פסקי דין על עיריית אילת | פסקי דין על אבי אטיאס

4/02     05/05/2004




4/02 עיריית אילת נ' אבי אטיאס




בבית הדין למשמעת
של עובדי הרשויות המקומיות

תיק משמעת 4/02

ה ת ו ב ע ת: עיריית אילת

ע"י ב"כ עוה"ד מנחם חכמון

רח' אברהם אבינו 24/7 באר-שבע
טל': 6492011-08, פקס: 6492902-08

נ ג ד

ה נ א ש ם: אבי אטיאס

ע"י עוה"ד אהוד שילוני
ואח'
רח' רוזנבאום 4 תל-אביב 64079
טל': 5250666-03, פקס: 5254412-03
ה ח ל ט ה
1. הנאשם היה עובד עיריית אילת
ושימש כמנהל האגודה לתרבות הדיור בעיריה
וכממלא מקום מנהל אגף האחזקה.

ביום 7.4.02 הגישה התובעת תובענה משמעתית נגד הנאשם בה נטען כי בשנת
2001, מדי חודש בחודשו, הגיש הנאשם ליחידת השכר בעיריה דרישה לקבלת
הוצאות החזקת רכב שעל פי הצגתו היה בבעלותו בעוד שלאמיתו של דבר מכר
הנאשם רכב זה כבר ב-7.3.01. כמו כן, קיבל הנאשם, על פי דרישתו, כתוצאה
מהצגת הדברים האמורה, החזר של הוצאות ביטוח הרכב ושל רישוי הרכב. טענת
התובעת היא כי באמצעות הדיווח הכוזב והצגת מצג השווא, קיבל הנאשם מאת
התובעת אלפי שקלים שלא כדין.

הנאשם הודה למעשה בעובדות הבסיסיות של כתב התובענה, אולם הוא טען כי אין
אשמה בעובדות אלה שכן על פי הבנתו ועל פי המקובל בעיריית אילת
, הוצאות
החזקת הרכב ניתנו לו כהטבת שכר לכל דבר, בהתאם למיכסת קילומטרים שהוקצבה
לו כפועל יוצא של מעמדו בעיריה וללא כל קשר לדרישות השימוש ברכב למעשה
לצרכי העבודה, והוא לא ידע שלצורך קבלת הוצאות אלה חייב להיות בבעלותו
הפורמלית רכב; מה גם שלאורך כל התקופה הרלוונטית עמד לרשותו רכב אחר, בין
אם רכב שכור ובין אם רכב של אביו, שאמנם הוא לא היה בעליו, אך הוא השתמש
בו גם לצרכי העבודה. הנאשם הוסיף וטען כי התובענה שהוגשה נגדו מקורה אך ורק
בנקמנות מצד מר גבי קדוש אשר כיהן כראש עיריית אילת
במועד הגשת התובענה
ואשר ראה בנאשם יריב פוליטי קשה.

בשלב מתקדם של הדיונים בתיק, תוקן כתב התובענה לבקשת התובעת והוסף בו
סעיף אישום בו נטען כי הנאשם ב-4 מקרים זייף את חתימת אשתו על גבי טופס
- 2 -
עדכון פרטי רכב אשר כל עובדי התובעת, המקבלים החזר הוצאות רכב, נדרשים על
ידי התובעת, מדי שנה, למלאו, לחתום עליו ולהחתים אף את בן זוגם עליו. כנגד
סעיף אישום זה העלה הנאשם טענת "אין להשיב לאשמה" ובית הדין קיבל את
הטענה לגבי שלושה מתוך ארבעה המקרים שלטענת התובעת זוייפה חתימת בת זוגו
של הנאשם. לגבי המקרה הרביעי, טופס עדכון פרטי הרכב לשנת 2002, קבע בית
הדין שטענת התובעת בענין זה הוכחה לכאורה ודחתה את הטענה כי אין להשיב
לאשמה זו.

