פסקי דין על איאד חליל | פסקי דין על לב הגליל תחבורה ורכב | פסקי דין על ועדה מקומית לתכנון ולבניה קרית אתא | פסקי דין על מינהל התכנון |

5839/17 רעפ     24/08/2017




תיק 5839/17




גזר דין

הנאשם הורשע בביצוע עקיפה מסוכנת בדרך לא פנויה, עבירה לפי סעיף 47(ד) לצו בדבר התעבורה (יהודה והשומרון) (מס' 1310), התשנ"ב – 1992.

הצדדים הציגו בפני
י הסכמה באשר לרכיבי הקנס והפסילה המותנית. לעניין הפסילה בפועל, ביקשו הצדדים כי אכריע לפי שיקול דעתי. זאת, לאור פסילת החובה בת שלושת החודשים אותה קבע המחוקק בעבירה זו, ועמדת התביעה לפיה אין היא מוסמכת, במסגרת הסדר טיעון, לבקש מבית המשפט לסטות מפסילת זו, שכן שיקול דעת זה נתון לבית המשפט - ולו בלבד.

כידוע, בשנת 1992, ביטל המחוקק את הדין הירדני שהיה בתוקף באיזור, ואת תחיקת הביטחון הקודמת אשר עסקה בתעבורה, והסדיר את דיני התעבורה בצו בדבר התעבורה (יהודה והשומרון) (מס' 1310) (להלן: "הצו"). במקביל, הותקנו באיזור גם תקנות התעבורה (יהודה והשומרון), התשנ"ב – 1992.

עיון מעמיק בצו מעלה, כי הוא מהווה מקבילה כמעט זהה של פקודת התעבורה בישראל, ואף מיספור הסעיפים זהה (ראו גם עד"י 1170/11 אלאטרש נ' התביעה הצבאית).

פקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א – 1961, החלה בישראל, קובעת:
"הורשע אדם –
(1) על עבירה מן המפורטות בתוספת הראשונה;
(2) על עבירה מן המפורטות בתוספת השניה, שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש;
(3) על עבירת תעבורה או על עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש;
דינו – בנוסף לכל עונש אחר – פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים.
אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר.

לעומת זאת, נוסחו של סעיף 38 לצו, אשר חל באיזור ובהתאם לו נידון הנאשם, שונה מעט, והוא קובע כך:
"הורשע אדם –
(1) על עבירה מן המפורטות בתוספת הראשונה;
(2) על עבירה מן המפורטות בתוספת השניה, שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש;
(3) על עבירת תעבורה או על עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר.
דינו – בנוסף לכל עונש אחר – פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא
תפחת משלושה חודשים.
(ההדגשה אינה במקור – ר.ל.מ)

נשאלת השאלה – האם אכן כוונת המחוקק היתה למקם את התיבה המעניקה שיקול דעת לבית המשפט, בסוף סעיף 3 - לפני המילים דינו וגו', ולהקנות שיקול דעת לבית המשפט רק לגבי סעיף 38(3)? או שמא כוונתו היתה למקמו לפניהן, כך ששיקול הדעת מוקנה לבית המשפט לגבי כלל פסילות החובה בנות שלושת החודשים.

לדידי, מיקומה הנוכחי של התיבה הקובעת שיקול דעת לבית המשפט, מהווה למעשה טעות סופר של המחוקק, אשר התכוון ככל הנראה להעניק לבית המשפט סמכות לסטות מפסילת החובה לגבי סעיף 38 כולו, בדומה לקבוע בפקודת התעבורה, שהינה מקבילה כמעט מדויקת של הצו. אנמק את עמדתי;

ראשית; קריאת סעיף 38(3) בנוסחו הנוכחי, מעלה על פניה קושי לשוני, שכן שיקול הדעת לבית המשפט לסטות מפסילת החובה, ממוקם לפני פסילת החובה עצמה. הגיונם של הדברים מחייב לקבוע קודם כל את הדין – פסילת החובה עצמה, ורק בהמשך את החריג לו – שיקול הדעת לסטות מפסילה זו.

