פסקי דין על פולינה אבייב | פסקי דין על יוסף חי כהן | פסקי דין על אברהם קוינוב |

9824-01/17 הפ     02/02/2018




הפ 9824-01/17 פולינה אבייב נ' יוסף חי כהן, אברהם קוינוב








בית המשפט המחוזי מרכז-לוד


02 פברואר 2018
ה"פ 9824-01-17



לפני:
השופט יעקב שפסר
, סגן נשיא


המבקשת:

פולינה אבייב
ע"י ב"כ עו"ד י' דוידוב


נגד


המשיבים

1.יוסף חי כהן
2.אברהם קוינוב
שניהם ע"י ב"כ עו"ד ע' יעקב
ועו"ד ש' גבסי




פסק דין


הערות אזהרה המשמשות להבטחת חוב צד ג' שאינו בעל הנכס, הוא עניינו של

פסק דין
זה.
המדובר בתובענה למתן צווי עשה למחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובת המשיבים על נכס מקרקעין הרשום על שם אביה המנוח של המבקשת אותו ירשה היא ממנו.
א.
רקע עובדתי

1.
המבקשת, הגב' פלינה אבייב (להלן: "פלינה" או "המבקשת"), הינה בתו של מר שלום אבייב ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר ירשה (עפ"י צו קיום צוואה) את מלוא זכויותיו בדירת מגורים ברחוב חיים לנדאו 17א ברמלה, הידועה כגוש 5149 חלקה 59 תת-חלקה 1 (הרשומה בספרי החברה המשכנת כגוש 4339 חלקות 1-5, 13-15, להלן: "הדירה").

2.
עובר למועד פטירתו, פנו המנוח ושני בניו, מר אדוארד אבייב (להלן: "אדוארד") ומר איליה אבייב (להלן: "איליה", וביחד עם אדוארד: "האחים") אל המשיב 1, מר יוסף חי כהן
(להלן: "יוסף" או "המשיב 1") ואל המשיב 2 מר אברהם קוינוב
(להלן: "אברהם" או "המשיב 2", וביחד עם יוסף "המלווים" או "המשיבים"), לקבלת הלוואות לצורך מימון פעילותם באולם אירועים. הלוואות אלו עוגנו במספר הסכמים שנחתמו על-ידי המלווים, המנוח והאחים, ואומתו בידי עורך הדין אבנר חלדרוב. שלושה הסכמים רלוונטיים לענייננו (להלן: "הסכמי ההלוואה" או "ההסכמים"): הסכם מיום 4.4.2005 במסגרתו הצהירו המנוח ובניו על קבלת הלוואה בסך 140,000 דולר ארה"ב מיוסף; הסכם מיום 4.4.2008 בו הצהירו המנוח ובניו על קבלת הלוואה בסך 110,000 דולר ארה"ב מיוסף; וכן הסכם מיום 28.10.2009 במסגרתו הצהירו המנוח והאחים כי קיבלו הלוואה בסך 150,000 דולר ארה"ב מאברהם (סכומים אלו יכונו להלן ביחד: "ההלוואות"). כמו כן, בשלושת הסכמי ההלוואה, הצהיר המנוח על הדירה המצויה בבעלותו, וציין כי כנגד הבטחת מילוי ההתחייבויות כלפי המלווים, תינתן להם הרשאה בלתי חוזרת לרשום לטובתם הערת אזהרה על הדירה ולהסירה עם החזרת סכומי ההלוואה. בנוסף צוין בהסכמי ההלוואה, כי ככל שכספי ההלוואה לא יוחזרו בזמן, יהיו המלווים רשאים למכור את הדירה ולקבל את ההחזר ממכירתה. ביום 28.10.2009 חתם המנוח גם על ייפויי כוח כללי בלתי חוזר לטובת בא-כוח המלווים, המייפה את כוחו למכירת הדירה (להלן: "ייפויי הכוח").

