פסקי דין על ראובן דלגדו
90/18 בשפ 13/02/2018
בשפ 90/18 מדינת ישראל נ' ראובן דלגדו
החלטה בתיק בש"פ 90/18
בבית המשפט העליון
בש"פ 90/18
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט א' שהם
כבוד השופט ג' קרא
המבקשת:
מדינת ישראל
נ
ג
ד
המשיב:
ראובן דלגדו
בקשת רשות ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 2.1.2018 בעמ"ת 64806-12-17 שניתן על ידי כבוד השופטת ח' סלוטקי
בשם המבקשת:
עו"ד נעמי גרנות
; עו"ד תמר פרוש
בשם המשיב:
עו"ד פאולה ברוש
; עו"ד נתנאל לגמי
; עו"ד תמוז אבואלהיג'א
(מטעם הסניגוריה הציבורית)
החלטה
השופט נ' הנדל
:
במסגרת הליך מעצר עד תום ההליכים מוצגות בפני
בית המשפט ראיות לקיומו של סייג אי שפיות הדעת. מהו המשקל שיש לתת לראיות אלה בעת בחינתן של ראיות לכאורה?
א.
רקע וטענות הצדדים
1.
נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות איומים, תקיפה סתם של בן זוג, שימוש פחזני באש או בחומר דליק ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. ברקע – מסכת המיוחסת למשיב, הכוללת איומים לפגיעה גופנית באשתו ובנו, גם באמצעות משור וסכין, תקיפת אשתו, והתזת חומר דליק לעבר בנו תוך גרימת כוויות בידו.
בית משפט השלום בבאר שבע (מ"ת 42006-10-17, כב' השופט
א' ברסלר-גונן
) קבע, לנוכח הסכמת הצדדים, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים וקיימת עילת מעצר. במסגרת בחינת חלופת מעצר נערכה למשיב בדיקה על ידי הפסיכיאטר המחוזי. הפסיכיאטרית קבעה כי בעת ביצוע העבירות היה המשיב שרוי במצב פסיכוטי פעיל, לא ידע להבדיל בין טוב לרע ובין אסור ומותר, וכי לא היה אחראי למעשיו. עוד נקבע כי לנוכח טיפול תרופתי שקיבל המשיב הוא כשיר לעמוד לדין. בחוות דעת פסיכיאטרית משלימה נקבע, בין היתר, כי המשיב נבדק בסמוך לביצוע העבירות ונמצא שרוי במצב פסיכוטי מאני, וכי הראה הפרעות קשות במהלך החשיבה. קביעה רלוונטית נוספת בחוות הדעת הייתה כי קיים קשר סיבתי מובהק וברור בין הפסיכוזה ומאפייניה לבין העבירות המיוחסות למשיב.
בית משפט השלום קבע כי חוות דעת פסיכיאטרית הפוטרת מאשמה אינה מביאה לשלילת האפשרות לעצור נאשם עד תום ההליכים, אלא יש להתחשב בה בין מכלול השיקולים הרלוונטיים להליך המעצר. ביתר פירוט נקבע כי יש להעריך את חוות הדעת הפסיכיאטרית באופן לכאורי, ולבחון את אופן השתלבות חוות הדעת ביתר הראיות הלכאוריות שהוצגו. אשר למצבו הנפשי של המשיב, בית משפט השלום קבע כי הנחת הסנגור, לפיה הדברים שמסר המערער ביחס לאשתו הם בגדר מחשבות שווא – אינה מתיישבת עם חלק מחומר הראיות הלכאורי. לכן, אף אם אין זה מן הנמנע שמעשי המשיב נעשו על רקע מחלת נפש – ואפילו כזו שתוביל בסופו של דבר לפטור מאחריות – עדיין אין בשלב זה כרסום משמעותי באחריותו של המשיב למעשיו. לפיכך, ובהיעדר חלופת מעצר הולמת, הורה בית משפט השלום על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, והוסיף והורה על קיום דיון מהיר בהליך הפלילי לנוכח הצורך ללבן את מידת אחריותו הפלילית של המשיב.
בית המשפט המחוזי (עמ"ת 64806-12-17, כב' השופטת
ח' סלוטקי
) קיבל את הערר שהגיש המשיב. נקבע כי חוות הדעת הפסיכיאטריות מכרסמות באופן משמעותי מאוד בחומר הראיות, באופן המעורר ספק רב בדבר סיכוי סביר להרשעה. נקודה זו הובילה לשחרור המשיב לחלופת מעצר, בדמות מעצר בית מוחלט בבית בניו עד תום ההליכים. עוד נקבע כי המשיב יהיה נתון בצו מרפאתי כפוי כדי לוודא את המשך קבלת הטיפול התרופתי. מכאן הבקשה למתן רשות ערר שלפנינו, בה משיגה המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי.
חברי, השופט
א' שהם
עיכב את החלטת השחרור של בית המשפט המחוזי, קיים דיון, ולאחר שמיעת דברי הצדדים ולאורם העביר את העניין למותב תלתא. עמדות הצדדים נפרשו בנימוקים שהוגשו לעיוננו מטעם המדינה, בטיעוני הצדדים בדיונים שנערכו בפני
חברי בדן יחיד ובפני
ההרכב, ובסיכומים בכתב שאת הגשתם אפשרנו בסוף הדיון שנערך.
2.
טענות המדינה מתחלקות לרובד עקרוני ולרובד קונקרטי.
ברובד העקרוני
נטען כי יש לנתח את סוגיית המעצר באופן שונה מזה שנערך בערכאה קמא. לשיטת המדינה, מצבו הנפשי הלכאורי של נאשם בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו אינו צריך לזכות לכל משקל במסגרת הערכת הראיות לכאורה, אלא רק במסגרת בחינת קיומה של עילת מעצר. לפי קו זה, במסגרת בחינת הראיות לכאורה יש לבחון רק את התשתית העובדתית הנוגעת לעצם ביצוע מעשה העבירה בידי הנאשם.
העמדה המורכבת של המדינה, כפי שהוצגה בכתובים ונטענה על ידי באת כוחה, עו"ד גרנות, היא זו: ההשקפה כי אין להביא בחשבון הראיות לכאורה גם ראיות לעניין היותו של הנאשם חולה נפש בעת ביצוע העבירות נתמכת משלושה כיוונים שונים.
