פסקי דין על ליסקאר רם בע"מ | פסקי דין על מיכאל בוחבוט

45336-02/17 תט     10/01/2018




תט 45336-02/17 ליסקאר רם בע"מ נ' מיכאל בוחבוט








בית משפט השלום בחיפה


כ"ג טבת תשע"ח, 10 ינואר 2018

ת"ט 45336-02-17 ליסקאר רם בע"מ
נ' בוחבוט
תיק חיצוני
:
0216210040


בפני

כב' הרשמת הבכירה, הדס שכטר-ישראלי



התובעת

ליסקאר רם בע"מ


נגד


הנתבע

מיכאל בוחבוט


החלטה

1.
עסקינן בעסקאות לחכירת רכבים אשר הגיעו לסיומן טרם המועד שנקבע בהסכמי החכירה.

להלן פרטי העסקאות והרכבים הרלוונטיים :

מס'
מס' עסקה
סוג הרכב
מס' רישוי
1
6020896101
מזדה לאנטיס
22-586-35
2
6020896201
אאודי 6
a
38-793-35
3
6022586201
מיצובישי מגנום
69-529-10
4
6021656101
וולוו
59-131-51

הרקע והנתונים הצריכים לעניין
:

2.
ראשיתו של הליך זה בשטר חוב שנעשה לטובת התובעת על ידי חברת ד.מ.ב.א.ש. מסחר ושיווק בע"מ (להלן: "החברה"), חתום בערבות אוואל של הנתבע.

שטר החוב שנעשה על סכום של 378,060 הוגש לביצוע בתיק ההוצל"פ שבבסיס הליך זה.

בקשת הביצוע הוגשה על סך של 138,073.62 ₪ (הנתונים עולים ממסמכי לשכת ההוצל"פ אשר צורפו להתנגדות).

הנתבע חתם על שטר החוב כמי שהיה מנהל החברה ובעל 100% מניות בה, והשטר ניתן במסגרת עסקת ליסינג הנוגעת לרכב הוולוו במסגרתה נותרה, לטענת התובעת, יתרת חוב על סך של 124,804 ₪.




יתרת החוב, לטענת התובעת, עומדת על סך של 135,755 ₪ - הכוללת את יתרת החוב שצוינה לעיל
(124,804 ₪) וכן יתרת חוב נוספת הנוגעת לרכב המיצובישי.


כבר כעת יצוין בהתייחס לטענות הנתבע (כפי שפורטו בהתנגדות, בפתח הסיכומים ובסעיף 3 לסיכומי התשובה) בנוגע לשוני, לכאורה, שיש בין הסכומים, כי סיכום סכומי החוב לו טוענת התובעת כפי שפורטו לעיל, מתיישב עם הסכום הנקוב בבקשת הביצוע.

יתרת החוב חושבה, לגרסת התובעת, לאחר שבוצע על ידה זיכוי בגין יתרות זכות שנותרו בקשר עם עסקאות הליסינג הנוגעות לרכבי המזדה והאאודי, על פי הפירוט שהציגה ולהלן:

סוג הרכב
סכום גמ"ח
מזדה לאנטיס
(11,390) ₪ זכות
אאודי 6
a
(21,099) ₪ זכות
מיצובישי מגנום
43,440 ₪ חובה
וולוו
124,804 ₪ חובה

3.
להלן יפורט המערך החוזי הרלוונטי לעסקאות:

·
הסכם שכירות מימונית מיום 13/01/02 שנחתם בין התובעת לבין החברה להחכרת רכב מסוג מזדה לנטיס מ.ר. 22-586-35 .

·
הסכם שכירות מימונית מיום 13/01/02 שנחתם בין התובעת לבין הנתבע ביחס להחכרת רכב מסוג אאודי מ.ר. 38-793-35;

·
הסכם שכירות תפעולית מיום 22/05/03 שנחתם בין התובעת לבין החברה, להשכרת רכב מסוג מיצובישי מגנום מ.ר. 69-529-10;

·
הסכם שכירות מימונית מיום 29/08/03 שנחתם בין התובעת לבין החברה להחכרת רכב מסוג וולוו מ.ר. 59-131-51 ;


טענות התובעת
:

4.
התובעת טוענת כי עסקאות הליסינג בוטלו על ידה כדין בתאריך 10/01/04 וכי בדין פעלה היא להשבת הרכבים לחזקתה, וזאת עקב הפרתם של ההסכמים הפרה יסודית ומוחלטת, וכן אי עמידת הנתבע בתנאי התשלום בנסיבות בהן הוראות הקבע חוללו ולא כובדו על ידי הבנק מסיבות א.כ.מ וביטול הרשאה.

