פסקי דין על רות טייכר | פסקי דין על עידן אדרי

35988-11/16 תק     11/01/2018




תק 35988-11/16 רות טייכר נ' עידן אדרי








בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו



ת"ק 35988-11-16 טייכר נ' אדרי

לפני
כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין


ה
תובע
ת:

רות טייכר



נגד


ה
נתבע
:

עידן אדרי


פסק דין


בקליפת אגוז, לפניי תביעה קטנה לתשלום סך כולל של 6,800.14 ₪, בגין נזק רכוש שהתובעת טוענת כי ארע לרכב שלה (להלן: "הרכב") בתאונת דרכים שנגרמה על ידי הנתבע שנהג ברכב (להלן: "הרכב הפוגע") שפגע ברכב שלה בעת שחנה בחניה במקום מסומן כחול לבן ליד בית מגוריה. הנתבע טוען כי איננו יודע דבר על אירוע התאונה הנטענת, אלא מטענות ששמע בדיעבד מספר ימים לאחר מועדה הנטען של התאונה. עוד טוען הנתבע בעדותו "אני לא מכיר את התובעת ויש סיכוי גבוה שלא נכנסתי בה." [ש' 23 בעמ' 5 לפרו'], ובכתב ההגנה טען כי
בהחלט יתכן שהתובעת מצאה לנכון לייחס לרכב שבו נהג את הפגיעה בתאונה, כי הוא נהג באותה תקופה נהג להתגורר בסמוך ולחנות את הרכב באזור שבו, לפי הנטען, ארעה התאונה; והתובעת, פשוט, רשמה את מספרו של "הרכב הקרוב".


התובעת טוענת כי ישבה ברכבה, שחנה, כאמור, ברחוב בו היא מתגוררת, בעת שרכב חולף, בפני
תו ימינה לתוך הרחוב, פגע בצד השמאלי אחורי של רכבה, והמשיך בנסיעתו ואף הגביר את מהירותו, אף שצפצפה לו לעצור. התובעת טוענת כי הספיקה לראות בבירור את לוחית הרישוי האחורית של הרכב הפוגע, ואת מספרו הספיקה לרשום בסלולרי שלה. התובעת טוענת כי לאחר השתלשלות ארוכה (שתפורט להלן), התברר כי מי שנהג ברכב היה הנתבע, חבר של בנה של בעלת הרכב, שאף הציע לתובעת לתקן במימונו את הנזק שנגרם לרכב, אך בסופו של דבר, למרות שקבלו הצעת מחיר ממוסך לתיקון הרכב, שהיתה מקובלת על שניהם, לא פעל להעברת התשלום.


אף שאינני יודע לקבוע שהנתבע היה מודע "בזמן אמת" לפגיעה ברכב התובעת, מצאתי כי פגיעה ברכב היתה, וכי היא נגרמה על ידי הרכב הפוגע. על כן, בנסיבות התאונה, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה, כמפורט להלן.

טענות התובעת
:

1.
התובעת טוענת כי בעת ששהתה ברכבה בחניה בכחול לבן, בצד ימין של רחוב מגוריה, שהוא רחוב צר, בצמוד למדרכה [ש' 17-20 בעמ' 1 לפרו'], ולפני שהספיקה להתניעו, הגיע רכב אשר פנה בפני
ה ימינה לתוך הרחוב,
ופגע בצד השמאלי האחורי של רכבה, וגרם לו נזק.
2.
עוד טוענת התובעת, כי היא צפצפה לרכב הפוגע שיעצור, אך הוא המשיך בנסיעתו, ואף הגביר מהירות.
3.
התובעת טוענת כי ראתה את לוחית הרישוי האחורי של הרכב הפוגע, ורשמה את מספר לוחית הרישוי של רכב הנתבע במכשיר הטלפון הנייד שלה. התובעת טוענת עוד כי הבחינה כי מי שנהג ברכב הפוגע היה בן אדם צעיר.
4.
התובעת הגישה תלונה במשטרה כנגד הרכב הפוגע באותו היום, ולמחרת קיבלה מהמשטרה את פרטי בעלת הרכב הפוגע.
5.
עוד טוענת התובעת כי כאשר הגיעה לכתובת שקיבלה מהמשטרה, היא פגשה את בעלת הרכב אשר אמרה לה כי רק בנה משתמש ברכב.
6.
התובעת טוענת כי בשיחה עם בנה של בעלת הרכב נאמר לה כי לא הוא נהג ברכב ביום בו טענה כי ארעה תאונה, אלא חבר שלו (הנתבע).
7.
עוד טוענת התובעת כי בהמשך התקשר אליה החבר, הנתבע, והודה כי הוא זה שנהג ברכב, ולאחר כמה ימים הוא הפנה אותה למוסך אשר נתן לה הצעת מחיר של 800 ₪ כדי לתקן את רכבה, וכי היא הסכימה, אף שהסכום נראה לה תמוה [ס' 11 לכתב התביעה המקורי ו-ס' 12 לכתב התביעה המתוקן; ש' 10-12 בעמ' 2 לפרו'].
8.
התובעת טוענת כי הנתבע הבטיח לשלם בעצמו לבעל המוסך עבור הטיפול ברכבה, אך הוא קיים את הבטחתו [ס' 12 ו-13 לכתב התביעה המקורי ו-ס' 14 ו-15 לכתב התביעה המתוקן; ש' 12-13 בעמ' 2 לפרו'].
9.
התובעת טוענת כי פניות נוספות לבעלת הרכב ולבנה לא הניבו כל תוצאה [ס' 14 לכתב התביעה המקורי ו-ס' 16 לכתב התביעה המתוקן].
10.
התובעת תובעת בתביעה זו מהנתבע בגין גרימת נזק ברשלנות, סעד של פיצוי בסך כולל של
6,800.14 ₪,
לפי הפירוט הבא: עלות תיקון הרכב (לפי חוות דעת שמאי): 4,154.67 ₪, ירידת ערך (לפי חוות דעת שמאי): 258.47 ₪, שכר השמאי: 851 ₪, 4 ימי עבודה בסך כולל של 1534 ₪ (384 ₪ ליום עבודה – לפי אישור יועץ מס). התובעת טעונת גם להוצאות משפט.
טענות הנתבע:

11.
הנתבע מאשר כי ביום בו נטען כי ארעה התאונה הוא נהג ברכב
שנטען כי פגע בתובעת: "אני קבלתי את הרכב מ[ד. – בנה של בעלת הרכב]. עברתי ברחוב [ב. – הרחוב בו נטען כי ארעה התאונה], נסעתי לחבר בשכונה הזו. כשעשיתי סיבוב לא ידוע לי שפגעתי בתובעת, לא נעצרתי בעקבות רכב." [ש' 23-24 בעמ' 2 לפרו'].
12.
הנתבע מפנה לכך שברכב הפוגע לא מצא לאחר התאונה כל חבלה: "מדובר ברכב סגול משנת 98 במצב חדש, כל הפלסטיק היה חדש לחלוטין וכל המסביב של הרכב היה בסדר אין נזקים. לצערי אין לי תמונות של הרכב שלי." [ש' 25-26 בעמ' 2 לפרו'; ס' 5 לכתב ההגנה מטעם הנתבע].
13.
עוד טוען הנתבע, כי הסיבה שרצה לשלם לתובעת היתה כי התובעת הטרידה את בעלת הרכב ובנה, והם "החליטו שעליהם לשלם את הנזק" [ש' 30-31 בעמ' 2 לפרו'; ס' 8 לכתב ההגנה מטעם הנתבע].
14.
הנתבע טוען כי היה אמור לקבל את הכסף לשם תיקון רכב הנתבעת מבעלת הרכב ובנה, אך הוא לא קיבל אותו במועד בו הנתבעת התעקשה שיסדיר את התשלום למוסך; וכשביקש מהתובעת שתמתין יום יומיים לצורך גיוס הכסף, "הטיחה בי התובעת לחדול מלשלוח לה הודעות ולא היתה מוכנה ליצור קשר עמי." [ס' 13 לכתב ההגנה מטעמו].
15.
לנתבע טענות שונות לגבי הסבירות שהרכב בו נהג גרם לתאונה וכן לענין גובה הפיצוי המבוקש, שאתייחס אליהן בהמשך.
השתלשלות הדיונים:

16.
כרקע לדיון במחלוקת, יש להפנות לכך, שלאחר מספר פניות של התובעת בענין פיצוי בגין התאונה, אל בעלת הרכב, בנה ומי שנטען כי נהג ברכב, מר אדרי (שמתוארות בכתב התביעה המקורי) הוגשה התביעה במקור נגד בעלת הרכב בלבד. בעלת הרכב ביקשה מבית המשפט להורות על דחיית התביעה על הסף, בטענה שהיא - איננה הנמענת הנכונה של טענת הפגיעה במכונית התובעת; שכן, היא אך בעלת הרכב, ולא נהגה ולא החזיקה בו בעת התאונה.
17.
התובעת בקשה להורות לבעלת הרכב להמציא את פרטי בנה, ופרטי חברו (הנתבע), בנימוק שלפי מה שמסרה לה בעלת הרכב הרכב לאחר התאונה היה הרכב באותה תקופה בחזקת בנה, ולפי כתב ההגנה שהגישה בעלת הרכב, הרכב היה במועד בו נטען כי ארעה התאונה - בחזקת מר עידן אדרי
(מבלי למסור פרטים
נוספים לגביו; מי שבסופו של דבר הפך הנתבע), וכי לפי פקודת התעבורה - האחריות כולה היא על הבעלים הרשומים של הרכב. בעלת הרכב לא השיבה לבקשת התובעת, אף שהוריתי לה לעשות כן. לאחר המתנה, דחיתי את בקשת בעלת הרכב לסילוק התביעה על הסף, והבהרתי בהחלטה כי לבעלת הרכב, בנסיבות, אין די בטענה כי לא היא נהגה ברכב, וכי הימנעותה ממסירת פרטי מי שנהג ברכב יוצרת בשלב זה נזק ראייתי לתובעת, ואינה עולה בקנה אחד עם הוראות ס' 27ב לפקודת התעבורה ו-ס' 14 לתקנות התעבורה.
18.
לדיון הראשון שהתקיים בתיק זה, לפני כחצי שנה, התייצבו מול התובעת - בעלת הרכב, בנה ומר אדרי. בסופו של הדיון החלטתי, בהסכמת בעלת הרכב ומר עידן אדרי
,
כי כתב התביעה יתוקן כך, שהנתבעת שבכתב התביעה, בעלת הרכב, תמחק, ובמקומה יוצב כנתבע מר עידן אדרי
, כשכל הטענות שבכתב התביעה מופנות עתה כלפיו כמי שנהג ברכב, וכמי שידע שיש נזק ברכב ולא פעל בנחרצות המתבקשת לטענת התובעת לתקנו. קבעתי כי התובעת תהיה זכאית לתקן את כתב התביעה, ככל שנדרש לה מעבר למה שצוין לעיל, וכי הנתבע החדש יהיה זכאי לתקן את כתב ההגנה, וככל שמי מהצדדים מבקש לערב חב' ביטוח, יעשה זאת בבקשה מסודרת.
19.
לאחר שקבעתי דיון נוסף שהתקיים לאחרונה, שבתי ופניתי לצדדים והצעתי כי: "כל צד יקנה סיכונים בתיק
וישקול את ההצעה שהוצעה על ידי בית המשפט, על מנת לחסוך מזמנם של הצדדים, לסלק את המחלוקת במהירות, ולשים סוף פסוק לאירוע שבו התובעת משוכנעת שהרכב שבו נהג הנתבע החדש הוא זה שפגע במכוניתה ביום התאונה, ומהנהג החדש נשמעה עדות שהוא לא יודע על כל תאונה אף שיכול להיות שעבר ברחוב הזה גם במועד האירוע." [ש' 19-23 בעמ' 4 לפרו'].
20.
התובעת הגישה כתב תביעה מתוקן, כאמור, והנתבע החדש הגיש כתב הגנה מטעמו.
21.
בדיון שנערך לאחרונה, שמעתי שוב את גרסת הנתבע ואת גרסת התובעת, ולהלן דיון בראיות ובממצאים, והכרעתי.
דיון והכרעה באחריות