הכיוון הראשון
הוא
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (
חוק המעצרים
).
המדינה גורסת כי קיומן של ראיות לכאורה משמש בסיס לעילות המעצר שעשויות להצדיק מעצר עד תום ההליכים, כגון מסוכנות, שכן על פי רוב קיים "מתאם" בין התשתית הלכאורית להוכחת האשמה לבין קיומן של עילות המעצר.
כך הוא באופן רגיל, אך שונה המצב כאשר עסקינן בראיות לקיומו של סייג אי שפיות הדעת. במקרה כזה אין את המתאם הרגיל שניתן למצוא בין עוצמת הראיות לכאורה ועוצמתה של עילת המעצר. לכן כאשר מדובר בסייג אי שפיות הדעת, הראיות לכאורה צריכות להיות ביחס לקשר של הנאשם לביצוע העבירה, מבלי להביא בחשבון את שאלת האפשרות שיזוכה מחמת אי שפיות הדעת.
הכיוון השני
הוא חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (
חוק הטיפול
) ותכליותיו. הטענה כאן היא כי חוק הטיפול מביא בחשבון גם את הערך של טיפול בנאשם החולה והגנה עליו מפני עצמו, וכי שחרור הנאשם ממעצר לנוכח מחלה ממנה סבל בעת ביצוע העבירה יותיר את בית המשפט ללא כלים הולמים בדין להורות על טיפול כפוי לו עלול הנאשם להזדקק.
הכיוון השלישי
הוא תוצאות ההליך הפלילי, המבחין בין זיכוי של נאשם "רגיל", שאין אחריו כלום, לבין זיכוי מחמת אי שפיות הדעת – שיכול להיות מלווה גם בצו לאשפוז כפוי או טיפול מרפאתי כפוי (ראו סעיף 15(ב) לחוק הטיפול). המחוקק בחר אפוא להבחין בין זיכוי של נאשם חולה נפש לזיכוי של נאשם רגיל, תוך קביעה כי הגם שיש לזכות נאשם חולה נפש – עדיין יש משמעות לניהול ההליך הפלילי, על כל המשתמע מכך.
הסנגוריה מתנגדת לטיעונים אלה. באי כוחה, עו"ד ברוש ועו"ד לגאמי, מציגים קו לפיו הצורך בראיות לכאורה אינו תלוי בקיומה של עילת מעצר, וכי בהעדר סיכוי להרשיע את הנאשם על פי הראיות לכאורה – ולו מחמת אי שפיות הדעת – לא ניתן לעצור את הנאשם, יהא זה נאשם "רגיל" או נאשם חולה נפש. מסקנה זו מבוססת על לשון סעיף 21(ב) לחוק המעצרים, הדורש "ראיות לכאורה להוכחת ה
אשמה
", ועל התפיסה לפיה זיכויו של הנאשם חולה הנפש שקול מבחינת האשמה שבה הוא נושא לכל זיכוי אחר. לפי קו זה אין להבחין בין נאשם חולה נפש לכל נאשם אחר בהקשר של מעצר עד תום ההליכים. בהעדר סיכוי להרשעה אין להורות על מעצר.
ברובד הקונקרטי
טענת המדינה היא כי בית המשפט המחוזי התעלם כמעט כליל מן המסוכנות הרבה הטמונה במשיב, כפי שעולה ממעשיו, מתסקיר שירות המבחן בעניינו וממצבו הנפשי. טענה נוספת במישור הקונקרטי, שהורחבה בעיקר בהליכים קמא והובאה בתמצית בטיעוני המדינה לפנינו, היא כי במקרה הנוכחי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב חרף חוות הדעת הפסיכיאטריות שניתנו בעניינו. מנגד סבורה הסנגוריה כי החלופה שנמצאה למשיב מאיינת את מסוכנותו, על רקע חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוצגו, וכי גם אם ניתן לשנות מעט את התנאים המדויקים של החלופה האמורה – אין כל בסיס להורות על מעצר עד תום ההליכים בנסיבות העניין.
ב. דיון
3.
לנוכח הרובד העקרוני העולה מטיעוני הצדדים, הסוגיות הכלליות והנוגעות למשיב עצמו, והעדר קביעה על ידי מותב שלושה בשאלות המשפטיות שהתעוררו – סבורני כי קיימת הצדקה
להעניק
רשות ערר ולדון בכתב הבקשה כבכתב ערר. בהתאם לכך נפתח את הדיון ברובד העקרוני. ככלל, כשמדובר בסוגיה מורכבת, כפי שכאן, נכון לחזור למושכלות יסוד. נתרכז בשניים.
המושכל הראשון
, סעיף 21 לחוק המעצרים, שכותרתו "מעצר לאחר הגשת כתב אישום":
"(א)
הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפני
ו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, ובכלל זה על מעצרו בפיקוח אלקטרוני, אם נתקיים אחד מאלה:
(1) בית המשפט סבור, על סמך חומר שהוגש לו, כי נתקיים אחד מאלה:
(א) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;
(ב) קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה...
(ב)
בית המשפט לא יתן צו מעצר לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולענין סעיף קטן (א)(1), לא יצווה בית המשפט כאמור, אלא אם כן נתקיימו גם אלה:
(1) לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה..."
הסעיף כולל שלושה תנאים בטרם ייעצר נאשם עד לסיום ההליכים. הראשון – קיומה של עילת מעצר (ס"ק א(1)(א)). עילת המעצר המרכזית היא מסוכנות, ואף יש עבירות
היוצרות חזקת מסוכנות (ראו ס"ק א(1)(ג)
). התנאי השני הוא קיום ראיות לכאורה להוכחת האשמה (ס"ק ב). בהעדר ראיות כאלה אין ליתן צו מעצר. התנאי השלישי הוא אי-קיומה של חלופה (ס"ק ב(1)). דהיינו, על אף קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אין אפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת, שפוגעת פחות בחירות הנאשם. כמובן, על בית המשפט לערוך סדר בבחינת המקרה הקונקרטי. כל תנאי דורש בחינה עצמאית: היסוד הראייתי, יסוד העילה ויסוד החלופה.
