פסקי דין על עיריית אילת | פסקי דין על אבי אטיאס

4/02     05/12/2004




4/02 עיריית אילת נ' אבי אטיאס




בבית הדין למשמעת
של עובדי הרשויות המקומיות

תיק משמעת 4/02

ה ת ו ב ע ת: עיריית אילת


נ ג ד

ה נ א ש ם: אבי אטיאס
ג ז ר - ד י ן

עובדות הפרשה הנדונה:

הנאשם היה עובד עיריית אילת
(להלן - העיריה) החל מדצמבר 1994 ושימש כמנהל האגודה לתרבות הדיור וכממלא מקום מנהל אגף התחזוקה.

1.
ביום 4.7.02 הגישה התובעת נגד הנאשם תובענה משמעתית שעיקריה הם אלה:

2.
על פי תנאי העסקתו בעיריה, זכאי הנאשם להשתתפות העיריה בהוצאות החזקת רכב, הכוללות את ההוצאות עבור ביטוח הרכב ורישויו ואת הוצאות ההחזקה החודשיות השוטפות (הכוללות הוצאות קבועות והוצאות משתנות).

(1)

"אוגדן תנאי שירות, חובות וזכויות של העובדים בשלטון המקומי" (להלן - האוגדן), קובע כי החזר הוצאות נסיעה בתפקיד לעובד רשות מקומית הזכאי להשתתפות הרשות המקומית בהחזקת רכבו, מותנה, בין היתר, בכך שהעובד הינו בעלים של הרכב בגינו מבוקשת ההשתתפות בהחזקה ויש לרכב זה רשיון כדין (להלן - הוראת האוגדן).

(2)

על פי הנהלים הקיימים בעיריה, נדרש כל עובד הזכאי להשתתפות בהחזקת רכבו, למלא בתחילת כל שנה טופס הנושא את הכותרת "עדכון פרטים - רכב אישי" (להלן - טופס עדכון פרטי רכב) ובו נדרש העובד, בין היתר, לפרט את מספר הרכב ואת תאריך חידוש הרישוי והביטוח שלו. כן נדרש העובד להצהיר בטופס כי רכב זה הינו רכבו הפרטי וכי הוא יודיע על שינוי הבעלות ברכב.

טופס זה כולל גם הצהרה לפיה העובד איננו מקבל עבור הרכב שבבעלותו, בין באופן אישי ובן באמצעות בן משפחה אחר המשתמש
ברכב, השתתפות בהוצאות החזקתו מאת גורם אחר מלבד העיריה. בשל
הצהרה זו דורשת העיריה גם מבן/בת הזוג של העובד לחתום על הטופס.
(3)

- 2 -
על פי נוהלי העיריה, כתנאי להחזר הוצאות הביטוח והרישוי של רכב, חייב בעל הרכב להמציא לעיריה העתקים מפוליסות הביטוח שהוצאו לרכב וכן צילום של רשיון הרכב.

(4)

בסוף שנת 2000 או בתחילת שנת 2001, המציא הנאשם ליחידת השכר בעיריה טופס עדכון פרטי רכב לשנת 2001 הנושא את חתימתו ובו ציין כי רכב שמספרו 06-725-79 הינו רכבו הפרטי (להלן - הרכב) וכי במקרה שיחול שינוי בבעלות ברכב זה הוא יצהיר על כך.

(5)

בתחילת שנת 2001 הגיש הנאשם ליחידת השכר בעיריה העתקי פוליסות ביטוח חובה וביטוח מקיף שהוצאו עבור הרכב לשנת 2001.

(6)

בחודש מרץ 2001 הגיש הנאשם ליחידת השכר צילום של רשיון הרכב. על הצילום הוטבע אישור של רשות הרישוי במשרד התחבורה לפיו עבר הרכב מבחן כשירות ביום 7.3.01 וניתן לו רשיון בתוקף עד ליום 19.4.02.

בעקבות המצאת העתקי הפוליסות והרשיון כאמור, החזירה העיריה לנאשם את הוצאות הביטוח והרישוי של הרכב (כולל גילום).
במהלך כל שנת 2001, מדי חודש בחודשו, וכן בינואר 2002 הגיש הנאשם ליחידת השכר דרישה לקבלת הוצאות ההחזקה השוטפות של הרכב, על גבי טופס "חשבון נסיעות אש"ל ורכב". בטפסים אלה ציין הנאשם, בין היתר, את מספר הרכב הנ"ל כרכב שעבורו הוא מבקש את החזר ההוצאות.

(7)

בעקבות המצאת הטפסים הללו קיבל הנאשם מאת העיריה בתקופה האמורה, מדי חודש, החזר הוצאות רכב בסכום הניתן לנסיעות של 1,490 ק"מ שבוצעו במסגרת העבודה.
בדיעבד התברר לעיריה כי כבר ב-7.3.01 מכר הנאשם את הרכב אך הוא לא דיווח על כך ליחידת השכר או לגורם אחר בעיריה כפי שהיה חייב לעשות; אדרבא הוא המשיך, כאמור, לדרוש מדי חודש, עד לינואר 2002 ועד בכלל, את החזר ההוצאות השוטפות עבור הרכב. כתוצאה מכך קיבל הנאשם, מאת העיריה, אלפי שקלים, כהשתתפות בהחזקת רכב, להם הוא לא היה זכאי.