3.
בעקבות זאת, נרשמו על הדירה שתי הערות אזהרה לטובת המלווים לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), כאשר הערת האזהרה לטובת יוסף נרשמה ביום 24.6.2010, וביום 15.8.2010 נרשמה ההערה לטובת אברהם (להלן ביחד: "הערות המלווים").

4.
ביום 24.8.2010 הגישו המלווים תביעה בבית משפט השלום ברמלה, בסדר דין מקוצר, כנגד המנוח והאחים (ת"א 42234-08-14, להלן: "תביעת ההלוואות"), בה ציינו כי האחרונים החזירו רק חלק מכספי ההלוואות וביקשו להורות על חיובם ביתר הסכום. בפסק הדין שניתן ביום 8.1.2014 (להלן: "פס"ד ההלוואות"), נקבע כי בהעדר בקשת רשות להתגונן, יחויבו האחים בהחזר מלוא סכום ההלוואות שנתבעו (עמ' 2 לפס"ד ההלוואות). במקביל, נדחתה תביעת ההלוואות כנגד המנוח שהגיש בקשת רשות להתגונן. המלווים ערערו על פס"ד ההלוואות (ע"א 369-03-14), ואולם בהמשך ביקשו למשוך ערעורם, והוא נדחה בפסק-דין בערעור מיום 25.12.2014. בנוסף, נדחתה בקשת פלינה למחיקת הערות המלווים, משלא הועלתה בפני
הערכאה קמא.

5.
בין לבין, ביום 10.6.2013, הגישו פלינה ובן זוגה תובענה כנגד המלווים (ה"פ 43763-02-12, להלן: "תביעת הנאמנות") לביטול הערותיהם, בטענה כי הדירה נקנתה בנאמנות עבורם, וכי המנוח, ששימש כנאמן, רשם את הערות האזהרה על הדירה ללא סמכות. ואולם, תובענה זו נדחתה בפסק דינה של עמיתתי השופטת א' שטמר מיום 10.6.2013, בו קבעה, כי לא הוכח שהמנוח רכש את הדירה בנאמנות עבור פלינה ובעלה, והערעור שהוגש על

פסק דין
זה (ע"א 5510/13) נדחה אף הוא בהמלצת בית המשפט העליון ובהסכמת הצדדים. היות שהערות המלווים עודן רשומות על הדירה הוגשה התובענה דנן.

6.
בדיון שהתקיים בפני
ביום 14.11.2017 הסכימו הצדדים כי המדובר בשאלה משפטית, וביקשו כי פסק הדין יינתן על בסיס החומר המצוי בתיק, תוך ויתור על חקירות המצהירים.

ב.
תמצית טענות הצדדים
תמצית טענות המבקשת
7.
לטענת פלינה, בהתאם לקביעות בפס"ד ההלוואות, ההלוואות בגינן נרשמו הערות המלווים ניתנו לאחים בלבד, בעוד שהמנוח לא קיבל לידיו את כספי ההלוואות ולא קיימת כל חבות מצדו כלפי המלווים. פלינה גורסת כי לאור הקביעות בפס"ד ההלוואות, לא זכאים המלווים להותרת הערות האזהרה שנרשמו לטובתם על דירת המנוח על כנן, ויש להורות על מחיקתן באופן שיאפשר לה רישום זכויותיה בדירה בהתאם לצו קיום הצוואה.

8.
לטענת פלינה, הערות המלווים נרשמו לפי סעיף 128 לחוק המקרקעין, כאשר עם פטירת המנוח, לא רלוונטיות עוד הערות אלו - שנועדו להבטיח את קבלת הסכמת המלווים לצורך ביצוע עסקה על-ידו, שכן לא קיים חשש כי המנוח יבצע עסקה בדירה. פלינה מציינת כי ההתחייבות להימנע מעשיית עסקה בדירה היא התחייבות שהמנוח לקח על עצמו כלפי המלווים, ולפיכך, מעת שנפטר, בטלה העילה שבבסיס רישום הערות המלווים. לנוכח טענותיה בדבר בטלות העילה ששימשה בסיס לרישום הערות המלווים, סבורה פלינה כי יש להורות על מחיקת הערות אלו לפי סעיף 132(א)(2) לחוק המקרקעין, שכן לשיטתה, במצב דברים זה, הותרת רישומן במרשם המקרקעין יפגע באמינותו ובמהימנותו.