נטען, כי אי פירעון התשלומים נבע, בין היתר, כתוצאה מהנסיבות הפליליות אליהן נקלע הנתבע אשר בעטיין עזב הוא הארץ לתקופה ממושכת – עובדה אשר לטענת הנתבעת מהווה אף היא הפרה יסודית של העסקאות.

5.
התובעת צירפה לכתב התגובה להתנגדות את הסכם המסגרת המימונית עם החברה; את הסכם המסגרת התפעולית עם החברה ואת הסכם המסגרת המימונית עם הנתבע (סומנו כנספחים ב', ג', ד' ו- ה' לתגובה), והפנתה לסעיפים ספציפיים אשר יש בהם, לשיטתה, כדי לשמוט את הקרקע תחת גרסת הנתבע, המכחיש את חובו לתובעת וטוען כי זו פעלה שלא כדין.

עוד צירפה התובעת את כרטסות הנהלת החשבונות בגין 4 עסקאות הליסינג מושא ההליך, חוות דעת שמאי רלוונטיות וכן מסמכים הנוגעים להתחשבנות בגין רכב חמישי - מסוג מיצובישי אשר נשכר מאת התובעת (להלן:" הרכב החמישי").

התובעת טענה כי יש במסמכים שפורטו לעיל, אשר נשלחו אל הנתבע בחודש 03/04, כדי לבסס את טענותיה בדבר ביטול ההסכמים ויתרת החוב שנותרה. הודגש, כי משך 3 חודשים למִן אותה העת ועד לחודש 06/04, במהלכם ידע הנתבע אודות החוב, התעלם הוא מיתרת החוב הנטענת, וכך עשה למעשה משך 13 שנים – מועד נקיטת ההליך המשפטי דנן.








טענות הנתבע
:

6.
הנתבע חולק על גובה יתרת החוב הנטענת בגין עסקת רכב הוולוו, כמו גם על זכותה של התובעת לאחד לתוך שטר החוב (שנעשה על ידי החברה) עסקאות נוספות של שוכרים שונים.

הנגזרת של טענות אלה, לשיטתו של הנתבע, היא כי במסגרת שטר החוב הייתה התובעת יכולה לדרוש לכל היותר סך של 32,089 ₪
- יתרת חובה הנוגעת לרכב הוולו, ולא 124,804 ₪ – סכום לו טוענת התובעת.

הנתבע, מצִדו, מציג פרשנות אחרת מזו של התובעת לסעיף 15.9 להסכם המסגרת המימונית עם החברה (ובהתאמה - סעיף 16.10 להסכם המסגרת התפעולית עם הנתבע), בטוענו, כי התובעת רשאית על פי הסעיף לעשות שימוש בבטוחות בינה לבין יתר חברותיה (אשר הוגדרו כחברות המשכירה), אך אינה רשאית לעשות כן ביחס לשוכר לגביו אין הוראה דומה בחוזים. משכך, טוען הנתבע כי התובעת אינה זכאית לעשות איחוד בין העסקה בה השוכרת היא החברה לבין שוכר אחר כמו הנתבע, ואין היא רשאית לערוך התחשבנות כמו זו שנעשתה על ידה.

לשיטתו, בוטלו ההסכמים על ידי התובעת שלא כדין, בניגוד למוסכם וזאת חרף
תשלום שבוצע בתאריך 29/12/03 אשר הביא, לשיטתו, למצב של יתרת זכות שאז לא קמה עילה לביטול ההסכמים.

עוד נטען, כי עזיבת הנתבע את הארץ אף היא לא היוותה עילה לביטול שעה שהתובעת כלל לא ידעה על כך שהנתבע
יעזוב את הארץ חצי שנה מאוחר יותר.

בהתייחסו לרכב החמישי טען הנתבע כי ההתחשבנות שהציגה התובעת הסתמכה על טיעונים עובדתיים אותם היה עליה לתמוך בתצהיר תוך פרישת מלוא הנתונים הרלוונטיים בעניין זה.

