פסקי דין על מועצה אזורית דרום השרון | פסקי דין על דוד בוארון ובניו - ההליכים עוכבו | פסקי דין על דוד בוארון | פסקי דין על מריה בוארון |

62357-12/14 א     18/01/2018




א 62357-12/14 מועצה אזורית דרום השרון נ' דוד בוארון ובניו בע"מ - ההליכים עוכבו, דוד בוארון, מריה בוארון








בית משפט השלום בכפר סבא



ת"א 62357-12-14 דרום השרון נ' דוד בוארון
ובניו בע"מ ואח'



בפני

כבוד השופט
רונן פלג

התובעת
מועצה אזורית דרום השרון


נגד

הנתבעים
1.דוד בוארון
ובניו בע"מ - ההליכים עוכבו

2.דוד בוארון

3.מריה בוארון


ב"כ התובעת עו"ד דרור אפשטיין
ב"כ הנתבעים 3-2 עו"ד סמדר קשת בר און

פסק דין


1.
התובעת הגישה נגד הנתבעים תביעה כספית בסדר דין מקוצר לסך של 412,505 ₪, בטענה לחובות מסי ארנונה ואגרות שילוט.

2.
מטעם הנתבעים 3-2 הוגשה בקשה למתן רשות להתגונן, שהתקבלה בהסכמת התובעת ביום 29/2/16. ההליכים נגד הנתבעת 1 עוכבו ביום 24/11/16, מכוחו של צו פירוק.

תמצית טענות הצדדים

3.
בכתב התביעה נטען כך:

א.
התובעת היא הרשות המקומית שבשטחה הנתבעים מחזיקים בנכסים פיזיים שמספריהם מפורטים בספרי התובעת (13 במספר), כולם בכתובת ברחוב הדקל 19 נווה ימין (להלן: "הנחלה").

ב.
הנתבעים 3-2 הם בעלי הנחלה. הנתבעת 1 היא חברה בע"מ שבשליטת הנתבע 2. הנתבעת 1 משמשת את הנתבעים 3-2 להשכרת הנכסים בכתובת שצוינה.

ג.
נגד הנתבעים 3-2 הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בנתניה במסגרת ת.פ. 3568/05. בהכרעת הדין מיום 17/4/11 נקבע שהנתבעים 3-2 הקנו זכויות חזקה ושימוש בנכסים למשתמשים ולעסקים שונים. עם זאת, הנתבעים 3-2 לא מסרו את הסכמי השכירות למחלקת הגבייה של התובעת כפי חובתם החוקית.

ד.
על אף שליחת מכתבי התראה, לנתבעים נותרו חובות ארנונה בסך של 284,434 ₪ וחובות עבור אגרות שילוט בסך של 128,071 ₪. סך החובות 412,505 ₪.

4.
תצהירו של הנתבע 2, אשר הוגש בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן, מהווה את כתב ההגנה מטעם הנתבעים 3-2 (כפי שנקבע בהחלטה מיום 29/2/16). בתצהיר נטען כך:

א.
בפגישה שהתקיימה בהשתתפות הצדדים ובאי כוחם הוברר שהתובעת אינה יודעת "מה מימינה ומה משמאלה".

ב.
התצהיר מתייחס לכל מספר נכס בנפרד - בנכס מס' 12601909 לא נוהל בית קפה כפי טענת התובעת והמבנה נהרס בשנת 2011 בצו בית המשפט ; בגין נכס 12601910 נתבעים חובות שהתיישנו בין השנים 2008-2003, בשנת 2008 הנכס הושכר למספר חודשים בלבד לשוכר ששילם לתובעת במישרין ; לגבי 6 מהנכסים החוב הנטען הוא עבור שילוט, אלא שהנתבעים לא הציבו את השילוט ולא ברור להם באיזה שילוט מדובר ובאילו תקופות ;
הדרישה לגבי נכס 12601913 התיישנה ובנוסף השוכר לשעבר מסר לתובעת הודעה על הפסקת הפעילות ; בנכס 12601915 השוכרת "קיקס" עזבה בשנת 1998 והחובות ביחס לשנים 2008-2003 התיישנו. בשנת 2008 שולמו תשלומי ארנונה עבור חובות עבר ; נכס 12601916 נהרס ונעזב על ידי שוכרי העבר "אמבט 2000" בע"מ והחובות בגינו התיישנו ; נכס 12601917 היה מבנה מלאכה שנהרס בשנת 2011 וממרחק הזמן לא זכורים פרטי השוכרים ; לגבי נכס 12602006 התובעת טענה לשוכרת בשם "רהיטי מיכל" שלא מוכרת לנתבעים.

ג.
הנתבעת 1 הקנתה זכויות שימוש בנכסים מכוח הסכמי שכירות. בשנת 2011 ניתנו צווי הריסה ביחס לכל המבנים נושא התביעה. כתוצאה מכך הנתבעת 1 נקלעה לחובות בסכומים של מאות אלפי ₪ ופעילותה נפסקה. הסכמי השכירות לא נשמרו בשל הריסת המבנים והפסקת הפעילות.

ד.
מכתב התראה מאת התובעת התקבל רק בחודש ינואר 2015, שאז נערך בירור מול התובעת. אם התובעת הייתה פונה מספר שנים קודם לכן, ניתן היה להציג ראיות ומסמכים.