9.
לשיטת פלינה, גם הטענה כי הדירה מהווה בטוחה שניתנה למלווים לשם הבטחת פירעון חובם של האחים משוללת יסוד, וזאת מהנימוקים הבאים: הקביעה בפס"ד ההלוואות על העדר חוב כספי של המנוח כלפי המשיבים מפקיעה מאליה גם את המשכון שלטענתם ניתן להם בדירה; הערת אזהרה בדבר הימנעות מעשיית עסקה איננה בגדר "שעבוד" כמשמעותו בחוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק המשכון") ואינה מקנה לבעל ההערה זכויות בנכס; וכן מאחר ש"משכון" מוגדר בסעיף 1 לחוק המשכון כמאפשר לנושה להיפרע ממנו אם לא סולק החיוב, בעוד שבענייננו לא קיים חוב כספי של המנוח כלפי המלווים או זכות להיפרע מן הדירה ולפיכך, דירת המנוח איננה בגדר משכון שניתן להם.

10.
עוד טוענת פלינה, כי היות שהערות המלווים הינן להימנעות מעשיית עסקה בדירה, הותרתן על כנן בנסיבות אלו מובילה למצב של סטגנציה וקיפאון בנכס, כאשר לפי הפסיקה, יש להורות על מחיקת הערות אזהרה מקום בו לא קיים חיוב כספי מאחר שהערות אלו לא נועדו לשמש כאמצעי לחץ על חייב לשלם חובו.

תמצית טענות המשיבים
11.
לטענת המלווים, אין כל הצדקה למחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובתם על הדירה שהסיבה לרישומן מוסיפה להתקיים. המלווים טוענים, כי פס"ד ההלוואות קובע את קיומו של חוב האחים כלפיהם כתוצאה מאי-החזר של כספי ההלוואות, וכי העדר חבות כספית של המנוח איננה מובילה למחיקת ההערות לזכותם, זאת לנוכח התחייבותו למתן הדירה כבטוחה גם לצורך החזר ההלוואות שניתנו לאחים. לעניין זה טוענים המלווים, כי פלינה עצמה טענה במסגרת הליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים כי הערות המלווים נרשמו להבטחת חוב ההלוואות הן של האחים והן של המנוח, ולפיכך מושתקת היא מלטעון טענות עובדתיות סותרות בהליך זה. המלווים טוענים, כי במישור דיני החוזים, התחייב המנוח בחתימתו על הסכמי ההלוואות שלשם הבטחת החזר ההלוואות תירשמנה הערות אזהרה על דירתו שיוסרו רק בכפוף להחזרן המלא, כאשר מחיקת הערות המלווים היא בניגוד להסכמת המנוח והאחים. בנוסף מציינים המלווים את סעיפי הסכמי ההלוואות שנוסחו בלשון רבים, וכן כי המנוח עצמו חתם על הבקשה לרישום הערות האזהרה לטובתם.

12.
לשיטת המלווים, אין מניעה מאדם להיות ערב לחובו של אחר ואף לתת נכס מנכסיו כבטוחה לחיוב זה, וכי לפי האמור בהסכמי ההלוואות המנוח ערב גם לחיוב האחים,
לכל הפחות עד לגובה הדירה שהיוותה בטוחה להחזר החוב, כשבכל מקרה העברת בעלות בנכס מתבצעת עם המשכון הרובץ עליו. במישור דיני הירושה גורסים המלווים, כי פלינה ירשה את הדירה בכפוף להיותה בטוחה להלוואות שניתנו לאחים, וכי התחייבות המנוח לעניין זה מחייבת את עזבונו ואת יורשיו. עוד טוענים המלווים, כי פלינה מנסה להתעשר שלא כדין על חשבונם ולקבל נכס שהמנוח נתן להם כבטוחה.

