעיף 7 להגדרה שבסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] בו נקבע כי מחזיק הוא "למעט דייר משנה". הגדרה ממצה יותר למונח מחזיק מצויה בסעיף 1 לפקודת העיריות ולפיה "מחזיק" הינו אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון.
הפסיקה נזקקה להגדרות אלו בעת שפירשה המונח "מחזיק" ובע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי (21.8.12) נקבע כי מחזיק הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר או בעל מירב הזיקות הרלוונטיות לנכס כאשר בדרך כלל יהיה זה מי שעושה שימוש בפועל בנכס גם אם באופן פוטנציאלי קיימים מחזיקים בכוח נוספים.

התובעת טוענת כי כל עוד הנתבעת לא הודיעה על חילופי מחזיקים יש לראותה כמחזיקה של הנכס. טענה זו טעונה בירור עובדתי וראייתי שכן התובעת לא הציגה אסמכתא כלשהי המאששת את הטענה בדבר רישומה של הנתבעת כמחזיקה בנכס, למעט ייחוס החוב על סמך היותו יורשת. מעבר לכך אוסיף כי טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה כי הליך זה ננקט במקור כנגד עיזבון המנוחה גלילי ז"ל באמצעות יורשיה – הנתבעת, וכך גם מוכתר תדפיס יתרת החוב שצורף לכתב התביעה תחת שם הנישום "גלילי מרים יורשים".

ואוסיף בהקשר זה כי לטענת הנתבעת במהלך התקופה האחרונה מחזיק בנכס "פולש" שאינו מוכר לה. אמנם המחוקק הטיל על מחזיק בנכס להודיע על שינוי מחזיקים אך כאמור לא מדובר ב"מחזיק" שהיה ידוע לנתבעת.

22.
אך בכך לא סגי, שכן, לפי עמדת התובעת טענה שעניינה "איני מחזיק" אינה בסמכותו של בית משפט זה כי אם בסמכות מנהל הארנונה, ועל כן יש לדחותה.

סעיף 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע כי מי שמחויב בתשלום ארנונה רשאי להשיג עליה על יסוד הטענה כי הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; בהמשך לכך קובע סעיף 3(ג) כי על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

בהלכה הפסוקה אשר דנה בהוראה זו התפתחה המגמה כי בנושאים עובדתיים וטכניים יוגבל הנישום להליכי ההשגה המנהלית ולעומת זאת בנושאים עקרוניים ובעלי חשיבות ציבורית, תינתן הרשות להעלות הטענה בבית המשפט ביתר קלות. שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של הנישום לאפיקים המנהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לו מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות (ראו: ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת כרמל, פ"ד נו(2) 773, 780 (2002)). כך שהפסיקה למעשה ייחדה את אפשרות לדון בעניינים אלו בבית המשפט לנושאים בעלי חשיבות עקרונית תוך שהודגש כי הרשות תינתן ביד רחבה יותר.

ראשית-כל אציין כי התובעת לא הראתה ולו בראשית ראיה כי שלחה לנתבעת הודעת תשלום ובה פירטה את הזכויות והמועדים להשגה ולערר. אם כך לכאורה לא הוכחה מודעותה של הנתבעת להליכי ההשגה במסלול המנהלי. יחד עם זאת יוטעם כי בנסיבות דידן טרם מוצו ההליכים באפיק המנהלי וכך גם לא שוכנעתי כי מדובר בנושא בעלי אופי משפטי או עקרוני "מיוחד". טענת הנתבעת, עיקרה, בשאלה עובדתית בדבר החזקה בפועל הכרוכה בבדיקת מצב בשטח ואשר הכלים לבירורה אינם מצויים בידי בית המשפט; זאת כאשר עניינה הפרטי אינו מעורר שאלה מיוחדת בעלת חשיבות עקרונית. כך גם הנתבעת אינה מפרטת מהו עיוות הדין שעלול להיגרם לה שעה שסלולה בפני
ה הדרך המנהלית ואשר לאור מומחיותם של גופים אלו יובילו למיצוי הליכים יעיל ומהיר.

23.
אשר לטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת. אכן הלכה היא כי על המבקש רשות להתגונן להתכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו ואין הוא יכול להסתפק בטענות כלליות ולא מפורטות. יחד עם זאת הואיל ואין חולק כי ההליך בפני
הרשם לענייני ירושות טרם הוברר עד סופו ובהתאם העיזבון לא חולק ולא ניתן צו ירושה, לא היה בידי הנתבעת לפרט את טענתה בעניין זה ולפיכך לא מצאתי כי מדובר בהגנת בדים, וגם בגין טענה זו יש מקום ליתן רשות להתגונן, ככל שתופנה התביעה כלפי הנתבעת על יסוד היותה חליפתה של המנוחה.

24.
אשר לטענת המבקשת כי לא קיבלה דרישה לתשלום החוב, הרי שכבר נפסק כי עצם החזקה בנכס היא המגבשת את החבות לתשלום ארנונה ולא הודעת התשלום. עילת התביעה נולדת במועד התשלום של הארנונה ואין היא קשורה במשלוח דרישות תשלום.

25.
ככל שנוגע לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת מקובלת עלי העמדה כי הרשות המקומית רשאית לדרוש מן הנישום את חיובי הארנונה אך לשבע השנים שקדמו לשנה שבה הוגשה התביעה, כאשר מועד לידתה של התובענה נוצר מדי שנה באופן נפרד באמצעות צווי הארנונה של העירייה (ע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עיריית בני ברק (30.8.06). בנסיבות דידן טרם חלפו למעלה משבע שנים ממועד זה בשנות המס נשוא התביעה עד ליום הגשתה ועל כן אין בידי לקבל את הטענה כי זו התיישנה לגבי שנת 2008. היטיב לבטא זאת כב' הנשיא זילר בת"א (מחוזי ירושלים) 1114/99 אליהו שוקרון נ' עירית ירושלים (27.7.00): "נראה לי שבדרך כלל תגבר העמדה הסבורה שתחילת מרוץ ההתיישנות הוא במועד הדרישה או במועד קבלת ההחלטה. הדבר נובע מכך שבאותו מועד התגבשה עילת תקיפה מושלמת של ההחלטה או הדרישה". לאור האמור הטענה נדחית.

26.
לאור כל המקובץ לעיל, ומשקבעתי כי מקומן של טענות הנתבעת בנוגע להחזקתה בנכס בהליכי השגה וערר אני סבור שיש מקום ליתן לנתבעת רשות להתגונן מפני התביעה בכל יתר טענות הגנתה, וכך אני מורה. התצהיר מטעם הנתבעת ישמש ככתב הגנה ונוכח סכומה, תידון התובענה בסדר דין מהיר. נוכח התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, י"ח טבת תשע"ח, 05 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.










תאק בית משפט שלום 30326-10/15 עיריית פתח תקווה נ' אסתר ליבוביץ (פורסם ב-ֽ 05/01/2018)