עדי הצדדים

5.
במהלך קדם המשפט הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' ציפי וקנין, סגנית גזבר התובעת (להלן: "וקנין"), ושל הנתבעים 3-2. בדיון ההוכחות המצהירים נחקרו בחקירות נגדיות ובהמשך לכך הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

דיון והכרעה

פרק א' - חיוב הנתבעים 3-2 בחיובי הארנונה במקום הנתבעת 1

6.
הכלל הוא שארנונה מוטלת על נישום המחזיק בנכס בתחומי הרשות המקומית. סעיף 1 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, בדומה לסעיף 1 לפקודת העיריות [נוסח חדש], מגדיר "מחזיק" באופן הבא:


"המחזיק למעשה בנכסים כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, להוציא את הגר בבית מלון או בפנסיון".

7.
הנתבע 2 העיד שהנתבעים 3-2 הם הבעלים של הבית המצוי במשק ואילו הנתבעת 1 היא הבעלים של המחסנים והיא זו שמימנה את הקמתם (עמ' 12, ש' 11-1). עם זאת, הנתבע 2 גם העיד שבניית המבנים השונים נמשכה בין השנים 2000-1995 (עמ' 12, ש' 18-12) וממסמכי הרישום של הנתבעת 1 (נספח א' לתצהיר וקנין), עולה שהיא הוקמה רק ביום 30/1/00. המסקנה היא שהבעלים במקור של המחסנים ומי שמימנו את הקמתם היו הנתבעים 3-2. הנתבעים 3-2 לא הציגו מסמכים המלמדים על זהות הבעלים במבנים או על העברת הבעלות אל הנתבעת 1 ומכאן שהם מוחזקים כבעליהם.

8.
הנתבע 2 העיד שלצרכי פרנסה הוא החליט להשכיר מחסן חקלאי בנחלה (סעיפים 4-1 לתצהירו) והקים את הנתבעת 1 לצורך ניהול הנכסים ושיווק השכירות (סעיפים 5 ו- 22 לתצהירו ; עמ' 11, ש' 34-32), בידיעתה של התובעת (ס' 8 לתצהירו). שלושת הסכמי השכירות, שצורפו כנספחים 24-22 לתצהיר וקנין, מעלים שאכן המשכירה הייתה הנתבעת 1 ולא הנתבעים 3-2 בעצמם.


אין חולק כי הנתבעת 1 נרשמה בספרי התובעת כמחזיקה של הנכסים שלא נועדו למגורים במשק של הנתבעים 3-2, על אף שהנתבעים 3-2 הם בעלי הזכויות בנחלה (סעיפים 3 ו- 5 לתצהיר וקנין). הגב' וקנין העידה שכל עוד התובעת איננה יודעת מי המחזיק היא מחייבת בארנונה את הבעלים ואולם במקרה הנוכחי החיובים יצאו על שמה של הנתבעת 1 בלבד (עמ' 7, ש' 7-1 ; עמ' 9, ש' 5-1).

בסעיף 17 לתצהירה, הגב' וקנין הפנתה למכתבו של הנתבע 2 מיום 20/12/07 (נספח 8 לתצהיר), המתייחס לשניים מהנכסים ומצביע להבנתה על כך שהוא ראה עצמו כמחזיק בנכסים לצרכי ארנונה. המסמך אכן אינו חתום בחותמת הנתבעת 1 ומהווה פניה ישירה של הנתבע 2, שבמסגרתה הוא מודיע על הפסקת הפעילות בשניים מהמבנים.

9.
הפסיקה פירשה את המונח "מחזיק" כבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס (רוסטוביץ ווקנין, ארנונה עירונית, מהדורה 5, ספר ראשון, בעמ' 255). בענייננו המחזיקים הם הבעלים, דהיינו הנתבעים 3-2, אשר ניהלו את הנכסים באמצעות הנתבעת 1 כחברת ניהול, אך לא העבירו אליה את הזכויות בנכסים.

10.
העובדה שהנתבעת 1 נרשמה בספרי התובעת בתור הנישום, אין בה כדי
למנוע את חיובם המוצדק של הנתבעים 3-2 לאחר בירור העובדות. כך ברע"א 2987/91 מאירה ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661, בעמ' 663:

"אין בכך כלום, כי מי שהיה רשום בפנקסי העירייה כמחזיק היה בעלה המנוח של המבקשת, בעוד ששמה של המבקשת עצמה נפקד מן הרישום. כשם שרישום מוטעה אין בכוחו להטיל חובת תשלום, כך השמטה מוטעית מן הרישום אין בכוחה לפטור חייב מחבותו. המבקשת לא חלקה על העובדה, שהחזיקה בדירה בכל השנים שבגינן חויבה. נמצא, שתיקון הרישום, הגם שנעשה בחלוף שנים ובתוקף למפרע, לא שינה ולא עיוות מאומה, אלא רק התאים את הרישום למצב העובדתי".

11.
המסקנה היא שהנתבעים 3-2 היו בעלי הנכסים המסחריים והמחזיקים בהם לצרכי החיוב בארנונה, כל עוד לא נרשמו השוכרים כמחזיקים כפי שייבדק להלן.

