פסקי דין על אבו דולה פדל | פסקי דין על אבו דולה יהודה | פסקי דין על אבו דולה אמיר ואח' | פסקי דין על נאסר מחזור חב' ישראלית בע"מ

2763/04 עא     21/07/2005




עא 2763/04 אבו דולה פדל,אבו דולה יהודה ,אבו דולה אמיר ואח' נ' נאסר מחזור חב' ישראלית בע"מ




1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
עא 002763/04
עא 003109/04
בפני
הרכב כב' השופטים:
י. גריל [אב"ד]
ר. חפרי - וינוגרדוב
ע. גרשון

תאריך:
21/07/2005
בעניין:
1. אבו דולה פדל

2. אבו דולה יהודה

3. אבו דולה אמיר
4. אבו דולה עפיפה
5. גישור אבטחה שמירה ונקיון בע"מ
/שמש לבנה בע"מ

המערערים בע"א 2763/04
המשיבים בע"א 3109/04

ע"י ב"כ עו"ד
עודד זנדבנק

נ ג ד
נאסר מחזור חב' ישראלית בע"מ

המשיבה בע"א 2763/04
המערערת בע"א 3109/04

ע"י ב"כ עו"ד
ויקטור מנסור

פסק דין
א. בפני
נו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על פסק דינו של בימ"ש השלום בעכו (כב' השופטת גב' ח. לפין-הראל) מיום 23.5.04, ב-ת.א. 1029/00, לפיו על המערערים מס' 1, מס' 3 ומס' 5 ב-ע"א 2763/04 (להלן: "המערערים"), לשלם למשיבה ב-ע"א 2763/04 (להלן: "המשיבה") את הסכום של 458,875 ₪, שווי הטרקטור, ועוד 32,000 ₪ הוצאות עבור החקירה, ובתוספת 15,000 ₪ + מע"מ בגין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, ואילו התביעה כנגד המערערים מס' 2 ומס' 4 נדחתה.

ב. העובדות הצריכות לענין כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא הינן אלה:

המשיבה מנהלת את אתר איסוף הפסולת אבליים (להלן: "האתר"), וברשותה היה טרקטור ששוויו במועד הגשת כתב התביעה היה 143,000 דולר.
בלילה שבין 20.3.97 - 21.3.97, נגנב הטרקטור מן האתר. על האתר שמרה המערערת מס' 5 שהיא חברת שמירה. בעלי המניות שלה הם :המערער מס' 1 (שהוא גם מנהלה), וכן גם המערערים מס' 2 ומס' 4.

המערער מס' 3 (אמיר) הוא זה ששמר על האתר ועל הכלים שבו.

מנהל המשיבה מר דאוד סמיר מסר בתצהיר העדות הראשית שלו כי הוצג בפני
ו שאחד הבעלים של המערערת מס' 5 הוא איש צבא יוצא מג"ב, בעל כושר יוזמה וידע, ושימש גם בחברת שמירה מפורסמת. עוד הוצגו בפני
ו כישוריו המיוחדים של המערער מס' 3 כשומר. על אודות הגניבה נודע למר דאוד מן המערער מס' 3, ולגירסת מר דאוד טען המערער מס' 3 כי ישן ברכב שחלונותיו היו סגורים. אחר כך טען המערער מס' 3 כי ישן ליד השער.

עוד טען המערער מס' 3 שהיה אמור לשבת ליד הכלים הכבדים, וביניהם הטרקטור, כדי לשמור עליהם, ולא ליד השער.

בחקירה הנגדית של מנהל המשיבה הוברר כי האדם שניהל משא ומתן עם מר דאוד סמיר והציג בפני
ו את עצמו ואת החברה, הוא פדל - אבי משפחת אבו דולה, והוא זה שהיה איש משמר הגבול ומנהל בחברת שמירה ידועה.

את יתר המערערים לא הכיר מר דאוד סמיר אישית, גם לא את המערער מס' 3. מר סמיר דאוד ציין שתפקיד השומר היה לשמור על הכלים, ולאו דווקא על השטח שהיה מגודר.
מר דאוד סמיר לא זכר שהמערערים או מי מהם פנה אליו בדרישה להוסיף שומרים. לטענתו, הגדר המקיפה את האתר מיועדת להגנה מפני חיות, ולא להגנה מפני גניבה.

ג. למתן עדות מטעם התביעה הוזמן גם העד סאאב אבו רנימה (חתנו של מר דאוד סמיר) שעדותו נועדה להזים את טענת המערער מס' 3 לפיה הורה מר סאאב למערער מס' 3, ביום הגניבה, לשבת ליד השער ולא לזוז ממנו, במקום לשמור על הכלים.
בתצהירו סיפר מר סאאב כי שיגרת העבודה היא שהוא איננו עוזב את האתר עד שמגיע השומר, וכך גם נהג ביום הגניבה. באותו יום עבד מר סאאב על הטרקטור, בסוף יום העבודה החנה אותו בחצר ליד המשרדים, ושם גם אמור השומר לשמור.

מטרת השמירה היא הציוד והכלים, מקום השמירה הוא ליד הציוד , שם גם המשרדים ומיכל הסולר. אין צורך לשמור על השער הואיל והשער נעול והמפתח נמצא בידי השומר.

מר סאאב הכחיש את הטענה שבאותו יום הוא אמר למערער מס' 3 לחסום את הכניסה לאתר עם הרכב. לטענתו, אין בכך כל צורך הואיל ויש שני שערים ושני מנעולים. מר סאאב גם הזהיר את השומר שהטרקטור חדש והוא הנכס היקר ביותר של החברה, ויש לשמור עליו היטב. לדבריו, אין כל הגיון לשמור בשער ולא על הכלים, הוא גם מעולם לא אמר לשומר כיצד לבצע את השמירה הואיל והענין המקצועי של השמירה נתון בידי השומר שזה מקצועו.

בנוסף טען מר סאאב שאילו המערער מס' 3 היה מצוי ליד השער, אין זה סביר שלא היה שומע את קולות הטרקטור הנוסע ואת רעש התנעתו.

ד. מטעם המערערים טען מר פדל אבו דולה בתצהירו שהמערערים פנו פעמים רבות למשיבה ודרשו להוסיף שומרים ולהחליף את הגדר והסבו את תשומת לב המשיבה ששומר אחד אין די בו, אך הם לא זכו לשיתוף פעולה מצד המשיבה.