7.
הנתבע הכחיש את החיובים הנטענים, כאמור, ואת אופן החישוב שביצעה התובעת, בין היתר, בהתייחס לרכיבי הפחתת מימוש מהיר; שווי הרכב; הדרישה לפיצוי מוסכם; יתרות פיגורים; אופציית רכישה; חיוב עבור ביטוח; נזקים לרכבים; אגרות רישוי וכן טען כי התובעת פעלה שלא כדין עת פעלה לתפיסת הרכבים ללא החלטה שיפוטית (תוך חיוב הנתבע בהוצאות התפיסה).

הנתבע הציג תחשיבים נגדיים הסותרים את אופן החישובים שביצעה התובעת ואת הנגזרת הכספית של אלה.

דיון והכרעה

8.
לאחר ששמעתי את באי כוח הצדדים בדיון שהתקיים לפניי לרבות את עדותו של הנתבע, ולאחר שעיינתי בכלל המסמכים שהוגשו לתיק - מסקנתי היא כי יש ליתן לנתבע רשות להתגונן מפני התובענה, אם כי רשות זו תינתן בכפוף להפקדה וכפי שיפורט להלן.

כבר עתה יודגש כי לשם מתן החלטתי זו ובחינת שיקולי הגנתו של הנתבע, תובאנה בחשבון רק העובדות שנתמכו בתצהיר שהוגש בתמיכה להתנגדות, מבלי שתתאפשר הרחבת יריעת ההגנה ומבלי שיינתן משקל לטענות אחרות שלא אומתו כאמור בתצהיר.

מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524.

נפסק, כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן, אולם
מי שהגנתו היא "הגנת בדים" - תדחה בקשתו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל , פ"ד נט(3) 41).

ומן הכלל אל הפרט
:

אדרש תחילה לנסיבות ביטול ההסכמים

9.
סעיפים 10.4.1 ו-10.4.6 להסכמי המסגרת המימונית קובעים בהאי לישנה:

"10.4.1. אם יפגר השוכר בתשלום כלשהו שעליו לשלם על פי הסכם זה, בין אם בגין דמי שכירות טבין אם בגין תשלום אחר כלשה, אשר יחול עליו על פי הוראות חוזה זה.
10.4.6. אם השוכר יפר או יפעל בניגוד להתחייבויותיו בסעיף 6 ו-7 לעיל."



סעיפים 10.3.1 ו-10.3.5 להסכם השכירות התפעולית קובעים בזו הלשון:

"10.3.1 אם יפגר השוכר בתשלום סכום כלשהו שעליו לשלם על פי הסכם זה, בין אם בגין דמי שכירות ובין אם בגין תשלום אחר כלשהו, אשר יחול עליו על פי הוראות הסכם זה, פיגור של למעלה מ-7 ימים מהמועד שנועד לתשלום.
10.3.5. אם השוכר יפר או יפעל בניגוד להתחייבויותיו כאמור בסעיף 5, 7, ו-9 לעיל."

סעיפים אלה קובעים כי במקרה שהשוכר לא ישלם את החיובים בהוראת הקבע ויפגר בתשלומי ההסכם, יהיה השוכר חייב להחזיר את המכוניות לחזקתה הבלעדית של המשכירה והמשכירה תהא זכאית לסיים את תקופת השכירות ולבטל תוקפו של ההסכם.

10.
הנתבע אישר בחקירתו כי היו חיובים שחוללו בהעדר הרשאה וכי היו הוראות תשלום שלא כובדו (ראו עדותו, עמ' 4 שורות 1-12), ולא נסתרה טענת התובעת אשר הפנתה בעניין זה, לעסקת הוולוו לגביה נטען כי זו נחתמה לפרק זמן של 60 חודשים אולם בפועל הסתיימה בחלוף פחות מחמישה חודשים.

מכרטסות הנהלת החשבונות שהציגה התובעת (כמו גם מנספח ו' לתגובתה להתנגדות) ניתן לעמוד על כך שהוראת הקבע לא כּוּבדה - נתון אשר בעטיו זכאית התובעת, על פניו, לבטל את ההסכמים.