2. בית הדין קיים 15 ישיבות בתיק ודיונים אלה משתרעים על פני כ-500 עמודי
פרוטוקול. הישיבה האחרונה של בית הדין התקיימה ביום 15.1.04. בישיבה זו
נסתיימה פרשת ההגנה והצדדים היו אמורים לעבור לשלב הסיכומים, אלא שבתום
הישיבה פנה עו"ד שילוני, בא כוחו של הנאשם, לבית הדין בבקשה להורות על
הפסקת ההליכים נגד הנאשם.

בקשה זו התבססה על העובדה שהנאשם התפטר מעבודתו בעיריה ביום 24.7.03;
לדעת בא כוחו של הנאשם התפטרות זו הפכה את המשך ההליכים לחסרי טעם
ותכלית של ממש ולפיכך הוא סבור כי מן הראוי שבית הדין יחליט על הפסקת
ההליכים.

בית הדין ביקש מן הצדדים להגיש לו את טיעוניהם בכתב לענין זה של הפסקת
ההליכים. הצדדים עשו כן וטיעוניהם מונחים לפנינו, אלא שלצערנו חרגו הצדדים מן
המסגרת המתבקשת לבירור השאלה העומדת על הפרק והפליגו לטיעונים שמקומם
הראוי הוא בשלב סיכומי הראיות. הגדיל לעשות בענין זה בא כוחה של התובעת,
עו"ד חכמון, אשר מצד אחד קבל על כך שהבקשה המונחת בפני
ביה"ד "היא בעצם
סיכומים מקדימים ואין לכך כל מקום וכל צידוק" ומצד שני ניסה בטיעוניו לשכנענו,
בפירוט רב, עד כמה מופרכת היא גירסת הנאשם לגבי אופן התנהלותה של עיריית
אילת בנושא תשלומי הוצאות רכב ולגבי "הרדיפה הפוליטית" שבה רואה הנאשם
את מקור כל צרותיו; טיעונים שאכן יש מקום להעלותם בשלב הסיכומים בלבד והוא
לא נתבקש על ידינו לעסוק בהם בשלב זה; כך שלא ברור לנו כלפי מי מכוונת
קבילתו. אין בדעתנו איפוא לבחון כאן את הטענות הללו שהקדימו את שעתם ונתמקד
אך ורק בנקודות הצריכות לענין.

3. אין חולק על כך שפרישתו של עובד משירותו ברשות מקומית אינה מהווה כשלעצמה
סיבה להפסקת הליכים משמעתיים שננקטו נגדו לפני הפרישה. הדבר נאמר מפורשות
בסעיף 65 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן - חוק המשמעת)
שהותאם לתחולה על עובדי הרשויות המקומיות בתקנות הרשויות המקומיות
- 3 -
(משמעת)(התאמת הוראות), התשל"ט-1979. וזה לשונו של סעיף 65 לאחר
ההתאמה כאמור:

"פרישתו של עובד משירות הרשות המקומית אינה
מפסקת הליכים שהתחילו בהם נגדו לפני בית הדין
והוא רשאי להמשיך בדיון אם ראה צורך בכך"

לא זו בלבד, אלא שסעיף 66 לחוק קובע כי מותר גם להתחיל בהליכים משמעתיים
לפני בית הדין לאחר שהעובד פרש משירותו ברשות המקומית. ואולם מהלשון בה
נקט המחוקק בסיפא של סעיף 65 הנ"ל הסיק כב' השופט זמיר בעש"מ 5669/98
מדינת ישראל נגד יעקב שפירו, פ"ד נ"ד (2) 129 (להלן - פרשת שפירו) כי המשכם
של הליכים משמעתיים כנגד עובד שפרש משירותו הוא דווקא היוצא מן הכלל
והחריג.

וכך אומר השופט זמיר בפס"ד שפירו בעמ' 133:

"ברור לפי סעיף 65 לחוק המשמעת, כי במקרה
שעובד פורש מן השירות במהלך ההליכים
המשמעתיים, מוקנה לבית הדין שיקול דעת
רחב בשאלה אם להמשיך בהליכים או להפסיקם.
יחד עם זאת, מלשון הסעיף עולה כי המשך ההליכים
הוא החריג לכלל, והוא שדורש טעם או, כלשון
החוק, "צורך".