לטענת מר פדל מאז שקמה המערערת מס' 5 פעלו המערערים במסירות ובמהימנות ולפי כל דין, והוא הכחיש שנעשה מצג שווא כלשהו ביחס למערערת מס' 5 או לעובדים בה.

מי ששמר בליל המקרה, המערער מס' 3, טען בתצהירו שבאותו לילה היה גשום וקריר, נשבה רוח חזקה, והטרקטור היה במקום מרוחק מן הכלים, ולא במקום שבו הוא אמור להיות, דהיינו, ליד כל הכלים והציוד.
בחקירה נגדית טען המערער מס' 3 שסאאב הוא זה שהורה לו לעמוד ליד השער, ולא במקום הרגיל, למרות שאין זה הגיוני מבחינת השמירה, ולא היה לו כל קשר עין עם הטרקטור נשוא התביעה מן המקום בו ישב בהיותו בשער.

לטענת המערער מס' 3 אילו שמר במקום בו חנו הכלים, לא ניתן היה לגנוב את הטרקטור הואיל ואי אפשר להוציא כלי מבלי שירגישו בכך, אם נמצאים לידו. לטענת המערער מס' 3 ניתן גם לגנוב טרקטור ללא התנעה הגורמת לרעש וזאת על ידי משיכה בכבל עם כננת.

בהודעותיו של המערער מס' 3 שהוגשו למשטרה, לא טען המערער מס' 3 שסאאב אמר לו להישאר ליד השער. כשנשאל המערער מס' 3 אם עמד הטרקטור באותו לילה באיזור שבו הונח שאר הציוד השיב בחיוב, אם כי חזר וטען שהטרקטור עמד מחוץ לסככה.

ה. כב' השופטת קמא ערכה ביקור באתר ביום 27.3.03 במטרה לבחון את האפשרות להבחין בכלים מן השער, וכן אפשרות שמיעת טרקטור העולה מן החצר בה נמצאים הכלים הכבדים לעבר הגדר המקיפה את האתר, בכיוון המנוגד לשער הכניסה.

התרשמות כב' השופטת קמא מן הביקור היתה שמן השער אי אפשר לראות את החצר בה נמצאים הכלים בדרך כלל.
ניתן לשמוע טרקטור נוסע העולה בדרך המובילה אל הגדר המקיפה את האתר.
מכיוון השער אי אפשר להכנס אל החצר, אלא אם כן השער פתוח.
לענין החצר ציינה כב' השופטת קמא כי מדובר בשטח רחב ידיים ובו סככה גדולה, שטח פתוח, ו"קונטיינר" הבנוי למשרדים. מן השער ניתן לראות את הקונטיינר.
המערער מס' 3 הוסיף בזמן הביקור שמכוניתו עמדה עם הפנים אל הכביש ולכן לגירסתו אי אפשר לראות את הטרקטור או את הקונטיינר, וגם אי אפשר לשמוע רעש. עוד טען שבזמן הגניבה נכנסו פועלים עם המשאיות של האשפה. אמנם המשאיות יצאו, אך הוא אינו יודע אם נשארו אנשים בשטח. לדבריו, גם היו פועלים מן השטחים שאחד מהם גם ישן באתר.
עד כאן תמצית מן העובדות הרלוונטיות, שאוזכרו בפסק דינו של בית משפט קמא.

ו. השאלה הראשונה שכב' השופטת קמא נזקקה לה היתה האם חל על המקרה נשוא הדיון חוק השומרים, תשכ"ז-1967. מסקנתה של כב' השופטת קמא, אחרי דיון, היתה שאין חוק השומרים חל בנסיבות המקרה שבפני
נו. ההסבר לכך בקצרה הינו שהגדרת "שמירה" לפי סעיף 1 (א) של חוק השומרים היא : "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכח בעלות".
החזקה מבוססת על מידת השליטה של אדם אחד על נכס של אדם אחר.

מקרה דומה למקרה שבפני
נו נדון ב-רע"א 270/01, תמנון שירותים נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ
, פ"ד נ"ז (2) עמ' 817. באותו מקרה נקבע שהמערערת (תמנון), לא החזיקה בנכסים ובכל אשר בתוכם באופן שניתן לאפיין החזקה זו כשמירה הגוררת אחריה אחריות מוגברת.

לגבי המקרה שבפני
נו, כתבה כב' השופטת קמא, שבין המשיבה לבין המערערים היה הסכם בעל פה כשמטרת השמירה היתה לשמור על הכלים. לא היה חוזה בכתב המסדיר את תנאי ההתקשרות והסדרי השמירה, והמסמך היחיד הקיים הוא הצעת מחיר. אין בנמצא הוראות בכתב בדבר היקף האחריות של המערערים. עוד קבעה כב' השופטת קמא שלא מתקיימים בענייננו שני היסודות הנדרשים לקיום החזקה לפי סעיף 1 (א) של חוק השומרים.

ז. לפיכך עברה כב' השופטת קמא לבחון האם נהגו הצדדים על פי עקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
מסקנתה של כב' השופטת קמא, לאחר שבחנה את דבריו של המערער מס' 3 (אמיר) בהודעתו מיום אירוע הגניבה (ת/7), וכן בהודעה תחת אזהרה שמסר ביום 13.8.97, היתה כי התנהגותו של המערער מס' 3 היתה חסרת תום לב, והוסיפה שאין כל אפשרות לדעת מתי נגנב הטרקטור והיכן היה המערער מס' 3 בשעת הגניבה.
עוד כתבה כב' השופטת קמא, בעמ' 17 לפסק דינה:

”ברור אחד משניים: הוא (הכוונה למערער מס' 3) לא היה ליד הטרקטור, וכך נתאפשרה הגניבה. או הוא היה שותף לגניבה. לו חשבו הנתבעים באמת ובתמים, כי אין די בשומר אחד, וכי מלאכתם לא תיעשה נאמנה אם לא יהיו יותר שומרים , היה עליהם להתריע בכתב ו/או להודיע על ביטול ההסכם, שכן, אין הם יכולים לבצעו בתנאים אלו. הדבר לא נעשה”

את גירסתו של המערער מס' 3 (אמיר) לא היה בית משפט קמא מוכן לקבל וציין שלמערער מס' 3 יש מספר גירסאות, ואין כל גירסה מתקבלת על הדעת שיכולה לשמש כהגנה.

