פסקי דין על רבקה יהודית פרנק | פסקי דין על אילת ברזילי | פסקי דין על משה בצלאל אדהאן | פסקי דין על איה אדהאן |

62541-09/17 א     06/02/2018




א 62541-09/17 רבקה יהודית פרנק, אילת ברזילי נ' משה בצלאל אדהאן, איה אדהאן








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 62541-09-17 פרנק ואח' נ' אדהאן ואח'
תיק חיצוני
:



לפני
כב' הרשם הבכיר אבי כהן



התובעות

1
.
רבקה יהודית פרנק

2
.
אילת ברזילי
שתיהן ע"י ב"כ עוה"ד ארז ללקין


נגד


הנתבעים

1. משה בצלאל אדהאן
2. איה אדהאן
(טסלר)
3. אליהו אדהאן

שלושתם ע"י ב"כ עוה"ד רם קאין
4.
595 e broad oh l.lc.(limited liability company)



החלטה

לפניי בקשה מטעם הנתבעים 3-1 לביטול צו עיקול זמני שניתן נגדם במעמד צד אחד.

יצוין בראשית הדברים, כי הבקשה הינה אמנם משותפת לשלושת הנתבעים (שייכונו כאן לשם הנוחות "הנתבעים"), אך בפועל עוקלו (נתפסו ונרשמו בעיקולים שהוטלו) נכסיו של הנתבע 1 בלבד.

בנסיבות ולצורך הבנת הרקע לדברים, אסקור ההליכים הרלוונטיים העיקריים.

סקירת הליכים רלוונטיים עיקריים

ביום 28.9.17 הגישו שתי התובעות נגד שלושת הנתבעים תביעה ע"ס 1,900,000 ₪ שהוגדרה בכותרתה כתביעת "סעד הצהרתי, חוזית, כספית, נזיקית". בסעיף 3 לכתב התביעה נרשם כך: "רבקה ואילת מכרות ותיקות אשר לצערן הרב נפלו לפרשת מרמה והונאה מצד הנתבעים שגרמו להם להפקיד את כספי חסכונותיהם בידם מבלי הנתבעים עמדו בהתחייבותם...". בסעיף 111 לכתב התביעה פורטו הסעדים הנתבעים, ובהם סעד הצהרתי בדבר ביטול ההסכם הרלוונטי בין הצדדים וסעדים כספיים שונים, כולל השבה ופיצוי.
ביום 28.9.17 דחיתי את בקשת התובעות מאותו יום למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד על נכסים שונים של הנתבעים, כולל זכויות בנכסי מקרקעין, זכות ברכב וזכויות בבנקים ובחברת ביטוח (להלן – "בקשת העיקול"). יצוין כי בקשת העיקול נתמכת בתצהירה של התובעת 1 מיום 27.9.17.
ביום 14.10.17 התקבל ערעור של התובעות על החלטתי הנ"ל מיום 28.9.17 [רע"א (מחוזי ת"א) 6435-10-17 מפי כב' השופטת רחל ברקאי] ונקבע (במעמד צד אחד) אופרטיבית כך: "עיקולים יוטלו על נכסי מקרקעין כמבוקש בבקשה. עיקולים על חשבונות בנק למעט חשבון עו"ש. עיקולים יצומצמו לסך של עד 1.9 מיליון ₪. המבקשות יפקידו ערבות עצמית ללא הגבלת סכום. צוו העיקול יוצאו על ידי בית המשפט קמא. הערבות העצמית תופקד בבית המשפט קמא" (להלן – "צו העיקול הזמני").
ביום 16.10.17 הפיקה מזכירות בית משפט השלום בת"א מסמכי עיקול מתאימים, בהמשך ובהתאם להחלטה הנ"ל של ערכאת הערעור וללא מתן הוראות נוספות ע"י המותב המטפל בתיק שבנדון (בשלום).
ביום 19.11.17 הגישו הנתבעים "בקשה להצהיר על פקיעת עיקול זמני בשל אי המצאת מסמכי העיקול במועד הקבוע לכך בדין (ובקשה) להאריך למבקשים את המועד להגשת בקשה לביטול עיקול זמני עד 30 יום לאחר ההכרעה בבקשה זו".

ביום 19.11.17 החלטתי שלא להתיר פיצול דיון בין סעד הפקיעה המבוקש לבין סעד ביטול העיקול, וקבעתי כי יש להגיש תחילה בקשה לביטול העיקול, ובמסגרתה תידון גם טענת הפקיעה.
ביום 21.11.17 הגישו הנתבעים "בקשה למתן הבהרה לעניין תחילת מניין הימים להגשת בקשה לביטול העיקול הזמני גופו".