המושכל השני
הוא
כי המבחן המשפטי שנקבע בפסיקה, בהרכב מורחב, לשם בחינת ראיות לכאורה, הוא "סיכוי סביר להרשעה" (בש"פ 8087/95
שלמה זאדה נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(2) 133 (1996) (
עניין
זאדה
)). הדרישה הראייתית נגזרת ממצב אנומלי אך הכרחי: אף על פי שעומדת לנאשם שטרם הורשע חזקת חפות – האינטרס הציבורי דורש לעיתים מעצר עד לסיום הליכי המשפט. כמובן שהרף של סיכוי סביר להרשעה נופל מהדרישה להוכחה מעל לספק סביר, אך מדובר בכלי חיוני, מעשית וערכית, המשמש את שופט המעצרים.
וממושכלות יסוד למלאכת ההכרעה.
ג. ראיות לכאורה – להוכחת מה
?
4.
השאלה העקרונית שהוצבה לפתחנו היא, כאמור, האם במסגרת בחינתן של ראיות לכאורה בשלב המעצר יש להביא בחשבון גם ראיות המלמדות כי הנאשם יזוכה מחמת אי שפיות הדעת. דעתי היא כי בדומה לעמדת הסנגוריה ובניגוד לעמדת המדינה – יש לבחון במסגרת הראיות לכאורה הן את הראיות במישור המעשה והן את הראיות במישור העושה. יחד עם זאת – וכאן דומה עמדתי לעמדת המדינה – אין פירוש הדבר שחוות דעת פסיכיאטרית התומכת בזיכוי הנאשם מחמת אי שפיות הדעת תוביל בהכרח לשחרורו של נאשם מסוכן. עמדתי מכירה בהעדר אשמה מוסרית של הנאשם חולה הנפש, לצד הכרה בהליך המתנהל בעניינו, בתור שכזה. מן הצד האחד יש להעניק משקל לראיות במישור העושה. מן הצד השני מופנה המבט אל ייחודיותו של סייג אי שפיות הדעת, שלגביו נחקק "מסלול פלילי" מיוחד בחוק הטיפול. עמדה זו נשענת על שלוש רגליים – הדין ביחס למעצר עד לסיום ההליכים ולסייג אי שפיות הדעת, הפסיקה לגבי הליכי מעצר של נאשמים חולי נפש, והפסיקה העוסקת בראיות לכאורה. נפנה לבחון כל אחת מן הרגליים כסדרן.
הדין לגבי מעצר עד לסיום ההליכים וסייג אי שפיות הדעת
. תחילה נציג בקצרה את הדין לגבי מעצר עד לסיום ההליכים, ולאחר מכן נביא את הפסיקה העוסקת בנאשמים חולי נפש. כאמור, אחד משלושת התנאים למעצר נאשם לאחר הגשת כתב האישום הוא ראיות לכאורה. סעיף 21(ב) קובע כי אין ליתן צו מעצר "אלא אם כן נוכח [
בית המשפט
], לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה". ודוק, הראיות הנדרשות הן להוכחת "אשמה". האשמה פנים רבות לה בהליך הפלילי. מונח זה אינו עשוי מקשה אחת ופירושו יכול להשתנות מחוק לחוק. זהו כלל פרשנות מוכר ומושרש בשיטתנו המשפטית (אהרן ברק
פרשנות החקיקה
כרך שני 308-306 (התשנ"ג)
). יחד עם זאת, לכל אותן משמעויות קיים גרעין משותף: אשמה היא, בסופו של דבר כמו בתחילתו – אשמה. לא ניתן לרוקן את המונח מתוכן. המונח "אשמה" על נגזרותיו השונות – כגון "אישום" או "אשם" – אינו כולל רק נסיבות אובייקטיביות. הוא מקיף גם, ואולי בעיקר, את המצב הנפשי שבו פעל האדם. לא רק מישור המעשה, אלא גם מישור העושה. כפי שנראה כעת, הפסיקה הייתה ערה לכך גם בהקשרים של נאשמים חולי נפש.
היבט אחר של הדין הוא הסייגים לאחריות הפלילית הקבועים בפרק ה'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. אחד מהם הוא הסייג של "אי שפיות הדעת". הפסיקה התייחסה לעמדה הכללית לגבי נאשמים חולי נפש. ברע"פ 2675/13
מדינת ישראל
נ' וחנון
(03.02.2015) (
עניין וחנון
) נדונה, בין היתר, השאלה מה דינו של נאשם שהוכח בעניינו הסייג של אי שפיות הדעת. עמדה מקובלת בפסיקה עד לעניין זה הייתה כי נאשם כזה אינו זכאי ואינו מורשע, אלא "לאו בר עונשין" (ע"פ 2947/00
מאיר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(4) 636 (2002)). בעניין
וחנון
נקבע כי המונח "לאו בר עונשין" לבדו, שמלמד כביכול על כתם מוסרי שעודנו דבק בנאשם חולה הנפש, אינו ראוי. בתוצאה כזו המשפט אינו מכריע בשאלת האחריות. לפיכך נקבע כי דינו של נאשם כזה הוא זיכוי על פי הסייג של אי שפיות הדעת. עמדה כזו נגזרת, בין היתר, מניתוח משפטי ומוסרי. מבחינה משפטית הדין אינו מבחין בין אי-אחריותו הפלילית של נאשם חולה נפש לאי-אחריותו הפלילית של נאשם אחר שלו עומד סייג לאחריות, כגון קטין או אדם חסר שליטה. מבחינה מוסרית הנאשם החולה אינו בעל מחשבה פסולה המצדיקה הטלת אחריות. הטלת האחריות המוסרית אינה ממוקדת רק במעשה ומתעלמת מהעושה. הדרישה בפלילים היא גם ל-
mens rea
, ולא רק ל-
actus reus
. הנה כי כן, מידת אשמתו של אדם תלויה גם בשפיות דעתו בעת ביצוע העבירה. אין לקבל עמדה לפיה ראיות לכך שאדם פעל בעודו בלתי שפוי – אינן בגדר ראיות הקשורות לאשמתו של אותו אדם.