כב' השופטת קמא הפנתה לגירסת המערער מס' 3 במשטרה שם טען כי רק כאשר אדם בשם נאג'י חליל בא אליו, כשהיה ליד הכלים, נוכח המערער מס' 3 לדעת שהטרקטור איננו. לדעת בית משפט קמא אם הצליח אותו נאג'י להגיע למערער מס' 3 סימן שהשער היה פתוח, והרי השער היה אמור להיות סגור.

לדעת בית משפט קמא למרות שהחזקה הפיזית היתה בידי המערערים, לא הוכח כי היתה כוונה וגמירות דעת שאם ייגנב כלי כלשהו, ישאו המערערים בנזק, לא היו הסדרי שמירה ו/או תנאים לחוזה שבין הצדדים, למרות שלדברי המערער מס' 1 עצמו, החלו המערערים לעבוד כבר בחודש נובמבר (המקרה התרחש בלילה שבין 20.3.97 - 21.3.97).

מסקנת בית משפט קמא היתה, לאור ההלכה שברע"א 270/01, תמנון נגד אליהו חברה לביטוח , פ"ד נ"ז (2) עמ' 817, שאין חוק השומרים חל בענייננו.

ח. לעומת זאת הגיעה כב' השופטת קמא למסקנה שהמערערים או מי מהם חבים כלפי המשיבה מכח עוולת הרשלנות.
קיים, כך קבעה כב' השופטת קמא, קשר סיבתי בין אירוע הגניבה לבין התנהגותו של המערער מס' 3. אלמלא התנהגותו של המערער מס' 3, ואילו היה המערער מס' 3 ממלא את תפקידו, דהיינו, לשבת ליד הכלים ולשמור עליהם, כך שגנבים (פוטנציאליים) יראו שיש שומר, לא היה הטרקטור נגנב. לענין זה הפנתה כב' השופטת קמא לעדות המערער מס' 3 בעמ' 22 לפרוט':

”אם אשב ליד הכלים אי אפשר להוציא משאית, אני מאמין שגם את הטרקטור אי אפשר היה לגנוב אם הייתי יושב למעלה”

המערער מס' 3 ניסה לטעון כאילו מר סאאב (החתן של מנהל המשיבה) הוא שאמר לו לשמור ליד השער. דא עקא בהודעתו במשטרה, וכן לחוקרים, מסר המערער מס' 3 כי לפני שאותו נאג'י הגיע אליו עלה המערער מס' 3 אל הכלים, זאת לאחר שסגר את השער, לכשיצאו הפועלים והמשאיות.

כב' השופטת קמא קבעה שהתנהגותו של המערער מס' 3 היתה התנהגות רשלנית. עוד הוסיפה שגם התנהגות המערערת מס' 5 והתנהגות המערער מס' 1 חרגה מנורמת הזהירות הנדרשת.

אמנם, המערער מס' 1 טען שהוא התריע בפני
המשיבה על כך שאין מספיק שומרים, אך בפועל לא עשה דבר. כך, למשל, הוא לא שלח התראה בכתב או הודעה לפיה אי אפשר לבצע את השמירה, וכי משום כך מסתלקת המערערת מס' 5 מן ההסכם.

ט. ב"כ המשיבה טען להרמת מסך בין המערערת מס' 5 (החברה) לבין שאר המערערים, אך כב' השופטת קמא קבעה שהאורגן היחיד של המערערת מס' 5 הוא המערער מס' 1 (מר דאוד סמיר).
קביעתה של כב' השופטת קמא היתה שעל המערערת מס' 5 לשאת באחריות בהיות המערער מס' 3 עובד של המערערת מס' 5.
המערער מס' 1 הוא בעל מניות עיקרי במערערת מס' 5 ומנהל, ולמעשה האדם היחיד הנותן הנחיות והוראות, ואין כל הפרדה בין פעילות המערערת מס' 5 לפעילותו של המערער מס' 1.

כב' השופטת קמא קבעה שאין למעשה מסך התאגדות בין המערער מס' 1 לבין המערערת מס' 5 ולמעשה המערערת מס' 5 והמערער מס' 1 - חד הם. לעומת זאת אין כל בסיס להטלת חבות על המערערים מס' 2 ומס' 4 ולכן את התביעה כנגדם יש לדחות, ואילו המערערים מס' 1 , מס' 3, ומס' 5, נושאים בחבות לאירוע.

עוד הוסיפה כב' השופטת קמא שאין כל אשם תורם הרובץ לפתחה של המשיבה.

י. באשר לגובה הנזק, קבעה כב' השופטת קמא שהוכח בפני
ה רק שווי הטרקטור (458,875 ₪), וההוצאות שהוציאה המשיבה עבור ניהול החקירה (32,000 ₪). לעומת זאת לא הובאו ראיות להוכחת ראשי הנזק של הפסד ימי עבודה, בין אם של הטרקטור בין אם של המנהלים, כך גם לגבי הוצאות משפטיות. עוד קבעה כב' השופטת קמא שהתשלום למשיבה יבוצע רק לאחר הגשת אישור אי הגשת תביעה מטעם המבטחת של המשיבה, ומאותו מועד ואילך ישא החיוב הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל.

שני הצדדים מיאנו להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא.

י"א. הנתבעים - המערערים בע.א. 2763/04 (להלן: "המערערים"), טוענים בערעורם שאין הם חולקים על קביעתה של כב' השופטת קמא לפיה חוק השומרים אינו חל בענייננו, זאת מאחר והמיטלטלין שנגנבו ו/או האתר עצמו לא היו מופקדים בידיהם.
באשר לעצם חבותם, טוענים המערערים שכאשר חברת שמירה מקבלת על עצמה ביצוע עבודת שמירה באתר מסויים, אין היא מתחייבת באחריות אבסולוטית (כאילו היא המבטחת), שלא תאפשר התרחשות גניבות באתר, אלא ניתן לייחס למשיבה רק התחייבות לפעול בשקידה סבירה.
לטענת המערערים תפקידו של השומר היה לבצע שתי מטלות: האחת - לשמור על כלי העבודה הכבדים, השניה - לפתוח את השער המרוחק ממקום הימצאם של כלי העבודה וזאת כדי שפועלים החוזרים מאוחר יוכלו להכניס את המשאיות ולהוציא את מכוניותיהם הפרטיות.
עקב הצורך של השומר לפתוח את השער, היה עליו להתרחק ממקום הריכוז של כלי העבודה הכבדים ולגשת לפתוח את השער. המרחק בין מקום אחסנת הכלים הכבדים לבין השער היה גדול. נתונים אלה היו בידיעתה של המשיבה. נראה, כך גורסים המערערים בערעורם, שאדם כלשהו שהסתתר במקום המתין להזדמנות שבה ניגש השומר לשער, ואזי ניגש אותו אדם אל הטרקטור, התניע אותו והסתלק מן המקום בחסות החשיכה כשהוא פורץ את הגדר בצד השני של האתר ונעלם.

