פסקי דין על אמיר בן עאמר ג'רושי | פסקי דין על מדינת ישראל פרקליטות מחוז מרכז | פסקי דין על נדב בן יוסף דגגה |

71719/04 עפ     13/07/2005




עפ 71719/04 אמיר בן עאמר ג'רושי נ' מדינת ישראל פרקליטות מחוז מרכז, נדב בן יוסף דגגה




בעניין:

1



בתי המשפט



בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים
עפ 071719/04
עפ 071739/04


בפני

:
כב' השופטת ד' ברלינר
, סג"נ - אב"ד
כב' השופט ז' המר
כב' השופטת י' שיצר
תאריך:
13/07/2005




בעניין
:
אמיר בן עאמר ג'רושי



ע"י ב"כ עו"ד
ירום הלוי

המערער בע"פ 071719/04

נ
ג
ד


מדינת ישראל – באמצעות פרקליטות מחוז מרכז


ע"י ב"כ עו"ד
נוח בונה

המשיבה בע"פ 071719/04


ובעניין
:
נדב בן יוסף דגגה


ע"י ב"כ עו"ד
יוסי זילברברג ו/או שרית עוז
המערער בע"פ 071739/04


נ
ג
ד


מדינת ישראל – באמצעות פרקליטות מחוז מרכז



ע"י ב"כ עו"ד
נוח בונה
המשיבה בע"פ 071739/04

פסק דין
1. כללי:
בתאריך 28.05.03 בשעה 15:15 או בסמוך לכך, הבחינו בלשים שישבו ברכב בילוש אזרחי בשני כלי רכב, האחד מסוג וולוו (להלן: הוולוו) והשני מסוג
b.m.w
, הנוהגים בצורה רשלנית בכביש מס' 40 ביציאה מרמלה. נהג הוולוו עבר מנתיב לנתיב במהירות, נהג ה-
b.m.w
נהג לצדו, אף הוא במהירות גבוהה. בשלב מסוים, נעצרו שני כלי הרכב זה לצד זה. הרכב המשטרתי שבו נסעו הבלשים עצר לפניהם וחסם את הכביש. בלשים יצאו מתוך הרכב כאשר הם חבושים כובעי בילוש משטרתיים וקראו לנהגים לעצור. בתגובה, נהג הוולוו שילב להילוך אחורי והחל נוסע בנסיעה "מטורפת" לאחור, כנגד כיוון התנועה, כשהוא מסכן בכך את כלל הנהגים. אחד השוטרים ירה לכיוון הוולוו, אך המכונית המשיכה בנסיעתה ונמלטה לכיוון צומת ביל"ו. בהמשך נמצא הוולוו בנס ציונה.
בכתב אישום שהוגש נגד שני המערערים שבפני
נו נטען כי המערער בע"פ 71719/04, אמיר ג'רושי (להלן: אמיר) נהג בוולוו. על בסיס נתון זה יוחסו לאמיר סדרה של עבירות שעניינן הנהיגה. בין היתר הואשם אמיר גם בנהיגה בפסילה, ללא רישיון וללא ביטוח, לצד העבירות המבטאות את אופן נהיגתו. עוד הואשם אמיר בעבירה של הכשלת שוטר.

2. אמיר הסגיר עצמו למשטרה כעבור ימים אחדים, ואז טען כי הוא אומנם היה בוולוו בזמן האירוע, אולם מי שנהג בו היה נדב דגגה, המערער בע"פ 71739/04 (להלן: נדב).
בתמיכה לטענה זו התייצב גם נדב במשטרה וסיפר שהוא זה שנהג בוולוו בעת האירוע המתואר לעיל.
לטענת המדינה, נדב "התנדב" לקחת על עצמו את הנהיגה על-פי בקשתו או לפי הוראתו של אמיר, אף שבפועל הוא לא היה בוולוו בזמן האירוע, ומכאן שלא נהג. בגין "ההתנדבות" יוחסו לאמיר ולנדב עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון, וכן שיבוש מהלכי משפט. זהו האישום השני בכתב האישום.

3. בית משפט קמא (כב' השופט ש' ברוך, סג"נ) קבע לאחר שמיעת ראיות, כי הוכח מעבר לספק סביר שאמיר הוא שנהג בוולוו.
על כך, ועל העונש שהוטל על שני המערערים הערעור שבפני
נו.