בהמשך דבריו אלה מפרט השופט זמיר את המבחנים שמן הראוי שיעמדו לנגד עיני
בית הדין בהכריעו בשאלת קיומו של הצורך לחרוג מן הכלל ולהמשיך בהליכים וכך
הוא אומר:
"טעמים שונים עשויים להשפיע על החלטת
בית הדין בשאלה אם להמשיך בהליכים: חומרת
העבירה המיוחסת לעובד; משך ההליכים עד
הפרישה; הסיבה להתמשכות ההליכים; השלב
אליו הגיעו ההליכים; מידת ההוכחה של העבירה
המיוחסת לעובד; ובמיוחד אמצעי המשמעת
שניתן יהיה לגזור על העובד אם יימצא אשם בדין."
- 4 -
לענין אחרון זה של אמצעי המשמעת אשר ניתן יהיה להטילו על העובד, אמר כב'
השופט זמיר ב

פסק דין
מאוחר יותר את הדברים הבאים:

"הדעת נותנת שהחוק לא התכוון להליכי משמעת
שאין בסופם, אם העובד יורשע, אמצעי משמעת
של ממש. המהות של הליכי משמעת מחייבת
שאמצעי המשמעת יהיו הולמים את עבירת
המשמעת גם לגבי עובד שפרש מן השירות.
אם האמצעים מעוקרים, ההליך יהיה עקר."
(עש"מ 5547/00 אורי בנית נגד מדינת ישראל,
דינים עליון כרך נט, 43).

4. בפרשת שפירו המדובר היה בעובד משרד שומה של מס הכנסה אשר הואשם
בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בכך שהוא חיבל במבצעים ארציים
לניהול ספרים שהמשרד עמד לערוך ובהתנהגות בלתי הולמת כלפי חבריו
לעבודה והממונים עליו. ההליכים נגדו נמשכו זמן רב ופרשת התביעה נסתיימה,
אך בשלב זה הגיע הנאשם לגיל פרישה ופרש לגימלאות. בעקבות זאת החליט
ביה"ד, בעיצומה של פרשת ההגנה, סמוך לסוף ההתדיינות, להפסיק את ההליכים
נגדו, בעיקר משום שהגיע למסקנה כי אמצעי המשמעת שניתן יהיה להטיל על
הנאשם, אם יורשע, לא יהיו משמעותיים נוכח פרישתו. על החלטה זו הגישה
המדינה ערעור וכב' השופט זמיר, לאחר שפירט את אמות המידה אשר מן הראוי
שינחו את בית הדין בשאלת קיומו של הצורך להמשיך בהליכים למרות פרישת
העובד כמצוטט לעיל, בחן את החלטת ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה והגיע
למסקנה כי אין מקום להתערבותו בהחלטה זו והשאיר, בענין זה, את החלטת
ביה"ד על כנה.

גם בעש"מ 8431/01 מדינת ישראל נגד שלום דנינו, פ"ד נ"ו (2) 577 (להלן -
פרשת דנינו) דחתה כב' השופטת בייניש את ערעורה של המדינה על החלטת
ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה להפסיק הליכים משמעתיים נגד עובד המדינה
עקב פרישתו מן השירות.

במקרה זה היה מדובר בעובד בכיר של משרד הפנים שהוגשה נגדו תובענה
משמעתית לפיה הואשם בהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה בכך שבמשך שנים
הטריד מינית עובדות שונות. עוד בטרם הוחל בבירור התובענה פרש דנינו
מעבודתו בשירות המדינה ובעקבות זאת ביקש בא כוחו מבית הדין להפעיל את
- 5 -
סמכותו לפי סעיף 65 לחוק המשמעת ולהפסיק את ההליך נגד הנאשם. בית הדין
נענה לבקשה בנימוק שבנסיבות המקרה לא ניתן יהיה להטיל על הנאשם, אם
יורשע, אמצעי משמעת אפקטיבי שכן הוא הועסק על פי "חוזה בכירים" ותנאי
העסקתו באופן זה לא איפשרו לפגוע בגימלתו. גם אמצעי המשמעת של פסילה
לשרת בעתיד בשירות המדינה, לא היה רלוונטי במקרה של דנינו מפני שבעת
הדיון בעניינו הוא היה בן 64, כלומר על סף גיל הפרישה, וממילא לא ניתן היה
להעסיקו בעתיד בשירות המדינה. בנסיבות אלה אמצעי המשמעת היחיד שנותר
באמתחתו של ביה"ד, במקרה של הרשעה, היתה נזיפה וביה"ד לא ראה טעם
בניהול הליך ארוך ומורכב לבירור העובדות, אשר בסופו של דבר יתברר כהליך
עקר שיסתיים לכל היותר בנזיפה.