לדעת המערערים לא היה מקום לייחס אחריות למערער מס' 3 שמוטלים היו עליו שני תפקידים שיש ביניהם סתירה פנימית: גם לפתוח את השער וגם לשמור על הכלים, כשאת שני התפקידים לא ניתן לבצע בו זמנית, ולכן עליו להיעדר מסביבת הכלים לפחות לתקופות קצרות כדי לפתוח את השער, ואזי התרחשה הגניבה כמתואר לעיל.
טוען ב"כ המערערים שאפילו התרשל המערער מס' 3 לא חלה עליו אחריות אישית לביצוע תפקידו אלא על מעסיקתו (המערערת מס' 5) , ולחילופין רשלנותו חלקית.

באשר למערערת מס' 5 טוען ב"כ המערערים שבית משפט קמא לא קבע את פרטי ההסכם בעל פה שנעשה בין המערערת מס' 5 לבין המשיבה. כאשר מתחייבת חברת שמירה לשמור על אתר היא מתחייבת לפעול בשקידה סבירה, אך אינה מתחייבת למנוע באופן מוחלט כל גניבה, לכן אין חברת השמירה אחראית באופן אוטומטי או מוחלט לכל נזק שייגרם עקב הגניבה.
עוד טוענים המערערים שהמשיבה לא הביאה ראיות בדבר החובה שהיתה מוטלת על המערערת מס' 5, ובמה התרשלה. שירותי השמירה שהעניקה המערערת מס' 5 ניתנו בכפוף למגבלות ולאילוצים שהיו במקום.

בנוסף טוען ב"כ המערערים שהמשיבה לא המציאה את הפרטים הדרושים באשר לשאלה האם היה לה ביטוח מקיף ביחס לטרקטור, ויש למנוע מצב שבו מחד גיסא תזכה המשיבה בסכומים שייפסקו לה במשפט זה, ומאידך גיסא תזכה בכספי הביטוח. בית משפט קמא אמנם קבע שהתשלום יבוצע רק לאחר הגשת אישור אי הגשת תביעה מן המבטחת, אך בכך לא סגי, הואיל ויכול שהמשיבה מנימוקיה לא תבעה את הסכומים המגיעים לה.

עוד טוען ב"כ המערערים שמחד גיסא קבע בית משפט קמא שאי-ביטוח כלי רכב כה יקר הוא בגדר אשם תורם או בבחינת אי הקטנת נזק, ומאידך גיסא לא נתן לכך בית משפט קמא משקל בפסק דינו.

בנוסף טוען ב"כ המערערים שלכל היותר ניתן להניח שהמערערת מס' 5 התרשלה כלפי המשיבה, אך לא היתה הצדקה לביצוע הרמת מסך בין המערערת מס' 5 לבין המערער מס' 1. התנאים לביצוע הרמת מסך לא התקיימו, ולכן, בהעדר הבסיס הנדרש לכך לא היה בית משפט קמא רשאי להרים את המסך.

י"ב. המשיבה - התובעת הגישה מצידה את ערעורה (ע.א. 3109/04) וטענה כי שגה בית משפט קמא בכך שלא הטיל על כל המערערים אחריות לפצותה בגין כל נזקיה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום גניבת הטרקטור ועד התשלום בפועל.

טוען ב"כ המשיבה שהמשיבה התקשרה עם המערערים בהסכם שמירה בעל פה לאור המצגים של המערערים כי הם שומרים מיומנים ומעסיקים שומרים מיומנים, וחברתם חברה מבוססת מבחינה כלכלית.

לטענת ב"כ המשיבה השמירה התייחסה לשלושה כלים כבדים בלבד, ושלוש משאיות שנהגיהן לקחו אותן בשעת חצות. הציוד רוכז בחצר ליד משרדי המשיבה וליד המקום ממנו היה השומר אמור לשמור ולפקח על הכלים. מטרת השמירה היתה לשמור על הכלים מפני גניבה, והשומר היה בקשר עין מתמיד עם הכלים והשליטה המוחלטת על הכלים היתה בידי השומר.

השומר לא היה אמור לבצע שמירה היקפית על האתר כולו, שהוא רחב ידיים, אלא באופן מוגדר לשמור על הכלים פן ייגנבו. השומר מן העמדה הרגילה שלו, ומן החצר, ראה את הכלים והיה מולם ובקשר עין עימם, והוא גם ראה את שער הכניסה לאתר. מדובר בכלים כבדים שגניבתם איננה אפשרית לטענת ב"כ המשיבה ללא שיתוף פעולה מצד השומר.

לא יתכן שהטרקטור ייגנב בזמן השמירה מתחת לאפו של השומר מבלי שהשומר יהא שותף לכך. הטרקטור הוא כלי גדול שניתן להבחין בו למרחוק, וגם רעש מנועו נשמע למרחקים, ובלילה הנסיעה בו גם מחייבת הדלקת אורות. לכן, גם אילו היה המערער מס' 3 ליד שער הכניסה הוא חייב היה לשמוע את רעשי מנוע הטרקטור ולהבחין באורותיו הדלוקים בלילה, כשם שהדבר עורר את חשדו של מר נאג'י חליל ממרחק ניכר.
ב"כ המשיבה חוזר על כך שמדובר בשיתוף פעולה שנעשה בין המערערים לבין הגנבים, ומכל מקום לא עלה בידי המערערים להרים את הנטל להוכחת העדר רשלנות מצידם.

לדעת ב"כ המשיבה חוק השומרים, תשכ"ז-1967, חל על המקרה, יש לראות את המערערים כמי שהחזיקו בטרקטור ובידיהם היתה השליטה על הטרקטור, והגנת המערערים היא הגנת בדים.