המסקנה עולה גם לאור הוראת סעיף 10.4.4 להסכמי המסגרת המימונית וסעיף 10.3.3 להסכם המסגרת התפעולית אשר נראה, בשלב זה, כי הנסיבות המפורטות בהם התקיימו בענייננו לאור עזיבת הנתבע את הארץ או למצער, נוכח החשש שהתעורר אצל התובעת בדבר עזיבת הנתבע את הארץ, כלשון סעיפי ההסכם.

11.
סבורה אני, כי אין בטענת הנתבע בכל הנוגע להעברות שבוצעו בסוף חודש דצמבר 03 אשר הביאו ליתרות מאופסות בחודש ינואר 2004 כדי לאיין את זכותה של התובעת לפעול לביטול ההסכמים כשם שאין בה, על פניו, כדי לאיין קיומו של חוב, וזאת בשים לב לנסיבות שהובילו לביטול ההסכמים, כפי שפורטו לעיל, ונוכח הנתונים החשבונאיים שהציגה התובעת בהפנותה למכלול כרטסות החשבון הרלוונטיות.

12.
הנה כי כן, נוכח אי ביצוע התשלומים במועד ואי פירעון החיובים בעסקאות, על פי תנאי ההסכמים, במלואם ובמועדם וצבירת חוב פיגורים (גם שעה שגובהו מוכחש)
ובשים לב לכך שאין מחלוקת כי הנתבע לא החזיר את הרכבים לתובעת -
לא נסתרה, נכון לשלב זה, טענת התובעת לפיה פעלה היא כדין לביטול העסקאות ולהשבת הרכבים לחזקתה (לסיפא זו אדרש בהמשך ההחלטה).

13.
כאמור לעיל, הנתבע טען כי ההעברה של יתרות זכות בין העסקאות
(איחוד העסקאות) כפי שביצעה התובעת אינה כדין ואינה על פי המוסכם.

עם זאת, מנגד, הפנתה התובעת לסעיף 16.10 להסכם השכירות התפעולית ולסעיף 15.9 ולהסכם השכירות המימונית, וטענה כי ההעברות של יתרות הזכות בין העסקאות מושא המחלוקת אינן עומדות בסתירה עם הוראות ההסכמים:

"15.9 הבטחונות והערבויות אשר ינתנו למשכירה במסגרת הסכם זה ישמשו גם כביטחון נוסף להבטחת כל סכום שהשוכר יהיה חייב למשכירה ו/או לחברת האם ו/או חברה אחות שלו ו/או לחברות שלובות שהן כאלה או שיהיו בעתיד (להלן יקראו כל הנ"ל: "חברות קבוצת המשכירה"), במסגרת עסקאות אחרות בין השוכר לחברות קבוצת המשכירה, אשר נעשו ו/או יעשו בין הצדדים ללא קשר להסכם זה, הכל בתנאים שיפורטו בגוף מסמכי הבטחונות ו/או הערבויות וכאשר המשכירה ו/או חברות קבוצת המשכירה יהיו זכאיות ורשאיות לייחס את כל הבטחונות והערבויות לכל העסקאות או לחלק מהן.
מוסכם במפורש כי כל סכום שיעמוד לזכות השוכר אצל המשכירה ו/או אצל מי מחברות קבוצת המשכירה, יהיה ניתן לקיזוז כנגד כל סכום ו/או התחייבות המגיעים למשכירה מאת השוכר."
(זהה לסעיף 16.10)

יצוין, כי מצד הנתבע לא ניתן הסבר המניח את הדעת בהתייחס לטענת התובעת לפיה ביצוע פעולות העברה מסוג זה היה מקובל ונהוג בין הצדדים, וכי הנתבע לא הלין עליהן עת נעשו במהלך תקופת ההתקשרות. הנתבע אף העיד כי ביצוע פעולות אלה נשמע הגיוני בעיניו (ראו עמ'
6 שורות 32-33 ובהמשך, עמ' 7 שורות 1-4 לפרוטוקול).

נראה, כי על פניו בביצוע איחוד החיובים והזיכויים לא פעלה התובעת בניגוד להסכמים.

על פני הדברים, לא נסתרה עמדת התובעת לפיה הייתה היא רשאית לאחד את יתרות החובה והזכות ולתובען במסגרת שטר חוב אחד, וטענות הנתבע בעניין זה מהוות הגנה דחוקה.