5.
הפסיקה בעניינם של נאשמים חולים
. הפסיקה הכירה בכך ש"ראיות לכאורה" במסגרת הליך המעצר עד תום ההליכים – משמען גם ביצוע מעשה יחד עם הכוונה הנדרשת. בפסיקת מספר שופטים בבית זה נקבע, בדן יחיד, כי יש לשקלל במסגרת בחינת הראיות לכאורה גם ראיות התומכות באפשרות של זיכוי מחמת אי שפיות
(ראו למשל בש"פ 4706/12
פלוני נ' מדינת ישראל
(21.06.2012), מפי השופט
צ' זילברטל
; בש"פ 9191/17
עבדאללה נ' מדינת ישראל
(14.12.2017), מפי השופט
ע' פוגלמן
).
הראיות הללו קשורות בטבורן לשאלת סיכויי ההרשעה, ולא ניתן להעריך את אשמתו של הנאשם כאילו אינן:
"בית המשפט הוא הקובע אם הנאשם היה בלתי שפוי בעת ביצוע המעשה או לא כשיר לעמוד לדין...
כפי שכבר נפסק, אם קיימים נתונים בעלי משקל (ולו לכאורי) שמטים את הכף לעבר המסקנה שסיכויי הנאשם שלא להיות מורשע אינם מבוטלים, לא ניתן להתעלם מהם. כלומר, חוות הדעת [
הפסיכיאטרית
]
אינה מאיינת את יתר הראיות הלכאוריות, אך היא יכולה להוביל לפיחות בעצמתן" (
בבש"פ 6002/14
פלונית נ' מדינת ישראל
, פסקה 11
(11.9.2014)).
כפי שנראה להלן, לקביעה זו קיים סייג מסוים, שעניינו המסקנה שיש להסיק מהראיות לכך שהעבירה בוצעה תוך אי שפיות הדעת. אך העיקר כעת הוא בכך שראיות אלה בעלות משקל ומשמעות הן. בית המשפט אינו רשאי להתעלם מהן ולהתייחס במישור הראיות לכאורה אל נאשם חולה נפש כאל כל נאשם אחר. דהיינו, המצב הנפשי של הנאשם אינו מחוץ לבחינת הראיות לכאורה של האשמה, אלא חלק ממנה.
6.
הפסיקה לגבי ראיות לכאורה
. כפי שהוזכר, בעניין
זאדה
נקבע המבחן המשפטי של "סיכוי סביר להרשעה". מבחן זה נגזר מהערכים שהמעצר עד לסיום ההליכים נועד להגשים ומן הערכים שבהם הוא פוגע. האיזון הוא בין הבטחת קיומו התקין של ההליך הפלילי ושמירה על שלום הציבור, ובין חירותו של הנאשם:
"לעתים עולה מהחומר המוצג לשופט, כי קיים יסוד סביר לחשש כי שחרור הנאשם יביא לשיבוש הליכי המשפט או שהנאשם יימלט מן הדין, או שהנאשם ימשיך בביצוע עבירות בהיותו משוחרר ובכך יסכן את שלום הציבור. חברה דמוקרטית רשאית להגן על עצמה כנגד פגיעה בתקינותו של ההליך הפלילי וכנגד הסיכון של פגיעה בשלום הציבור. קיומו התקין של ההליך הפלילי הוא מרכזי לקיומה התקין של חברה דמוקרטית. שמירה על שלום הציבור היא חיונית לקיומה של חברה...
שמירה על קיומו התקין של ההליך הפלילי והבטחת
שלום
הציבור פוגעות, מטבע הדברים, בחירותו של הנאשם... חירותו של הנאשם היא הערך המרכזי שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מגן עליו, אשר המעצר עד תום ההליכים
פוגע בו. פגיעה זו בחירות היא חמורה ביותר, שכן הנאשם הוא בחזקת זכאי. פגיעה זו קשה במיוחד בישראל, וזאת בשל התקופה הארוכה יחסית שבה שוהים
עצורים במעצר עד שמסתיים משפטם. הוסף על כך את תנאי המעצר הקשים - אשר ברגיל עולים הם בחומרתם על תנאי המאסר - ותמצא עד כמה קשה פגיעתו של המעצר עד תום ההליכים בחרותו של הנאשם" (עניין
זאדה
, עמוד 140).
הפגיעה בחירותו של הנאשם חרף חזקת החפות נובעת אפוא מההליך הפלילי המתנהל נגדו. ניתן לומר כי המעצר עד תום ההליכים צופה את פני ההליך העיקרי ונועד, בין היתר, לשרת את סופו. הליך המעצר מכוח חוק המעצרים יונק את הצדקתו הנורמטיבית מן ההצדקה של ההליך העיקרי. באופן זה אפשר להסביר את עילת המעצר של חשש מהימלטות או שיבוש הליכי המשפט – עילה נפרדת מעילת המסוכנות. מכאן נגזרת גם הדרישה להציג ראיות לכאורה להוכחת האשמה. אם ההליך אינו צפוי לעשות פרי בדרגת הסתברות זו – המעצר מכוח חוק המעצרים אינו יכול להישאר על כנו, חרף קיומה של עילת מעצר.
הלכת
זאדה
אינה רק הנחיה משפטית. השלכותיה מעשיות – ואף מעשיות מאוד. השפעתה הישירה היא אופן בחינתן של בקשות למעצר עד תום ההליכים. מעצר זה אינו בבחינת ענישה מקדימה:
"במדינה דמוקרטית, אשר הציבה בראש חוקתה את הצו כי 'זכויות היסוד של האדם בישראל
מושתתות על ההכרה בערך האדם בקדושת חייו ובהיותו בן חורין' (סעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו),
מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג. כך לגבי כל מקרה של שלילת חירות וחופש ללא משפט והרשעה... אינו תחליף לעונש ואינו מקדמה על חשבון עונש. הנאשם הוא בחזקת זכאי, וזכותו להלך חופשי. רק במקרים מיוחדים ניתן במדינה דמוקרטית שוחרת חופש להצדיק מעצר עד תום ההליכים" (
דנ"פ 2316/95
גנימאת נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט
(4) 589, 649 (1995)).