13.
בסיכומיהם טוענים המלווים, כי הדיון בשאלה אם מהוות ההערות שנרשמו לטובתם בגדר בטוחות איננו רלוונטי לשאלת מחיקתן של הערות אלו, שכן הם אינם טוענים שהערותיהם על הדירה מהוות שעבוד, אלא כי לא קיימת עילה למחיקתן, כשההתחייבות שניתנה להם למתן בטוחה, חיצונית להערות המלווים ונובעת מן האמור בהסכמי ההלוואות.
ג.
דיון והכרעה

14.
השאלה הדרושה הכרעה במקרה שבלפני הינה, האם לנוכח דחיית תביעת תשלום חוב ההלוואות כנגד המנוח (במסגרת פס"ד ההלוואות) יש להורות על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובת המלווים על דירתו?
לצורך בחינת שאלה זו, אתייחס בפתח הדברים להוראות הדין בדבר ביטול הערות אזהרה. לאחר מכן, אציג את הסכמת הצדדים בעניין הסרת הערות המלווים כפי שהיא עולה מתוך הסכמי ההלוואות, ובמסגרת זו, אבחן האם יש בדחיית התביעה שהגישו המלווים כנגד המנוח, כדי להלום את כוונת הצדדים באשר לנסיבות מחיקת הערות האזהרה על הדירה. אפנה אפוא לבחינת סוגיות אלו כסדרן.

מחיקת הערת אזהרה – הוראות חוק המקרקעין
15.
קודם שאדרש לגופה של מחלוקת, אציין כי בענייננו נטען שהערות המלווים נרשמו בהתאם לסעיף 128 לחוק המקרקעין - דהיינו כהערות על הצורך בהסכמתו של צד שלישי לצורך עשיית עסקה במקרקעין – על אף שעיון במרשם מלמד שהערות המלווים נרשמו לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין (נספח א1 להמרצת הפתיחה), וכי גם בקשת הרישום הוגשה בטופס לרישום הערת אזהרה לפי סעיף 126. עם זאת, אינני רואה נפקות מעשית לדיוק ההבחנה בין סוגי ההערות לצורך הדיון בסוגיית התנאים למחיקתן, וזאת לאור קביעת סעיף 132 לחוק המקרקעין כי הן הערות שנרשמו לפי סעיף 126 והן הערות לפי סעיף 128 תימחקנה באותן הנסיבות.

16.
סעיף 132 לחוק המקרקעין מורה כדלקמן:

"(א) הערה שנרשמה לפי סעיפים 126, 128 או 129 תימחק על פי צו של בית משפט או אם הוכח להנחת דעתו של הרשם אחד מאלה:
(1) הצדדים המעוניינים הסכימו למחיקה;
(2) עילת ההערה בטלה, ובלבד שהרשם הודיע מראש לצדדים המעונינים על כוונתו למחוק את ההערה ונתן להם זמן סביר לפנות לבית המשפט;
(3) (בוטל).
(ב) הערה שנרשמה לפי סעיף 130 תימחק על פי צו של בית משפט.
"
סעיף זה מאפשר אפוא לבית המשפט (וכן לרשם) להורות על מחיקת הערת אזהרה בהסכמת הצדדים או כאשר העילה בגינה נרשמה ההערה בטלה. בענייננו, בחרו המנוח, האחים והמלווים להסדיר מראש את הנסיבות בהן תתאפשר מחיקתן של הערות המלווים, וזאת במסגרת סעיף 5 להסכמי ההלוואה שקבע כי כנגד מילוי התחייבויותיהם ההסכמיות ניתנת לכל אחד מן המלווים "הרשאתנו בלתי חוזרת [כך במקור, הערה שלי – י.ש] לרשום לטובתו הערת אזהרה בנכס הנ"ל ולהסיר את ההערה מיד לאחר שנחזיר את כל הכסף." מכאן, שהערות האזהרה שרשמו המלווים ניתנות למחיקה רק לאחר החזר סכום ההלוואות במלואו.
בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים שהמנוח אכן הסכים לאמור בהסכמי ההלוואה וכי חתימתו מופיעה עליהם, וטענותיהם מתמקדות בבסיסן בסוגיית פרשנות מהותו של החזר ההלוואות הנדרש לשם מחיקת הערות המלווים, דהיינו, האם החזר על-ידי המנוח בלבד או שמא גם על-ידי האחים. לעניין זה טוענת פלינה, כי משעה שנקבע בפס"ד ההלוואות כי תובענת המלווים להחזר חוב ההלוואות נדחית ביחס למנוח וכי רק האחים נדרשים להחזר זה, הרי שהעילה לרישום הערות המלווים על דירת המנוח בטלה ויש להורות על מחיקתן. מנגד טוענים המלווים, כי העילה בגינה נרשמו הערותיהם עומדת בתוקפה, שכן רישומן בוצע לשם החזר ההלוואות גם על-ידי האחים ולא רק על-ידי המנוח, ומשכך, אין להסירן בטרם הוחזרו להם כספי ההלוואות במלואם. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים אשר צורפו לתיק, וכפי שאפרט להלן, סבורני שדין טענות פלינה לעניין זה להידחות.