14.
עוד טען הנתבע כי לא קוזז מיתרת החוב סכום הפיקדון בסך 44,212 ₪ ששולם בגין עסקת רכב הוולוו, אולם טענה זו מעלה קשיים שכן לא נסתרה גרסת התובעת לפיה בעסקה הנוגעת לרכב הוולוו לא הופקד פיקדון, בהפנותה לאמור בנספח א' בסעיף 7 (הסכם שכירות הוולוו מספר 6021656101 – בקשה לעריכת הסכם שכירות) בו לא ננקב סכום פיקדון.


התובעת הפנתה להסכמה הנוגעת לבטוחות כפי שבאה לידי ביטוי בהאי לישנה:

"7.1 השוכר יחתום על שטרי חוב צמודים למדד המצורפים להסכם זה, שיערבו בערבות אוואל של הערבים להסכם זה, אשר אושרו מראש על ידי המשכירה.
השוכר נותן בזאת למשכירה הרשאה בלתי חוזרת למלא את הפרטים החסרים בשטרי החוב, לשם הצגתם לפירעון, בגובה יתרת חובו של השוכר כלפי המשכירה כפי שתהיה בעת הצגת השטר לפירעון..."

טענת הנתבע כי מדובר בפיקדון שיש להפחיתו מגובה החוב הנטען לא בוססה והיא עומדת, על פניו, בניגוד להוראת הסעיף שצוטט לעיל המשקף את הסכמות הצדדים, ובסתירה לנתונים העולים מכרטסת הנהלת החשבונות שהציגה התובעת, על פיהם מדובר בתשלום מקדמי של דמי שכירות.

15.
קושי נוסף קיים בהתייחס לטענת הנתבע הנוגעת להפחתות שבוצעו כמפורט בחוות הדעת שהגישה התובעת.

בעניין זה הפנתה התובעת לסעיף 1.4.2. של נספח ב להסכם השכירות המימונית (מסגרת) בו נקבע בו הלשון:

"1.4.2. לזכות השוכר
א. סכום שווי המכונית עפ"י הערכת שמאי (למימוש מהיר), אשר ימונה על ידי המשכירה, ובהפחתה של 15%. יובהר כי הערכת השמאי תבוצע תוך התחשבות במצב הרכב (מכאני, חיצוני, תאונות, ועוד כיו"ב), ובהפחתות הקבועות במחירון לוי יצחק (כגון מס' קילומטרים, מס' בעלים קודמים ועוד כיו"ב) (להלן: "שווי המכונית").
ב. שווי המכונית יהווה את יתרת הזכות שתעמוד לזכות השוכר ביום הסיום המוקדם של העסקה (להלן: "יתרת זכות")."

הנה כי כן, על פניו, עת ביצעה התובעת את ההפחתה בגין המימוש המהיר בזיקה לסעיף שצוטט לעיל ובהתאם לחוות דעת השמאי, נראה כי ההפחתה בגין המימוש המהיר בוצעה כדין, ונכון לשלב זה לא ביסס את הנתבע את טענתו בדבר היות ההפחתה בלתי סבירה.





גם באשר לטענה הנוגעת לתפיסת הרכבים יש להפנות לסעיף 10.3 רישא להסכם השכירות התפעולית (מסגרת), בו נקבע:

"מוסכם בזה במפורש כי כל אחד מהמקרים הבאים יחשב כהפרה יסודית של ההסכם שבגינו יהיה השכור חייב להחזיר לאלתר את המכונית לחזקתה הבלעדית של המשכירה והמשכירה תהא זכאית להשיב המכונית לחזקתה ולפעול בהתאם לאמור בסע' 10.4 להלן."

וכן לסעיף 10.3.14 :

"בקרות מי מהמקרים המנויים בסעיף 10.3 לעיל ו/או בכל מקרה בו יגיע הסכם זה לסיומו, מכל סיבה שהיא, בין בתום תקופת השכירות ובין במהלך תקופת השכירות, מוסכם ומובהר כי בנוסף לכל סעד לו זכאית המשכירה על פי הסכם זה ו/או על פי כל
דין, תהיה המשכירה זכאית לתפוס החזקה במכונית ולהשיבה לידיה לאלתר וללא צורך בהודעה מוקדמת על כל, ולמשכירה שמורה הזכות לבטל את ההסכם בגין ההפרה בהודעה בכתב לשוכר. "

מכוח סעיפים אלה טענה התובעת כי פעלה כדין, שעה שהייתה רשאית לתפוס את הרכבים וזאת ללא צו שיפוטי, ומנגד טיעון הנתבע בעניין זה קלוש ואינו מבוסס.