ערעורה של המדינה על החלטה זו של ביה"ד נדחה כאמור על ידי כב' השופטת
בייניש. בהחלטתה סמכה השופטת בייניש את ידיה על המסקנה אליה הגיע ביה"ד
שלפיה בהעדר אמצעי משמעת יעיל והולם שניתן יהיה לגזרו על הנאשם אין טעם
בקיום ההליך. כמו כן קיבלה השופטת את טענת בא כוחו של הנאשם כי יש
להביא בחשבון במקרה זה, כשיקול התומך בהחלטת בית הדין, את העובדה
שהנאשם נאלץ לסיים את שירותו בבושת פנים עקב חשיפת הפרשה ופרישה
כפויה זו היא לכאורה הסנקציה החמורה ביותר שביה"ד יכול היה להטיל על
דנינו.

על החלטות אלה של בית המשפט בפרשות שפירו ודנינו מתבסס בא כוחו של
הנאשם בטיעוניו לפנינו ומבקש ללמוד מהן כי גם במקרה שלפנינו מן הראוי
להורות על הפסקת ההליכים. לעומתו טוען בא כוח התובעת, כי המקרים אינם
דומים ואין ללמוד מהם גזירה שווה לענייננו.

5. לאחר שבחנו את הבקשה שלפנינו על פי המבחנים והשיקולים שנקבעו בפסק דינו של
השופט זמיר בפרשת שפירו, הגענו למסקנה כי אין מקום להורות במקרה שלפנינו על
הפסקת ההליכים עקב פרישתו של הנאשם מעבודתו בעיריית אילת
מאחר ורואים אנו
צורך בהמשכם. ואלה העובדות והשיקולים שהביאונו למסקנה זו:

א. חומרת העבירות - האישומים שהועלו כנגד הנאשם הינם חמורים מאד.
המדובר בטענות על קבלת סכומים גבוהים של אלפי שקלים באמצעות
דיווחים כוזבים ומצגי שווא אשר חזרו ונשנו לאורך תקופה ארוכה של קרוב
לשנה. על אופיין החמור של עבירות מסוג זה של הוצאת כספים במרמה
- 6 -
מקופת הציבור בידי עובד הציבור עמדה כב' השופטת בייניש בעש"מ
1804/01 מדינת ישראל נגד אסתר אלקריף, דינים עליון כרך ס', 391:

"מעשה שיש בו שליחת יד בכספי ציבור המבוצע בידי עובד הציבור
הוא מעשה שפגיעתו בשירות רבה. כבר נאמר לא אחת בפסיקתנו כי
עובד הציבור הוא נאמן הציבור. החומרה במעשים מן הסוג שבו
הורשעה המשיבה, אינה נעוצה בהיזק ואף לא בחסר בממון בקופת
המדינה, אלא במעילה באמון הכרוכה במעשים אלה. קשת המעשים
הנכללים בעבירות של מעילה באמון היא מגוונת ומבטאת מידות
חומרה שונות - היא כוללת עבירות חמורות כגניבה ממעביד, מעשי
מרמה או זיוף וכן הפרת אמונים ואף מעשים שאינם פליליים
במובהק, אשר היסוד של מעילה באמון הוא היסוד הדומיננטי בהם."