22.
לכתב התביעה צירפה התובעת רצף של תכתובות מסרוני וואץ-אפ, שהועברו בינה לבין בנה של התובעת (מ-21 ו-22 לאוגוסט 2016), המדברת בעד עצמה. התובעת מציגה עמדה אחידה, לפיה נפגעה מכוניתה על ידי הרכב הפוגע, שהוא בבעלות בעלת הרכב. עולה מהדברים שהתובעת בטוחה במספר שראתה בלוחית הזיהוי האחורית של הרכב הפוגע, ורואה בתאונה סוג של תאונת "פגע וברח" (במסרון מיום 21.8.16, שלושה ימים לאחר התאונה, יום א', כשהתאונה היתה ביום ה', 18.8.16, והתובעת קבלה את פרטי בעלת הרכב ביום ו'). בנה של בעלת הרכב אף מוצא להשיב: "לא נהגתי ברכב אותו יום אבל אני לוקח את כל האחריות", ובמסרון נוסף: "ובכלל לא חשבתי לרגע שאת משקרת". הבן של בעלת הרכב מסכים עם התובעת שתלך למוסך לקבל הערכה והצעת מחיר.
23.
אעיר כי הנתבע טוען בכתב ההגנה (ס' 7) כי בנה של בעלת הרכב מיהר לאשר את גרסת התובעת (כפי שציטטתי לעיל) – בטעות, כי הבן של בעלת הרכב דיבר או התכתב
עם התובעת טרם שדיבר עם הנתבע וקיבל את גרסתו. אך, גרסה זו של לוחות הזמנים, איננה סבירה בעיני, ומכל מקום - לא הוכחה. אפנה לכך, שבנה של בעלת הרכב (שנכח בדיון הראשון בבית המשפט) לא הובא לעדות מטעם הנתבע; וכנגד דברים מפורשים במסמך בכתב, לא אוכל לקבל עדות של מי שלא ערך אותו.
24.
ב-22 לאוגוסט שולחת התובעת לבנה של בעלת הרכב ולנתבע צילום של הערכת מחיר כתובה בכתב יד על נייר רשמי של מוסך, בסך כולל של 4,350 ₪.
לכתב התביעה צירפה התובעת גם רצף של תכתובות מסרוני וואץ-אפ שהועברו בינה לבין הנתבע (מ-22, 23, 27, 28 ו-30 לאוגוסט 2016, וכן - 1, 4
ו-6 לספטמבר 2016), המדברת בעד עצמה; תחילתה בצילום הצעת המחיר, כאמור. הנתבע איננו מכחיש בתכתובת את התאונה, הוא מדבר על מוסך ועל אפשרות לחפש מוסך שיתאים לשניהם. התובעת שואלת על ביטוח, והנתבע מדבר על זה שהוא רוצה לוודא שיש לו מספיק כסף לשלם. הם מסכמים להיפגש במוסך מסוים; יש הרבה שיחות ווץ-אפ (הקלטות שתוכנן אינו מופיע בכתוב), ומהכיתוב המועט ביניהן, מובן שהצדדים מנסים לתאם ליום ראשון (4.9.16), שעד אז יעביר הנתבע למוסך את הכסף. הענין מתפוצץ ביום א' 4.9.16, כשהנתבע כותב: "עשיתי לך העברה בנקאית של הכסף", והתובעת טוענת שזה בלוף כי לא מסרה לו בכלל את פרטי חשבון הבנק שלה, שהיחס שלו מלמד אותה ושאין לו כוונות רציניות לדאוג לתיקון הרכב על חשבונו.
25.
יש לציין שהטון של הבן של בעלת הרכב, משתנה ביום 12 לספטמבר (המסרונים האחרונים ברצף המסרונים מול הבן של בעלת הרכב),
כשהתובעת חוזרת אליו ומעדכנת אותו, שמול הנתבע לא הצליחה "להגיע לסידור". הבן של בעלת הרכב טוען שהוצע לה כסף והיא סירבה,
וכי ממילא הוא נוסע לחו"ל לחודש הקרוב ו"תעשי מה שאת מבינה"; והתובעת מודיעה לבנה של בעלת הרכב, שהיא מעדיפה שהוא ישלח לה את פרטי הביטוח שלו, ולא - תיאלץ לפעול "בדרכים המקובלות".
26.