פרק ב' - אי חיוב השוכרים בחיובי הארנונה

12.
המשמעות של חיוב המחזיק בפועל בחיובי הארנונה היא שאפשר שבעלי הנכס לא יחויבו בהם. סעיף 73 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, שכותרתו "חילופי בעלים או מחזיקים", קובע כך (ההדגשה לא במקור):

"(א) היה אדם לבעל נכס או למחזיק בנכס, שבעלו או מחזיקו היה חייב עליו בארנונה לפי צו זה, ישלם כל שיעור משיעורי הארנונה שפירעונו חל לאחר שהיה לבעל הנכס או למחזיק בו, הכל לפי העניין.
(ב) העביר אדם נכס שחייבים עליו ארנונה לפי צו זה, או חדל מהיות מחזיק בנכס זה, אם השכירו לתקופה של שנה או יותר, לא יהיה חייב בתשלום כל שיעור משיעורי הארנונה שפירעונו חל אחרי יום ההעברה או אחרי היום שחדל להיות מחזיק כאמור. אך כל זמן שלא נמסרה למועצה הודעה על העברת הנכס או חדילת החזקה, יהא האדם אחראי לתשלום כל ארנונה על הנכס הזה שלא שולמה על ידי הבעל החדש או על ידי המחזיק שבא אחריו, הכל לפי הענין. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה".

13.
הגב' וקנין העידה שבשום שלב הנתבעים או מי מהם לא העבירו אל התובעת העתקים של הסכמי השכירות עם מי משוכרי הנכסים בנחלה (ס' 19 לתצהירה ; עמ' 9, ש' 20-19). הובהר ש- 3 הסכמי השכירות שצורפו כנספחים 24-22 לתצהירה של וקנין צולמו מתוך מסמכי ההליך הפלילי ת.פ. (שלום - נתניה) 3568/05, שנוהל נגד הנתבעים בגין שימושים חורגים ללא היתרים כדין (סעיפים 25-23 לתצהיר וקנין ; עמ' 9, ש' 22-21).

14.
הנתבע 2 טען שהתובעת הייתה מודעת להשכרת המבנים לשוכרים השונים ושהוא הגיע לא פעם אל משרדי התובעת עם השוכרים, מסר את העתקי חוזי השכירות ווידא את תשלומי הארנונה (ס' 7 לתצהירו).

15.
להשלמת התמונה, הנתבעת 3 מסרה ששמעה מהנתבע 2 שהוא ניגש עם השוכרים למחלקת הגביה (עמ' 10, ש' 35-28). הנתבעת 3 העידה שהיא לא הייתה מעורבת בהשכרת הנכסים ובתנאי ההסכמים אלא בעלה בלבד (עמ' 10, ש' 27-15).
נתבע 2 טען אף הוא
שלנתבעת 3 אין ידע אישי בענייני השכירות (ס' 6 לתצהירו).

16.
לא מצאתי שהנתבעים 3-2 הוכיחו את טענתם, שהסכמי השכירות נמסרו למחלקת הגביה של התובעת. השלב הראשון הנדרש לצורך הוכחה של טענה מעין זו היה להציג בפני
בית המשפט
את הסכמי השכירות השונים לאורך התקופה הרלוונטית ולמבנים השונים, דבר שלא נעשה.

הנתבע 2 טען שבעת שהדחפורים הרסו את המבנים, נהרסו גם משרדיו על תכולתם ובה המסמכים השונים (ס' 19 לתצהירו). הנמקה זו אין בידי לקבל גם אם העובדות נכונות, שהרי בין אם הדחפורים פעלו מטעמם של הנתבעים 3-2 ובין אם הם פעלו מטעם הרשויות לביצוע צווי הריסה, אין לנתבעים 3-2 אלא להלין על עצמם על שלא דאגו לפנות את התכולה במועד.

צד הנמנע מלהציג ראיה מעורר את החשש, כי מחדלו נובע מהחשש שהראיה תשמש נגדו (השופט י. קדמי, דיני ראיות, (חלק שלישי), תשנ"ט, עמ' 1391). ככלל, אי הצגתו של מסמך רלוונטי המצוי בחזקתו האפשרית של בעל דין ואשר יש בו כדי לתרום לגילוי האמת, יוצר הנחה כי אילו הוצג היה מערער את גרסתו של הצד אשר נמנע מהצגתו. כך בע"א 548/78 נ.ש. ואח' נ' י.ל., פ"ד לה(1) 736 בעמ' 763-762:

"דרך זו שנקט בה המחוקק מקורה בכלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה".

17.
יתרה מכך, היה ביכולתם של הנתבעים 3-2 להגיש הודעות לצדדי ג' נגד השוכרים בגין חיובי הארנונה או לחילופין לזמן את מי מהם לעדות מטעמם, בכדי שיעידו על ההתרחשויות ויציגו מסמכים רלוונטיים דוגמת הסכמי שכירות חתומים, קבלות על תשלומי ארנונה וכיו"ב.

אי העדתו של עד רלוונטי, אשר יש בעדותו כדי לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה כי דבריו היו עלולים לערער את גרסתו של הצד שהיה אמור להזמינו ולא עשה כן (ראו ע"א 293/90 גרינהולץ ואח' נ' מרמלשטיין (פורסם במאגרים - 28/12/94)). כך גם נאמר בע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, בעמ' 658:

"אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד".