17.
הסכמת הצדדים בדבר נסיבות מחיקת הערות המלווים עוגנה על-ידם בסעיף 5 להסכמי ההלוואות, הקובע שההערות על דירת המנוח ימחקו בכפוף להחזר סכום ההלוואות במלואו. על כן, ככל שכוונת הצדדים בהסכמי ההלוואות הייתה שהמלווים ירשמו הערות אזהרה והן יעמדו בתוקפן רק כל עוד קיים חוב ישיר של המנוח כלפיהם אותו הוא עצמו נדרש להחזיר, הרי שבהעדר חוב מצדו - בטלה העילה לרישום ההערות. מנגד, ככל שכוונתם הייתה למנוע קיומן של עסקאות בדירה עד להחזר ההלוואות בין אם על-ידי המנוח ובין אם על-ידי האחים - קיומו של חוב כלשהו למלווים (של המנוח או של האחים) יוביל להותרת הערותיהם על כנן. מה הייתה אפוא כוונת הצדדים להסכמי ההלוואות בענייננו?

18.
אומד דעת הצדדים לחוזה נלמד מלשון החוזה ומנסיבות העניין, כאשר במקרים בהם יש בלשון החוזה כדי להעיד באופן מפורש וברור על הכוונה שבבסיסו, יפורש החוזה בהתאם ללשונו (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"); וראו גם
ע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ, פס' 26 לפסק דינו של השופט דנציגר (פורסם בנבו, 21.8.2013); ע"א 5876/06 אינטגרציה אנכית בע"מ נ' רדאד תעשיות אלקטרוניקה בע"מ, פס' 9 לפסק דינה של השופטת חיות (פורסם בנבו, 4.2.2009)
). במקרה שבפני
, עיון בלשון הסכמי ההלוואה מלמד באופן ברור שההתחייבויות אשר לקחו על עצמם המנוח והאחים במסגרתם, ביחס להחזר ההלוואות, נועדו לחול עליהם במשותף, וללא שיוך רישום הערות אזהרה לקיום חוב מצד המנוח בלבד. ראשית, בסעיף 1 להסכמי ההלוואה נכתב כי ההסכמים חלים על המנוח והאחים ביחד ולחוד:

"אנו הח"מ אבייב שלום ת.ז. ......., אבייב איליה ת.ז......, ואביב אדוארד ישי ת.ז...... כולנו ביחד וכל אחד לחוד".