ובכן, שמעתי את התובעת מעידה לפני פעמיים את גרסתה לתאונה, ואני מוצא את עדותה אמינה, באשר היא מדייקת בפרטים הידועים לה, והיא נחרצת ואחידה לכל אורך התנהלותה מול בעלת הרכב, בנה והנתבע. הנתבעת פנתה למשטרה ביום התאונה, ולמחרת קבלה לבקשתה פרטים של הרכב, שלתחושתה נמלט מהזירה למרות שצפרה אחריו. היא הגיעה כמעט בוכיה לבעלת הרכב, שהתרשמה שאכן "מישהו פגע בה", ו"צריך לעזור לה" [ש' 21-22 בעמ' 3 לפרו']; בעלת הרכב לא יודעת מה היה שם (בתאונה), אך להבנתה "היתה לה (לתובעת) אפשרות לפנות לביטוח לתקן את האוטו" [ש' 22-23 בעמ' 3 לפרו']. לא ברור מהעדות, לאיזו חברת ביטוח מכוונת בעלת הרכב בעדותה.
27.
הנתבע מפנה לכך, שהנתבעת טענה במסרונים, שמי שנהג ברכב הוא בנה של התובע "למרות שראיתי את הפנים שלך די בבירור אבל לא אתקטנן", ולזה משיב בנה של בעלת הרכב ומזכיר לתובעת "לא זכור לי שנפגשנו אז לא יודע איך את יודעת איך אני נראה בכלל"; ובעצם הנתבע הוא זה שנהג ברכב באותו יום בו התאונה נטענת. טענה זו נטענת על ידי הנתבע כבסיס לניגוח אמינות התובעת. ובכן, עיון בכתב התביעה המקורי מלמד כי התובעת טוענת: "כמו כן, ראיתי כי יושב ברכב בחור צעיר" (ס' 2 בסיפא); כך גם בכתב התביעה המתוקן.
28.
בעדותה השנייה הבהירה התובעת מדוע חשבה בתחילה כי הנהג היה בנה של בעלת הרכב, וכי בכל מקרה ראתה בן אדם צעיר: "ביום שהוא התקשר אלי לא עניתי כי לא ידעתי מי זה. ראיתי בן אדם צעיר ברכב. אני קיבלתי את הטלפון של מרגריטה מהמשטרה כי היא בעלת הרכב. ברגע שהכנסתי את הטלפון של דין לזכרון ראיתי את התמונה שלו בווסטאפ. אני מכחישה את הטענה שלו שהוא לא פגע לי ברכב, הכוונה היא למר עידן הנתבע. אני הרגשתי את הפגיעה באותו יום וראיתי את הרכב. אני לא יודעת בוודאות אם זה הנתבע, הוא אחר כך התקשר והודה, זה בטח לא היתה אמא שלו" [ש' 19-24 בעמ' 6 לפרו']. אינני מוצא פרכה בעדותה של התובעת בשל אי-זיהוי פניו של הנהג, באשר שוכנעתי כי התובעת רשמה את המספר של הרכב שחלף על פני מכוניתה, לאחר שגרם ל"בום" ששמעה ו"הרגשתי את פגיעה"
[ש' 3 ו-ש' 15 בעמ' 2 ו-ש' 14-15 בעמ' 6 לפרו'], והעידה שראתה כי מדובר בבן אדם צעיר.
29.
אמנם בגרסתה של התובעת באשר לאירוע התאונה, מדובר לכאורה בעדות בעל דין יחידה, אך בנסיבותיה, אני מוצא כי די בה להוכחת עצם הפגיעה ברכב התובעת - על ידי הרכב הפוגע. התובעת היתה לבדה ברכב, התאונה היתה שפשוף שהיא חשה בו, שמעה אותו, ואף צפצפה. התובעת פנתה למשטרה עוד באותו יום והתלוננה במסירת המספר שרשמה.
התובעת פנתה ודרשה פיצוי מבעלת הרכב בתוך זמן סביר, בנחישות ובביטחון.
30.
