פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי | פסקי דין על בית ספר "בן יקיר" כפר נוער דתי | פסקי דין על ענבל חברה לביטוח | פסקי דין על הסוכנות היהודית לא"י | פסקי דין על כלל- חברה לביטוח |

5008/04 א     13/07/2005




א 5008/04 המוסד לביטוח לאומי נ' בית ספר "בן יקיר" כפר נוער דתי, ענבל חברה לביטוח בע"מ, הסוכנות היהודית לא"י, כלל- חברה לביטוח בע"מ






בתי המשפט
1
א 005008/04
בבית משפט השלום בירושלים
13/07/2005
תאריך:
כבוד השופט רם וינוגרד

בפני
:

המוסד לביטוח לאומי

בעניין:

התובע
עו"ד אהרון ריבלין

ע"י ב"כ
נ ג ד
1 . בית ספר "בן יקיר" כפר נוער דתי

2 . ענבל חברה לביטוח בע"מ

3 . הסוכנות היהודית לא"י

4 . כלל- חברה לביטוח בע"מ

הנתבעות
עו"ד דפנה רוזן-זינגר

עו"ד שרון שפר

ועו"ד רונית ורשאי

הנתבעות 1-2 ע"י ב"כ
הנתבעות 3-4 ע"י ב"כ
פסק דין
1. התובע הגיש תביעת שיבוב כנגד הנתבעות מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). עילתה של התובענה בגימלאות ששילם התובע לנפגע יצחק רונן (להלן: הנפגע) בגין נזקים שנגרמו לנפגע ביום 6.6.1991. במועד הארוע היה הנפגע קטין, אולם קיימת מחלוקת של ממש בנוגע לתאריך הולדתו (הנפגע לא נולד בישראל, ובארץ הולדתו לא נעשה מרשם מסודר). הנתבעות טוענות כי עילת התובענה התיישנה ביום הגשתה, הוא 31.3.2004. טענה זו נשענת על שתי טענות חלופיות: האחת - כי זכותו של התובע לתביעת השיבוב מתיישנת לאחר שבע שנים מיום הארוע, ואין הוא זכאי להנות מתקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה לקטינים; והשנייה - כי לנפגע מלאו 25 שנים לפני יום הגשת התביעה, וממילא הוגשה התביעה לאחר תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסעיף 10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות).

2. 2. מאחר ולגוף העניין שוכנעתי כי לנפגע מלאו 25 שנים בטרם הגשת התובענה, כפי שיובהר להלן, ממילא אין עוד צורך להכריע בטענתן הראשונה של הנתבעות. מעבר לנדרש אציין כי אף שהנתבעות העלו טיעונים שובי לב בעניין זה, ודומה כי טענותיהן עולות בקנה אחד עם המדיניות המשפטית הרצויה (כפי שזו אף משתקפת בתזכיר הצעת החוק ההתיישנות ובהצעת חוק ההתיישנות), הרי שעל פני הדברים לא כך הוא המצב על פי הדין הנוהג כיום, כפי שיובהר להלן. לעניין זה אקדים ואבהיר כי אין ממש בטענת התובע לפיה למסקנה זו יש להגיע מכוח ה"כלל" לפיו יפורש חוק ההתיישנות בדרך המצמצמת את תחולתו. אומנם, נקבע לא פעם כי הוראות ההתיישנות יפורשו על דרך הצמצום (ראו, בין היתר, ע"א 169/65 רשות הפיתוח נ' ירקוני, פ"ד יט (2) 595, 597; ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח (3) 673, 679; ע"א 288/95 לחאם נ' אל-זארובי, פ"ד נד (2) 598, 612, 623). עם זאת, אמירה זו היא בבחינת שטר ושוברו בצדו, וכל כוונתה אינה אלא לאמר כי את החוק יש לפרש על פי תכליתו החברתית, כאשר זו מובילה פעמים לפרשנות מצמצמת ופעמים לפרשנות מרחיבה (ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו (3) 345, 353, הנשיא ברק והשופט אור; והשוו הילכת פתאל בעמ' 679 מול ב').