שנית
, הוראות הסכמי ההלוואה בדבר ההתחייבויות להחזר ההלוואות נוקטות בלשון רבים, המתייחסת להחזרן על-ידי המנוח ועל-ידי אחים כאחד, ללא יצירת הפרדה כלשהי בין חיוביהם [ההדגשות אינן במקור, הערה שלי – י.ש]:

"2. הננו מצהירים בזאת, כי ביום ..... קיבלנו הלוואה....בסך של.......
3. הננו מתחייבים בזאת להחזיר ........$ מהסך הנ"ל לא יאוחר מיום ...... ואת היתרה בסך .... להחזיר לא יאוחר מיום......
5. כנגד הבטחת מילוי התחייבותנו אנו נותנים למר ..... הנ"ל הרשאתנו בלתי חוזרת לרשום לטובתו הערת אזהרה בנכס הנ"ל ולהסיר את ההלוואה מיד לאחר שנחזיר את כל הכסף.
6. במידה ואם לא נעמוד בהתחייבותנו ולא נחזיר את הכסף בזמן אז מר...... הנ"ל יהיה רשאי למכר את הכנס ולקחת את כספו מכספי הנכס כולל כל הוצאותיו......
"

שלישית
, במסגרת הסכמי ההלוואה נקבע כי ההרשאה אשר ניתנה לרישום הערות המלווים על הדירה תהא בלתי חוזרת, באופן אשר מתיישב פחות עם אפשרות למצב בו העדרו של חוב של אחד הצדדים בלבד – קרי, המנוח או האחים – יוביל לביטולן.

רביעית
, הסעיף היחיד ביחס להצהרות והתחייבויות המנוח והאחים אשר לא נוסח בלשון רבים, הינו סעיף 4 להסכמי ההלוואה, המציין שהדירה נמצאת בבעלותו (ולא בבעלותם) של המנוח. הסכמת המנוח לכך שתירשם הערת אזהרה על דירה המצויה בבעלותו בלבד ניצבת אפוא במקביל להבטחת החזר הלוואות שנוסח בלשון רבים, ומחזקת את הרושם שכוונתו הייתה שהערות המלווים ירשמו על דירתו עד להחזר ההלוואות גם על-ידי האחים.

19.
הנה כי כן, בחינת לשון הסכמי ההלוואה מלמדת שאומד דעת הצדדים היה להתחייבות להחזר כספי ההלוואות על-ידי המנוח והאחים ולרישום הערות אזהרה לטובת המלווים על דירת המנוח (בהרשאה בלתי-חוזרת) עד להחזר הלוואות אלו, ללא קשר לזהות הגורם המשלם. רישום הערות המלווים על הדירה בוצע לפיכך לטובת ההתחייבויות המשותפות שלקחו על עצמם המנוח והאחים ולא רק לשם החזר ההלוואות על-ידי המנוח.
זאת ועוד, על אף שכוונת הצדדים לעניין זה עולה באופן ברור מלשון הסכמי ההלוואה, פלינה עצמה טענה במסגרת הליך אחר אשר התנהל בינה לבין המלווים, כי נוכחה לגלות שהמנוח "הסכים לשעבד את הבית ולרשום הערה על הזכויות בבית, בפנקסי החברה המשכנת, וזאת כבטוחה להבטחת פירעון ההלוואות שהנאמן [הכוונה למנוח, הערה שלי – י.ש] וילדיו נטלו..." (ס' 41 לנספח שצורף להודעה על צירוף כתב טענות). מכאן, שגם פלינה הכירה בכך שפירעון ההלוואות נועד להתבצע על-ידי המנוח או על-ידי האחים, ומשכך, כל עוד לא הוחזרו הלוואות אלו על-ידי מי מן הצדדים, אף לא התקיימו הנסיבות למחיקתן לפי סעיף 5 להסכמי ההלוואות.