4. את האירוע חילק בית משפט קמא לשני שלבים. השלב הראשון: שלב ההתרחשויות בשטח. לעניין זה העידו בבית משפט קמא חמישה בלשים שהיו מעורבים באירוע. כל הבלשים העידו על כך, כי בוולוו ישב רק אדם אחד, הוא הנהג. אחד הבלשים אף הגיע קרוב לחלון הוולוו וראה את פנימו – כך שאיש לא ישב ולא השתופף בו. חלק מהבלשים הכירו היטב את נדב, על רקע עבודתם. על בסיס היכרותם אמרו חד משמעית כי הנהג לא היה נדב. בית משפט קמא נתן אמון בעדויות אלו.
החלק השני של האירוע הוא שלב החקירה. לגבי שלב זה העידו אנשי ימ"ר מרכז. במהלך החקירה הציגו אנשי ימ"ר לבלשים המעורבים באירוע תמונה של אמיר. התמונה עצמה לא נמצאת בחומר החקירה וגם עצם הצגתה לא תועד בדוחות שנכתבו. על התנהלות אנשי הימ"ר בשלב זה מתח בית משפט קמא ביקורת.
בדיעבד משמשת הביקורת של בית משפט קמא כ"ספינת הדגל" של הסנגורים בטיעון שבפני
נו, ועל כך בהמשך.
מכל מקום, בית משפט קמא קבע כי חרף הפגם שמצא בהתנהלותם של אנשי הימ"ר, לא היה בכך להעיב על אמינותם של הבלשים המעורבים באירוע; ודי בעדותם של אלה האחרונים, כדי לקבל את גירסת התביעה. בפועל היו ראיות נוספות שתמכו בגרסת הבלשים.

5. בהודעות הערעור, כמו גם בדיון שבפני
נו, העלו הסנגורים את הטענות הבאות:
(א)
הבלשים לא הבחינו בפני
ו של נהג הוולוו;
(ב)
כפועל יוצא מכך אין תיאור של נהג הוולוו בדוחות שנרשמו בזמן אמת;
(ג)
אין גם ראיה חד משמעית לכך שרק אדם אחד ישב בוולוו;
(ד)
לא הייתה סיבה שלא לקבל את הודאתו של נדב כי הוא זה שנהג ברכב;
(ה)
ראיית חיזוק לכך שנדב נהג ברכב, מצויה בעובדה שהוא נחקר באזהרה כמי שחשוד בנהיגה ובעבירות הנובעות ממנה (אחרי שהתייצב במשטרה מרצונו).

6. ראיית חיזוק נוספת שעליה הרחיב ב"כ של אמיר את הדיבור מצויה בת/6. מדובר בקלטת של שיחה בין נדב לבין חוקרי המשטרה, כאשר התייצב מספר ימים לאחר האירוע וטען כי הוא זה שנהג בוולוו. הסנגורים מפנים לכך, שנדב אמר לבלש אלון בשארי שחקר אותו, כי הוא (אלון) דומה לאחד השוטרים שהיו באירוע. אמירה זו של נדב קדמה לדבריו של אלון שהטיח בנדב כי אכן השתתף באירוע, ראה את הנהג, ואין המדובר בנדב, המוכר לו.
אליבא דהסנגורים: אם נדב לא היה במקום, הכיצד ידע לקשור את אלון לאירוע?

7. טיעון נוסף של הסנגורים מתייחס לכך שבית משפט קמא התעלם מראיות הגנה שהובאו. במיוחד מפנה עו"ד הלוי, ב"כ של אמיר, לעדותו של יוסף אלג'רושי. עד זה העיד כי ביום האירוע, בסמוך לשעת האירוע, הבחין בשני המערערים נכנסים לוולוו, כאשר נדב הוא שהתיישב בכיסא הנהג ונהג בוולוו.

הסנגורים מפנים גם לפרטים נוספים שאיננו רואים למנות אותם.