3. מכל מקום, דין הטענה להידחות מטעם אחר. אין עוד חולק כי תביעתו של המוסד היא תביעה סוברוגטיבית (ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724, 749; ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי
נ' עמית, פ"ד נז (4) 433, 441; רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו, פ"ד נז (4) 350, 357-358 והאסמכתאות הנזכרות שם). משכך הם פני הדברים, אין לחלק בינה ובין תביעתו של כל מטיב אחר (למעט הזכות המיוחדת המוקנית למוסד לתבוע גם את נזקי העתיד; אלא שזכות זו אינה משנה את מהותה הסוברוגטיבית של זכות התביעה). וכשם שלעניין המטיב נקבע כי עומד הוא בנעלי הקטין ככל שהדבר נוגע לטענת ההתיישנות (ע"א 3622/96 חכם נ' קופ"ח מכבי, פ"ד נב (2) 638, 645 מול ו'), כך הוא הדין החל גם על תביעתו של המוסד.

4. הנתבעות טוענות כי מהראיות שהוצגו במסגרת התובענות שהוגשו מטעם הנפגע כנגד הנתבעות לבית המשפט המחוזי, ובמסגרת תביעותיו לתובע, עולה כי שנת לידתו היא 1977, ומכאן כי זכות התביעה בגין התאונה שאירעה בקטנותו פקעה בשנת 2002. לחילופין טוענות הנתבעות כי אף אם יקבע כי הנפגע נולד בשנת 1979, הרי שבהעדר תאריך לידה מדוייק יש לההחיל את הוראת סעיף 12 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"א-1960 (להלן: חוק הכשרות המשפטית), לפיה "ידועה שנת-לידתו של אדם ולא ידוע יום-לידתו, חזקה שנולד באחד בניסן של אותה שנה". מאחר ואחד בניסן בשנת לידתו של הנפגע חל ביום 29.3.1979, כעולה מתעודת עובד הציבור שהוגשה בעניין זה, הרי שביום הגשת התביעה (31.3.2004) מלאו לנפגע עשרים וחמש שנים ויומיים, וזכותו לתבוע פקעה ועימה זכות המוסד.

5. הראיות עליהן מסתמכות הנתבעות פורטו היטב בסיכומיהן, ודי אם אומר כי סומך אני ידי על האמור בסיכומי באות-כוחן המלומדות של שתי קבוצות הנתבעות, שפרשו את היריעה העובדתית הרחבה בצורה בהירה ומשכנעת. משכך הם פני הדברים, יש לראות הנמקות אלה כחלק מההנמקה שבפסק-דיני. לא למותר לציין כי ממכלול הראיות שהוצגו, הראיה היחידה הנתמכת בתצהיר היא זו המעוגנת בתצהיר תשובות לשאלון עליו חתמה אם הנפגע ביום 24.4.1994, במסגרת תביעתו בבית המשפט המחוזי בירושלים, ובה הצהירה לעניין גילו "תאריך לידה: 1.1.1977, בתעודת הזהות כתוב: 0.0.1979". ההנחה היא כי אמו של הנפגע יודעת טוב מכל אדם אחר מתי נולד, והראיה שהובאה מטעמה היא בעלת משקל רב ביותר. יש גם לתהות כיצד זה טוען התובע לגיל שונה מזה הנקוב בתביעה לנכות כללית שהגיש הנפגע, שהיא התביעה עליה מושתתת תביעת תחלוף זו. בתביעה זו, שצורפה כנספח א' לכתב התביעה, נרשם כי תאריך הלידה של הנפגע הוא "1.1.1979". על פני הדברים יש מקום לטענה כי ברישום זה יש כדי להשתיק את התובע מלטעון לגיל אחר של הנפגע. אם כך הם פני הדברים, הרי שלנפגע מלאו עשרים וחמש שנים כשלושה חודשים לפני הגשת התביעה. כאמור, דברים אלה לא באו להחליף את ניתוח הראיות שהביאו הנתבעות, וכל מטרתם אינה אלא להדגיש את אותם המסמכים שנראה כי להם משקל מיוחד בקביעת גילו של הנפגע.