ההגנה שהציג הנתבע בעניין זה דחוקה היא ולא מבוססת שעה שאין בהסכמים קביעה לפיה תפיסה כאמור תתאפשר רק בהינתן צו שיפוטי.

16.
לא למותר יהיה לציין, בנוסף, כי התובעת הפנתה לסעיף 1.3 ב' בנספח ב' של הסכם השכירות המימונית (מסגרת), המעגן בחובו הוראות הנוגעות לסיום עסקה לפני תום תקופת השכירות, וטענה כי מכוח סעיף זה הייתה היא רשאית לחייב את החברה בהוצאות תיקון הרכב בהתאם לחוות דעת השמאי.

סבורה אני, כי יש בסעיפי החוזים אליהם הפנתה התובעת את הנתבע במסגרת חקירתו, לרבות הסעיפים שפורטו בתגובה מטעמה ובסיכומיה ביחס לחיוב בסכום אופציית הרכישה; גובה דמי הביטוח והוצאות תפיסת הרכבים, כדי לבסס על פני הדברים את דרישותיה הכספיות .

17.
האמור נכון גם בהתייחס לרכיבי הדרישה הנוספים בגין יתרות פיגורים, אגרת רישוי (בשים לב להוראות סעיף 7.3 [בו נקבע כי השוכר הוא שאחראי להעביר את המכונית במבחן רישוי שנתי ואף לשאת בתשלום שיידרש עבור מבחן הרישוי ו/או כל טיפול שיידרש כדי להכשיר את המכונית או להעבירה במבחן הרישוי השנתי (בנסיבות בהן רכב המיצובישי הוחזר לתובעת ללא שעבר מבחן רישוי)]; הנחת היוון (בשים לב לטענת התובעת לפיה זוכתה החברה בפיקדון משוערך בשווי תשעת התשלומים שנותרו); חישוב מע"מ שגוי וכן באשר לנזקים ולחסרים ברכב.

18.
אחר בחינת חוות דעת השמאי, אומר, בזהירות המתבקשת, כי חישובי השמאות מתבססים על הוראות סעיפי ההסכמים ושעה שמנגנון אופן החישוב הסופי הוּסדר במערך החוזי עליו חתמו הצדדים, לא מצאתי כי טענות הנתבע כפי שפורטו לעיל
מבוססות דין, גם לא במידה הנדרשת
לשלב דיוני זה.

אוסיף ואומר, כי לא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית מספקת לביסוס טענת הנתבע בדבר גובה הפחתה שביצע השמאי בגין מימוש מהיר שכן נראה, על פניו, כי זו בוצעה בהתאם למנגנון המוסכם ואף בשיעור הנמוך הימנו.

19.
טוען הנתבע כי על התובעת להוכיח את דרישותיה לתשלום בגין הרכיבים הנ"ל במסגרת הליך משפטי, נוכח הכחשתו את עצם החיובים הנטענים וגובה החוב מכוחם, בפרט בשים לב לכך שלא נחקר על טענות אלה, אולם, יש לצאת מנקודת מוצא שבפני
נו מערך של הסכמים עליהם חתם הנתבע, מרצונו ובהבינו את תוכנם – על כל המשתמע מכך.

נכון לשלב זה, לא מצאתי כי הנתבע ביסס את טענותיו באשר לפגם שנפל באופן ביצוע התחשיבים על ידי התובעת ולמעשה, נכון לשלב זה, נראה כי התחשיבים שביצעה התובעת עומדים בהוראות המערך החוזי שנחתם בין הצדדים.

בהתייחס לכל טענה וטענה מטענות הנתבע, בנוגע לחיובים שבוצעו על ידי התובעת, הפנתה זו האחרונה להוראות רלוונטיות מתוך ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, אשר מכוחם ולאורם בוצע התחשיב על ידה ובהקשר זה יש לשוב ולהדגיש את ההלכה הנוהגת בעניין חזקת החתימה על הסכמים, על פיה אדם החותם על הסכם מוחזק כמי שיודע את משמעותו של ההסכם והנטל לסתור חזקה זו מוטל על הנתבע, אשר נכון לשלב זה, לא עמד בנטל.