8. דיון:
למעשה יכולנו להסתפק באמירה כי מקובלים עלינו כל נימוקיו ומסקנותיו של בית משפט קמא. מדובר בממצאי מהימנות מובהקים, מבוססים ומנומקים היטב, שאין כל סיבה להתערב בהם.
כדי לסבר את האוזן, נאמר את הדברים הבאים:
(א)
שוטרי ימ"ר חשדו באמיר, משום שעל פי המידע המודיעיני הוולוו הוא בבעלותו; אמיר ידע כי הוא מבוקש על ידי המשטרה. למרות זאת רק לאחר מספר ימים התייצב במשטרה; רק לאחר התייצבותו של אמיר, התייצב גם נדב וטען שהוא נהג בוולוו, כאמור לעיל;
(ב)
הדעת נותנת, כי ההתייצבות "המשולבת" הייתה מתוכננת, ובאה לכלל ביצוע רק לאחר שנקשר הקשר לפיו יטען נדב כי הוא שנהג בוולוו;
(ג)
הגרסה שהושמעה עם התייצבותו של אמיר, ובה דבק אמיר גם היום היא, כי הוא אכן היה בוולוו, אלא שלא הוא נהג בו. לטענתו הוא ישב ליד הנהג. כאשר קפצו הבלשים מתוך רכבם ורצו לכיוון שתי המכוניות, הוא סבר שמתנכלים לחייו, במיוחד כך כאשר נורתה ירייה, ועל כן התכופף, כשהוא יושב במושב ליד הנהג, והורה לנדב לברוח מן המקום.

9.
לשיטתנו, די בעובדה שאמיר מודה שהיה ברכב כדי לסיים את הדיון בתיק זה, משקבע בית משפט קמא קביעה פוזיטיבית, חד משמעית, לפיה רק אדם אחד נהג בוולוו.
כדי להבהיר: הטענה היא כזכור, כי חוקרי הימ"ר היו להוטים ל"תפור תיק" לאמיר. משום כך, הציגו לבלשים את תמונתו של אמיר ושכנעו אותם כי הוא הנהג.
וראה זה פלא; אמיר מודה שהיה ברכב, הגם שלטענתו לא נהג. צריכה להיות מקריות יוצאת מן הכלל, שתביא לכך, ש"תיק שנתפר" יעלה בחכתו אדם שבפועל מעורב באירוע.

חלק מהבלשים טענו כי הם מכירים היטב את נדב, והעידו חד משמעית כי לא נדב הוא שנהג ברכב.
אין שום נתון שעומד בסתירה לטענה זו, ולא הוצגה ראיה המקעקעת את הטענה בדבר ההכרות הקודמת. כמשקל נגד לעדות הבלשים, כי נדב לא נהג ברכב, מצביעה הסנגוריה על עדותו של יוסף אלג'רושי, עד הגנה מס' 4 (עמ' 80 לפרוטוקול). מדובר בבן דודו של אמיר, שישב לכל אורך הדיון באולם. לדבריו, ביום האירוע היה עם אמיר, נדב ואנשים נוספים, ובשלב מסוים יצאו "נדב ואמיר עם האוטו... אמיר ישב ליד הנהג ונדב נהג". "שעה וחצי - שעתיים" לאחר מכן, שמע שירו על האוטו. ההגנה מצביעה על כך שהעד לא נחקר חקירה נגדית. ומבקשים להסיק מכך, שעדותו אינה שנויה במחלוקת.

גם אם נצא מנקודת הנחה כי חוסר החקירה הנגדית של העד משמעותו אכן קבלת עדותו בנקודה זו, אין בכך כדי להועיל להגנה. נדב יכול היה לרדת מהוולוו מאז ראה אותם העד נכנסים לרכב. פרק זמן של שעה וחצי (שבו הוא נוקב), מותיר זמן די והותר לצורך זה. שלא לדבר על כך, שבית משפט קמא יכול היה להתרשם כי מדובר בעד לא אמין ללא קשר לעמדת התביעה.


באשר לטענה בדבר היכרותו המיידית של נדב את הבלש אלון (ראה פיסקה 6 לעיל):
עיינו בתמליל ת/6 ולא מצאנו ממש בטענה. כל שאמר נדב הוא כי אלון דומה לאחד האנשים שהיו שם. נדב מכיר את אלון גם לפני כן. כיוון שנדב נחקר מספר ימים לאחר האירוע לא הייתה כל בעיה לקבל מאת אמיר את המידע מי הבלשים שהיו מעורבים באירוע.


באשר ל"ספינת הדגל", קרי – הטענה כי חוקרי הימ"ר רצו "לגבש תיק נגד אמיר". אין לכך משמעות לאור האבחנה הברורה והחדה בין הבלשים המעורבים באירוע, שזכו לאמונו המלא של בית המשפט לבין השלב המאוחר יותר של החקירה. ההרשעה מתבססת רק על עדויות הבלשים בשטח, שהיו נוכחים באירוע, שאליה מצטרף הנתון המכריע, קרי הודייתו של אמיר כי אכן היה בוולוו בזמן הרלוונטי.