6. לו הסתמכה טענת הנתבעות כל כולה על ניתוח הראיות, יתכן והיה מקום לשקול ולאפשר את שמיעת הראיות תחילה, בטרם יקבע ממצא עובדתי לעניין זה. דא עקא שלא כך הם פני הדברים במקרה דנא. אף התובע מסכים כי לא ניתן לדעת את תאריך לידתו של הנפגע, ולכל היותר ניתן לקבוע כי הוא יליד שנת 1979. משכך הם פני הדברים, חל לכאורה סעיף 12 לחוק הכשרות המשפטית, ויש לקבוע כי לנפגע מלאו עשרים וחמש שנים בטרם הוגשה התביעה. כנגד טענה זו מעלה התובע שתי טענות: האחת - כי סעיף 385(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע שתאריך לידתו של אדם שרק שנת לידתו ידועה הוא האחד באפריל לאותה שנה, והוא התאריך המחייב לצורך תביעה על פי סעיף 328 לחוק זה; והשניה - כי כאשר ידועה רק השנה הגריגוריאנית של לידתו של אדם, יש לפרש את סעיף 12 לחוק הכשרות כאילו אמר "היום הראשון לחודש יולי" שהוא החודש השביעי בשנה הגריגוריאנית (והוא המקביל הרעיוני לחודש השביעי בלוח היהודי, הוא חודש ניסן).

7. דין שתי טענותיו של התובע להידחות. סעיף 385(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "לא הוכח יום לידתו של אדם, חזקה עליו, לענין חוק זה, שנולד בחמישה עשר לחודש לידתו, ואם לא הוכח החודש - חזקה כאמור שנולד באחד באפריל של שנת לידתו". אמור מעתה: פועלו של הסעיף מצומצם לאותם נושאים שהם "לענין חוק זה", ומטבע הדברים לא בא אלא לשרת את הטוען לגימלה. אומנם, תובענה זו שבפני
הוגשה מכוח סעיף 328 לאותו חוק עצמו. עם זאת, מאחר והתובע מבקש להישען במקרה דנא על ההוראה המיוחדת מדיני ההתיישנות הכלליים, המוסדרת בסעיף 10 לחוק ההתיישנות וקובעת כי מירוץ ההתיישנות לגבי קטין מחל רק לאחר שמלאו לו שמונה עשרה שנים, הרי שאין ביכולתו להפעיל לעניין פרשנות החקיקה הכללית (ובמקרה זה - חוק ההתיישנות) את מנגנון חישוב הגיל המיוחד, שנקבע לצורך חוק הביטוח הלאומי. לפיכך יש להחיל לעניין זה את הקביעה החלה על כל תחומי המשפט, שהיא זו הקבועה במסגרת סעיף 12 לחוק הכשרות המשפטית, ולקבוע כי לעניין חישוב תקופת ההתיישנות גילו של הנפגע הוא האחד לניסן בשנת הולדתו.

8. לא נעלמה מעיני שיטתו של השופט ח' אריאל, ששב פעמים מספר על הקביעה כי במסגרת דיני הנזיקין עדיף לקבוע את גילו של הנפגע על פי סעיף 385 לחוק הביטוח הלאומי, ולא על פי סעיף 12 לחוק הכשרות המשפטית, וזאת מהטעם ש"חוק הביטוח הלאומי 'קרוב' יותר לדיני הנזיקין בתוכנו" (ת"א (חי') 160/92 יפרח נ' אל על, דינים מחוזי כו (3) 415; ת"א (חי') 1214/88 דחבש נ' הסנה, דינים מחוזי כו (3) 502; ת"א 45/88 ועקנין נ' אליהו, דינים מחוזי כו (6) 719). אין ביכולתי להצטרף לקביעה זו, או להנמקה שבצידה. סעיף 385 לחוק הביטוח הלאומי קובע במפורש כי תחולתו היא "לענין חוק זה". מהיכן איפה שאובה האמירה כי תחולה לו מעבר למסגרתו של דבר חקיקה זה, וכי ביכולתו לגבור על הוראת דין כללית? גם לגוף העניין נראה כי ההנמקה רב בה הנסתר על הנגלה. מהם אותם שיקולים התחומים במסגרת דיני הנזיקין מכוחם יש להעדיף את התאריך אחד באפריל על התאריך אחד בניסן? ואם בחר בית המשפט באותם עניינים לסמוך ידו על קביעת גיל הקרובה לדיני הנזיקין, מדוע לא בחר בהלכה המבוססת לפיה "בתביעת נזיקים, מניחים לטובת הנתבע כי התובע נולד ביום הראשון לאותה שנה" (ע"א 410/62 בית חרושת לטחינת אבן מכביש חולון נ' גאוי, פ"ד יז (1) 328, 331; ע"א 68/62 כדורי נ' פחטר, פ"ד טז 1954, 1957; ההדגשות הוספו - ר.ו.), קרי: באחד לחודש ינואר?

9. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי מאחר ועניין פרשנותו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות הוא העומד על הפרק, יש לפרשו על פי ההוראה הכללית שבסעיף 12 לחוק הכשרות המשפטית. המסקנה היא איפוא כי מכוח הוראות הדין תאריך לידתו של התובע הוא ביום 29.3.1979 לכל היאוחר (אם אין הוא יליד 1977 או יליד ינואר 1979), ועילת התביעה מכוח הפגיעה בנפגע התיישנה זה כבר ביום 31.3.04.

10. אשר לטענה החלופית, לפיה במקרה בו ידועה השנה הגריגוריאנית של לידת הנפגע ולא השנה העברית כי אז יש לקבוע את יום האחד ליולי כתאריך הלידה, הרי שזו תמוהה מתוכה. לפרשנות מאולצת זו אין כל אחיזה בלשון החוק, ואין היא אלא בחזקת מאוויי לב. לשונו של המחוקק היא חד משמעית, ואינה מותירה מקום לספקות (ראו גם י' אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, ס' 1-13 (סדרת הפירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי, התשל"ב) 73). ממילא אין לקבל טענה זו, שאין לה כל ביסוס. מעבר לנדרש אציין כי כך נעשה בפועל מקום בו שנת הלידה הגריגוריאנית היא שהיתה ידועה (השוו ת"א (נצ') ששון נ' לנגר, דינים מחוזי לג (5) 287, בעמוד החמישי לפסק-הדין).

11. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי בעת הגשת התובענה, ביום 31.3.04, התיישנה עילתה. ממילא דין התביעה להידחות.

12. 12. בבוא בית המשפט לפסוק את הוצאות המשפט שומה עליו להעמיד נגד עיניו את הכלל לפיו מקום בו הפסיד התובע בתביעתו, עליו לשאת בהוצאות הריאליות של הנתבע, ככל שהוצאות אלה סבירות הן (ראו ע"א 208/66 בנק הפועלים בע"מ נ' עזבון מוחמד קלי, פ"ד כ (4) 169, 170; ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבניין בע"מ, פ"ד לב (3) 682, 689; ע"א 3769/97 דהן שמעון נ' אביבה דני, פ"ד נג (5) 581, 598). ההנחה כי יש לפסוק שיעורן של הוצאות אלה על פי התעריף המינימלי אינה מתאימה לכל מקרה ובכל עת, ויש לבחון כל מקרה לגופו של עניין (ע"א 611/89 דרוקר זכריה נ' נחמיאס, פ"ד מו (2) 60, 68; ע"א 27/81 מודול נ' אימקו, פ"ד לז (1) 211, 213; וראו בהרחבה החלטת הרשם בבג"ץ 891/05 תנובה ואח' נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות ואח', מיום 30.6.05). נראה כי בנסיבות העניין, לנוכח גובהו של הסכום הנתבע, פסיקת הוצאות המשפט לפי התעריף המינימלי לתביעות כספיות תוך התחשבות בסכום התביעה, תסתכם בסכום העולה על ההוצאות הריאליות של הנתבעות (שלא הוכחו במקרה דנא). בנסיבות העניין, ומאחר ולא נשמעו ראיות מחד, והוגשו סיכומים וסיכומי תגובה מאידך, אני מחייב את התובע בשכר טירחת עורך-דין לכל אחת מקבוצות הנתבעות בסכום של 12,500 ₪ בצירוף מע"מ. כן ישא התובע בהוצאות המשפט של הנתבעות, ככל שהיו כאלה.
המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' בתמוז תשס"ה (13 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.

__________________
רם וינוגרד
, שופט









א בית משפט שלום 5008/04 המוסד לביטוח לאומי נ' בית ספר "בן יקיר" כפר נוער דתי, ענבל חברה לביטוח בע"מ, הסוכנות היהודית לא"י, כלל- חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/07/2005)