הטענה כאילו רעש המשאיות היסווה את רעש הטרקטור היא לדעת ב"כ המשיבה גירסה דימיונית. עוד טוען ב"כ המשיבה שהמסלול שעשה הטרקטור, עת שנגנב, היה בתחום שהשומר - המערער מס' 3 חייב היה להבחין בו גם אילו היה המערער מס' 3 יושב בשער בזמן הגניבה (כשגירסה זו אינה מקובלת על ב"כ המשיבה).
גם אם לא היה הסכם כתוב בין המערערים לבין המשיבה, שייאמר בו כי אם ייגנב כלי כלשהו יישאו המערערים בנזק, כי אז, בכל מקרה, מטרת השמירה היתה למנוע את גניבת הכלים (שלושה במספר) שלא היו מבוטחים מפני גניבה.

לדעת ב"כ המשיבה הפרו המערערים את החוזה בינם לבין המשיבה ואת ההתחייבויות כלפיה, ומשנקבע שאין כל מסך בין המערערת מס' 5 לבין בעלי המניות והמנהלים, היה על בית המשפט קמא לחייב גם את המערערים מספר 2 ומס' 4. לטענת ב"כ המשיבה ניהלו המערערים את עסקי המערערת מס' 5 במרמה תוך הטעיית הציבור והטעיית המערערת. יש גם לראות את המערער מס' 1 כשלוחם ונציגם של יתר המערערים, וכמי שפעל בשם יתר המערערים על פי הרשאה מהם.
עסקיה של המערערת מס' 5 נוהלו, כך נטען, במרמה ובחוסר תום לב.

לטענת ב"כ המערערים היה על בית משפט קמא לחייב את המערערים בתשלום סכום הפיצוי כשהוא צמוד למדד ונושא ריבית כחוק ממועד ביצוע הגניבה של הטרקטור ועד התשלום בפועל, ושגה בית משפט קמא כשחייב את המערערים בתשלום ריבית והצמדה רק מיום המצאת אישור אי הגשת התביעה מחברת הביטוח הואיל והטרקטור כלל לא היה מבוטח כנגד גניבה.
להודעת הערעור בע.א. 3109/04 מצרף ב"כ המשיבה את אישור חברת הביטוח "מגדל" מיום 12.8.04.

עוד טוען ב"כ המשיבה שהיה על בית משפט קמא להטיל על כל אחד מן המערערים מס' 1 עד מס' 4 אחריות אישית. בנוסף טוען ב"כ המשיבה כנגד מיעוט שכר הטרחה שנפסק לזכות מרשתו.

י"ג. באי כוחם של שני הצדדים הגישו בפני
נו עיקרי טיעון, ובישיבת בית המשפט מיום 5.7.05 גם הוסיפו באי כח הצדדים וחזרו על תמצית טענותיהם.

לאחר שנתנו את דעתנו לטיעוניהם של באי כח שני הצדדים, סבורים אנו שיש לדחות את שני הערעורים, בכפוף לתיקון תחילת מועד חישוב הפרשי ההצמדה באשר לסכום הפסוק.

צדק בית משפט קמא במסקנתו לפיה חוק השומרים, תשכ"ז-1967, אינו חל על הארוע נשוא הדיון, וזאת מן הטעם שהחזקה לא היתה בידי המערערים, ואילו סעיף 1 (א) של חוק השומרים קובע ש"שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכח בעלות".

י"ד. מקובלת עלינו מסקנתו של כב' בית משפט קמא לפיה ביצעו המערערים מס' 1 , מס' 3 ומס' 5 את עוולת הרשלנות כלפי המשיבה. הטעמים העומדים ביסוד פסק דינו של בית משפט קמא, בעיקרו של דבר, מקובלים גם עלינו.

בית משפט קמא פירט בהרחבה את הראיות שהובאו בפני
ו, וקבע, בין היתר, שאין לתת אמון בגירסתו של השומר, דהיינו, המערער מס' 3, וכדברי בימ"ש קמא בעמ 17 של פסק הדין:
”אי אפשר לתת אמון בגירסתו של אמיר, שכן יש לו מספר גירסאות. אין כל גירסה שהיא המתקבלת על הדעת שיכולה לשמש לו הגנה”

בחקירתו הנגדית בבית המשפט טען המערער מס' 3 כי חתנו של מנהל המשיבה (מר סאאב) הורה לו לעמוד ליד שער הכניסה, ולא במקום הרגיל, כשממקום מושבו בשער הכניסה אין לשומר קשר עין עם הטרקטור, ואולם, כשמסר ביום האירוע את הודעתו במשטרה ת/7, העיד המערער מס' 3:

”היום בהיותי בשמירת לילה ובהיותי באתר בשער הדרומי של האתר...”

כלומר, באותה הודעה לא טען כלל המערער מס' 3 כאילו הורה לו מר סאאב להימצא ליד השער. ראוי להזכיר שהציוד היה מרוכז במקום מרוחק מן השער, דהיינו, בחצר ליד המשרדים.
אנו מפנים גם לביקור במקום שנערך על ידי בית משפט קמא ביום 27.3.03 שם נקבע על ידי בית משפט קמא שמן השער אי אפשר לראות את החצר בה נמצאים הכלים בדרך כלל.

אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובמימצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים אשר הופיעו בפני
ה. נכון הוא שקיימים אמנם מקרים חריגים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות ובמימצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אך זאת כאשר קביעות אלה אינן עולות בקנה אחד עם חומר הראיות, ולא זה המקרה שבפני
נו. כאמור, גירסתו של השומר - המערער מס' 3 לא היתה מהימנה על בית משפט קמא, וליתר דיוק, ריבוי גירסאותיו, ומכאן מסקנת בית משפט קמא שלא ניתן לקבל את טענות ההגנה של המערער מס' 3.

ט"ו. כב' השופטת קמא הוסיפה וקבעה שקשה לייחס למערערים מס' 1 ומס' 5 תום לב בביצועה של ההתקשרות בעל-פה שנעשתה בין הצדדים, כשמטרת השמירה היתה לשמור על הציוד של המשיבה. ארוע הגניבה התרחש כארבעה חודשים לאחר שהמערערים החלו בעבודת השמירה על הציוד.

כב' השופטת קמא קבעה שהמערער מס' 3 (השומר) פעל ברשלנות. ממילא נובע מן האמור שמעסיקתו, המערערת מס' 5, נושאת אף היא בחבות כלפי המשיבה.