היותו של עובד הציבור נאמן הציבור מטילה עליו את החובה להקפיד על טוהר
המידות ללא פשרות; אין ספק איפוא כי כתב תובענה כמו זה שהוגש נגד
הנאשם, הכולל אישומים על פגיעה קשה בטוהר המידות בכך שבמשך חודשים
רבים הוציא הנאשם במרמה כספים מקופת הרשות המקומית, הינו כתב תובענה
חמור.

ב. מידת ההוכחה של העבירות הנטענות - עומדים אנו כיום בשלב שלאחר סיום
פרשיות התביעה וההגנה. לא עת היא עדיין להעריך סופית את הראיות שהובאו
על ידי הצדדים ואת משקלן זה מול זה. זאת יעשה ביה"ד לאחר שישמע את
סיכומי הצדדים, יחזור ויעיין בכובד ראש בעדויות הארוכות שנפרסו בפני
ו,
יבחן את התקדימים הנוגעים לענין ויקבע על בסיס כל החומר האמור אם עמדה
התביעה בנטל השכנוע המוטל עליה לפיו עליה להוכיח מעל לכל ספק סביר
שנתמלאו כל יסודות העבירות שבביצוען היא מאשימה את הנאשם. אולם
יכולים אנו לומר בוודאות כבר בשלב זה שלכאורה הובאו בידי התביעה ראיות
כבדות משקל להוכחת האישומים שבכתב התובענה. התביעה עמדה גם עמדה
בנטל הבאת הראיות המשני המוטל עליה ולפיכך נטל הפרכתן של ראיות אלה
או של הטלת ספק בהן הועבר אל הנאשם. דברים אלה אמורים גם לגבי היסוד
הנפשי הדרוש לביצוע העבירות המיוחסות לנאשם שבו התמקדה ההגנה מתוך
רצון לשכנענו כי הנאשם לא ידע שיש אשמה במעשיו.

ג. משך ההליכים עד הפרישה - כאמור פרש הנאשם מעבודתו בעיריה ביום
24.7.03 בעוד שהתובענה נגדו הוגשה ביום 7.4.02 והחלה להתברר בפני
נו
ביום 30.5.02. עד למועד הפרישה קיים ביה"ד 14 ישיבות בתיק במסגרתן
שמע את עדויותיהם של 8 עדים שנרשמו על פני מאות עמודי פרוטוקול. לבית
הדין לא נמסרה כל הודעה מטעמו של הנאשם על פרישתו מהעבודה סמוך
למועד הפרישה. מידע זה הועבר לבית הדין על ידי בא-כוחו של הנאשם רק
- 7 -
ב-30.11.03, כלומר 4 חודשים לאחר האירוע, וגם זאת אגב בקשה לדחיית מועד דיון בתיק שנקבע ליום 1.12.03 ולא במסגרת בקשה להפסקת ההליכים. בעקבות בקשתו האמורה של הנאשם, נדחה הדיון ליום 15.1.04 ובו שמע ביה"ד את עדותם של שני עדי הגנה נוספים ובכך נסתיימה פרשת ההגנה. בסופה של ישיבה זו העלה הנאשם את הבקשה להפסקת ההליכים.

פרישתו של הנאשם מהעבודה נעשתה איפוא בשלב מאוד מאוחר של בירור ההליכים ובקשת הפסקת ההליכים המבוססת על פרישה זו הוגשה לבית הדין
כ-6 חודשים לאחר מכן, בשלב הדיונים שלפני האחרון, הוא שלב הסיכומים. אכן גם שלב אחרון זה ושלב הכרעת הדין יהיה כרוך בהשקעת מאמצים לא מבוטלים, ביחוד נוכח היקפו של תיק זה והחומר הרב של העדויות והמסמכים שנצטברו בו, אולם אין ספק כי במקרה שלפנינו מירב המאמצים והמשאבים הכרוכים בבירור התובענה כבר הושקעו והוצאו, הן על ידי הצדדים והן על ידי בית הדין, וכברת הדרך שכבר עברנו במיצוי ההליכים ארוכה היא לאין שיעור מהדרך שנותרה לפנינו.