18.
עדותה של הגב' וקנין, שלא נמצאו במסמכי התובעת הסכמי שכירות, לא נסתרה. הנתבעים 3-2 לא הוכיחו שהם הודיעו לתובעת על העברת הנכסים או על חדילת החזקה בהם. מכאן שחיובם של הנתבעים בחיובי הארנונה נעשה כדין.

פרק ג' - חיובי הארנונה והשילוט

ג'1 - חיובי הארנונה הנטענים

19.
לתצהירה של הגב' וקנין צורף דו"ח חיובים ותשלומים (נספח 5), הכולל חיובי ארנונה ואגרות שילוט. במהלך דיון ההוכחות ב"כ התובעת הודיע שנוכח טענת ההתיישנות ולצורך ייעול ההליך, התובעת מוותרת על החובות המיוחסים לשנים 2008-2007 (עמ' 6, ש' 23-21). בסעיף 19 לסיכומי התובעת הובהר שהוויתור תקף רק ביחס לחיובי שנת 2007, שכן כתב התביעה הוגש ביום 29/12/2014.

20.
להלן ניתוח פירוט החיובים בארנונה בדו"ח החיובים והתשלומים של התובעת, העדכני נכון ליום 29/12/14:

א.
נכס 12601909 - סך של 17,222 ₪ בגין ארנונה לשנים 2014-2010 לפי 57.4 מ"ר.

ב.
נכס 12601910 - סך של 50,076 ₪ בגין ארנונה לשנים 2014-2008 לפי 123 מ"ר (חיובי 2015 הם חיובי גבייה ואכיפה).

ג.
נכס 12601913 - סך של 27,688 ₪ בגין ארנונה לשנת 2008 לפי 279 מ"ר (לאחר הפחתת החיוב בגין שנת 2007).

ד.
נכס 12601915 - ללא חיוב (החיוב המופיע בדו"ח מתייחס לשנת 2007 בלבד).

ה.
נכס 12601916 - ללא חיוב (החיובים המופיעים בדו"ח מקורם בשנים 2007-2003).


יצוין שהנתבע 2 טען בסעיף 15 לתצהירו כי בשנים 2008-2007 הוא מסר הודעות לתובעת שנכסים 12601915 ו- 12601916 ריקים ולמרות זאת היא המשיכה לחייב בגינם בארנונה. טענה זו נסתרת באופן ברור בדו"ח החיובים.

ו.
נכס 12601917 - סך של 91,445 ₪ בגין ארנונה לשנים 2014-2008 לפי 226 מ"ר (לאחר הפחתת החיוב בגין שנת 2007).

ז.
נכס 12602006 - סך של 73,189 ₪ בגין ארנונה לשנים 2011-2008 לפי 204.1 מ"ר.
סך החיובים בארנונה לפי הדו"ח הוא 259,620 ₪ בגין 5 מבנים בשטח כולל של 889.5 מ"ר.

ג'2 - טענת הנתבעים לחיובי ארנונה לאחר הריסת המבנים או עבור מטראז' גבוה

21.
ביום 3/6/05 הוגש כתב אישום נגד הנתבעים 3-2 בבית משפט השלום בנתניה בגין שימוש חורג וללא היתר ב- 4 מבנים בנחלה (נספח 12א' לתצהיר וקנין). הכרעת הדין שניתנה ביום 17/4/11 הרשיעה את הנתבעים 3-2 בעבירות כתב האישום (נספח 12ב' לתצהיר וקנין). בגזר הדין מיום 6/11/11 הושתו על הנתבעים 3-2 עונשים שונים ובהם צו הריסה ואיסור שימוש לגבי הבנייה נשוא כתב האישום, ואולם ביצועם של הצווים נדחה מראש למשך 10 חודשים מיום מתן גזר הדין, דהיינו עד ליום 6/9/12.

22.
הגב' וקנין העידה, שלבקשת הנתבע 2 נערכה ביום 16/6/13 ביקורת על ידי מנהל מחלקת הגבייה דאז מר דודי מסטיי ופקח מחלקת הגביה ויקטור פרג'ון, שהעלתה שמרבית המחסנים נהרסו, למעט "2 דלתות" שהיו סגורות בעת הביקור (סעיף 20 ונספח 9 לתצהיר ; עמ' 9, ש' 8-6). עם זאת, נטען שבביקור משנת 2016 על ידי יחידת הפיקוח על הבנייה של התובעת, התברר שנותרו מספר מבנים שמשמשים עסקים שונים בנחלה (סעיף 21 ונספח 10 לתצהיר).


23.
הגב' וקנין העידה שחיובי הארנונה נמשכו ביחס לחלק מהמבנים, שכן בהיעדר שיתוף פעולה מצד הנתבע 2 לא ניתן היה לבצע מדידות ולזהות מבנים בנחלה (עמ' 9, ש' 15-9). ע"פ הנטען בוצעו מספר ניסיונות לבצע מדידה מסודרת של הנכסים לצורך חיובי ארנונה (שטח וסיווג), אלא שהנתבע 2 סירב בתוקף לאפשר זאת (סעיפים 8-6 לתצהיר וקנין ; עמ' 7, ש' 20-10), כך שהתובעת נאלצה לחייב בארנונה על בסיס תשריטי מדידה בהערכה (סעיף 9 לתצהיר ; עמ' 7, ש' 27-21). לתצהיר צורף כנספח 2 מסמך של חברת "אשד ניהול נכסים (1993)" בע"מ מיום 13/3/05, שבו נכתב שהנתבע 2 סירב לביצוע מדידות, בטענה ששום דבר לא השתנה מאז המדידה הקודמת. בנוסף צורפו לתצהיר כנספח 3 תשריטי מדידה בהערכה מחודש דצמבר 2008 שנרשם עליהם "הערה: נמדד בהערכה / סרבן".