(8)

התובעת תארה, בכתב התובענה, את מעשיו האמורים של הנאשם כמסירת דיווחים כוזבים והצגת מצגי שווא שבאמצעותם קיבל הנאשם כספים במרמה ושלא כדין.
- 3 -
על פי הנטען בכתב התובענה, התנהגותו ומעשיו של הנאשם כמפורט לעיל, מהווים עבירות משמעת לפי סעיפים 9(1)(2)(3) ו-(4) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן - חוק המשמעת). לענין סעיף 9(2) הקובע כי עובד רשות מקומית אשם בביצוע עבירת משמעת אם לא קיים את המוטל עליו, כעובד הרשות, על פי הוראה כללית או הוראה מיוחדת שניתנה לו כדין - ציינה התובעת בכתב התובענה שההוראה שהנאשם התעלם ממנה היא הוראת האוגדן המפורטת לעיל.
בסעיף אישום נוסף שנכלל בכתב התובענה (להלן - אישום מס' 13), טענה התובעת כי לאחר שהנאשם נדרש על ידי מנהלת יחידת השכר בעיריה ביום 30.1.02, למסור לה את פרטי הרכב שברשותו כדי שהעיריה תוכל להמשיך לשלם לו הוצאות החזקת רכב, המציא הנאשם למנהלת ביום 31.1.02 העתק מרשיון רכב שמספרו 08-775-11 שהועבר יום קודם לכן לבעלותו. אולם על גבי טופס רשיון הרכב האמור היתה מוטבעת אך ורק חותמת של הבנק המאשרת כי שולמה האגרה עבור הרשיון ולא היתה מוטבעת עליו חותמת של רשות הרישוי המאשרת כי הרכב עבר את מבחן הרישוי. לטענת התובעת במעשה זה ניסה הנאשם לקבל הוצאות החזקה עבור רכב חסר רשיון וזאת בניגוד להוראה הקבועה באוגדן ונוהלי העיריה לפיה תשלום הוצאות ההחזקה מותנה בכך שברשות העובד רכב כשיר ומורשה. לטענת התובעת גם מעשה זה של הנאשם מהווה עבירת משמעת לפי סעיפים 9(1)(2)(3) ו-(4) לחוק המשמעת.
בית הדין קיים 18 ישיבות בתיק ודיונים אלה משתרעים על פני מאות עמודי פרוטוקול. תוך כדי ההליכים, לאחר שכבר קויימו 14 ישיבות של בית הדין, התפטר הנאשם מעבודתו בעיריה ביום 24.7.03. התפטרות זו נבעה מרצונו של הנאשם להתמודד על כהונת ראש העיר אילת במערכת הבחירות המוניציפאליות שהתקיימו בחודש נובמבר 2003. התפטרותו של הנאשם הוגשה בהיותו בן 37 לאחר שעבד פחות מ-9 שנים. בנסיבות אלה לא היה זכאי הנאשם בעקבות ההתפטרות לא לגימלה ולא לפיצויי פיטורין. בעקבות הפרישה הגיש בא-כוחו של הנאשם, עו"ד שילוני, בקשה לבית הדין להפסקת ההליכים בנימוק שהתפטרותו של הנאשם הפכה את המשך ההליכים נגדו לחסרי טעם ותכלית. התביעה התנגדה להפסקת ההליכים ובית הדין בהחלטה מנומקת ומפורטת קיבל את עמדת התביעה ודחה את הבקשה להפסקת ההליכים. בשלב זה החלה התביעה את סיכומיה בתיק. במשך שתי ישיבות ארוכות פרס ב"כ התובעת, עו"ד חכמון, את טיעוניו להרשעתו של הנאשם. הוא עמד בפירוט רב על הראיות שנצטברו בתיק ואשר תומכות לדעתו בטענות התביעה, התעמת עם גירסתו של הנאשם בחקירה הראשית והנגדית והצביע על הסתירות הרבות שקיימות לדעתו בעדותו של הנאשם; ובקיצור לא השאיר אבן שלא הפכה בנסיון לשכנע את בית הדין כי עליו להרשיע את הנאשם במעשים החמורים המיוחסים לו. בישיבה נוספת של בית הדין שנקבעה ליום 21.10.04, עמד ב"כ התובעת להשלים את סיכומיו וב"כ
3.
- 4 -
הנאשם אמור היה להתחיל בסיכומי ההגנה, ואולם במהלך ישיבה זו הודיעונו הצדדים כי הם הסכימו על הסדר טיעון אשר ימנע את הצורך בהמשך הדיונים בתיק.
פרטי הסדר הטיעון ונסיבות עריכתו:
במסגרת הסדר הטיעון הוגש לבית הדין כתב תובענה מתוקן; הנאשם הודה בעובדות ובמעשים המיוחסים לו בתובענה המתוקנת והצדדים הסכימו שבעקבות הודאה זו יורשע הנאשם בביצוע עבירות לפי סעיפים 9(1)(2)(3) ו-(4) לחוק המשמעת, למעט לענין אישום מס' 13 שלגביו נשמרה זכותו של ב"כ הנאשם לטעון שאין בעובדות הנטענות בסעיף אישום זה משום עבירה.

1.