שנית; על תכליתו של החוק ניתן ללמוד ממקורות שונים, כדוגמת לשון דבר החקיקה, מיקומו בחוק והשתלבותו בהוראות חקיקתיות אחרות הנוגעות לעניין. בנוסף, ניתן ללמוד על תכליתו של חוק אף מהשוואתו עם ההסדר החוקי שקדם לו, תוך בחינה אילו מהוראותיו של ההסדר הקודם בחר המחוקק לכלול בהסדר החדש, אילו הוראות בחר להשמיט ואילו הוסיף (בג"ץ 9611/00 בעניין נזיה, פורסם בנבו).

עיון בהיסטוריה החקיקתית של הסעיף מעלה, כי לכתחילה כלל לא נקבעה לבית המשפט סמכות לחרוג מפסילת החובה. ואולם, בשנת 2006 נחקק תיקון מספר 4 לצו בדבר התעבורה. במסגרת התיקון, ביקש המחוקק להעניק סמכות לבית המשפט לסטות מפסילת החובה, אשר נקבעה לגבי מספר עבירות – המנויות בסעיפים 36, 37, 38, 39א, 42 (א) בצו, וקובעים אפשרות לבית המשפט לחרוג מפסילת החובה).

לגבי סעיף 38, קבע תיקון מספר 4 כך: "בסעיף 38 לצו, בסעיף קטן (3), בסופו יבוא "אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר". (ההדגשה אינה במקור – ר.ל.מ).

כאמור, לדעתי - כוונת המחוקק במילה 'בסופו' היתה – בסוף הסעיף כולו, לאחר הקביעה כי דינו של העובר עבירה כאמור בסעיף זה הינו – בנוסף לכל עונש – פסילה בת שלושה חודשים.

פרשנות אחרת, כך ששיקול הדעת מוקנה לבית המשפט לסטות מפסילת החובה רק לגבי סעיף 38(3), יוצרת תוצאה אנומלית; זאת מאחר שהיא שוללת שיקול דעת מבית המשפט בעבירות הקלות (המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השנייה וגרמו לתאונת דרכים קלה), ומעניקה שיקול דעת לבית המשפט בעבירות החמורות יותר (אשר גרמו לתאונת דרכים בה נפגע אדם חבלה של ממש). תוצאה שכזו הינה תוצאה תמוהה. יתרה מכך – השוואת סעיף 38 ליתר הסעיפים העוסקים בפסילת רישיונות לתקופות מינימום מעלה, כי בכלל הסעיפים 36ב, 37, 39, 39א, 40 – ניתן שיקול דעת לבית המשפט לסטות מפסילת רישיונות לתקופות מינימום, שהינן ארוכות מזו בה עסקינן, ועוסקות במקרים חמורים כגון נהיגה ללא רישיון, נהיגה בשכרות וכולי. מכאן, כי מתבקש שיקול דעת גם במקרים הקלים יותר.

פרשנות זו מתיישבת אף עם פקודת התעבורה, המהווה, כאמור, מקבילה כמעט זהה לצו בדבר התעבורה החל באיזור, ואשר העניקה שיקול דעת לבית המשפט לסטות מפסילת החובה בכלל המקרים המנויים בסעיף 38.

שלישית; אין הפרשן צריך להסתפק בתכלית הסובייקטיבית – המשקפת את כוונת יוצר החוק ונלמדת מההיסטוריה החקיקתית, אלא עליו לבחון גם את תכליתו האובייקטיבית של דבר החקיקה. תכלית זו הינה "עניין נורמטיבי, והיא משקפת את הערכים ועקרונות היסוד שבבסיס שיטת המשפט, שההנחה היא כי כל דבר חקיקה מבקש לקדמם ולא לנגוד להם (בג"ץ 953/87 בעניין פורז, פ"ד מב(2) 309, 329. נראה, כי הענקת שיקול דעת לבית המשפט, הינה אחד מהערכים והעקרונות העומדים בבסיס שיטת המשפט; מכאן, כי "כאשר ניתנת הוראה לשני פירושים, שהאחד מהם שולל את סמכות בית המשפט והשני מקיימה, יועדף הפירוש האחרון" (ע"א 64/72 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' מואב, פ"ד כז(1) 260, 265-266.

רביעית; לפי סעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין עם הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". פרשנות הסעיף כך שמוקנה שיקול דעת לבית המשפט, חלף קביעה כי אין שיקול דעת כאמור, מקלה עם הנאשם, וגם לפיכך יש לבכרה.