הנתבע 2 הכחיש שסירב לאפשר כניסה של מודדים לנחלה וטען שלא פעם ביקרו אצלו הפקחים ויקטור ויובל וביצעו מדידות (סעיף 11 לתצהירו).


התובעת לא הביאה לעדות את מי ממפקחיה או את מי מהמודדים, בכדי שיעידו על סירובו של הנתבע 2 לאפשר מדידות בנחלה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהוגשו לתובעת תשריטי הערכה בלבד, שבהם נרשמה הערת סרבנות.

מכל מקום, המסמכים שהוצגו רלוונטיים לכל המאוחר לשנת 2008 ואין בהם כדי להוכיח שבשנים שבמחלוקת לקיומם של המבנים ולחיוב בארנונה, משנת 2012 ואילך, הנתבע 2 סירב לאפשר ביקורת ומדידות בנחלה.

24.
הנתבע 2 העיד ביחס לזמני השימוש וההריסה של המבנים השונים כך:

א.
הליכי הפינוי של המבנים החלו בשנת 2011 והסתיימו בשנת 2012, למעט 3-2 מבנים שפונו בשנת 2013 (סעיף 18 לתצהיר ; עמ' 13, ש' 33-26). בשנת 2011 בחלק נכבד מהמבנים כבר נפסק השימוש בידיעת התובעת (סעיף 21 לתצהיר). נכון לחודש ספטמבר 2012 כל המשתמשים התפנו, למעט 3-2 חברות שהגישו בקשות ארכה אשר נדחו בחודש ינואר 2013 (סעיף 17 לתצהיר). במקום אחר נטען שרק בית העסק שעסק במכירת פיצות הגיש בקשת ארכה וסורב (עמ' 14, ש' 13-11).

ב.
כל המבנים שנבנו ללא היתר נהרסו ונותרו רק המבנים בעלי ההיתרים החקלאיים (סעיף 18 לתצהיר). המחסנים נהרסו בשנת 2012 (עמ' 14, ש' 3-1) ובחודש יוני 2013 הפקח ויקטור ביקר בנחלה ומצא שרוב המחסנים כבר נהרסו (סעיף 20 לתצהיר). בניגוד לכך, בעדותו הנתבע 2 טען שסיור של הפקחים התקיים רק בשנת 2012 ולא בשנת 2013 (עמ' 14, ש' 15-14).

25.
הנתבעת 3 טענה שבשנת 2010 המבנים כבר נהרסו, למעט שני מחסנים של "פיצה מרקט" שנהרסו בהמשך ולמעט המחסן החקלאי שאין חובה להרסו (עמ' 11, ש' 19-7).

26.
נוכח האמור, טענות הנתבעים 3-2 רלוונטיות לכל היותר לחיובי הארנונה בשנים 2014-2013 בנוגע ל- 3 הנכסים הבאים:

א.
נכס 12601909 - החיוב בארנונה בשנים 2014-2013 מסתכם ב- 3,938 ₪.
ב.
נכס 12601910 - החיוב בארנונה בשנים 2014-2013 מסתכם ב- 8,479 ₪.
ו.
נכס 12601917 - החיוב בארנונה בשנים 2014-2013 מסתכם ב- 15,505 ₪.

סך החיובים שבמחלוקת בגין השנים 2014-2013 הוא 27,922 ₪.

27.
לטעמי אין לקבל את טענותיהם של הנתבעים 3-2 כי הם חויבו ביתר בגין השנים 2014-2013.
הנתבעים 3-2 הקימו בנחלתם מבנים מסחריים ללא היתר והורשעו בדין בשל כך. גזר הדין הורה לנתבעים 3-2 להפסיק את השימוש במבנים ולהרוס אותם עד ליום 6/9/12. אין מחלוקת כי מדובר במבנים שהשתרעו על שטחים של מאות מ"ר ונהרסו בין היתר בסיוע דחפורים.


לצורך הוכחת טענותיו הנתבע 2 יכול היה להציג תשריט מפורט של המבנים, לזמן את השוכרים לעדות בדבר מועדי העזיבה, לזמן לעדות את קבלני ההריסה וכיו"ב. הנתבע 2 נמנע מכל אלה וטענותיו נטענו בכלליות, ללא פירוט וללא התייחסות למבנים מסוימים.