כתב התובענה המקורי תוקן בכך שהושמטו ממנו כל הביטויים שייחסו לנאשם מסירת דיווחים כוזבים, הצגת מצגי שווא וקבלת כספים במרמה ושלא כדין. במקום זאת הסתפקה התביעה בתיאור מעשיו של הנאשם כהפרת נוהלי העיריה; כלומר, הימנעותו של הנאשם מלדווח על מכירת רכבו, וכתוצאה מכך אי החזרת הסכומים שקיבל עבור הוצאות הביטוח והרישוי של הרכב מהווה הפרה של נוהלי העיריה. כמו כן הפר הנאשם את נוהלי העיריה בהגישו את הדיווחים החודשיים על נסיעות בתפקיד ברכב שכבר לא היה בבעלותו וברשותו, ותוך הפרה זו של נוהלי העיריה קיבל הנאשם את הכספים עבור ההחזקה החודשית השוטפת של הרכב לאחר שזה כבר נמכר.
התובענה המתוקנת גם איננה כוללת סעיף אישום שהוסף לכתב התובענה המקורי, באישור בית הדין, בשלב מתקדם של ההליך המשמעתי. המדובר בסעיף אישום שייחס לנאשם זיוף של חתימת אשתו על גבי טופס עדכון פרטי הרכב לשנת 2002. סביב הוספת סעיף אישום זה התקיים מאבק משפטי חריף בין הצדדים אשר בית הדין נאלץ להקדיש לו שעות של דיונים, לרבות מתן החלטה מנומקת ומפורטת הדוחה טענת "אין להשיב לאשמה" שהעלה בא-כוח הנאשם כנגד האישום הנוסף. והנה, ללא שניתן לנו הסבר כלשהו לכך, הושמט מכתב התובענה המתוקן סעיף אישום זה.
נוכח הודאת הנאשם בפרטי כתב התובענה המתוקן, הרשענו אותו ביום הדיון (21.10.04) בביצוע עבירות משמעת לפי סעיפים 9(1)(2)(3)
ו-(4) לחוק המשמעת. ההרשעה חלה גם על אישום מס' 13 לאחר שדחינו את טענת בא כוחו של הנאשם כי העובדות המפורטות בסעיף אישום זה, בהן הודה הנאשם, אינן מהוות מעשה עבירה.

2.

- 5 -
במסגרת הסדר הטיעון ביקשו הצדדים מאת בית הדין להטיל על הנאשם את אמצעי המשמעת הבאים:

3.

נזיפה;
(א)
קנס בסך 1,000 ₪;
(ב)
החזר הסכומים שקיבל הנאשם, בתקופה הרלוונטית לכתב התובענה, בגין ההוצאות הקבועות של החזקת הרכב, וכן החזר הסכומים שקיבל עבור ביטוח הרכב (מקיף וחובה) ורישויו.

(ג)
כן הצהירו הצדדים כי מוסכם עליהם שהנאשם לא יגיש את מועמדותו לתפקיד בעיריה ולא יהיה עובד העיריה לפחות במשך שנה מיום מתן הכרעת הדין בתיק.
בא כוח התובעת הצביע על התפטרותו של הנאשם מהעבודה בעיריה ועל נסיבותיו האישיות הקשות של הנאשם כנימוקים המכריעים להצדקת
4.

הסדר הטיעון ולאימוצו על ידי בית הדין. אמנם ההתפטרות נבעה משיקולים אישיים של הנאשם - רצונו להתמודד על ראשות עיריית אילת
- ולא היה לה כל קשר להליך המשמעתי בתיק זה, כך שלא ניתן לראות בהתפטרות אמצעי משמעת שהנאשם גזר על עצמו; אך לדעת בא כוח התובעת בכל אופן עומדת לזכותו של הנאשם העובדה שהוא ניתק מיוזמתו את הקשר עם המערכת שבה הוא עבד ונכשל.
אשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם - עו"ד חכמון פירט את מצבו הכלכלי הקשה מאד של הנאשם שאיננו עובד מאז התפטרותו מהעיריה ואשר נסיונו להתמודד על כהונת ראשות העיריה, נסיון שכרוך היה בהוצאה כספית גבוהה, לא צלח. כן ציין בא כוח התובעת שגם במישור האישי - המשפחתי נתון הנאשם במצוקה והוא נאלץ, במהלך הליכי המשמעת, להיפרד מרעייתו. בנסיבות אלה סבור בא-כוח התובעת, ובא- כוח הנאשם כמובן תמך בעמדה זו, כי ההסדר המוצע הוא ראוי והולם ולכן מתבקש בית הדין לאמצו.
שיקולי בית הדין:
גם לפי התובענה המתוקנת המעשים המיוחסים לנאשם, בהם הוא הודה ובגינם הוא הורשע, הינם חמורים מאד. גם לאחר שהושמטו מכתב התובענה המקורי כל ביטויי הלשון הלקוחים מתחום המשפט הפלילי שבאמצעותם תארה התובעת את מעשיו של הנאשם, נותרנו עם אותה מסכת עובדות חמורה המדברת בעד עצמה. והעובדות הן שמדובר בעובד
1.