20.
מן האמור יוצא, אפוא, שאומד דעת הצדדים החתומים על הסכמי ההלוואה היה, כי ההתחייבות להחזר ההלוואות חלה הן על המנוח והן על האחים, כאשר לשם הבטחת ההחזר האמור ירשמו הערות אזהרה לטובת המלווים על דירת המנוח. על כן, משנקבע בפס"ד ההלוואות שהאחים חבים בתשלום מלוא חוב ההלוואות שטרם שולם (עמ' 2 לפס"ד ההלוואות), הרי שאין כל נפקות לדחיית תובענת המלווים כנגד המנוח בלבד לצורכי סוגיית מחיקת הערות המלווים. בין אם קיים למנוח חוב ישיר להחזר ההלוואות כלפי המלווים ובין אם לאו, בהתאם לכוונת הצדדים בהסכמי ההלוואות, די בכך שלאחים לבדם קיימת יתרת חוב למלווים בגין ההלוואות שנטלו - על מנת שהערות המלווים על הדירה לא יוסרו, וזאת בהתאם לקביעתם בהסכמי ההלוואה. במסקנתי זו יש כדי לדחות גם את טענת פלינה למחיקת הערות המלווים לנוכח בטלות העילה לפי סעיף 132(א)(2) לחוק המקרקעין. כאמור לעיל, סעיף 132 לחוק המקרקעין מאפשר להורות על מחיקת הערת אזהרה במקרים בהם בטלה העילה שהובילה לרישומה, כאשר היות שבענייננו הסכמת הצדדים הייתה שהערות המלווים ירשמו לשם החזר ההלוואות הן על-ידי המנוח והן על-ידי האחים, ולאור הקביעה בפס"ד ההלוואות כי לאחים חוב קיים בגין ההלוואות – ברי שעילת רישום הערות המלווים עודנה שרירה וקיימת.
לאור זאת, מתייתר הצורך לדון בטענותיהן הנוספות של המלווים לעניין חיוב המנוח בחוב האחים בהסכמי ההלוואה כערב ובשעבוד דירתו כמשכון שכן, כאמור, בחינת אומד דעת הצדדים בהסכמים עצמם מובילה למסקנה כי הערות המלווים על דירת המנוח נרשמו גם להחזר ההלוואות על-ידי האחים. בנסיבות אלו בהן חוב ההלוואות של האחים עודנו שריר וקיים (בהתאם לקביעת פס"ד ההלוואות), הרי שהותרת הערות המלווים על כנן איננה בגדר אמצעי לחץ בלבד, אלא בסיס ההתחייבות ההסכמית שלקח המנוח על עצמו, ובכך, שונה המצב שלפני מן האמור בת"א 3480/01 עליאן נ' עליאן, פס' 9 לפסק דינו של השופט חשין (פורסם בנבו, 20.5.2007) אליו מפנה פלינה בטיעוניה [שם נקבע עובדתית שבעלי המקרקעין אינם חייבים דבר וכי ביטול ההתחייבות מוביל לביטול הערת האזהרה, ואולם, כאמור, אין זהות למקרה שלפני בו החוב עודנו קיים].

21.
זאת ועוד, לנוכח מסקנתי לפיה לא התקיימו בענייננו דרישות הדין או התנאים הקבועים בהסכמי ההלוואות לשם מחיקת הערות המלווים, אינני רואה נפקות ממשית לדיון בדבר אופיין ומהותן של הערות האזהרה שנרשמו לטובת המלווים. הסעד המבוקש בתובענה הינו מתן צו עשה המורה על מחיקת הערות המלווים, ומשכך, הסוגיה הדרושה להכרעה היא, כאמור, התקיימותם או אי-התקיימותם של התנאים להסרת הערות אלו מן המרשם. מעת שהבהירו המלווים באופן מפורש בסיכומיהם שאין בפיהם טענה לפיה עצם רישום הערות האזהרה יצר שעבוד או בטוחה כלשהי עבורם - אלא שלא קיימת עילה למחיקת הערותיהם כפי שמבקשת פלינה בענייננו, וכי הטענות לפיהן ניתנה להם התחייבות לבטוחה הן חיצוניות להערות האזהרה ונובעת מן ההסכמים (ס' 8-9 לסיכומי המשיבים), ובשים לב לכך שלא נתבקש במסגרת ההליך דנן סעד כלשהו הקשור למימוש הדירה אלא למחיקת הערות המלווים בלבד -
הרי ששאלת היותן של הערות המלווים בגדר משכון או בטוחה אחרת אינה בעלי נפקות לסוגיית מחיקת הערות האזהרה, נשוא דיוננו.

22.
יתרה מכך, לא מצאתי לקבל גם את טענות פלינה לפיהן עילת הערות המלווים בטלה בשל פטירת המנוח או כי פטירתו משחררת את הדירה מכפיפות להערות האזהרה נוכח העדר חשש מביצוע עסקה כלשהי על-ידו בדירה.