28.
בכל הנוגע לשטחם של המבנים, לא מצאתי שנטענה טענה ספציפית למבנה כזה או אחר שחויב ביתר וממילא הנתבעים לא הגישו מעולם השגה על שומת הארנונה. כתב האישום שעל בסיסו הנתבעים 3-2 הורשעו בדין ייחס להם את קיומם של 3 מבנים בשטחים של 4,200 מ"ר, 2,000 מ"ר ו- 3,000 מ"ר ובסה"כ 9,200 מ"ר. ארבעת המבנים הנכללים בתביעת התובעת לארנונה מחזיקים שטח של 889.5 מ"ר בלבד. לתצהיר וקנין צורפו תשריטי מדידה בהערכה של המבנים השונים ואולם למעט נכס 12601909 שבו החיוב התבסס על המדידה המדויקת, ביתר הנכסים החיוב התבסס על מטראז' הנמוך משמעותית מזה שנכתב בתשריטים.


יצוין כי לתצהיר וקנין צורפה בקשתן של החברות "פיצה מרקט" בע"מ ו- "פיצה לדר" בע"מ, למתן ארכה לגבי איסור שימוש וצו הריסה של מבנים שהוחזקו על ידן (נספח 18). בבקשה נטען שחברת "פיצה מרקט" בע"מ מחזיקה מבנה בשטח של כ- 800 מ"ר ושחברת "פיצה לדר" בע"מ מחזיקה שני מבנים בשטח כולל של 1,000 מ"ר.


הנתבע 2 טען שעל אף האמור בבקשה, חברת "פיצה מרקט" החזיקה במבנה בשטח של 300 מ"ר בלבד ואולם הטענה נטענה סתם כך ללא תשריט או כל מסמך אחר (עמ' 14, ש' 10-4). הנתבעים 3-2 יכלו להציג את תכניות ההקמה של המבנים או כל מסמך אחר שיעיד על שטחם.

29.
כאמור, המבנים היו בלתי חוקיים, הנתבעים 3-2 עשו בנחלתם כרצונם, ללא התחשבות במגבלות החוק, והיה עליהם להוכיח את טענותיהם בנוגע למועדי הפסקת השימוש וההריסה ובנוגע לשטחי המבנים. הנתבעים 3-2 בחרו שלא להציג ולו מסמך בודד בעניינים אלו וכפועל יוצא לא עמדו בנטל להוכיח את טענותיהם. התובעת מצדה הציגה תשריטי מדידה בהערכה וחייבה את הנתבעים לפי מטראז' הנמוך משמעותית מזה שנמדד. לפיכך הטענות בדבר חיוב ביתר בזמן או בשטח נדחות.

ג'3 - חיוב הנתבעים בארנונה עבור נכס 12602006 ונכס 12601909

30.
הנתבע 2 הצהיר שברישומי התובעת היו אי סדרים, שגרמו לכך שהנתבעים חויבו עבור נכסים שלא הוחזקו על ידם (סעיף 13 לתצהיר ; עמ' 12, ש' 34-27). הטענות התמקדו בשני הנכסים שמספריהם 12602006 ו- 12601909.

נכס 12602006

31.
הנתבע 2 טען שנכס זה כלל לא היה בבעלות הנתבעים (סעיף 14 לתצהירו). לתצהיר וקנין צורף כנספח 4(ח) מסמך מיום 17/11/08, החתום לכאורה על ידי הנתבע 2, שבו נכתב כך:

"אני דוד בוארון
ת.ז. 51885507 מצהיר כי אני מחזיק בנכס מס' 12602006 בסך 200 מ"ר מחודש 1/4/08 עד ?".

הנתבע 2 שלל את האותנטיות של נספח 4(ח) וטען שהוא מזויף ושהוא אינו נושא את חתימתו. על פני הדברים החתימה המופיעה על המסמך שונה משמעותית מחתימותיו האחידות של הנתבע 2 על תצהיריו השונים ועל הסכמי השכירות (נספחים 24-22 לתצהיר וקנין).

התובעת מצדה לא מסרה הסבר באשר לנסיבות שבהן נכתב נספח 4(ח) ולא זימנה לעדות את הגורם שהמסמך נמסר לו או נחתם בפני
ו.




32.
התשריט של נכס 12602006 צורף בין יתר התשריטים נספח 3 לתצהיר וקנין, ועולים ממנו הפרטים הבאים:

א.
שם הבעלים של הנכס הוא אברהם מזרחי ולא הנתבעת 1 כפי שנכתב ביתר התשריטים.

ב.
מספר המשלם הוא 67116244 בעוד שמספר המשלם ביתר התשריטים הוא 512890021, שזהו גם מספר המשלם של הנתבעת 1 בדו"ח ריכוז החיובים נספח 5.

ג.
בניגוד לתשריטים האחרים, לא נרשמה על התשריט של נכס 12602006 ההערה "נמדד בהערכה / סרבן".

33.
בדו"ח החיובים נספח 5 לתצהיר וקנין הכתובת של נכס 12602006 היא רח' דקל 20 בנוה ימין, השונה מכתובת הנחלה של הנתבעים ברח' הדקל 19.

34.
הנתבע 2 העיד שאברהם מזרחי הוא שכן שלו (עמ' 12, ש' 31-30). הגב' וקנין אישרה ששם הבעלים של הנכס הוא אברהם מזרחי (עמ' 8, ש' 26-23) ולא סופק הסבר מדוע הנתבעים חוייבו בגינו.

35.
מסקנתי היא שיש לדחות את תביעת התובעת נגד הנתבעים 3-2 בקשר לנכס 12602006.