ביום 21.11.17 החלטתי על העברת הבקשה לתגובת התובעות בתוך יומיים מיום המסירה.
ביום 23.11.17 הגישו התובעות תגובה על בקשת הבהרת המועד.
ביום 23.11.17 החלטתי על העברת תגובת התובעות לתשובת הנתבעים, בתוך יומיים מיום המסירה.
ביום 28.11.17 הגישו הנתבעים תשובה על תגובת התובעות הנ"ל.
ביום 8.12.17 נתתי החלטה לגבי מס' בקשות שהגישו הצדדים וקבעתי בה כך:

הנתבעים יוכלו (כבקשתם) להגיש בקשה לביטול העיקול בתוך 30 יום מיום שהתובעות ימסרו להם המסמכים החסרים שפורטו באותה החלטה.
נדחתה בקשה למתן פס"ד בהיעדר הגנה נגד הנתבעים, תוך חיובם לשלם לתובעות הוצאות ההליך בסך 5,000 ₪.
על הנתבעים להגיש כתב הגנה עד יום 15.12.17.
נדחתה טענת הנתבע 3 לפיה לא קיבל את מסמכי התביעה.
על התובעות להגיש בתוך 20 יום בקשה נפרדת לגבי אופן מסירת מסמכי התביעה לנתבעת 4, שהינה חברה זרה שמקום מושבה בחו"ל, תוך דחיית בקשת התובעות למתן פס"ד בהיעדר הגנה נגד הנתבעת 4.
ביום 21.12.17 הגישו הנתבעים כתב הגנה.
ביום 11.1.18 הגישו התובעות כתב תשובה (לכתב ההגנה).
ביום 12.1.18 הגישו הנתבעים בקשה לביטול צו העיקול הזמני (להלן – "בקשת הביטול"). הבקשה נתמכת בתצהירו של הנתבע 1 מיום 11.1.18.
ביום 13.1.18 נתתי החלטה שבה קבעתי בפני
י דיון דחוף ביום 16.1.18 בבקשת הביטול.
ביום 15.1.18 נתתי החלטה שבה דחיתי את הדיון הנ"ל ליום 21.1.18 (מטעמי ביהמ"ש).
ביום 20.1.18 נעתרתי לבקשה מוסכמת מטעם הצדדים לדחיית מועד הדיון ליום 28.1.18.
ביום 25.1.18 הגישו התובעות תגובה לבקשת הביטול. התגובה נתמכת בתצהיר התובעת 1 מיום 25.1.18.
ביום 28.1.18 נערך בפני
י דיון בבקשת הביטול.

הדיון היה ממושך, ונחקרו בו ממושכות התובעת 1 וכן הנתבע 1 על תצהיריהם, ובנוסף הפניתי מס' שאלות לתובעת 2 שנכחה בדיון.
בתום הדיון סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם בעל-פה.
בתום הדיון העליתי הצעת פשרה דיונית, שלא התקבלה.
הדיון כולו הוקלט ע"י חברה מטעם הנהלת בתי המשפט, ותמלול ההקלטה (מילה במילה) הוזרם ביום 4.2.18 לתיק, כפרוטוקול הדיון (הפרוטוקול מחזיק 122 עמודים).
גם לאחר הדיון הצעתי לצדדים לנסות להגיע להסכמה דיונית עפ"י הצעתי שניתנה במהלך הדיון, אך לא הושגה הסכמה דיונית של שני הצדדים, וההצעה הנ"ל פקעה.
להשלמת התמונה יצוין כי עפ"י הדיווח שמסרו הצדדים במהלך הדיון (וגם בהתאם להודעות ולתגובות שמסרו "המחזיקים" בצו העיקול הזמני), אלו העיקולים היחידים שתפסו עפ"י צו העיקול הזמני, כאשר כל יתר העיקולים שהוטלו לא תפסו כנראה דבר או לא נרשמו (בהקשר זה יצוין, שעפ"י מידע שמסרו שני הצדדים, העיקול שהוטל על זכויות הנתבעים 2+1 בנכס מקרקעין במודיעין הרשום אצל י.ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ לא תפס ולא נרשם, למרות שדומה שאין חולק כי העיקול אמור היה לכאורה להירשם, מאחר שלנתבעת 2 כן קיימות לכאורה שם זכויות, אך התובעות לא נקטו בהליך אפשרי/רלוונטי של "בקשה לאישור העיקול" נגד חב' דמרי הנ"ל):

עיקול זכויות הנתבע 1 בנכס מקרקעין המצוי בגבעת זאב הרשום אצל "המינהל האזרחי אזור יהודה ושומרון הממונה על הרכוש הנטוש הממשלתי" (המינהל הודיע כי "קיים הסכם פיתוח שתוקפו פג"). יצוין כי בהודעת המינהל לא צוינו פרטי וכתובת נכס המקרקעין, כאשר ב"כ הנתבעים הבהיר בדיון (עמ' 11 לפרוטוקול), שמדובר בנכס מקרקעין אחד שהוא וילה צמודת קרקע שכתובתה רחוב היהלום 10 בשכונת הר שמואל בישוב גבעת זאב.
עיקול רכב מתוצרת "ב.מ.וו" שנת ייצור 2015 מ.ר. 7851954 הרשום ע"ש הנתבע 1 במשרד הרישוי.
עיקול פיקדון כספי ע"ס 13,200 ₪ של הנתבע 1 אצל בנק הפועלים בע"מ (כפוף לזכויות הבנק).