ט"ז. מטעם המערערים נטען שהמערער מס' 1 התריע בפני
המשיבה על כך שמספר השומרים באתר איננו מספיק. המשיבה כופרת בטענה זו. כב' השופטת קמא לא קיבלה טענה זו בציינה שאין כל התראה בכתב או הודעה מטעם המערערים על כך שאין הם מסוגלים לבצע את תפקיד השמירה ככל שלא תאושר העסקתו של שומר נוסף או שומרים נוספים.

בענין זה סבורים אנו שאין לקבל את טענת המערערים לפיה יש להטיל על המשיבה תרומת רשלנות.
על המערערים, כמבצעי עבודת השמירה, מוטלת חובה לבצע את עבודתם בזהירות ובמיומנות הנדרשת ממי שעבודתו חייבת להתבצע במומחיות מקצועית. תפקידו של שומר או מאבטח מתקן הוא בגדר מילוי עבודה מקצועית. אין מומחה, או בעל מלאכה, או קבלן לביצוע עבודה מסויימת, רשאי לקבל על עצמו את התפקיד בתנאים שבהם הוא סבור כי איננו מסוגל להשיג את התוצאה המבוקשת.

כך, למשל, אם פלוני מבקש מבעל חברת הובלה לבצע עבודת שינוע סחורה באמצעות מספר עובדים שאיננו מספיק להיקף המטען או באמצעות צי מכוניות שאיננו עונה על הכמות הנדרשת של המטען, אין בעל חברת ההובלה יוצא ידי חובה בכך שהוא מבצע את השינוע במספר עובדים הקטן מן הנדרש או באמצעות צי מכוניות שאיננו עונה על הנדרש. משמע, אם השינוע איננו מתבצע כהלכה ונגרם נזק, לא יופטר בעל חברת ההובלה מחבות אם יטען שזהו מספר העובדים או שזהו ציוד ההובלה שבעל המטען היה מוכן לשלם בעבורו.
הטעם לכך הוא שבעל חברת ההובלה אמור להיות בעל מיומנות מקצועית מספקת על מנת לקבוע מהו מספר המובילים הנדרש ומהו צי הרכב הנדרש, הואיל והידע המקצועי מסור בידיו. אם סבור בעל חברת ההובלה שאין הוא מסוגל לבצע את השינוע כהלכה, כל עוד בעל המטען אינו מוכן לממן מספר מספיק של מובילים או מספר ראוי של כלי רכב, כי אז חובתו של בעל חברת ההובלה להודיע שבתנאים אלה אין הוא מוכן לבצע את ההובלה.

הוא הדין באשר למערערים. אם הם סברו שהעסקתו של שומר אחד בלבד בשעות הלילה אין די בה על מנת לאבטח באופן מניח את הדעת את הציוד של המשיבה, ואם הם התריעו על כך בפני
המשיבה וזו לא נענתה לדרישתם, כי אז חייבים היו המערערים להודיע שכל עוד לא תממן המשיבה מספר מניח את הדעת של שומרים, לא יהיו המערערים מוכנים לשמור על הציוד.

משניאותו המערערים להמשיך ולבצע את מלאכת השמירה, והדבר נמשך כ-4 חודשים נטלו הם על עצמם את האחריות לכך שאם תתרחש תקלה בשמירה על המקום, יהא על המערערים לשאת בתוצאה המתחייבת. לכן, מקובלת עלינו עמדת בית המשפט קמא לפיה אין להטיל רשלנות תורמת על המשיבה.

י"ז. בצדק קבעה כב' השופטת קמא שהמערער מס' 1 נושא אף הוא בחבות כלפי המשיבה, וזאת ללא כל צורך בהרמת מסך, הואיל ולפי קביעת בית משפט קמא המערערת מס' 5 והמערער מס' 1 - חד הם. המערער מס' 1 הוא בעל המניות העיקרי, הוא המנהל, הוא האדם היחיד בחברה הנותן הנחיות והוראות, הוא זה שניהל בפועל משא ומתן עם מנהל המשיבה, והוא זה שהציג את עצמו ואת החברה בפני
מנהל המשיבה. חבותו של המערער מס' 1 כלפי המשיבה היא חבות אישית.

מאידך גיסא, יש לדחות את ערעור המשיבה כנגד קביעתה של כב' השופטת קמא לפיה אין מקום להרמת מסך באשר למערערים מס' 2 ומס' 4.
כב' השופטת קמא קבעה שהוכח כי האורגן היחיד של המערערת מס' 5 הוא המערער מס' 1, ואין מקום לייחס אחריות כלשהי למערערים מס' 2 ומס' 4. אנו סבורים שאין כל הצדקה להתערב במסקנה זו של בית המשפט קמא.

י"ח. ב"כ המערערים טען במסגרת ערעורו שבית משפט קמא לא לקח בחשבון את תרומת הרשלנות של המשיבה שהתבטאה בכך שלא דאגה לבטח את הטרקטור חרף העובדה שהיה זה כלי יקר של המשיבה. ב"כ המערערים מציין שבית המשפט קמא עצמו כתב, בעמ' 21 של פסק הדין, ש' 24-23, שהמשיבה לא הוכיחה שהטרקטור היה מבוטח בביטוח מקיף, ואי-ביטוח כלי רכב כה יקר, מהווה אשם תורם או אי-הקטנת נזק.
סבורים אנו ששגגה נפלה בדברי כב' בית המשפט קמא בעמ' 21 הנ"ל לפסק-הדין, ש' 24-23. אין מחלוקת על כך שרצוי וחשוב לבטח כלי יקר בביטוח מקיף, ואולם על מנת לקבוע שהעדרו של ביטוח מקיף הוא בבחינת מעשה של רשלנות תורמת, יש צורך תחילה בקביעת חובה על פי דין, או על פי הסכם, בדבר קיומו של ביטוח כזה.

בהעדר חובה על פי דין או על פי הסכם לקיומו של ביטוח מקיף, לא ניתן לקבוע שהעדרו של הביטוח יוצר תרומת רשלנות מצד המשיבה.

י"ט. לטענת ב"כ המערערים חובת זהירות מושגית קיימת אמנם מצד המערערת מס' 5 כלפי המשיבה, אך לא קיימת חובת זהירות קונקרטית, הואיל ולא הוכחו התחיבויות המערערת מס' 5 כלפי המשיבה, ולא ידוע מה היה עליה לעשות, ומה לא. עוד טוען ב"כ המערערים שחובת המערערת מס' 5 היתה לפעול בשקידה סבירה, ואין הוכחה כי לא עשתה כן, ולא הוכח במה התרשלה המערערת מס' 5.