20.
האמור נכון אף באשר לטענת הנתבע בכל הנוגע לפיצוי המוסכם – טענה אשר לא פורטה כדבעי (חרף שצוינה בהתנגדות ובסיכומים) ועומדת היא בניגוד להוראות ההסכמים.

על פניו, שעה שהצדדים הסכימו על פיצוי מוסכם, יש לכבד תנייה זו [מקום שלא הוכח כי אין יחס סביר בין הסכום שנקבע כפיצוי מוסכם לגובה הנזק שניתן היה לראותו מראש [סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970)] ובשים לב לעמדת הפסיקה אליה הפנתה התובעת [ולא נעלמה ממני טענת הנתבע לפיה החלטות מותבים שונים אליהם הפנתה התובעת אינן רלוונטיות לענייננו (סעיף 11 לסיכומי התשובה)].

21.
בכל הנוגע להתחשבנות בגין הרכב החמישי טענה התובעת כי מדובר בעסקת שכירות תפעולית, וכי בשונה מעסקת שכירות מימונית לעולם, לשיטתה, גמר החשבון יימצא ביתרת חובה הנובעת, בין היתר, מחיוב השוכר בפיצוי מוסכם וכן הוסיפה וטענה כי הנתבע הפר באופן יסודי את התחייבויותיו גם לגבי רכב זה עת העביר את השימוש והחזקה בו, שלא כדין, לצד ג'.

התובעת אומנם ציינה כי לא נערכה לגבי רכב זה התחשבנות לסיום מוקדם של העסקה (בעת בה נערכו התחשבנויות לגבי ארבעת הרכבים מושא ההליך), וכן פירטה, כאמור, באשר לשוֹני בין סוגי העסקאות, אולם, מוצאת אני כי לא הובהרה דיה הטענה לפיה פעל הנתבע בניגוד למוסכם עת מסר רכב זה לצד ג', שעה שעסקינן בחברה אשר שכרה 5 רכבים, כמו גם שהתובעת לא פירטה די בכל הנוגע להתחשבנות שנעשתה בקשר עם רכב זה ולא נמסרו בעניין זה מלוא הנתונים על מנת לאפשר לנתבע להציג הגנתו בעניין זה.

לא נעלמו ממני פסקי הדין אליהם הפנתה התובעת, בענין זה, אולם סבורה אני כי לא ניתן לקבוע בשלב מקדמי זה מסמרות באשר לנפקותם בהתייחס לנסיבותיו של המקרה שלפניי.

אולם, עם זאת יודגש כי אין בכך כדי לפגוע בכל האמור לעיל ובקשיים שבהגנת הנתבע.

סיכום
:

22.
הנה כי כן, טענות הנתבע

מעלות קשיים – הן מבחינה ראייתית והן מבחינה משפטית
ועל כל האמור
מוצאת אני כי האיזון הראוי בהקשר הזה מצוי בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 המסמיכה את רשם ביהמ"ש להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים.

יש לזכור, כפי שציינתי לעיל, כי בשלב זה של ההליך, אין ביהמ"ש קובע ממצאים עובדתיים, ולא נשקלים שיקולי מהימנות, ואולם ההכרעה אמורה להיעשות לאור הגנה ראויה לכאורה.

התוצאה:

23.
ניתנת לנתבע רשות להתגונן בפני
התובענה, בכפוף להפקדת סך של 55,000 ₪ בקופת בית המשפט, וזאת עד ליום 28/02/18.

24.
בקביעת סכום ההפקדה הבאתי בחשבון את כלל טענות הצדדים, לרבות את טענות הנתבע הנוגעות לעסקת הוולוו (כאמור, בין היתר, בסעיף 6 להחלטתי זו)
באיזון עם זכויות התובעת ובשים לב לסכום התובענה.

עם הפקדת הסכום האמור, ככל שיופקד, תועבר התובענה לפסים של סדר דין רגיל והמזכירות תעביר את התיק לשם הקצאתו למותב השיפוטי שידון בו.

בהעדר הפקדה, תהא התובעת רשאית לשפעל את הליכי תיק ההוצאה לפועל.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.


ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ח, 10 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.








תט בית משפט שלום 45336-02/17 ליסקאר רם בע"מ נ' מיכאל בוחבוט (פורסם ב-ֽ 10/01/2018)