- 6 -
של העיריה אשר במשך חודשים רבים, תוך התעלמות מוחלטת מנוהלי העיריה, נמנע מלדווח למעבידתו על מכירת רכבו והמשיך לקבל ממנה כספים בגין החזקת רכב אשר לא היה יותר בבעלותו וברשותו. המדובר
בעובד בכיר של העיריה אשר חייב היה לדעת ולהבין שיש קשר הדוק בין בעלות ברכב לקבלת כספים עבור החזקתו שהרי גם אם נניח לטובת הנאשם שהוא לא הכיר את הוראת האוגדן הקובעת במפורש את קיומו של קשר זה (למרות שהנחה זו איננה מתיישבת עם הודאתו של הנאשם, במסגרת הסדר הטיעון, בביצוע עבירה לפי סעיף 9(2) לחוק המשמעת לאחר שהתובעת ציינה במפורש בתובענה כי כוונתה בסעיף זה להתעלמות מהוראת האוגדן), הזיקה הזו שבין בעלות ברכב להשתתפות המעביד בהוצאות ההחזקה, זעקה ממש מתוך טופס עדכון פרטי הרכב שהנאשם נדרש, מדי שנה, למלא ולחתום עליו; שאם לא כן לשם מה הוא נדרש להצהיר כי הרכב, שאת פרטיו הוא רשם בטופס, הינו רכבו הפרטי
וכי הוא יצהיר על שינוי בבעלות בו?! היעלה על הדעת שמדובר בהצהרה סתמית, ללא כל מטרה?! הרי ברור הדבר לכל בר דעת שהצהרה זו נועדה ליצור זיקה מפורשת בין הבעלות ברכב לתשלום הוצאות החזקתו. אך לאמיתו של דבר, מה לנו אוגדן ומה לנו טופס עדכון פרטי רכב; וכי אין זה אמור להיות ברור ומובן מאליו לכל עובד, קל וחומר לעובד בעל עמדה בכירה כנאשם, שאין הוא יכול להחזיק ברשותו כספים שקיבל למפרע עבור ביטוח רכבו לתקופה של שנה, כאשר כבר בחודש השלישי
של אותה שנה הוא מכר את הרכב?! וכי אין זה מובן מאליו, גם אם הדבר לא היה נקבע בנוהלי העיריה ובטפסים עליהם חתם העובד מדי שנה, שעליו לדווח על מכירת רכבו על מנת שמעבידתו תדע כי עליה לגבות ממנו חזרה את כספי הביטוח הללו ששולמו לו מראש?! וכי אין זה ברור
ומובן מאליו לכל אדם שמעט בינה בקודקודו שאין הוא רשאי לעשות מבחן רישוי לרכבו, למכרו בו ביום, ולדרוש מאת מעבידתו, סמוך לאחר מכן, את סכום אגרת הרישוי אשר משולם לו למפרע לשנה בגין רכב שהוא יודע בוודאות שכלל לא יימצא בבעלותו וברשותו באותה שנה?! וכי לא ברור הדבר מאליו, גם אם נוהלי העיריה לא היו מחייבים כל עובד
המקבל הוצאות החזקת רכב להודיע על מכירת רכבו, שאין העובד רשאי להמשיך ולדווח במשך 11 חודשים, חודש אחר חודש, על גבי טופסי העיריה שנועדו להחזרת הוצאות שוטפות בגין החזקת רכב, שהוא השתמש לצרכי העבודה ברכב שזה מכבר איננו נמצא בבעלותו וברשותו?! האם מהותו של דיווח כזה השתנתה רק משום שהתובעת, במסגרת הסדר טיעון, נאותה להסיר ממנו את התווית של דיווח כוזב?!

הגם שסבורים אנו כי שאלות אלה שהצגנו לעיל רטוריות הן והתשובות עליהן ברורות, נוהלי העיריה נועדו להסיר כל ספק בענין זה ולהבהיר חד משמעית לכל עובד הזכאי לקבל החזר הוצאות בגין החזקת רכב שהחזר
זה מותנה בבעלותו ברכב וכאשר חדל הוא להיות בעלים, עליו לדווח על
- 7 -
כך לעיריה על מנת שזו תחדל לשלם לו את ההשתתפות בהוצאות ההחזקה. הנאשם, על פי הודאתו, התעלם מנוהלים אלה. הוא לא עשה
זאת בתום לב. אין טענה כזו בתובענה המתוקנת ולא בטיעונים שהושמעו בפני
נו בעל פה להצדקת הסדר הטיעון. אדרבא; גם בהסדר הטיעון הסכימו הצדדים שהנאשם יורשע, על פי הודאתו, בביצוע עבירה לפי
סעיף 9(4) לחוק המשמעת וכך אכן עשינו. סעיף 9(4) קובע כי עובד אשם בעבירת משמעת אם התנהג באופן בלתי הוגן במילוי תפקידו או בקשר איתו. התנהגות בלתי הוגנת איננה יכולה להתבצע בתום לב.
הנאשם הורשע בהתנהגות בלתי הוגנת משום שבסידרת מעשיו בנושא ההשתתפות בהוצאות החזקת הרכב, החל ממרץ 2001 ועד ינואר 2002, הוא נהג באטימות מוחלטת, בחר לעצום את עיניו, להתעלם מנוהלי העיריה ולהפר אותם בצורה בוטה וגסה. בכך הוא גרם נזק כבד לקופת הציבור אשר מתוכה שולמו לו סכומים גבוהים להם הוא לא היה זכאי ומכאן החומרה הרבה שאנו מייחסים למעשים בהם הוא הורשע.
בשורה ארוכה של פסקי דין הדגיש בית המשפט העליון כי תכליתם של אמצעי משמעת המוטלים על עובד ציבור שהורשע בעבירות משמעת הוא מניעתי והרתעתי; מניעת פגיעה משמעותית בתפקוד של השירות הציבורי ובתדמיתו של שירות זה והרתעת עובדים אחרים לבל ייכשלו במעשים דומים לאלה בהם הורשע העובד הנדון. לעומת זאת הענישה בהליך
2.

