פסקי דין על מיכאל אפשטיין | פסקי דין על המרכז הבריאותי ד.ע.בע"מ

5240-11/17 תק     22/01/2018




תק 5240-11/17 מיכאל אפשטיין נ' המרכז הבריאותי ד.ע.בע"מ








בית משפט לתביעות קטנות ברמלה



ת"ק 5240-11-17 אפשטיין נ' המרכז הבריאותי ד.ע. בע"מ


תיק חיצוני:


בפני

כבוד הרשמת הבכירה
אביגיל פריי


תובע

מיכאל אפשטיין


נגד


נתבעת

המרכז הבריאותי ד.ע. בע"מ







פסק דין


בפני
תביעה על סך 16,615 ₪ בגין אי מתן שירות לכורסא שרכש התובע מאת הנתבעת.

אין חולק בין הצדדים כי באוקטובר 2016 רכש התובע כורסא של הנתבעת. עוד אין חולק כי באוגוסט 2017, בתוך תקופת האחריות, הודיע התובע לנתבעת כי חלה תקלה במנגנון הכורסא והיא אינה פועלת.
אין גם חולק כי מאז ועד היום לא תוקנה הכורסא וכי הלכה למעשה מאז 23.11.17 אף לא יצר מי מטעמה של הנתבעת כל קשר עם התובע ע"מ לתאם תיקונה של הכורסא.

כך למעשה, אין בין הצדדים כל מחלוקת עובדתית. פניותיו של התובע כפי שתועדו על ידו בכתב התביעה ובנספחיו וכן בתמלול שהוצג ע"י התובע במהלך הדיון אינן מוכחשות על ידי הנתבעת. במהלך הדיון אף הודה נציג הנתבעת בפה מלא כי בטיפול בעניינו של התובע נפלה תקלה (עמ' 1 שורה 13, שורה 27). המחלוקת בין הצדדים הינה ביחס לפיצוי אותו דורש התובע לקבל בשל אותה תקלה שנפלה בטיפול בעניינו.

כתב התביעה מפרט את פניותיו של התובע, את חוסר ההצלחה בתיאום ביקור טכנאי (למעט המפגש הראשון אשר תואם ולא יצא אל הפועל בשל טעות ברישום כתובת התובע) ואת ניתוק המגע בין התובע לבין הנתבעת. הנתבעת העלתה בכתב הגנתה טענות שונות אשר בליבת כולן הטרוניה על ניתוק המגע מצידו של התובע והטענה ביחס להיקף הפיצוי הנתבע.

דיון ומסקנות-


עיון בנספח 4 בו מפרט התובע את סכום התביעה ופרוטו מעלה כי הסכום העיקרי הנתבע עניינו פעולה של הנתבעת בניגוד לחוק איסור אפליה במוצרים, שירותים וכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים התשס"א-2002. הסכום אותו קבע החוק כפיצוי ללא הוכחת נזק במקרה זה עומד על סך של עד 10,000 ₪.
בעניין רכיב נזק זה אין בידי לקבל את התביעה. התובע עצמו, במסגרת שיחותיו עם נציגי הנתבעת נענה כי הנתבעת אינה כופרת באחריותה או טוענת כי אינה מספקת שירות לכורסא אותה רכש התובע. כל שטענה הוא כי את השירות יספקו טכנאים חיצוניים ולא טכנאים עובדי החברה בשל מיקומו של היישוב בו מתגורר התובע שאינו מצוי במרכז הארץ אלא בלב הרי בנימין. מעת שהנתבעת אינה כופרת באחריותה ומעוניינת לספק השירות בבית מגורי התובע בהתאם לאחריותה- הרי שלא הוכחה הטענה כי הנתבעת פעלה בניגוד להוראות החוק ומשכך אין לי אלא לדחות את רכיב התביעה הנ"ל.

באשר לרכיב הפיצוי לעניין תיקון מס' 24 לחוק להגנת הצרכן (חוק הטכנאים)- אכן, אין חולק כי הטכנאי שהיה אמור להתייצב בביתו של התובע לא עשה כן בשל תקלה ברישום כתובת התובע במועד רכישת הכורסא. אולם, לפי האמור בכתב התביעה, לא המתין לו התובע מעבר לשעתיים הקבועות בחוק (וזאת ע"פ כתב התביעה עצמו). עם זאת, לאור העובדה שאכן הייתה המתנה לשווא, אני נכונה להניח כי הינו זכאי לפיצוי הקבוע לחוק בסך 300 ₪.
פיצוי זה מגלם בחובו את הצורך להמתין לטכנאי ולפיכך איני מוצאת כי הדין מאפשר פסיקה של סכום נוסף בגין רכיב נזק זה כנדרש ע"י התובע.

לעניין רכיב הנזק שעניינו עוגמת נפש אבקש להעיר כי לדידו של ביהמ"ש, לא ניתן לנתק בין "כימות" רכיב עוגמת הנפש לעלותו המקורית של המוצר. בענייננו, עסקינן בכורסא שנרכשה תמורת סך של 2,400 ₪ ואילו הפיצוי בגין עוגמת נפש מכומת ע"י התובע בסך של 5,000 ₪. בכל הכבוד, הפער בין שני הסכומים נראה כבלתי סביר בנסיבות העניין.
אין ולא יכול להיות חולק על העובדה כי התנהלות הנתבעת במתן השירות לתובע לקתה בחסר, וזאת בלשון המעטה. לקוחותיה של חברה הם המשאב הגדול ביותר שלה; ומצב בו לקוח אינו זוכה לקבלת שירות במשך תקופה של 5 חודשים הוא מצב שאינו סביר, מנוגד להתחייבויותיה ומזכה אותו בפיצוי. עם זאת, הפיצוי צריך להיות ביחס לעלות המוצר הנרכש.