עוד טוען ב"כ המערערים שהיה על השומר לפתוח מפעם לפעם את השער הנעול, לאחר שעות העבודה, וממילא היה עליו להתרחק ממקום ריכוזו של הציוד הכבד וללכת לפתוח את השער שהיה במרחק גדול ממקום ריכוז הכלים הכבדים.

אין בידינו לקבל טענותיו אלה של ב"כ המערערים.
נכון הדבר שהעסקת חברת שמירה כדי לשמור על הציוד איננה זהה לקיומה של פוליסת ביטוח שנועדה לפצות את המבוטח בכל מקרה שהציוד יאבד , ייגנב או יינזק. על חברת אבטחה או חברת שמירה לפעול בשקידה סבירה למילוי ההתחיבויות שהיא נוטלת על עצמה בתוקף תפקידה. במקרה שבפני
נו כבר עמדנו על כך שלפי קביעותיו של בית משפט קמא, גירסתו של השומר - המערער מס' 3 - לא היתה מהימנה על בית המשפט קמא, אדרבא לפי קביעת בית המשפט קמא:

”אין כל גירסה שהיא המתקבלת על הדעת שיכולה לשמש לו הגנה” (עמ' 17 בפסק הדין)

לפי קביעתה הנוספת של כב' השופטת קמא, רק כאשר נאג'י חליל בא אל המערער מס' 3, כאשר זה היה ליד מקום הריכוז של הכלים, נוכח המערער מס' 3 לדעת שהטרקטור נשוא הדיון איננו, וכפי שמציינת כב' השופטת קמא:

”אם נאג'י הצליח להגיע אליו, סימן שהשער היה פתוח. השער היה אמור להיות סגור” (עמ' 17 בפסק הדין).

כ. פשיטא, שהשמירה במקרה שבפני
נו לא בוצעה בשקידה סבירה, ומכאן שהמערערים מס' 1, מס' 3 ומס' 5 הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית שהיתה מוטלת עליהם כלפי המשיבה, ומכאן חובתם לפצות את המשיבה שהרי היה על המערערים לצפות את הנזק שעלול להיגרם למשיבה אם השמירה על הציוד שבאתר תתבצע ברשלנות ותוך חריגה מנורמת הזהירות הנדרשת.

באשר לטענת ב"כ המערערים שהשומר חייב היה לפתוח את השער, ובפרק זמן זה היה עליו להתרחק מן הציוד הכבד בגלל המרחק הגדול שבין הציוד לבין השער: החובה שהיתה מוטלת על המערערים היא בראש וראשונה לשמור על הציוד שהיה מרוכז בחצר ליד המשרדים. נזכור שהארוע התרחש כארבעה חודשים לאחר שהמערערים כבר החלו בעבודתם. אם היו המערערים בדיעה שאין השומר מסוגל לקיים את תפקיד השמירה המוטל עליו בשעה שעליו להגיע (לטענתם) לשער המרוחק כדי לפתוח אותו, כי אז היתה זו חובתם של המערערים להבהיר למשיבה חד-משמעית שהשומר לא יוכל לטפל בפתיחת השער, בעודו שומר על הציוד הכבד, ולחילופין, היה על המערערים להבהיר למשיבה שאין הם מוכנים להמשיך במלאכת השמירה כל עוד לא יועמד לרשותם שומר נוסף, על חשבון המשיבה.

על יסוד כל הטעמים האלה אין בידינו לקבל את טענות המערערים מס' 1 , מס' 3 ומס' 5 כנגד חיובם בתשלום הפיצוי המגיע למשיבה, ומאידך גיסא כפי שציינו, אין בידינו לקבל את טענת המשיבה לגבי דחיית תביעתה כנגד המערערים מס' 2 ומס' 4 , זאת לאחר שגם אנו סבורים, כמו כב' בית המשפט קמא, שאין כל הצדקה להרמת מסך ההתאגדות בכל הנוגע למערערים אלה.

כ"א. ב"כ המערערים טען ש"פסק הדין תלוי על בלימה", הואיל ולא הוכח שהמשיבה לא תבעה ו/או לא קיבלה ו/או אינה זכאית לקבל תשלום מחברת ביטוח בגין גניבת הטרקטור.
כזכור, קבעה כב' השופטת קמא בפסק הדין שהתשלום יבוצע רק לאחר הגשת אישור אי הגשת תביעה מן המבטחת של המשיבה (עמ' 22 של פסק הדין).

ב"כ המשיבה צירף להודעת הערעור בע"א 3109/04, אישור של חברת הביטוח "מגדל" מיום 12.8.04, שבו נכתב בהתייחס לאירוע מיום 20.3.97:

”בפוליסה שבנדון אין כיסוי גניבה לכלים ולא הוגשה תביעה. כל זאת מבלי להכיר באחריות ובכל טענה אחרת ומבלי לפגוע בטענת ההתיישנות”

סבורים אנו שאישור אי הגשת התביעה שצורף על ידי ב"כ המשיבה להודעת הערעור שהמשיבה הגישה, די בו כדי להבהיר שאין המשיבה זכאית לתשלום בגין אירוע הגניבה, ולפיכך על המערערים מס' 1, מס' 3 ומס' 5 לבצע את תשלום הסכום הפסוק המגיע למשיבה.
ב"כ המערערים טען בפני
נו שנפגעה זכותו לחקור את מי שחתום על אישור אי הגשת התביעה, וכן נפגעה זכותו לבדוק ולוודא האמנם לא קיבלו המערערים תשלום מחברת הביטוח, וכן נפגעה זכותו לברר האם אין חברת ביטוח אחרת.

השגותיו של ב"כ המערערים אינן מקובלות עלינו. בפסק דינה ציינה כב' השופטת קמא שהמשיבה לא הוכיחה כי הטרקטור היה מבוטח בביטוח מקיף, וכן הוסיפה כב' השופטת קמא שאי-ביטוח כלי יקר מהווה אשם תורם או אי- הקטנת נזק (עמ' 21 לפסק הדין).
כזכור, טענה זו של בית משפט קמא דחינו מן הטעם שלא הוכח קיומה של חובה לבטח את הטרקטור בביטוח מקיף, ואולם מן האמור בפסק הדין של בית משפט קמא עולה שלא הוכח קיומו של ביטוח מקיף בר-תוקף לטרקטור נכון למועד ארוע הגניבה.