הפלילי נועדה, בעיקרה, כפשוטה להעניש את המורשע ולגמול לו כמעשהו הרע, במידה המתאימה לחומרת מעשיו, כאשר כל הנסיבות, הן של הארוע והן הנסיבות האישיות של העבריין, נלקחות בחשבון. כפועל יוצא של הבחנה זו, מערכת השיקולים המופעלת בקביעת אמצעי משמעת צריכה להיות שונה מזו המופעלת בעת הטלת עונש פלילי. עמד על כך כב' השופט זמיר בעש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם):
"קיים הבדל עקרוני בין עונש המוטל בגין עבירה פלילית לבין אמצעי משמעת המוטל בגין עבירה משמעתית. אמצעי המשמעת נועד לשרת תכלית שונה מן התכלית של עונש פלילי... כפועל יוצא, מערכת השיקולים הכרוכה בהטלת אמצעי משמעת שונה ממערכת השיקולים הכרוכה בהטלת עונש פלילי. זהו פועל יוצא מן התכלית השונה של זה ושל זה. התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא התדמית הראויה והתפקוד הראוי של השירות הציבורי. זהו אם כן השיקול העיקרי בשאלה מהו האמצעי ההולם את העבירה."
- 8 -
ובעש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' תמר כתב (פ"ד נ"ב (5), 87) קבע כב' השופט זמיר (בעמ' 93):
"המשקל שראוי לייחס לנסיבות בהן בוצעה העבירה הפלילית, וכן גם המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחת בדין המשמעתי. בדין המשמעתי, אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה. התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה או בתדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות." (ההדגשה לא במקור - ב.י.)
מתכליתם האמורה של אמצעי המשמעת - הגנה על השירות הציבורי ועל תדמיתו בעיני הציבור והרתעת עובדים אחרים - נגזרת מידתם. כך למשל נאמר בעש"מ 7111/02 נציבות שירות המדינה נ' יאיר אשואל (פ"ד נ"ז
(1) 920, 926):
"שמירה על תדמית ראויה של השירות הציבורי מהווה תנאי
הכרחי לשמירה על תפקוד נאות של שירות זה. בנוסף לשמירה קפדנית על תדמית השירות, נועד ההליך המשמעתי למנוע פגיעה בתפקוד שירות המדינה; אשר על כן בבואו להטיל אמצעי משמעת יבחן בית הדין, בין היתר, האם אמצעי המשמעת המוטלים יוצרים הרתעה מספקת בקרב עובדי
המדינה; כן יבחן האם די באמצעי המשמעת האמורים כדי להשיב על כנו את אמון הציבור במערכת השירות הציבורי, המהווה אף הוא תנאי הכרחי לתפקודו של השירות. בבוא בית הדין לגזור דינו של נאשם בעבירה משמעתית אין הוא מתייחס לאמצעי המשמעת כאל עונש גרידא, שכן עליו לבחון מהו האמצעי ההולם את התכליות האמורות של הדין המשמעתי."
אמצעי המשמעת המוטלים על העובד המורשע, נגזרים גם ממעמדו ותפקידו בשירות הציבורי; ככל שמעמד זה הינו רם יותר כך יש מקום לדרוש ממנו רמת התנהגות גבוהה יותר ובהתאם לכך לגזור את עונשו אם מעל באמון שניתן בו וביצע עבירות משמעת. כך קבע כב' השופט זמיר בעש"מ 4123/95 יוסף אור נ. מדינת ישראל, פ"ד מט (5) 184:
" עובדי המדינה אף הם נבדלים זה מזה. גם אם כולם כפופים
לאותו דין... אין מקפידים עם כולם באותה מידה. ככל שעובד
המדינה נושא משרה רמה יותר שיש עמה אמון רב יותר
וסמכויות חזקות יותר, כך יש מקום לדרוש ממנו שיקפיד יותר
- 9 -
במילוי תפקידו על טוהר המידות ועל התנהגות הולמת. לענין זה יש הבדל בין עובד בכיר, הממונה על עובדים רבים ואמור לשמש דוגמא להם ולציבור, לבין עובד זוטר."
ובעש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ. שחר לוי (דינים עליון ס"ד, 363) אמרה כב' השופטת בייניש:
"כידוע אמצעי המשמעת נועדו להרתיע מפני ביצוע מעשים שיש בהם כדי לפגוע בטוהר המידות בשירות המדינה, בתפקודו התקין ובאמון הציבור בו. ככל שהמעשים בהם הורשע הנאשם חמורים יותר, וככל שדרגתו בשירות המדינה בכירה יותר, כך מתחזק הצורך להעביר מסר ברור וחד המוקיע את מעשיו, על מנת לשרש תופעות פסולות בשירות המדינה ולמנוע את הישנותן בעתיד." (ההדגשה לא במקור - ב.י.)
בשאלת כיבודם של הסדרי טיעון מונחים אנו על פי פסיקת בית המשפט העליון בע"פ 1958/98 פלוני נ. מדינת ישראל (פ"ד נ"ז (1), עמ' 577). ב

פסק דין
מקיף ויסודי זה נסקרו ונבחנו כללים אלטרנטיביים על פיהם יונחו בתי משפט בשאלה האם לכבד הסדרי טיעון שסוכמו בין הצדדים
3.