נכס 12601909

36.
הנתבע 2 טען שבפגישה שלו עם נציגי הנתבעת נשמעה הטענה שבנכס הנ"ל נוהל בית קפה, אלא שבנחלת הנתבעים לא הופעל מעולם בית קפה (סעיף 2(א) לתצהיר שצורף לבר"ל).

37.
התשריט של נכס 12601909 צורף אף הוא לנספח 3 לתצהיר וקנין ועולים ממנו הפרטים הבאים:

א.
שם הבעלים של הנכס הוא אלי בוארון ולא הנתבעת 1 כפי שנכתב ביתר התשריטים.

ב.
מספר המשלם הוא 32163743 בעוד שמספר המשלם ביתר התשריטים הוא 512890021, שזהו גם מספר המשלם של הנתבעת 1 בדו"ח ריכוז החיובים נספח 5.

ג.
שטח הנכס נמדד כ- 57.4 מ"ר בהערכה ונרשם שפועל בו בית קפה.

ד.
על גבי התשריט נכתבה הערה בכתב יד "אין הנכס שייך לי והוא לא בבעלותי. אלי בוארון ת.ז. 032163743 פלפון 050-5571660".

38.
הגב' וקנין העידה שעל אף שהנכס רשום על שם הבעלים אלי בוארון מדובר בטעות והנכס שייך בפועל לנתבע 2 (עמ' 7, ש' 32 - עמ' 8, ש' 18). הנ"ל אישרה שאין לה ידיעה אישית האם פעל במקום בית קפה, אלא שהדבר נרשם בתשריט על ידי המודד (עמ' 8, ש' 31-27). הדברים לא סיפקו הסבר באשר לחיובם של הנתבעים 3-2 בקשר לנכס הנ"ל והתובעת לא זימנה לעדות את מר אלי בוארון.

39.
הנתבע 2 העיד כך (עמ' 12, ש' 33-32):

"אלי בוארון הוא בכלל נמצא בצד השני, אמרו שפתחתי בית קפה. בחיים שלי לא היה לי בית קפה ...".

40.
מסקנתי היא שיש לדחות את תביעת התובעת נגד הנתבעים 3-2 בקשר לנכס 12601909.

ג'4 - אגרות השילוט

41.
דו"ח ריכוז החיובים, נספח 5 לתצהיר וקנין, מפרט גם את החיובים עבור אגרות השילוט. הגב' וקנין הפנתה בסעיף 14 לתצהירה ל- 4 חיובים בסך מצטבר של 125,414 ₪:

א.
נכס 1260191201 - חיוב בסך 7,431 ₪ עבור השנים 2010-2009.
ב.
נכס 1260191202 - חיוב בסך 9,646 ₪ עבור השנים 2010-2009.
ג.
נכס 1260191204 - חיוב בסך 73,331 ₪ עבור השנים 2010-2009.
ד.
נכס 1260191205 - חיוב בסך 35,006 ₪ עבור השנים 2010-2009.

42.
הגב' וקנין טענה בתצהירה שהחיובים נרשמו עבור שלטים שניתן היה לצלמם מחוץ לנחלה ושהנתבעים היו מודעים לחיובים, מכוחם של הודעות שומה ומכתבי דרישה (סעיפים 15-12 לתצהיר).


נספח 6 לתצהיר וקנין כולל 7 תמונות של שלטים לעסקים "מחסני היבואנים" ו- "נווה רהיט". נספחים 7א' - 7ד' לתצהיר וקנין הם מסמכי פירוט חישוב ארבעת החיובים, ששלושה מהם מפנים לכאורה לנראה לתמונות.


הגב' וקנין העידה שהתמונות בנספח 6 צולמו במשק של הנתבעים על ידי מי שביצע את סקר השילוט. שמו של עורך הסקר לא נמסר ואף לא ניתן הסבר מדוע הוא לא זומן לעדות מטעם התובעת (עמ' 8, ש' 35-32).

43.
הנתבע 2 שלל בתצהירו שתמך בבר"ל את הצבת השילוט וטען שהוא אינו יודע במה מדובר (סעיפים 2(ג)-2(ו)). בעדותו הוא נשאל על השילוט וטען כך (עמ' 13, ש' 25-17):

"ש. במחסנים היה עסק של מחסני יבואנים.
ת. לא. היה אלקנטרה. אני לא יודע מה היה הלוגו שלו.
ש. היו שם הרבה עסקים. הם החזיקו גם שלטים בנחלה.
ת. היו שלטים אבל הבעיה, הם לא שלי. נווה רהיט היה משק 18.
ש. לגבי השוכרים שהיו אצלך, היו להם שלטים.
ת. אולי לאחד היה שלט וזה לא מענין אותי, תגבו מהם.
ש. פנית פעם בכתב למח' גביה ואמרת שהשלטים הם לא שלך.
ת. אני באתי באופן אישי והיה פקח ויקטור ואתם לא רוצים להביא אותו כי אתם פוחדים ממה שהוא יגיד. גם הפקח יובל אמר לה (לציפי) שזה לא שלי והם לא שמעו, הם תבעו. זה היה בפגישה עם עוה"ד".

44.
נוכח טענותיו של הנתבע 2 ובהיעדרו של עורך סקר השלטים מטעם התובעת, מצאתי שלכל היותר ניתן לחייב את הנתבעים באגרות השילוט לגבי בית העסק "מחסני היבואנים" (5 התמונות הראשונות בנספח 7) ולא לגבי בית העסק "נווה רהיט" (2 התמונות האחרונות).