אין הצדקה לטרוניה כלשהיא בענין זה מצד המערערים שהרי היה באפשרותם להציג למר סמיר דאוד (מנהל המשיבה), בשעה שנחקר בחקירה נגדית, שאלות בסוגיה האם היה לטרקטור ביטוח מקיף בר-תוקף נכון למועד הארוע, האם פנתה המשיבה בתביעה למבטח, והאם גבתה המשיבה תשלום כלשהוא מן המבטח או האם זכאית המשיבה לקבל תשלום כאמור מן המבטח. ואולם, לא הוצגה בענין זה שאלה כלשהיא למר סמיר דאוד.
אם אמנם סברו המערערים שקיים חשש לכפל תשלום, כיצד זה לא הוצגה כל שאלה בענין למר סמיר דאוד, בשעת מתן עדותו, במהלך חקירתו הנגדית?

איננו סבורים איפוא שיש מקום להעלות טענה כנגד המצאת אישור אי-הגשת התביעה של חברת הביטוח "מגדל" במצורף להודעת הערעור של המשיבה ב-ע"א 3109/04.

כ"ב. לענין שיעורו של הפיצוי: אין בערעורה של המשיבה טענה כנגד דחיית תביעתה בגין ראשי הנזק של הפסד ימי עבודה של הטרקטור, ושל המנהלים והוצאות משפטיות, וזאת מחמת העדר ראיות.
המשיבה מלינה בערעורה על כך שבית משפט קמא הורה שהתשלום המגיע למשיבה לפי פסק הדין ישא הפרשי הצמדה וריבית רק לאחר הגשת אישור אי הגשת תביעה מן המבטח של המשיבה, וזאת עד ליום התשלום.

המסמך של אי הגשת תביעה שצורף על ידי המשיבה ל-ע"א 3109/04 נושא תאריך 12.8.2004.

סבורים אנו שבסוגיה זו הדין עם המשיבה.

כ"ג. כידוע, נועד החיוב בתשלום הפרשי הצמדה למדד לשמור על ערך הכסף, ואילו הריבית נועדה לפצות על אבדן האפשרות לעשות שימוש בכסף.
לכן, אם סבר בית משפט קמא שהמשיבה זכאית לביצוע תשלום הסכום הפסוק רק לאחר הגשת אישור אי הגשת תביעה, היה מקום להורות שהחיוב בריבית על הסכום הפסוק יחל ממועד המצאת אישור אי-הגשת התביעה, כפי שבית משפט קמא אכן קבע.

ואולם, אין הצדקה לשלול את הפרשי ההצמדה למדד שנועדו רק לשמור על ערך הכסף, הואיל ואין סיבה לגרוע מן המשיבה את ערך השווי הכספי של הטרקטור רק משום שלא המציאה אישור אי-הגשת תביעה. פסיקת הפרשי ההצמדה איננה בבחינת רווח אלא שמירה על ערכו הכספי של הטרקטור, זאת במובחן משלילת הריבית. כל עוד לא הומצא אישור אי-הגשת התביעה לא היתה המשיבה זכאית לקבל לרשותה את כספי הפיצוי בגין גניבת הטרקטור, ולכן גם לא היה מקום לפסוק תשלומי ריבית לזכותה.

כ"ד. מעיון בתיק המוצגים של בית המשפט קמא עולה ששווי הטרקטור, בסך 458,875 ₪, שקבעה כב' השופטת קמא בעמ' 21 סיפא של פסק הדין הינו שוויו של הטרקטור החליפי שרכשה המשיבה לפי חשבונית מיום 12.11.97 בהתאם לנספח י"ב בתצהיר העדות הראשית של מר סמיר דאוד (סעיף 22 (ב) בתצהיר מר סמיר דאוד).

נראה לנו איפוא שראוי לקבל חלקית את ערעור המשיבה ולהורות שהסכום של 458,875 ₪ ישא הפרשי הצמדה למדד בלבד (בלי ריבית) מיום 12.11.97 עד לתשלום בפועל , והחל ממועד אישור אי הגשת התביעה (12.8.2004) תתווסף גם ריבית כדין, עד לתשלום בפועל.

באשר ל-32,000 ₪ הוצאות עבור חקירה: סכום זה, ישא הפרשי הצמדה למדד בלבד (בלי ריבית) לפי מועדי החשבוניות שבנספח י"ג לתצהיר העדות הראשית של מר סמיר דאוד, כדלקמן:
20,271 ₪ מיום 2.3.97.
4,972 ₪ מיום 21.5.97.
היתרה, עד לסכום של 32,000 ₪, תשא הפרשי הצמדה למדד מיום 28.10.97, וכל זאת, עד לביצוע התשלום בפועל.
החל ממועד אישור אי-הגשת התביעה (12.8.2004) תתווסף לסכומים הנ"ל ריבית כדין, עד לתשלום בפועל.

לענין שיעור שכ"ט עו"ד מלינה המשיבה בערעורה על מיעוט הסכום, אך לא ראינו הצדקה להתערב בענין זה המצוי בשיקול דעתה של כב' השופטת קמא,ואיננו סבורים שנפל בו פגם המחייב התערבותנו.

כ"ה. לסיכום הדברים:
בשים לב לכל המפורט לעיל מסקנתנו היא שיש לדחות הן את ערעורם של המערערים ב-ע"א 2763/04 והן את ערעורה של המשיבה ב-ע"א 3109/04, פרט לשינוי ההוראה באשר למועד תחילת חיוב המערערים בהפרשי הצמדה למדד לפי המפורט לעיל בפיסקה כ"ד של פסק הדין.
אין צו להוצאות בערכאת הערעור. (שני הצדדים ויתרו הדדית על חובת הפקדת פקדון).

ניתן היום י"ד בתמוז, תשס"ה (21 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ שני הצדדים בדאר רשום ואישור מסירה.

י' גריל
, שופט
[אב"ד]

ר. חפרי-וינוגרדוב
, שופטת

ע. גרשון
, שופט
002763/04עא 051 רחל ס.








עא בית משפט מחוזי 2763/04 אבו דולה פדל,אבו דולה יהודה ,אבו דולה אמיר ואח' נ' נאסר מחזור חב' ישראלית בע"מ (פורסם ב-ֽ 21/07/2005)