ואם כך הוא ביחס להרשעה – על אחת כמה וכמה שהמעצר עד תום ההליכים אינו צריך להיות מקדמה על חשבון זיכוי. להפך, מדובר בתוצאה שאינה משתלבת עם גזר הדין. זיכוי זה יכול שיהא מסיבות הנעוצות במעשה, אך יכול הוא להיות נעוץ בעושה, לרבות זיכוי בגלל אי שפיות. במצב כזה הישיבה במעצר מעוררת קשיים. ולאחר שאמרנו כל זאת נוסיף כי זהו חלק מרכזי של התמונה – אך לא כולה. עדיין יש לבצע התאמות לעניין סוגיית אי שפיות הדעת. ובכך נעסוק כעת.
ד. מעצרו של נאשם חולה נפש
7.
אמרנו כי בעת בחינת הראיות לכאורה על בית המשפט להתחשב גם בראיות במישור ה"עושה". אך כאן הקושי. הרי הצידוק למעצר אדם שנהנה מחזקת החפות – אך קיימות נגדו ראיות לכאורה לביצוע עבירה חמורה, ושאינו סובל כלל ממחלת נפש – הוא ההגנה על הציבור עד לבירור אשמתו. ומה בדבר ההגנה על הציבור מפני נאשם שביצע, לכאורה, מעשה חמור, אלא שלכאורה "נהנה" הוא מסייג אי שפיות הדעת? ומה עם חוות דעת פסיכיאטרית שבד בבד עם הקביעה שהנאשם אינו אחראי למעשיו בשל מחלת נפש, קובעת כי שחרורו עלול לסכן את שלום הציבור?
החוק העניק פתרון. ההסדר הקבוע בחוק המעצרים שם דגש במסוכנותו של נאשם, לרבות נאשם שהיה חולה נפש בעת ביצוע העבירה. אמנם יש לשקול את האפשרות לזיכוי מחמת אי שפיות הדעת במסגרת בחינת הראיות לכאורה, אך אין להתעלם בגדרי הליך המעצר מכך שאין המדובר בזיכוי רגיל. זיכוי כזה מכיר במסוכנות האפשרית הנשקפת מצד הנאשם, ובקיומו של "מסלול פלילי" שבו ניתן לקבוע הוראות טיפוליות ומניעתיות שונות. מזיכוי זה נגזר גם אופי הליך המעצר בעניינו של נאשם שביצע את העבירה בהיותו חולה נפש: לא בהכרח שחרור מוחלט, אלא איון המסוכנות הנובעת ממחלת הנפש. כפי שנאמר, הליך המעצר עד לסיום ההליכים משרת את סופו של ההליך העיקרי וצופה את תכליתו. אבהיר את דבריי.
חוק הטיפול קובע כי אף על פי שנאשם חולה נפש יזוכה במסגרת ההליך הפלילי – יוכל בית המשפט להורות על אשפוז או טיפול מרפאתי (סעיף 15(ב) לחוק הטיפול). לאמור, בשונה מזיכוי רגיל – הזיכוי מחמת אי שפיות אינו מסיים את ההליך הפלילי. עדיין יכולות להיות תוצאות להליך, שנועדו להגשים תכלית חברתית ולשרת גם את האינטרס הציבורי. הזיכוי של נאשם שנקבע לגביו כי הוא חולה נפש אינו בגדר סוף פסוק. תחת תוצאה של אשמה מוסרית – שהעדרה מורה על זיכוי הנאשם – מושגת תוצאה טיפולית-מניעתית. כך ביחס להליך העיקרי. ומה בנוגע להליך המעצר?
בהעדר ראיות לכאורה נגד נאשם שאינו סובל ממחלת נפש אין צידוק לעצרו עד לסיום ההליכים. המעצר במקרה כזה אינו צופה את פני ההליך ואינו משרת את סופו. שונה הוא המצב ביחס לנאשם שהראיות לכאורה תומכות בכך שהיה חולה נפש בעת ביצוע המעשים. גם במקרה כזה אין סיכוי סביר להרשעה ולהטלת עונש מאסר. אך ההליך עצמו עדיין מתנהל לשם תכלית חשובה. עדיין יכול להיות סיכוי סביר – בכפוף לנסיבות המקרה ולראיות לכך שהנאשם עדיין חולה או מסוכן – לכך שיוטל על הנאשם אשפוז בכפיה או צו לטיפול מרפאתי. אם כן, ומכיוון שהליך המעצר נועד לשרת את ההליך העיקרי, עדיין עשויה להיות הצדקה להורות על מעצר הנאשם בצורה שמשרתת את ההליך הפלילי, אף כי כאמור לעיל – אין להתעלם מההסתברות לזיכוי. אפשרות זו באה לידי ביטוי הן באופן ביצוע המעצר (בבית חולים או באגף פסיכיאטרי, ככל שהדבר נדרש) והן במידת הנכונות להסתפק בחלופת מעצר. ככל שהסיכוי שההליך יסתיים בזיכוי גבוה יותר, כך יש להימנע, במידת האפשר, ממעצר "רגיל" של נאשם שיש עילה למעצרו. החלופות שלהן יש להעניק את המשקל הרב ביותר הן מעצר בתנאי אשפוז, ככל שנדרש אשפוז, או חלופת מעצר שתאיין את המסוכנות, אם אין צורך באשפוז. כמובן, ניתן להתנות חלופה כזו בתנאים שונים, וביניהם מתן טיפול תרופתי במקרה שבו חסרון המסוכנות תלוי בנטילת תרופות. אך אין לשלול גם מצבים שבהם לא יהיה מנוס מלעצור נאשם שאינו זקוק לאשפוז, ולו כשלב ביניים עד למציאת חלופה הולמת.