בתצהיר וקנין לא ניתן הסבר המקשר בין התמונות בנספח 7 לבין פירוטי החיוב לפי מספרי נכס בנספחים 7א'-7ד'.

עם זאת, ניתן לקשר בין תמונה 3 המציגה 9 שלטים לבין נספח 7ג', שבו נכתב "9 שלטים על עמודים בכניסה" בנכס מס' 1260191204. כמו כן, השלט בתמונה 2 המציע למכירה חדר שינה קשור כפי הנראה לנספח 7ב' שבו נכתב "חדר שינה קומפלט" בנכס מס' 1260191202. לא מצאתי שאפשר לקשר בין הנספחים 7א' ו- 7ד' לאיזו מהתמונות.

45.
לפיכך התובעת הוכיחה חיובים בגין אגרות שילוט עבור מספרי הנכסים 1260191202 ו- 1260191204, בסך כולל של 82,977 ₪.



ג'5 - טענת הנתבעים שלא נשלחו אליהם התראות

46.
הגב' וקנין העידה שנשלחו אל הנתבעים הודעות שומה ומכתבי דרישה, כך שהם היו מודעים לחיובים השונים (סעיף 16 לתצהירה). לטענתה הנתבע 2 הבטיח שוב ושוב שיגיע להסדיר את החובות ולא עשה כן, עד שבלית ברירה הוגשה התביעה (עמ' 9, ש' 33-25).

יש לציין שהנ"ל החלה את עבודתה בתפקיד מנהלת מחלקת הגביה של התובעת רק בשנת 2011 (עמ' 9, ש' 35 - עמ' 10, ש' 1), כך שהיא יכולה להעיד מידיעה אישית רק החל ממועד זה.

47.
הנתבע 2 העיד שלא קיבל התראות, אלא השוכרים במקרים מסוימים (עמ' 12, ש' 35 - עמ' 13, ש' 7). הנתבע 2 גם שלל את הטענה שפנה למחלקת הגביה של התובעת בבקשה לדחות תשלומי ארנונה בקשר לנכסים המסחריים וייחס את מכתבו ת/1 לפניה בקשר לחובות הארנונה של בית המגורים (עמ' 13, ש' 16-8).

הנתבעת 3 שללה אף היא קבלת התראות (עמ' 11, ש' 22-20).

48.
דו"ח החיובים והתשלומים, נספח 5 לתצהיר וקנין, כולל חיובים עבור הודעות דרישה שנשלחו בדואר רשום ובדואר רגיל. המסמך מעלה שהודעות והתראות בקשר לחובות ארנונה נשלחו ביחס לכל שבעת הנכסים המסחריים בשנים 2012, 2014 ו- 2015 (למעט נכס 12601909 שלגביו לא נשלחה התראה בשנת 2012).

התראות דומות נשלחו ביחס לחלק ניכר מנכסי השילוט בשנים 2012, 2014 ו- 2015. שניים ממכתבי ההתראה מהתאריכים 30/9/14 ו- 8/12/14 צורפו לתצהיר וקנין (נספח 11).

49.
גם אם התובעת איננה מוכיחה משלוח התראות לפני שנת 2012, להבדיל מהודעות חיוב חודשיות, אין בכך כדי להצדיק את התנהלותם של הנתבעים, אשר לא שילמו את חיובי הארנונה לאורך השנים.

אדם מן הישוב מודע לכך שעליו לשלם ארנונה עבור נכס המוחזק על ידו. אפילו אם הנתבעים היו מוכיחים שלא קיבלו הודעות שוטפות על חיובי הארנונה, היה עליהם לפנות ביוזמתם אל התובעת ולברר כיצד ניתן להסדיר את תשלום המיסים העירוניים. לכל הפחות, הנתבעים בחרו לעצום את עיניהם ולא לשלם את החיובים העירוניים.



סיכום

50.
על בסיס הממצאים והמסקנות שפורטו לעיל, התובעת הוכיחה שיש לחייב את הנתבעים 3-2 בחיובי ארנונה ובאגרות שילוט כמפורט להלן:

א.
ארנונה עבור נכס 12601910 בסך של 50,076 ₪.
ב.
ארנונה עבור נכס 12601913 בסך של 27,688 ₪.
ג.
ארנונה עבור נכס 12601917 בסך של 91,445 ₪.
ד.
אגרת שילוט עבור נכס 1260191202 בסך של 9,646 ₪.
ה.
אגרת שילוט עבור נכס 1260191204 בסך של 73,331 ₪.

סך החיובים בערכי יום הגשת התביעה 252,186 ₪.

51.
לפיכך על הנתבעים 3-2 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א.
סך של 252,186 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980, מיום הגשת כתב התביעה ועד ליום מתן פסק הדין.

ב.
אגרת התביעה על שתי מחציותיה.

ג.
שכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪.

52.
סכומי פסק הדין ישולמו בתוך 30 יום מהיום.


ניתן היום,
ב' שבט תשע"ח, 18 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 62357-12/14 מועצה אזורית דרום השרון נ' דוד בוארון ובניו בע"מ - ההליכים עוכבו, דוד בוארון, מריה בוארון (פורסם ב-ֽ 18/01/2018)