עוד יצויין לענין זה של משך ההליכים עד לשלב בו אנו מצויים כיום, כי האשמה להתארכותם של הדיונים בתיק זה רובצת לא מעט לפתחו של בא-כוח הנאשם אשר ניהל חקירות נגדיות ארוכות, לעיתים בנושאים בלתי רלוונטיים,
למרות הערות חוזרות ונשנות שלנו בנדון, ואשר הגיש במהלך הדיונים בקשות רבות לדחיות במועד הדיון למרות שכל המועדים תואמו עמו מראש.

ד. סיבת הפרישה - הנאשם נימק את פרישתו מהעבודה בעיריית אילת
ברצונו
להתמודד במערכת הבחירות המוניציפאליות שהתקיימו בנובמבר 2003 על
ראשות עיריית אילת
. להבנתו של הנאשם, חוקי הבחירות חייבוהו להתפטר
מהעבודה כתנאי לכשירות הגשת מועמדותו לכהונת ראש העיר, וכך הוא אכן
עשה. נימוק זה שניתן לפרישה ושאין לנו סיבה לפקפק בנכונותו, יכול להיות
מובא בחשבון בשני אופנים מנוגדים במערכת השיקולים שיש לשקלם לצורך
הכרעה בשאלת הפסקת ההליכים: מחד ניתן לומר, בתמיכה להפסקת ההליכים,
וכך אכן טוען בא-כוחו של הנאשם, שהפרישה לא נועדה לפתוח פני הנאשם
פתח הימלטות מפני עונשם של ההליכים המשמעתיים שהוא נמצא בעיצומם,
אלא היא נעשתה ממניעים ראויים, אך ורק על פי דרישות החוק בשל רצונו של
הנאשם לנסות להיבחר כראש העיר. מאידך ניתן לטעון, וזאת אכן עשה בא-כוח
התובעת, כי פרישה כזו הנובעת משיקולים אישיים, ללא כל קשר להליך
המשמעתי המתנהל נגד הנאשם, לא יכולה להיות לה השלכה כלשהי לענין
ההחלטה בנושא הפסקת ההליכים.
- 8 -
נראית לנו עמדתו של בא-כוח התביעה מעמדת בא-כוח הנאשם. כאשר הפרישה
מהעבודה היא תולדה ישירה של ההליכים המשמעתיים שננקטו נגד הפורש, ניתן
לראות בה, בנסיבות מסויימות, אמצעי משמעת חמור שהנאשם הטיל על עצמו
ובכך שקולה הפרישה כנגד מיצוי הליכי המשמעת. אלה היו פני הדברים בפרשת
דנינו; שם המדינה עצמה הודתה כי דנינו נאלץ לסיים בבושת פנים את הקריירה
המקצועית שלו בשירות המדינה בעקבות חשיפת פרשת ההטרדות המיניות בהן
הואשם. היתה זו הפסקת שירות כפויה שנסיבותיה פורסמו ברבים ובכך הטיל
דנינו למעשה על עצמו את הסנקציה החמורה ביותר שבית הדין יכול היה,
בנסיבות המקרה, להטיל עליו אילולא פרש. פרישה כזו מספקת לכאורה את
התכלית העיקרית שלהשגתם נועדו הליכי משמעת: הרתעה, תרומה לשמירת
טוהר המידות, היושר והאמינות בשירות הציבורי ומניעת פגיעה משמעותית
בתפקוד של השירות הציבורי ובתדמיתו. לא כן פרישה שאיננה קשורה כלל
להליך המשמעתי המתנהל נגד העובד - הפורש, אלא היא נובעת מרצונו
להתמודד בבחירות לכהונה הציבורית רבת החשיבות של ראש העיר, וללא ספק
נימוק זה לפרישה הוא שהובא לידיעת הציבור הנוגע בדבר, הלוא הם תושבי
אילת הזכאים לבחור את ראש העיריה. פרישה שזה הנימוק העומד ביסודה,
איננה יכולה לתרום במאומה להשגת התכלית האמורה של הליך משמעתי,
ואיננה יכולה להוות תחליף הולם למיצוי ההליך ולהטלת אמצעי משמעת שיש בו
מסר של ממש לציבור הנוגע בדבר.