הכרעה

דין בקשת הביטול להידחות, משמע צו העיקול הזמני נותר על כנו ובתוקף, ואינו מבוטל.

לא אציג בהחלטה זו את המסגרת הנורמטיבית הכללית, המוכרת היטב, ואגש מיד להכרעה בשאלת התקיימות היסודות הרלוונטיים.

שוכנעתי בקיומן של ראיות מהימנות לכאורה לביסוס יסוד עילת התובענה [תקנה 362(א) לתקסד"א]

בערעור הנ"ל נקבע לגבי בקשת העיקול כי "הונחה תשתית ראייתית לכאורה ולפיה המשיבים רימו לכאורה את המבקשות והוליכו אותן שולל בכל הנוגע להשקעתן הכספית ברכישת נדל"ן בארה"ב".
אני ער לטענות הנתבעים הנגדיות ואיני מתעלם גם מהעובדה הבעייתית משהו כי התובעת 1 לא הייתה גלויה מספיק בתצהירה בבקשת העיקול (בחקירתה בפני
י אישרה כי הסך של 51,333$ המפורט בסעיף 27.א. לתצהירה נוגע בכלל לעסקה אחרת בין הצדדים וניתן, במקור לפחות, למטרה אחרת, דברים שלא קיבלו ביטוי בתצהיר), ועדיין, המבחן הרלוונטי הוא מבחן השואל האם קיימת שאלה רצינית לדיון, ובהחלט קיימת שאלה כזו.
למעשה, ניתן להצביע על עובדה מביכה, שמסמלת ואולי גם מספרת את סיפור המחלוקת כולו בין הצדדים: הנתבע 1 טוען כי הוא באופן אישי כלל אינו צד לעסקה הרלוונטית ואין כלפיו כל עילת תביעה אישית, אך באותה נשימה מאשר כי הוא זה שבאמצעותו נעשו הדברים (למצער הדברים העיקריים ומראשיתם), כאשר ההיכרות שבינו לבין התובעת 1 עמדה ברקע העסקה והובילה לה. כמובן שאיני קובע ואיני רשאי לקבוע בשלב ובמסגרת דיוניים אלה כל ממצא, לכאן או לכאן, אך בשלב זה ונוכח העדויות שנשמעו (וגם בשים לב להיעדר כל חוזה כתוב בין הצדדים שמסדיר את צדדי ואת תנאיי העסקה או העסקות) נחה דעתי שהתביעה רחוקה מלהיות נטולת עילה או מופרכת, כלפי כל הנתבעים.
הנתבעים טוענים כי, גם לשיטת התובעות, סכום התביעה הנכון/הממשי צריך להיות מופחת, ומציגים תחשיב רלוונטי. איני מקבל הטענה לצורך הבקשה שבנדון, ושוב, מבלי לקבוע ממצא או מסמרות. תחשיבם של הנתבעים מניח הנחות והתפתחויות עובדתיות שונות, שלא הוכחו/התרחשו, כאשר נתתי משקל גם לכך, שלפני ואחרי הכול, דומה שכל העסקה שנעשתה בין הצדדים התבססה על אמון רב שנתנו התובעות בנתבעים ובעיקר בנתבע 1 (ולכן הן גם לא דאגו לחתום מראש על חוזה רלוונטי בכתב), ומשעה שמבחינת התובעות הופר האמון, ממילא קשה לצפות מהן להמשיך לתת אמון בנתבעים, כאשר נראה שבשטח נוצר מצב שמצריך לכאורה שיתוף פעולה בין הצדדים (ולו לצורך הקטנת נזקים והגדלת רווחים לטובת הכול), אך כנראה שלא קיים אמון מספיק שנחוץ לצורך אותו שיתוף פעולה. ושוב, איני בא לקבוע ממצאים או מסמרות בדברים אלה ואיני מתיימר לקבוע כי התובעות פטורות מכל שיתוף פעולה עם הנתבעים (ויתכן שגם לטובת התובעות הן דווקא כן צריכות לשקול שיתוף פעולה כזה). אני אומר רק כי, מטבע הדברים, משעה שהאמון העסקי שנתנו התובעות בנתבעים הופר, ניתן להבין לכאורה את פעולתן וגם את אי-פעולתן. וכמובן שבמשפט העתידי עוד יתברר מה בדיוק הוסכם בין הצדדים ומה, אם בכלל, הופר והאם הנתבעים הציגו מצגים מטעים או לא נכונים כלפי התובעות, כטענת התובעות.