כפי שכבר פסקו ביהמ"ש לא אחת, ראש נזק של עוגמת נפש הינו קשה לכימות. תחושת החמצה ועוגמת נפש הינה סובייקטיבית ומקום בו צרכן אחד חש כי איבד את כל חדוות השימוש במוצר והוא סר וזועף, יכול צרכן אחר לקבל דברים בקלות ובהבנה ולמזער את תחושת חוסר הנוחות שנגרמה לו.

וכך קבע ביהמ"ש בדונו בסוגיית פיצוי בגין נזקים לא ממוניים במסגרת תא (ת"א) 1286/08 אביגזר מאיר ואח' נ. כספי הפלגות קרוז בע"מ (פורסם בנבו)-
"פסיקת נזק לא ממוני נתונה לשיקול דעת בית המשפט, ויתכן ששוני זה, מסביר את הגישה המצמצמת של בתי המשפט בפסיקת הפיצוי בגין נזק לא ממוני, (ע"א 3437/93 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר [1998] [פורסם בנבו]
...
כאמור, לא נקבעו בהוראת סעיף 13 עקרונות לאורם יקבע בית המשפט את שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני, והדבר הושאר לשיקול דעתו. דומני כי נכון יהיה שבית המשפט ישקול, בפסיקת פיצויים אלה, את הפרמטרים הבאים:
בראש וראשונה, יש ליתן את הדעת לתכלית ההתקשרות. לעניין זה יש להבחין בין חוזים שמטרתם היא עסקית, לבין חוזי הנאה. בראשונים, עוצמת הפגיעה שאינה ממונית, דרך כלל, אינה רבה, בהבדל מעוצמת הפגיעה בגין ראש נזק זה בחוזי ההנאה. בהקשר זה סבורים "שלו – הדר "דיני התרופות", בעמ' 303, כי:
"נזק לא ממוני יתרחש בבירור – ובית המשפט אף יפסוק אותו בדרך כלל –
כאשר תכליתו העיקרית של החוזה היתה להעניק הנאה רוחנית, שקט נפשי וכו', ותכלית וזו לא הוגשמה בשל הפרת החוזה".
המחברים אף נותנים דוגמאות לחוזים כגון דא ובכללם:
"סרטים, מופעי אומנות חבילות נופש ותיירות. במקרים אלה הנזק העיקרי שהנפגע מבקש פיצויים על גרימתו הוא נזק לא ממוני טהור, המתבטא באי הפקת התועלת הרוחנית המיוחלת".

(ההדגשה אינה במקור –א.א.)
שיקולים נוספים שידריכו את בית המשפט הם מהות הפגיעה, עוצמתה, משך הפגיעה האם רגעית או צמיתה, היקף הפגיעה, והאינטרס שנפגע, קרי האם קיימת פגיעה פיסית נפשית או רק אי נוחות (ראה גם "שלו – הדר "דיני התרופות", בעמ' 308). עוד יש לבחון את היכולת של הנפגע לצמצם את עוצמת הפגיעה, קרי הקטנת הנזק לפי סעיף 14 לחוק התרופות. "

בסופו של יום, אין לי אלא לאמוד על פי שיקול דעתי את היקף הפגיעה בתובע בהתאם לפרמטרים השונים שיש בהם כדי לסייע להערכת גובה הנזק הבלתי ממוני. כאמור לעיל, לדידי יש גם לתת משקל לעובדה כי נזק בגין עוגמת נפש הינו אינדיבידואלי ביחס לעוצמת הפגיעה ולפיכך נכון לשום אל לב לנתונים האובייקטיבים המגלמים את השוני בין המובטח והרצוי ובין הקיים והמצוי.
לפיכך, אני סבורה כי רכיב נזק זה, של עוגמת נפש, ראוי שיועמד על סך של 750 ₪.
אעיר כי לא מצאתי כי עמדת הנתבעת לפיה הגדיל התובע את נזקו יש בה כדי לשנות מעמדתי זו. בכל הכבוד הראוי, התובע הראה כי יצר קשר עם הנתבעת מספר פעמים. אין על הלקוח "לרדוף" אחרי החברה נותנת השירות שעה שזו אינה מתכחשת לחובתה למתן אותו שירות.

הגם שלאור סמכותי לפי ס' 60 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד -1984, איני מוסמכת להורות על תיקון הכורסא נשוא התביעה, נראה כי טוב תעשה הנתבעת אם תפעל לתיקון הכורסא בהתחשב בעובדה כי התקלה דווחה לה עוד במועד תחולת האחריות עליה.

התובע אף לא עתר לסעד של ביטול העסקה, ולפיכך איני נדרשת גם לסוגיה זו.

סיכומם של דברים- הנתבעת תשלם לתובע סך של 1050 ₪, בתוספת אגרת והוצאות משפט בסך של 300 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה כדין.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי מרכז שבלוד.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים.






ניתן היום,
ו' שבט תשע"ח, 22 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.













תק בית משפט לתביעות קטנות 5240-11/17 מיכאל אפשטיין נ' המרכז הבריאותי ד.ע.בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/01/2018)