הסדר זה מביא לידי ביטוי את המורכבות של ההליך הפלילי נגד מי שהיה חולה נפש בעת ביצוע העבירה. מן הצד האחד יש להימנע ככל האפשר ממעצר "רגיל" של נאשם, שאינו צפוי לסנקציה פלילית בתום ההליך. מן הצד השני ביצוע עבירה מתוך מחלה אינו חסר נפקות. חוק הטיפול אינו כולל רק מסלול מינהלי-אזרחי אלא גם מסלול פלילי (בש"פ 2305/00
פלוני נ' מדינת ישראל
, פ''ד נד(4) 289
, 312-306 (
29.8.2000) (להלן: עניין
פלוני
), מפי השופט
מ' חשין
). ולהשקפתי יש לדייק – מסלול במסגרת ההליך הפלילי. הדגש הוא במסוכנותו של אדם שמחלתו גרמה לו לבצע עבירה פלילית. יש צורך להגן על הציבור מפניו, אף אם אין לזקוף לחובתו אשם מוסרי. הליך המעצר נועד לשרת תכלית זו, תוך מתן כלים מתאימים לבית המשפט. אין לקבל את הטענה שהליכי המעצר אינם נוגעים לנאשם מסוכן שמתנהל נגדו הליך פלילי – ואפילו ברור שההליך הפלילי יסתיים בזיכוי מחמת הסייג של אי שפיות הדעת. ההליך העיקרי הוא שמעניק להליך המעצר את כוחו. זהו צד אחד של המטבע. הצד השני הוא שכוח זה מעוצב בהתאם להליך הפלילי הצפוי, לרבות מתן משקל לשאלת הסיכוי שהנאשם יזוכה מחמת סייג אי שפיות הדעת.
8.
האמור עולה מהחוק ומהפסיקה. סעיף 21 לחוק המעצרים עוסק במצב שבו "הוגש כתב אישום". אחד התנאים למעצר במקרה כזה הוא קיום "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" – האשמה שבה עוסק כתב האישום. אמרנו כבר כי המונח "אשמה" הוא בעל מספר פנים, ויש לפרשו בהתאם למקומו והקשרו. עוד אמרנו כי למי שביצע עבירה עקב מחלה שפגעה ברוחו אין אשמה מוסרית. אך הדיבר "הוכחת האשמה" אינו מכוון רק לקיום אשמה מוסרית, אלא גם לאשמה הנובעת מכתב האישום. לאמור, השאלה היא האם יש די ראיות לכך שכתב האישום יעשה פרי. במקרה של נאשם חולה נפש הפרי אינו הרשעה, אלא צו לטיפול מרפאתי או אשפוז. פרשנות זו עולה מסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982
(
חסד"פ
). כותרת הסעיף היא
"נאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין", והוא מורה כך:
"(א) קבע בית המשפט... שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את
אשמתו
של הנאשם, יברר בית המשפט את ה
אשמה
...".
(ב) מצא בית המשפט בתום בירור ה
אשמה
, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם
אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין
- יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור ה
אשמה
" (ההדגשות אינן במקור).
יוער כי השאלה האם נאשם שביצע את מעשה העבירה בהיותו חולה נפש זכאי לדרוש את בירור אשמתו, בדומה לחברו שאינו כשיר לעמוד לדין, נותרה בפסיקת בית משפט זה לעת מצוא (עניין
וחנון
, פסקאות 9-7, תוך התחשבות בתיקון מספר 9 לחוק הטיפול, שנכנס מאז לתוקף). מכל מקום, סעיף 170 מזכיר גם נאשם שהיה חולה נפש בעת ביצוע העבירה, ומבחין בין כמה סוגים של "אשמה" או "אשם". ה"אשמה" שבירורה מתאפשר לפי הסעיף אינה בהכרח אשמה מוסרית. החוק מכיר באפשרות לברר אשמה כעניין חשוב בפני
עצמו גם כשאין אפשרות להטיל אשמה "מוסרית", שכן הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, ואולי אף במקרה שבו מדובר בנאשם חולה נפש. במקרה כזה מדובר באשמה במובן שונה מהמובן המוסרי. ס"ק ב מכיר ב"היעדר אשמה" או "היעדר אשם" במובן של אי-ביצוע מעשה העבירה, במובן של ביצוע מעשה העבירה ללא אשם לנוכח מחלת נפש, או במובן של ביצוע מעשה העבירה ללא אשם מסיבה אחרת. הדברים לא הובאו כדי ללמד ישירות מהו פירוש המונח "אשמה" בסעיף 21 לחוק המעצרים, שכן כאמור – חוק חוק ותכליתו. אחת מתכליות חוק המעצרים היא לשרת את ההליך העיקרי, ולכן בהקשר זה ה"אשמה" אינה מתמצית באשמתו המוסרית של הנאשם, והיא כוללת לצד הרכיב של האשמה המוסרית גם את הצורך לאיין את מסוכנותו של נאשם, עד לסיומו של ההליך הצפוי להסתיים במתן צו אשפוז או טיפול מרפאתי.
9.
קו דומה נפסק זה מכבר בהרכב של בית משפט זה. בעניין
פלוני
נדונה השאלה האם ניתן להגיש כתב אישום נגד מי שברור ומוסכם כי לא היה שפוי בדעתו בעת ביצוע העבירה. הגשת כתב אישום נעשית מכוח סעיף 62 לחסד"פ, הקובע כי יש להעמיד לדין אם "חומר החקירה [
מראה
] שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני". בדומה למבחן הסיכוי הסביר להרשעה בהקשר של ראיות לכאורה, גם המבחן שנקבע לשם בחינת "ראיות מספיקות לאישום" הוא מבחן של "אפשרות סבירה להרשעה" (
בג"ץ 2534/97
יהב נ' פרקליטת המדינה
, פ''ד נא(3) 1 (1997)). בית המשפט קבע בעניין
פלוני
כי יש לפרש את המבחן של אפשרות סבירה להרשעה ואת המילים "ראיות מספיקות לאישום" כמכוונים לשאלה האם הנאשם ביצע את מעשה העבירה, ולא לשאלה האם ניתן להרשיעו – כך גם כאשר אין מחלוקת שלא ניתן יהיה להרשיעו מחמת אי שפיות הדעת, ו
בכפוף לשיקול של העניין לציבור. צא ולמד כי מבחן הסיכוי הסביר להרשעה והמונחים "אישום" ו"אשמה" לעולם מתפרשים לפי הקשרם ומקומם. ביחס להעמדה לדין יש שתי אפשרויות – הגשתו של כתב אישום או אי-הגשתו. שם יש לפרש את המונח "אישום" כפוטנציאל לקבוע את ביצוע מעשה העבירה, שאם לא כן נמצאת מרוקן את "מסלול ההליך הפלילי" שבחוק הטיפול מתוכנו במידה רבה. בענייננו, העוסק בסוגיית המעצר עד לתום ההליכים, קיימות לפחות שלוש אפשרויות מבחינה תיאורטית: שחרור הנאשם באופן אוטומטי, כעמדת הסנגוריה; מעצרו תוך התעלמות מנסיבות העושה, ולמצער נסיבות אלה רק מחזקות את רכיב המסוכנות, כעמדת הפרקליטות; או תוצאה משולבת – אפשרות לעצרו או לשלול את חירותו תוך התחשבות רבה בעובדה שההליך צופה זיכוי מחמת אי שפיות הדעת. שתי האפשרויות הראשונות אינן מקנות למונח "אשמה" את המשמעות הראויה, בהתעלמן מחוסר היכולת להרשיע מחד גיסא, או
מכך שהנאשם שביצע את העבירה עדיין עלול לסכן את הציבור מאידך גיסא.