ה. אמצעי המשמעת שניתן להטילו במקרה של הרשעה - השאלה אם נותר בידי
בית הדין, לאחר פרישתו של הנאשם, אמצעי משמעת של ממש שניתן יהיה
לגזרו על הנאשם במקרה של הרשעה, הטרידה אותנו לא מעט. הנאשם הינו
כיום בן 38, הוא החל לעבוד בעיריית אילת
בדצמבר 1994, כלומר התפטרותו
הוגשה לאחר פחות מ-9 שנות עבודה. בנסיבות אלה אין הוא זכאי לא לגימלה
ולא לפיצויי פיטורין. אמצעי המשמעת שבי"ד זה רשאי להטיל על מי שהורשע
בביצוע עבירת משמעת קבועים בסעיף 17 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת),
התשל"ח-1978. עיון ברשימת הסנקציות המפורטות בסעיף זה מלמד כי במקרה
שלפנינו, אם יורשע הנאשם, יהיה ניתן לגזור עליו את אחד או יותר מאמצעי
המשמעת הבאים:

1. התראה;
2. נזיפה;
3. פסילה למילוי תפקידים מסויימים או לעבודה בכלל, בעיריית אילת
או
בכלל הרשויות המקומיות, לצמיתות או לתקופה שיקבע בית הדין.

ברור שבנסיבות הפרשה שלפנינו התראה ונזיפה אינם יכולים להחשב כאמצעי
משמעת אפקטיביים ההולמים את חומרת המעשים המיוחסים לנאשם. נותר
איפוא אמצעי המשמעת של פסילה למילוי תפקידים מסויימים או לשירות בכלל.
- 9 -
ואכן בא-כוח התובעת טוען כי אילו הנאשם לא היה מתפטר, הוא היה מבקש
מבית הדין לפטרו, במקרה של הרשעת הנאשם, שכן לדעתו נסיבות הענין והקפי
הסכומים שהוצאו מהקופה הציבורית שלא כדין מצדיקים גישה מחמירה כזו.
עתה, משפרש הנאשם מעבודתו ונושא הפיטורין איננו רלוונטי יותר, סבור בא
כוח הנאשם כי גם פסילתו לשירות "מקדמת את האינטרס של הציבור ומגינה עליו
מנוטלי קופתו", לכן יש בדעתו, בבוא היום, לנסות לשכנע את בית הדין להטיל על
הנאשם אמצעי משמעת זה.

שקלנו טענה זו ושאלנו את עצמנו אם אמצעי משמעת זה של פסילה לשירות,
לתקופה מסויימת או אפילו לצמיתות, ניתן לראותו, בנסיבות הענין, כאמצעי יעיל
אשר יהיה בו כדי להעביר את המסר ההולם לעובדי הרשויות המקומיות בכלל
ולעובדי עיריית אילת
בפרט, וכדי להשיג את התכלית שלמענה נקבעו הליכי
משמעת.

תשובתנו על כך היא חיובית. סבורים אנו כי לאחר כל "דרך החתחתים" שעברנו
בתיק זה, של ישיבות ארוכות ומתישות, של תיקון כתב התובענה והעלאת טענת
"אין להשיב לאשמה" (שבחלקה התקבלה) כנגד האישום שהוסף לכתב
התובענה ושל מאבק שוצף וקוצף בין באי-כוח הצדדים לאורך כל הדרך, על כל
נושא ותת נושא ונוכח התהודה הציבורית שניתנה לפרשה זו, לפחות בתחום
עיריית אילת
, אין זה סביר וראוי שהדיון בתיק יסתיים "בקול דממה דקה", מבלי
שבית הדין יאמר את דברו לכאן או לכאן, מבלי שייקבעו מימצאים ומבלי
שיובהרו נורמות התנהגות. מסיבה זו רואים אנו "צורך" בהמשך הדיון בתיק ואין
אנו סבורים כי אמצעי המשמעת שנותר ברשותנו לגזרו על הנאשם במקרה של
הרשעה, פסילה לשירות, הינו אמצעי עקר אשר יהפוך את ההליך כולו לחסר
ערך. הנאשם כאמור הינו בן 38 בלבד, איש צעיר שלפניו עוד שנות עבודה רבות,
וסנקציה של פסילה לשירות ציבורי היא מאד משמעותית מבחינתו, ביחוד
בהתחשב בעובדה שעד כה כל התנהלותו מעידה על כך שהוא איננו נוטה למצוא
לו עיסוקים במגזר הפרטי, אלא הוא פעיל מפלגה, הרואה עצמו כאיש ציבור,
ולאחרונה אף הציע את מועמדותו למשרת נבחר ציבור.