המתדיינים לפניהם. בסופו של דיון הוחלט לאמץ את גישת "האיזון הראוי" הבוחנת אם נתקיים בהסדר הטיעון המוצע איזון ראוי בין טובת ההנאה המוצעת בו לנאשם לבין האינטרס הציבורי המונח ביסוד ההסדר.
בית המשפט מבהיר את האינטרס שיש לציבור בהסדרי טיעון במילים אלה (בעמ' 607):
"הכל מסכימים כי האינטרס הציבורי במובנו הרחב מחייב את בתי המשפט לעודד קיומם של הסדרי טיעון. קיום הסדרי טיעון מאפשר פרישה רחבה יותר של אכיפת החוק ובכך יש כוח מרתיע כשלעצמו, העשוי לאזן את אפקט ההקלה בעונש במקרה הקונקרטי. הסדר טיעון אשר נכרת בהתאם לכללים ועל פי שיקולים ראויים, מקצר את עינוי הדין של הנאשם ושל נאשמים פוטנציאליים הממתינים לכתב אישום נגדם. ההסדר מסייע לרשויות האכיפה בהעמדת עבריינים נוספים לדין, ומבטיח ענישה שאינה מרוחקת בזמן ממועד ביצוע העבירה. הוא חוסך את המשאבים הרבים המושקעים בניהול הליך פלילי, לעיתים מורכב וממושך, המכביד הן על התביעה והן על הנאשם, ומפנה את בית המשפט העמוס לעייפה לעסוק בתיקים אחרים. מבחינה ערכית יש להסדר טיעון ערך מוסף כאשר העבריין מקבל על עצמו אחריות למעשיו."
- 10 -
עד כאן באשר לאינטרס הציבורי במובן הרחב, בנוסף לכך קיימים בתיקים רבים אינטרסים ציבוריים פרטניים בעריכת הסדר טיעון, כגון שהתביעה עלולה להיתקל בקשיים הנובעים מדיני הראיות בהוכחת האישומים הנטענים בכתב האישום או כאשר ההסדר חוסך את
הצורך בעדותם של נפגעי עבירות מין וכדומה. כמובן שהשגת הסדר טיעון מותנית בהענקת טובת הנאה מסויימת לנאשם ועל פי גישת "האיזון הראוי" יש לבחון אם נעשה בעיסקה איזון הולם בין טובת ההנאה שהיא מעניקה לנאשם, כלומר בין העונש המוצע בה, בהשוואה לנורמת הענישה המקובלת בהתחשב בחומרת העבירה ונסיבותיה ובנסיבותיו של הנאשם, לבין התועלת שיש בעיסקה לאינטרס הציבורי. בסיכומו של פסק הדין
קובע בית המשפט (בעמ' 620):
"בהתקיים איזון ראוי בין האינטרס הציבורי הפרטני והאינטרס הציבורי הרחב שהתביעה מייצגת מצד אחד, לבין טובת ההנאה
שניתנה לנאשם מצד אחר, יכבד בית המשפט את הסדר הטיעון.
בית המשפט ישווה לנגד עיניו, בין היתר, את המגמה העקרונית לעידוד הסדרי טיעון."
החלטת בית הדין:
על פי הכלל המנחה שנקבע בע"פ 1958/98 בחנו את הסדר הטיעון שלפנינו ושאלנו את עצמנו האם בענייננו נתקיים מבחן "האיזון הראוי". תשובתינו על כך היא שלילית. ההתבוננות בשתי כפות המאזניים במקרה שלפנינו מגלה כי המשקל המונח על כף האינטרס שיש לציבור בקיומו של הסדר הטיעון הינו מזערי, ואילו המשקל המונח על כף טובת ההנאה שהנאשם אמור להפיק מההסדר הינו כבד מאד, כך שאין לפנינו איזון כלל ועיקר.

1.