הנתבע, עת שהתובעת פנתה אליו "בזמן אמת" (החל מיום 21.8.16) לא הכחיש במפורש את מעורבותו האפשרית בתאונה, וגם לא בכתב ההגנה. כל טענתו בכתב ההגנה, מצטמצמת לכך שבניגוד לטענת התובעת, לא הודה "בזמן אמת" במעורבותו בתאונה (ס' 10 לכתב התביעה), ושלאחר שסיפרה לו התובעת "על הפגיעה שהתרחשה לכאורה מיהרתי לבדוק את הרכב בו נהגתי בתאריך שציינה והופתעתי לגלות שאין סימן שפשוף בודד על הרכב." (ס' 5 לכתב ההגנה מטעמו). גם אם "הופתעתי" מכוון לאירוניה, נשאלת השאלה מדוע היה על הנתבע למהר לבחון את רכבו, ולא נטען בכתב ההגנה כי בשיחה הראשונה מול התובעת - הכחיש מלכתחילה ידיעה או זיכרון של פגיעה כלשהי.
31.
כאמור, הנתבע מאשר כי ביום בו נטען כי ארעה התאונה הוא נהג ברכב, שנטען כי פגע בתובעת: "אני קבלתי את הרכב מ[ד.]. עברתי ברחוב [ב.], נסעתי לחבר בשכונה הזו. כשעשיתי סיבוב לא ידוע לי שפגעתי בתובעת, לא נעצרתי בעקבות רכב." [ש' 23-24 בעמ' 2 לפרו']. אם כן,
הנתבע איננו מכחיש כי יכול להיות שהוא גרם לתאונה (בסבירות מאוד נמוכה)
; "אני לא מכיר את התובעת ויש סיכוי גבוה שלא נכנסתי בה."
[ש' 23 בעמ' 5 לפרו']
הנתבע גם לא התנהג ב"זמן אמת" כמי שמכחיש את מעורבותו אפשרית בתאונה. אמנם לנתבע יש הסברים מדוע הסכים לשלם, כי ניסה להוריד את "המטרידה" מעל בעלת הרכב ובנה,
אך אינני מוצא כי מדובר בהסבר אמין. הנתבע התנהג "בזמן אמת" כמי שלפחות חושש, שאולי הוא גרם לתאונה, אם לא - ממש ידע.
32.
בעצם, היתה כבר בענייננו עסקה סגורה לתיקון הרכב, והיא לא יצאה אל הפועל. העסקה נרקמה, לשיטת הנתבע, כי ביקש לחסוך כסף לבעלת הרכב ובנה, שמצאו לשלם בגין התאונה. אציין כי הנתבע טוען כי נטל את הרכב מבנה של בעלת הרכב, מתוך הבנה שיש לו כל הביטוחים הנדרשים; ומבחינה זו, אעיר, כי יכול שבעלת הרכב ובנה חשים כלפיו סוג של אחריות או מחויבות לשלם את הנזק, כפי שעולה מגרסת הנתבע; יכול להיות, כאמור. לא אקבע ממצאים בענין זה, שלא הובא לפני להכרעה וגם - לא הוכח.
33.
קושי נוסף בגרסת הנתבע היא, שלא הובאו צילומי הרכב הפוגע שמוכחים את שלמותו לאחר התאונה; בעיקר "בזמן אמת". בכלל, אם אכן הנתבע אץ לבדוק את הסימנים על הרכב מיד לאחר שיחתו הראשונה עם התובעת, כטענתו, מדוע לא עימת את התובעת "בזמן אמת" - מול רכב, שהוא שלם לחלוטין ואין עליו "סימן שפשוף בודד" [ס' 5 לכתב ההגנה; ש' 1 בעמ' 6 לפרו']. אינני מוצא לקבל כאמינה טענת הנתבע ל"אין עליו שפשוף בודד", כאשר במהלך שני הדיונים בבית המשפט אין מציגים צילום של הרכב הפוגע המציג רכב ללא שפשוף בודד, כנטען; כאשר יודעים כבר בספטמבר 2016 שפניה של התובעת להגשת תביעה. בנסיבות, לא די בטענה כי אין בידי תמונות של הרכב הפוגע (ס' 12 לעיל).
34.
לסיכום, לאור כל האמור לעיל, אני מוצא כי ביום 18.8.16 ארעה תאונה כגרסת התובעת, בה הרכב הפוגע [שמספר הרישוי שלו הוא:8138527], הוא שפגע ברכב התובעת [שמספר הרישוי שלו הוא:4113473]. הנתבע מאשר כי הוא היה האיש שנהג ברכב הפוגע באותו יום, ועל כן, בנסיבות, האחריות לפגיעה או לשפשוף הרכב של התובעת העומד בחניה בכחול לבן ובצמוד למדרכה היא על הנתבע.
דיון והכרעה בנזק ובפיצוי