מעניין לעניין באותו עניין, מקובלת עלינו גם קביעתו של בית משפט קמא כי ממדי גופו של המערער לא היו מאפשרים לו להתחבא במושב הקדמי שליד הנהג, באופן שהבלשים שהיו במרחק אפסי ממנו לא יבחינו.


ועדיין באותו עניין, אלון העיד, ועדותו זכתה כאמור לאמון בית המשפט, כי הוא הגיע עד חלון הוולוו שליד הנהג ויכול היה לראות היטב את פנימו וכן להבחין בתווי פניו של הנהג. כיוון שנדב היה מוכר לו, יכול היה להעיד על כך, שנדב איננו הנהג, וכי איש מלבד הנהג לא ישב בוולוו.

אמיר ונדב טענו כאמור, כי ברחו מפני שנבהלו מהאנשים (הכוונה לבלשים) שקפצו מרכב ופתחו ביריות לעברם. טענה זו אינה נכונה. ראשית – הבלשים חבשו כובעי משטרה בולטים; שנית – הבלש שירה, עשה זאת רק אחרי שהוולוו נמלט, ולא כפי שטענו אמיר ונדב, כאילו הם ברחו בעקבות היריות.


קביעתו של בית משפט קמא, כי משהוכח למעלה מכל ספק שאמיר הוא שנהג בוולוו, והוא שנמלט מפני השוטרים, ממילא גירסתו של נדב היא גירסת שקר – ומתבקשת איפוא, המסקנה שאמיר ונדב רקחו את הגירסה השקרית הזו, ומשכך יש להרשיעם גם בקשירת הקשר ובשיבוש הליכי משפט – מקובלת עלינו.


לענין העונש:

מדובר בסדרת עבירות קשה וחמורה ביותר, שרק בנס לא הסתיימה באסון.
באשר לאמיר: ניסיונו של עו"ד הלוי לגמד את העבירות ולהציגן כעבירות תעבורה, שההתייחסות אליהן צריכה להיות מינורית, איננו ראוי ואיננו משקף את המציאות. לא רק הוראות החוק הרלוונטיות מבטאות את החומרה שבעבירה. הנסיבות, הסיכון הקונקרטי שנוצר – משמעותיות לא פחות. הוסף לכך את הרשעותיו הקודמות של אמיר ואת העובדה שרק ימים ספורים לפני האירוע השתחרר מהכלא לאחר ריצוי מאסר של חמש שנים בגין הריגה ואחזקת נשק, ונראה כי העונש שהטיל עליו בית משפט קמא (18 חודשי מאסר בפועל) הוא מתון ביותר.
באשר לנדב: בית משפט קמא התחשב בכך שמדובר במאסרו הראשון, והטיל עליו 11 חודשי מאסר. מקובלים עלינו נימוקיו של בית משפט קמא לעניין חומרת המעשה. נדב היה מוכן לקבל על עצמו אחריות לאירוע שלא היה מעורב בו, ובלבד שאמיר לא יורשע. כל שיטת משפט, נשענת בראש ובראשונה על חשיפת האמת ועל הענשתו של מי שבצע בפועל עבירה. קשירת הקשר והתייצבותו של נדב במקומו של אמיר, חותרים תחת בסיס השיטה. במובן מסוים יש בכך משום נטילת החוק לידיים, שהרי נדב ואמיר החליטו ביניהם מי ייתן את הדין, ומי יימלט מהדין, ללא קשר למציאות. תקופת מאסר של 11 חודשים נראית לנו בנסיבות אלה מידתית וראוייה.
התוצאה היא, כי אנו דוחים את שני הערעורים הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין.

ניתן היום, ו' בתמוז תשס"ה (13 ביולי 2005), במעמד הצדדים.


ד' ברלינר
, שופטת - סג"נ

אב"ד



ז' המר
, שופט



י' שיצר
, שופטת
קלדנית: א' ס'






עפ בית משפט מחוזי 71719/04 אמיר בן עאמר ג'רושי נ' מדינת ישראל פרקליטות מחוז מרכז, נדב בן יוסף דגגה (פורסם ב-ֽ 13/07/2005)