לאור כל אלו, אני מסיקה כי יש לפרש את הסעיף כך שמוקנה לבית המשפט שיקול דעת לבית המשפט לחרוג מפסילת החובה של שלושה חודשים, לגבי סעיפים 38(1),(2),(3) כאחד.
מן הכלל אל הפרט
הפסיקה אליה הפנו הצדדים מעלה, כי בעבר הגיעו הצדדים להסכמה על קיצור הפסילה בפועל לאור נסיבות הנאשם או עברו הנקי; בתיק שומרון 3745/17 בעניין קנאדילו כובד הסדר טיעון של נהג אשר ביצע עקיפה במשאית, לאור היותו נהג כבאית ואמבולנס, ונגזרו עליו שישים ימי פסילה, במסגרת הסדר טיעון. בתיק שומרון 5325/17 בעניין מחאסן כובד הסדר טיעון בעניינו של נאשם בן 53 שעברו התעבורתי נקי משך 30 שנות נהיגה, וגם עליו הושתו שישים ימי פסילה בפועל. סקירת פסיקה של בתי המשפט לתעבורה העלתה אף היא תמונה דומה; בתת"ע (נצ') 6855-08-10 בעניין סרור, סטה ביהמ"ש מפסילת החובה והשית 60 ימי מאסר על אדם שהיה לו עבר תעבורתי, לאור הודאתו באשמה ונסיבות המקרה. בתע"א (י-ם) בעניין אלקינד סטה ביהמ"ש והשית פסילה בת 45 ימים לאור עברה הנקי של הנאשמת ונסיבותיה.

בעניינינו, המדובר בנאשם בן 53, אשר נוהג כבר למעלה משלושים שנה. עברו הפלילי כמו גם התעבורתי - נקיים מכל רבב, עניין שאין להקל בו ראש לאור ותק הנהיגה הרב שלו. הנאשם נהג ברכב פרטי, ואין בתיק כל אינדיקציה לסוג הרכב הנעקף. לפיכך ובהיעדר כל אינדיקציה אחרת, אניח לטובתו כי העבירה בוצעה ללא נסיבות מחמירות כלשהן.

מדבריו של הנאשם בראשית הדיון וכן מהתיעוד בטופס הפסילה המנהלית אשר הוגש לי, אני למדה כי הגם שהנאשם לא סבר שעקף בדרך לא פנויה, הוא בחר להודות ולקחת אחריות על העבירה, ולא לנהל את התיק. בכך חסך זמן שיפוטי יקר.

לאור עברו הנקי ולקיחת האחריות, לצד נסיבותיו האישיות כאב לשישה אשר הקנס המשולם מהווה את מחצית משכורתו החודשית, ובשים לב לחג הקורבן הקרב ובא, סברתי כי אכן יש מקום ללכת כברת דרך לקראתו ברכיב הפסילה בפועל. לכן, מצאתי לנכון להקל עם הנאשם ולגזור עליו את העונשים הבאים:

א. חמישים וחמישה ימי פסילה, אשר ירוצו מיום 20.7.17, הוא יום הפסילה המנהלית של הנאשם. הפסילה תמשיך להיות בתוקף ברציפות מיום זה, ללא צורך בהפקדה נוספת.
ב. קנס כספי בסך 1,000 ₪, אשר ישולם תוך 90 ימים מהיום, או שבועיים מאסר תמורתו (מספר שובר 0000775516).
ג. פסילת רישיון נהיגה על תנאי בת חודשיים, למשך 3 שנים מהיום, על כל עבירה דומה או עבירה על פי התוספת הראשונה או השנייה לצו בדבר התעבורה (יהודה והשומרון) (מס' 1310).

זכות ערעור כחוק
ניתן והודע היום, 24.8.17, בלשכה.
המזכירות תמציא העתק גזר הדין לצדדים, והסנגור יעבירוהו לנאשם.

__________
שופטת

תאריך: 24/08/17 בית המשפט הצבאי בשומרון תיק מס': 5839/17
3

צ ב א ה ה ג נ ה ל י ש ר א ל
בית המשפט הצבאי בשומרון תיק מס': 5839/17

1








תיק בית המשפט הצבאי 5839/17 נ' (פורסם ב-ֽ 24/08/2017)