35.

כאמור, התובעת טוענת כי
היא זכאית לקבלת סעד של פיצוי בגין תביעה זו, בסך כולל של
6,800.14 ₪;
זאת,
לפי הפירוט הבא: עלות תיקון הרכב (לפי חוות דעת שמאי): 4,154.67 ₪, ירידת ערך (לפי חוות דעת שמאי): 258.47 ₪, שכר השמאי: 851 ₪, 4 ימי עבודה בסך כולל של 1,534 ₪ (384 ₪ ליום עבודה – לפי אישור יועץ מס).
36.
הנתבע בחר שלא להגיש מטעמו בנדון חוות דעת שמאי. עם זאת, טוען הנתבע כי גם לגרסת התובעת מדובר במכה קלה, פגיעה בפלסטיק; מכה שכלכלית קל לתקן אותה, ועל כן - טענות התובעת לעלות התיקון הנדרש - מופרכות. לתימוכין בטענתו כי מדובר בסכום מוגזם, מצביע הנתבע על כך שהיה כבר מוסך שהסכים לתקן את הטעון תיקון ב-800 ₪, וכי התייעץ עם מספר מכונים ומוסכים וסכומי הצעות המחיר שניתנו, היו באזור של 700 עד 900 ₪ [ש' 1-2 ו-6-9 בעמ' 3 לפרו'; ס' 11 עד 12 לכתב ההגנה מטעמו; ו-ש' 21-22 בעמ' 5 לפרו'].
37.
התובעת רשומה ברישיון הרכב כאחד מבעלי הרכב. התובעת מעידה כי טרם תיקנה את הרכב (משנתון 2010), לטענתה, כי אין לה הכספים לתקנו [ש' 13-14 ב-עמ' 2 וש' 17-18 בעמ' 6 לפרו'].
38.
אני מוצא כי בהערכת הנזק והפיצוי בגינו, יש בענייננו להתחשב בכך שנעשה מהלך שנראה רציני, להגיע להסכמה לתיקון הרכב ב-800 ₪; מהלך שהתפוצץ, כאמור. מבלי להיכנס לסיבה מדוע התפוצץ המהלך, הסכום שבו דובר – 800 ₪, שאף שנראה לתובעת תמוה (כך לפי הנטען על ידה בדיעבד), היא הסכימה לכך שהרכב יתוקן בגינו; זאת - לאחר שהציגה לנתבע ולבנה של בעלת הרכב הערכת מחיר בכתב יד על סך כולל של 4,350 ₪! כל זה, מלמד שהסכום שנוקבת חוות דעת השמאי מטעם התובעת בגין עלות התיקון הנדרש – עולה על העלות הסבירה והראויה של תיקון הנזק. עוד עולה, כי אם הנזק הוא בר-תיקון בסכומים נמוכים הרבה יותר ממה שנקב השמאי בחוות דעתו, הסבירות לקיומה של ירידת ערך ממשית לרכב משנת 2010 - קטנה ביותר.
39.