אכן יש לציבור בדרך כלל אינטרס מובהק בקיומם של הסדרי טיעון מהסיבות המפורטות ומובהרות היטב בקטע שציטטנו לעיל מתוך פסק הדין בע"פ 1958/98. גם במקרה שלפנינו היו חלים כל הנימוקים הללו אילו היה הסדר הטיעון נערך בשלב מוקדם של ההליך המשמעתי או לכל המאוחר סמוך לאחר פרישתו של הנאשם מעבודתו בעיריה. אך מה מכל הסיבות המצדדות בעריכתם של הסדרי טיעון קיימות במקרה שלפנינו שבו ההסדר נערך בשלב של סיום סיכומי התביעה, לאחר הליכים שנמשכו כשנתיים וחצי, אשר כללו 18 ישיבות ארוכות וממושכות של בית הדין, המשתקפות בכ-550 עמודי פרוטוקול ועוד שתי החלטות ביניים מפורטות שניתנו על ידי בית הדין, האחת בנוגע לטענת "אין להשיב לאשמה" והשניה לגבי בקשת הפסקת ההליכים בעקבות
- 11 -
התפטרותו של הנאשם? הרי המשאבים והמאמצים שנחסכו במקרה שלפנינו מהצדדים ומבית הדין כתוצאה מהסדר הטיעון, בטלים הם בשישים לעומת המשאבים והמאמצים שכבר הושקעו בניהול הליך זה; הרי הזמן שהתפנה לבית הדין, עקב הסדר הטיעון, לעסוק בתיקים אחרים ולקצר את עינויי הדין של נאשמים אחרים הממתינים לבירור עניינם בבית הדין, איננו משמעותי בנסיבות בהן נערך הסדר טיעון זה; הרי ענישתו של הנאשם שלפנינו ממילא תהיה מרוחקת מאד בזמנה ממועד ביצוע העבירות בהן הוא הורשע. מכל ההיבטים הללו התועלת המופקת מהסדר הטיעון שלפנינו הינה שולית בלבד.
לא התרשמנו גם שלתביעה היה ענין בעריכתו של הסדר הטיעון בשל איזו שהיא בעיה פרטנית שצצה בניהולו של התיק, כגון שהתעורר אצל התובעת לפתע חשש, בשלב של סיום סיכומיה, שהיא תתקשה בהוכחת האישומים שנטענו על ידה בתובענה המקורית עקב קשיים הנובעים מדיני הראיות או מסיבה אחרת כלשהי. אדרבא; כפי שכבר הזכרנו, בא-כוח התובעת פירט את טענותיו במסגרת הסיכומים באריכות ובהתלהבות רבה, וניכר בו כי הוא משוכנע ביכולתה של התביעה להביא להרשעתו של הנאשם בכל סעיפי האישום שהועלו נגדו בכתב התובענה המקורי.
בכלל מן הראוי שייאמר גלויות בנקודה זו כי לליבנו מתגנב חשש ששיקולים בלתי עניניים הביאו לעריכתו של הסדר הטיעון שלפנינו. ביסוס לחשש זה מוצאים אנו בכך שבעקבות חילופי הגברי שחלו בראשות עיריית אילת
בבחירות שהתקיימו ב-2003, התחלנו לקבל רמזים לכך שבעיריית אילת
מתנהל ויכוח בין ראש העיריה החדש אשר רוצה להביא להפסקתם של ההליכים בתיק זה, לבין גורמים אחרים בעיריה שמתנגדים לכך בכל תוקף. בישיבת בית הדין ביום 21.10.04, שבה הודיעו לנו הצדדים על הסדר הטיעון, יצא המרצע מן השק כאשר בא-כוח התובעת, עו"ד חכמון, במסגרת הטיעונים לעונש, הביא לידיעתנו שסביב תנאיו של הסדר הטיעון התקיים מאבק חריף בין ראש העיריה למבקר עד כדי כך שהמבקר, מתוך חשש שעומד להתגבש בתיק זה הסדר טיעון שאיננו מקובל עליו, שלח מכתב בענין זה ליועץ המשפטי לממשלה
וביקש את התערבותו, אלא שלבסוף ההסדר שגובש והוגש לנו "מתקרב מאד לעמדתו של המבקר", כלשונו של עו"ד חכמון. מידע זה כשהוא מצטרף לעיתוי המוזר שבו הוגש לנו הסדר הטיעון, הוא הגורם לנו לפקפק בטיבם של המניעים אשר הביאו לעריכתו של הסדר הטיעון, אם
כי מן הראוי לציין שעו"ד חכמון הדגיש שראש העיריה סבור כי יש הצדקה לעריכת הסדר הטיעון, גם בשלב המאוחר של סיום סיכומי התובעת, נוכח התפטרותו של הנאשם ונסיבותיו האישיות הקשות, ועמדתו זו נתמכת על ידי הלשכה המשפטית של העיריה. מכל מקום, יהיו
- 12 -
המניעים העומדים מאחורי הסדר הטיעון אשר יהיו, יכולים אנו לסכם ולומר שאין לציבור ענין רב בהסדרי טיעון הנערכים בנסיבות כגון אלו בהן נערך ההסדר במקרה שלפנינו.
לעומת דלות ערכו של הסדר הטיעון שלפנינו מן ההיבט של האינטרס שיש לציבור בקיומו, טובת ההנאה שאמור הנאשם להפיק מן ההסדר המוצע הינה גדולה. אם נדקדק בדבר, למעשה הציעו לנו הצדדים להטיל על הנאשם את אמצעי המשמעת הקל של נזיפה בלבד, שכן קנס כספי, להבדיל מהפקעת משכורת, איננו נכלל ברשימת אמצעי המשמעת שבית
2.