6. מכל האמור לעיל ברורה מאליו ההבחנה שבין המקרה שלפנינו לבין המקרים
שנתבררו בפרשיות שפירו ודנינו. בפרשת שפירו כזכור החליט בית הדין למשמעת
של עובדי המדינה להפסיק את ההליך עם פרישתו של הנאשם לגימלאות משום
שהגיע למסקנה כי אמצעי המשמעת שניתן יהיה להטיל על הנאשם אם יורשע אינם
משמעותיים. המדינה בערעורה על החלטה זו לא נתנה תשובה ברורה לביהמ"ש מה
הם אמצעי המשמעת שביה"ד יכול היה להטיל על שפירו במקרה זה ולא סתרה את
- 10 -
קביעתו הנ"ל של ביה"ד, לפיכך לא מצא לנכון כב' השופט זמיר להתערב בהחלטת
ביה"ד. אין איפוא ב

פסק דין
זה כדי ללמדנו דבר לענייננו, מלבד כמובן קביעותיו
הכלליות העקרוניות של השופט זמיר בנושא הפסקת הליכי משמעת עקב פרישת
העובד; קביעות שהיו נר לרגלינו בהחלטתנו זו.

לעומת זאת בפרשת דנינו העובדות וכן שיקולי בית הדין ושיקולי בית המשפט
בערעור פורטו בהרחבה. שם כזכור המדובר היה בנאשם בן 64 שפרש מהשירות
סמוך לאחר שהוגשה נגדו התובענה המשמעתית. הפרישה נעשתה בשל הגשת
התובענה כאשר כל חשיפת הפרשה גרמה לנאשם חרפה ובושת פנים. בנסיבות אלה,
כאשר המדובר בנאשם שאיננו זכאי לגימלה והוא עומד על סף גיל פרישה, כך שגם
הסנקציה של פסילה לשירות איננה רלוונטית לגביו, מובנת קביעתו של ביה"ד
שאושרה בידי כב' השופטת בייניש שאין טעם בקיום הליך משמעתי מורכב וסבוך
נגד דנינו רק כדי שבסוף הדרך יוטל עליו אמצעי משמעת של נזיפה. העובדות
הרלוונטיות במקרה שלפנינו, כפי שפורטו לעיל, שונות הן בתכלית ולכן אין מקום
ללמוד גזירה שווה מפרשת דנינו לענייננו.

7. בא-כוח הנאשם ציין בין יתר נימוקיו להפסקת ההליכים את מצבו הקשה של הנאשם,
הן במישור האישי, הן במישור הכלכלי והן במה שנוגע לפעילותו הציבורית.
מסכימים אנו עם בא כוח התובעת שטענות מסוג זה יש להעלות בשלב של טיעונים
לעונש במקרה של הרשעה ואין זה מקומם הראוי.

8. נוכח כל האמור לעיל מחליטים אנו לדחות את הבקשה להפסקת ההליכים בתיק זה.

ניתן היום י"ד אייר תשס"ד (05 מאי 2004).
___( __-__)_____ _____(__-__)______ _____(__-__)_______
רפאל אביטן
- חבר בנימין יערי
, עו"ד- יו"ר ברכה ברומברג
- חברה








בית דין למשמעת של רשויות מקומיות 4/02 עיריית אילת נ' אבי אטיאס (פורסם ב-ֽ 05/05/2004)