אשר על כן, על פי סמכותי להפעיל בנסיבות כאלה אומדנא דדיינא, בהתחשב בכל האמור לעיל, אני מוצא לקבוע כי בגין הנזק שנגרם לרכב שלה, זכאית התובעת לפיצויי בסך של 2,200 ₪ בלבד.
40.
לענין יתר רכיבי הנזק הנטענים, אקדים ואמור כי התובעת אמנם הוכיחה נחישות ואובדן זמן מסוים בניסיונה להגיע לתיקון הרכב בהסכמה, אך לא שוכנעתי, שבמעט סבלנות לא היה ענין זה מסתייע ומסתיים. ודוק. אינני קובע כי יש אשם בהתנהלות התובעת מול הנתבע בכל הקשור ב"התפוצצות" ניסיון התיקון בהסכמה כאמור; אך, מאידך אינני יכול לקבוע כי בנסיבות ענייננו התעמרו בתובעת, כפי שהיא מבקשת לטעון.
41.
אני מוכן לקבל כי, בנסיבות, התובעת נאלצה בסופו של יום להגיש תביעה לבית המשפט, ובהתאם, אני מוצא כי התובעת זכאית להחזר שכר טרחת השמאי - בסך 851 ₪. באשר לטענת התובעת לאובדן של 4 ימי עבודה – ענין זה לא הוכח. לא הוכח לי אובדן שכר בגין 4 ימי עבודה (לא די באישור על שיעור ההפסד פר יום עבודה אפשרי; יש להציג תלושי שכרר או מסמכים אחרים); זאת - להבדיל מנסיעה למוסך מספר פעמים (לצורך הערכות מחיר), וטלפונים ומסרונים לתובע, לבעלת הרכב ולבנה, שבנסיבות, אינני מוצא לקבוע רכיב פיצוי נפרד בגינן.
42.
אעיר כי, חלק ניכר מהטירדה שחוותה התובעת בחיפוש אחר נהג הרכב - היא תוצר של הנסיבות, שאיננו תלוי בנתבע. הואיל ואינני יודע לקבוע על פי מה שהוכח לפניי כי הנתבע היה מודע "בזמן אמת" לפגיעה ברכב התובעת, הרי שלפחות במרבית המגעים מול התובעת, לא מצאתי פגמים חריגים בהתנהלות הנתבע; להוציא - איטיות בטיפול במציאת מוסך ובהעברת הכספים שהוסכמו, כאמור.
43.
מכל מקום, אני מוצא כי הנתבע יכול היה למנוע הגשת התביעה והגעה לבית המשפט, וזאת - בהעברת הכסף במועד או בתשלום סכום שאיננו שנוי במחלוקת לתובעת; מה שלא מצא לבצע. על כן, יש לנקוב בהוצאות נגד הנתבע על עצם הצורך של התובעת להגיע לבית המשפט. מאידך, לא הוכח לי כי התובעת בקשה מהנתבע פרטים לצורך הגשת תביעה נגדו (הנתבע גם מכחיש זאת בכתב הגנתו), ועל כן בחירת התובעת בפתח ההליך - לתבוע תחילה את בעלת הרכב, מי שהתובעת ידעה שלא נהגה ברכב בעת התאונה, איננה ברת-החזר הוצאות בתיק זה – מאת הנתבע. בנסיבות תיק זה אינני מוצא כי יש להורות על השבת הוצאות שכר טרחת עו"ד. אשר על כן, אני מוצא כי יש התובעת זכאית להחזר הוצאות בהגשת וניהול תביעה זו בסך כולל של 500 ₪.

סוף דבר

התביעה
– מתקבלת בחלקה, כך שהנתבע ישלם לתובעת סך כולל של 3,051 ₪.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת סך 500 ₪ - בגין הוצאות משפט.

הסכומים לעיל ישולמו
בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי בגין

פסק דין
זה, תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.


ניתן היום,
כ"ד טבת תשע"ח, 11 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.













תק בית משפט לתביעות קטנות 35988-11/16 רות טייכר נ' עידן אדרי (פורסם ב-ֽ 11/01/2018)