דין זה מוסמך להטיל על פי סעיף 17 לחוק המשמעת. גם חיובו של הנאשם בהחזרת הסכומים שקיבל מאת העיריה כהשתתפות בהוצאות החזקת הרכב, כמוצע לנו בהסדר הטיעון, איננו בגדר אמצעי משמעת המוטל לפי סעיף 17 לחוק אלא המדובר בהפעלת סמכותו של בית הדין לפי סעיף 17א לחוק להורות, למי שהורשע בעבירת משמעת, להשיב למעבידו את מה שהשיג על ידי מעשיו נשוא ההרשעה וזאת בנוסף לאמצעי המשמעת שבית הדין גזר עליו. אשר למניעתו של הנאשם לחזור ולעבוד בעירית אילת בשנה הקרובה, הצדדים הציגו זאת בפני
נו
כהבנה שגובשה ביניהם ולא ביקשו מבית הדין לתת להבנה זו גושפנקה של אמצעי משמעת בכך שנקבע בגזר דיננו, מכוח סמכותינו לפי סעיף 17(10) לחוק המשמעת, שהנאשם יהיה פסול לעבודה בעיריית אילת
במשך שנה. נותרנו איפוא, כפי שאמרנו, עם ההצעה להטלת אמצעי משמעת של נזיפה בלבד שבוודאי אין לראות בה תגובה הולמת לחומרת מעשיו של הנאשם. ואולם, גם אם נתייחס לחיובו של הנאשם בהשבת הכספים כאל ענישה ונוסיף לסכום החיוב את 1,000 הש"ח שהצדדים ביקשו להטיל על הנאשם כקנס ואף נצרף לכך החלטה שהנאשם יהיה פסול לעבודה בעיריה במשך שנה, גם אז לא יהיה לדעתנו בכל אלה כדי לקיים את מבחן האיזון הראוי האמור בע"פ 1958/98.
כאמור המעשים בהם הורשע הנאשם, על פי הודאתו, הינם חמורים מאד. כפי שלמדנו מהקטע המצוטט לעיל מתוך פסק הדין בפרשת שחר לוי, מעמדו הבכיר של הנאשם וחומרת המעשים שביצע מחזקים את הצורך להעביר, באמצעות אמצעי המשמעת שיוטלו עליו, מסר חד וברור המוקיע את מעשיו כדי למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד השירות הציבורי, כדי להגן על תדמיתו של השירות וכדי להרתיע עובדים אחרים
לבל ייכשלו במעשים דומים. למדנו גם מפסק הדין בעניינה של תמר כתב שהזכרנו לעיל שמאחר שעוסקים אנו בהליך משמעתי ולא בהליך פלילי, עלינו לייחס משקל פחות לנסיבותיו האישיות הקשות של הנאשם (אם כי אל לנו להתעלם מהן לגמרי) בעת שבוחנים אנו את אמצעי המשמעת שמן הראוי להטיל עליו. כל השיקולים הללו הם שהביאונו למסקנה כי אין די בעונשים המפורטים לעיל כדי להלום את חומרת מעשיו של הנאשם וכדי
3.

- 13 -

להעביר באמצעותם את המסר הדרוש לעובדי הרשויות המקומיות בכלל ולעובדי עיריית אילת
בפרט. ולמען הסר ספק נבהיר כי זו היתה גם מסקנתינו אילו הסדר טיעון זה היה מוצע כבר בשלביו המוקדמים של ההליך המשמעתי. אילו לא היה נערך עם הנאשם הסדר הטיעון היה מקום לדעתנו, נוכח חומרת מעשיו, להורות על פסילתו לעבודה בכלל הרשויות המקומיות לתקופה ממושכת של כ-10 שנים. פסילה לתקופה של שנה אחת בלבד מעניקה אם כן לנאשם טובת הנאה משמעותית ביותר אשר איננה עומדת בשום יחס למשקלו של האינטרס שיש לציבור בקיומם של הסדרי טיעון בכלל ושל הסדר הטיעון שלפנינו בפרט.
סיכום:
מאחר שלא נשמר בענייננו איזון הולם וראוי בין טובת ההנאה שהסדר הטיעון מעניק לנאשם לבין האינטרס הציבורי בקיומם של הסדרי טיעון בכלל ושל ההסדר שלפנינו בפרט, איננו רואים אפשרות לאמץ הסדר זה לענין עונשו של הנאשם ואנו מחליטים להטיל על הנאשם את אמצעי המשמעת הבאים, לאחר שהבאנו בחשבון את עובדת התפטרותו מהעבודה בעיריה, את נסיבותיו האישיות הקשות (במידה שראוי להביאן בחשבון בהליך משמעתי) ואת העובדה שהנאשם הודה במעשיו במסגרת הסדר הטיעון:
נזיפה;

1.
פסילה לעבודה בכלל הרשויות המקומיות לתקופה של 5 שנים מיום מתן גזר דין זה;

2.
פרסום תמצית גזר דין זה, ללא ציון שמו של הנאשם, בחוזר המנהל הכללי של מרכז השלטון המקומי.

3.
כן מורים אנו לעיריית אילת
לפרסם את תמצית גזר הדין, ללא ציון שמו של הנאשם, על גבי לוחות המודעות המתאימים של העיריה.
- 14 -
בנוסף לאמצעי המשמעת האמורים אנו מצווים על הנאשם להשיב לעיריית אילת
את הסכומים הבאים ששולמו לו כהשתתפות בהוצאות החזקת הרכב שמספרו 06-725-79:
הסכומים ששולמו לנאשם כהחזרים עבור הוצאות הביטוח (מקיף וחובה) והרישוי של הרכב, לרבות סכומי הגילום, לגבי התקופה שמיום מכירת הרכב (7.3.01) ואילך;

1.
הסכומים ששולמו לנאשם כהוצאות הקבועות (קבועות ברוטו וקבועות נטו), מתוך סך כל התשלומים החודשיים ששולמו לו בגין החזקת הרכב לגבי התקופה שמיום מכירת הרכב (7.3.01) ואילך;

2.
סך של 1,000 ₪ כהחזר חלקי של ההוצאות המשתנות ששולמו לנאשם בגין החזקת הרכב בתקופה שמיום מכירתו ואילך.
3.
זכות ערעור לצדדים תוך 30 יום מיום מתן גזר דין זה.
ניתן היום_כ"ב כסלו תשס"ה (05 דצמבר 2004)._____________
___(__-__)_____ ______(__-__)____ _____(__-__)______
רפאל אביטן
- חבר בנימין יערי
, עו"ד- יו"ר ברכה ברומברג
- חברה









בית דין למשמעת של רשויות מקומיות 4/02 עיריית אילת נ' אבי אטיאס (פורסם ב-ֽ 05/12/2004)