שוכנעתי בקיומן של ראיות מהימנות לכאורה לביסוס יסוד ההכבדה [תקנה 374(ב) לתקסד"א]

בערעור נקבע לגבי יסוד ההכבדה כי "כשם שהמשיבים מוליכים את המבקשות בכחש לגופה של דרישתן כך לכאורה יעשו הם כדי להכביד על המבקשות לכשידרשו לממש את פסק הדין". משמע, כב' ביהמ"ש המחוזי מצא לתת משקל גדול בנסיבות להתנהלות הנתבעים שהולידה את התביעה, גם בבחינת יסוד ההכבדה.
להתרשמותי ממכלול הדברים (לרבות חקירת הצדדים בפני
י), ואני אומר הדברים במלוא הזהירות והמתינות ותוך שאני ער לכך שאין זה מתפקידי לקבוע ממצאים או מסמרות, טענתו של הנתבע 1 לפיה לא קיימת לתובעות עילת תביעה אישית כלפיו, הינה טענה בעייתית לכאורה שאינה מתיישבת לכאורה עם כל מה שעשה והציג הנתבע 1 בהתנהלותו מול התובעות, ושגם מחזקת לכאורה את קביעתה הנ"ל של ערכאת הערעור, בדבר ניסיון ההתחמקות האפשרי/הצפוי של הנתבע 1 מקיום פסה"ד, ככל שיינתן לטובת התובעות.
אני ער לכך שהתובעות לא הציגו ראיות מספיקות של ממש משלהן לגבי מצבם הכלכלי של הנתבעים, ולכך שעפ"י מצב הדברים שהציג הנתבע 1 בחקירתו בדיון, לפחות הוא ואשתו נמצאים במצב כלכלי סביר ונורמטיבי לכאורה (בעלי נכסי מקרקעין ונעדרי חובות ונושים אחרים, פרט לשעבודים הקיימים). עם זאת, יש לתת בנסיבות משקל גדול לסכום התביעה הגדול, שעפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון יכול להוות לבדו ביסוס ליסוד ההכבדה, ובמקרה שלנו ובהתחשב במכלול הדברים (לרבות עובדת השעבודים, שעל פרטיהם המלאים והעדכניים לא הוצגו ראיות ואסמכתות מספיקות, למשל בכל הנוגע לשאלה אם עצם הטלת העיקול הנ"ל מהווה עילה להעמדת הלוואת המשכנתא לפירעון מידי ולנקיטת הליכים למימוש המשכנתא), מצאתי שאכן מדובר בסכום תביעה גדול, שהנתבעים לא יוכלו לשלמו מנכסים נזילים שלהם (לא הוכח קיומם של נכסים נזילים מספיקים), ויתכן שבמקרה של ביצוע פסה"ד (אם וכאשר יינתן) יידרש מימוש של זכויות הנתבעים (ולמצער הנתבע 1) בנכס או בנכסי המקרקעין שלהם, דבר מורכב ויקר (גם בהתחשב בכך שמדובר לכאורה בנכס לא פנוי), שכלל לא בטוח שיותיר בידי התובעות סכום כסף מספיק לכיסוי החוב (הנטען) הגדול.


שוכנעתי כי מתקיימים גם שאר היסודות והתנאים שבתקנה 362(ב) לתקסד"א

כפי שראינו, הנכס המשמעותי ביותר שעוקל הוא אותה וילה של הנתבע 1, שבה הוא מתגורר עם משפחתו. לא נטען ולא הוכח שהנתבע 1 צפוי למכור בקרוב נכס זה, כך שהותרת העיקול לגבי נכס זה לא צפויה להסב לנתבעים נזק של ממש, למצער לא בתקופה הנראית לעין.
שוכנעתי כי העיקול שהוטל (ודאי בשים לב למה שתפס בפועל) הינו מידתי וסביר ומאוזן.


סיכום

בקשת ביטול העיקול – נדחית.

שקלתי את נושא ההוצאות ולא מצאתי לעשות צו להוצאות, גם (ולא רק) בהתחשב בכשל הנ"ל שנפל בתצהירה של התובעת 1.

ניתנה היום, כ"א שבט תשע"ח, 06 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 62541-09/17 רבקה יהודית פרנק, אילת ברזילי נ' משה בצלאל אדהאן, איה אדהאן (פורסם ב-ֽ 06/02/2018)