לסיכום, סבורני כי כאשר אין מחלוקת שהנאשם ביצע את העבירה בהיותו חולה נפש בשעת המעשה באופן הפוטר אותו מאחריות פלילית – ככלל אין לעצרו במעצר "רגיל" גם אם קיימת עילת מעצר בעניינו. הפתרון הראוי הוא מעצר בתנאי אשפוז כאשר מדובר בנאשם חולה נפש, או מציאת חלופה הולמת כאשר הנאשם אינו חולה בעת ההליך, תוך בחינת עילות המעצר הרלוונטיות לגביו. אף על פי כן אין לשלול את האפשרות לעצור נאשם מסוכן, שיתכן שעומד לו סייג אי שפיות הדעת ושאינו זקוק לאשפוז, ככל שלא נמצאה כל חלופה אחרת המסוגלת לתת תרופה למסוכנות הנשקפת ממנו – אף כי בנסיבות כאלה יש לבצע מאמץ מקסימלי למצוא בכל זאת חלופה הולמת. ודוקו, הסייג על שני תנאיו לפי סעיף 34ח. במילים אחרות, בעת בחינת הראיות לכאורה בהליך המעצר יש לשקול גם את הראיות הצופות זיכוי מחמת אי שפיות הדעת. קיום ראיות חזקות משפיע על הנכונות לעצור את הנאשם במעצר "רגיל", ועל הנכונות להסתפק בחלופת מעצר. אך אין בראיות אלה להוביל בהכרח לשחרור נאשם מסוכן, או להשמתו בחלופת מעצר שאינה מאיינת את מסוכנותו. נפנה ליישום הכללים על ענייננו.
ה. מהלכה למעשה
10.
המעשים המיוחסים למשיב נעשו על רקע טענות שהיו לו כלפי אשתו ביחס לאירועים שקרו בעבר. בית משפט השלום קבע כי קיימת בחומר הראיות אחיזה לכך שטענותיו של המשיב כלפי אשתו אינן בגדר "מחשבות שווא". בית משפט השלום הוסיף כי יתכן שלנוכח חוות הדעת הפסיכיאטריות – ייקבע בסופו של דבר בהליך העיקרי כי מעשי העבירה בוצעו גם על רקע מחלה שתפטור את המשיב מאחריות, אך בשלב זה של הדברים לא ניתן לראות בדברים כרסום משמעותי בראיות לכאורה. מנגד סבר בית המשפט המחוזי כי חוות הדעת הפסיכיאטריות מכרסמות במידה משמעותית מאוד בחומר הראיות.
המשותף לשתי הערכאות – עמדתן כי לא ניתן לקבוע, ולו לכאורה, כי המשיב יזוכה מחמת אי שפיות הדעת, וכי לא ניתן בשלב זה לשלול סיכוי סביר להרשעה. גם בית המשפט המחוזי ציין כי "סיכוי ה[
משיב
] שלא להיות מורשע בדינו אינם מבוטלים", וכי "ספק רב בעיניי אם יש סיכוי סביר להרשעתו של העורר ואולם מכיוון ששאלת האחריות נתונה לבחינתו של בית המשפט הדן בתיק העיקרי ונוכח עמדת ה[
מדינה
] החולקת על האמור בחוות הדעת גם בשאלת היות הפסיכוזה מחלת נפש ולא רק בשאלת האחריות הפלילית, אקבע בשלב זה רק כי קיים כרסום משמעותי מאוד בחומר הראיות". יוזכר כי בפסיקת בית משפט זה נקבע כי כאשר סיכויי הנאשם שלא להיות מורשע מחמת אי שפיות הדעת אינם מבוטלים "...חוות הדעת
[
הפסיכיאטרית
]
אינה מאיינת את יתר הראיות הלכאוריות, אך היא יכולה להוביל לפיחות בעצמתן" (
בבש"פ 6002/14
פלונית נ' מדינת ישראל
, פסקה 11
(11.9.2014)). דהיינו ישנן ראיות לכאורה התומכות בתוצאה של הרשעה במקרה זה. לנוכח המחלוקות העובדתיות והמשפטיות אין לשלול את קיומן של ראיות לכאורה, גם אם עוצמתן נמוכה מאוד.
מבלי להביע עמדה מעבר לנדרש לעניין סיכויי ההליך, עמדות ערכאה קמא מקובלות עלי. המדינה עמדה בנטל לגבי קיום ראיות לכאורה במקרה זה לאחריות למעשה. לצד זאת, והדברים אף עולים מהחלטת בית המשפט המחוזי, מסכים אני כי חוות הדעת הפסיכיאטריות מציבות את התיק בעמדה גבולית בהיבט של ראיות לכאורה וסיכוי סביר להרשעה. אף אוסיף כי בשלב הזה, ועל פי החומר שהוגש, אכן קיים קושי בהשגה על הקביעה כי המשיב היה מצוי במצב פסיכוטי בעת ביצוע המעשים, ובמיוחד ככל שאין בכוונת המדינה להציג חוות דעת פסיכיאטרית נגדית. יחד עם זאת, ואף אם בהיבט של "מקבילית הכוחות" עוצמת הראיות לכאורה היא על הצד הנמוך ביותר – עדיין אין להתעלם במצב כזה ממידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב. אין המדובר במצב שבו אין ראיות לכאורה בעוצמה הדרושה, שאז מסוכנות הנאשם הייתה נבדקת מהפריזמה של המסלול בהליך הפלילי שבחוק הטיפול. במקרה כמו זה שלפנינו יש להמשיך ולבחון את מידת המסוכנות, כאשר עוצמתן הגבולית של הראיות לכאורה תבוא לידי ביטוי בתוצאת אותה מקבילית כוחות.
התסקירים בעניינו של המשיב שליליים וחומר הראיות מלמד על המסוכנות הנשקפת ממנו לעת הזאת, לפחות על פני הדברים. בית המשפט המחוזי התמודד עם קושי זה באמצעות הנחה שהתסקיר נערך בעוד המשיב שרוי במצב פסיכוטי, ולכן כבר אינו רלוונטי. הנחה זו אינה יכולה לבסס לבדה את איון המסוכנות או להכשיר את חלופת המעצר שעליה הורה בית המשפט המחוזי, שלא נמצאה מתאימה בתסקיר. דעתי שונה מהנימוקים הבאים: המעשים החמורים שהוכחו לכאורה, הכוללים איום ברצח על אשתו ובנו, בין היתר תוך אחיזה בסכין ובמשור, והתזת חומר דליק לעברו של בנו תוך נסיון להציתו; בתסקיר המעצר השני – ולא הראשון, שאליו התייחס בית המשפט המחוזי – הודגש כי שירות המבחן מצא שהבנים האחרים של המשיב, שהוצעו כמפקחים, אינם מתאימים למלא תפקיד זה. זאת לנוכח חשיפתם לדינמיקה המורכבת בין הוריהם, היותם נתונים ללחץ ולמניפולציות רגשיות מצד המשיב לבחור צד, והעדר יכולת להוות עבור המשיב דמויות סמכותיות ומציבות גבול, על רקע מאפייני אישיותו. אף נשללה האפשרות של פיקוח אלקטרוני בדירתם השכורה בבאר שבע, לנוכח רמת הסיכון הנשקפת מהמשיב. זאת שכן מקום הפיקוח המוצע אינו מרוחק כרצוי מבית אשתו-המתלוננת. לבסוף הודגשו קשיי המשיב לשמור על תנאי הפיקוח לאורך זמן בנסיבות העניין.
המסקנה היא כי החלופה שנקבעה אינה משיגה את מטרת המעצר, לאור מצבו של המשיב היום – ובזה המיקוד. התמונה בכללותה מעלה סימני שאלה חזקים בדבר התאמת משפחת המשיב שנבחרה לפקח עליו, בהינתן הרקע המשפחתי למעשים שבוצעו, ואף כי אין המדובר בבן שהותקף על ידו.
11.
מסקנה אופרטיבית נוספת היא שהשילוב בין עילת המעצר והראיות לכאורה – בראי סיכויי ההרשעה, ולאו דווקא זיכוי ואישפוז, במקרה זה – מצדיק, גם אם בדוחק, את החזרת התיק לבית משפט השלום. בכל הנוגע לכך אחדד שלושה עניינים.
ראשית, חלופת המעצר שהוצגה אינה הולמת את המסוכנות הספציפית הנשקפת מצד המשיב. בנסיבות אלה אין מנוס מכך שבשלב זה ימשיך המשיב לשהות במעצר, בשאיפה לקידום מהיר ככל הניתן של מהלך העניינים, הן בגדרי הליך המעצר הן בגדרי ההליך העיקרי.
שנית, הצדדים לא ביקשו מבית משפט זה להורות על אשפוז המשיב, כנראה בשל חוות הדעת הפסיכיאטריות בעניינו.
שלישית, בנסיבות כה גבוליות יש לשאוף שלא להזדקק כלל למעצר מאחורי סורג ובריח. ראוי לנסות ולמצוא אפוא חלופת מעצר הולמת לאפשרות כזו. הקושי בהכרעה קמא מצוי בחלופה הקונקרטית, שרחוקה מלהשיג את מטרות המעצר. אם יש לתור ככלל אחר חלופה – כך ביתר שאת במקרה שלפנינו. אף ניתן לומר כי יש מקום לבחון חלופה חדשה בגמישות מסוימת, בהתאם לדין. מבלי להביע עמדה, ניתן לשקול גם פתרון במסגרת מוסד, היה ויימצא. אשר לתנאי השחרור – היה ותימצא חלופה, יוזכר כי כללי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי כללו הוראות הנוגעות לטיפול תרופתי. הסנגוריה אף הסכימה לתנאי כזה. אין בהחלטה זו להסתייג מהתוצאה של פיקוח באיזוק אלקטרוני כחלופה למעצר בבית מעצר. דהיינו יש לשאוף לאתר חלופה למעצר מאחורי סורגים.
הייתי מציע אפוא לחבריי להורות כי התיק יוחזר לבית משפט השלום, לשם עריכת תסקיר נוסף ובחינתן של חלופות מעצר נוספות. לאחר הבירור בית משפט השלום ישקול את כל האפשרויות העומדות בפני
ו.
12.
סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדון בבקשה למתן רשות ערר כבכתב ערר, ולקבל את הערר לגופו. החלטת בית המשפט המחוזי – בטלה. המשיב ישהה במעצר עד להחלטה אחרת בהליך המעצר המתנהל בבית משפט השלום. בית משפט השלום ישקול את התאמתן של חלופות מעצר נוספות, גם בהתאם לתסקיר החדש שיוגש בעניינו של המשיב.
ש ו פ ט
השופט א' שהם
:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ג' קרא
:
אני מסכים.
ש ו פ ט
אשר על כן, הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט נ' הנדל
.
ניתנה היום, כ"ח בשבט התשע"ח (13.2.2018).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
18000900_z05.doc
מא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il
בשפ בית המשפט העליון 90/18 מדינת ישראל נ' ראובן דלגדו (פורסם ב-ֽ 13/02/2018)