סעיף 18 לחוק החוזים, אשר דן במתן פטור בשל אונס או סיכול חוזה, קובע כדלקמן:

"הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים."

מותו של חייב הוכר כמאורע המסכל את ביצוע החוזה ואת ההתחייבויות שנטל על עצמו במסגרתו, רק כאשר החוזה נועד לקיום אישי, דהיינו כאשר התחייבות החייב לפיו ניתנה בהתבסס על סגולותיו האישיות, כשירויותיו וניסיונו המקצועי (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 635 (2005) (להלן: "שלו"); ע"א 865/76 לופז נ' אלי שושני, פ"ד לא(3) 748, 752 (1977) (להלן: "פרשת לופז"); ע"מ 1195/04 א' ל' נ' יורשי המנוחה ש' ל' ז"ל, פס' 32 לפסק דינו של השופט ורדי (פורסם בנבו, 28.4.2008)). במקרה דנן, ברי שהתחייבות להחזר כספי הלוואות ולרישום הערות אזהרה על נכס לא מהווה חוזה לקיום אישי של המנוח המתבסס על סגולותיו הייחודיות, ולפיכך, אין בעובדת פטירתו כדי לסכל את הסכמי ההלוואות, קל וחומר כשלא קיימת כל מניעה כי במותו תיכנס פלינה, כיורשתו, לנעליו (פרשת לופז, בעמ' 752):

"כל מה שנותר עוד לעשות לשם השלמת ביצועו של ההסכם היה אותו תשלום של יתרת המחיר אשר נדרש בתביעת המשיב, והחובה לבצע תשלום זה עברה על העזבון. אין כל מניעה לכך שהעזבון יעמוד בחובה זו, או שהיורשים יעמדו בה בגבול נכסי העזבון....... כן גם במקרה דנן חייב העזבון, או חייבים היורשים, לעמוד בחובת תשלום המחיר של הממכר שהמשיב כמוכר כבר הספיק להוציאו מידו והמנוח כבר קיבל לידיו את השליטה עליו."

(ראו גם דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 155 (1991)

תוצאה זו אף מתיישבת עם סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 הקובע כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", כאשר ככלל, ובכפוף לחריגים, עזבון הנפטר מורכב גם מחובותיו והתחייבויותיו (גד טדסקי "חובות העזבון" עיוני משפט כרך ה 14, 14,-16, 30 (תשל"ו-תשל"ז); ע"מ 41641-01-14 שרגא נ' פקיד שומה חולון, פס' 36 לפסק דינו של השופט קירש (פורסם בנבו, 8.11.2015); ת"א 16689-12-08 חסידוב נ' מועצה איזורית מטה אשר, פס' 42 לפסק דינו של השופט רניאל (פורסם בנבו, 8.12.2013)).

זאת ועוד, דעתי היא כי במקרה דנן, תוצאה זו רצויה גם משיקולי מדיניות, שהרי חיי המסחר אינם יכולים להתקיים במצב דברים בו מותו של אדם מפקיע מאליו ובכל מקרה את ההתחייבויות שנטל על עצמו עובר למועד פטירתו, ובכללם, את הערות האזהרה שהסכים לרשום על נכס בבעלותו - מבלי שקיימת מניעה ממשית שיורשיו בנכס יכנסו בנעליו. יפים לנסיבות ענייננו דבריה של השופטת אלשיך (ה"מ 13257/90 פילובסקי נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ, פ"מ תשנ"א(2) 469, 475 (1991):

"אין ספק, כי חיי

המסחר והכלכלה יפגעו באופן חמור, אם יתן בית המשפט ידו לפקיעת זכויות

והתחייבויות עם מות החייב. הדעת וההגיון המשפטי אינם סובלים מצב שבו יורשים

יזכו בעיזבון המנוח, על הכספים, הנכסים, והזכויות שבו, תוך שהתחייבויות וחובות

שהיו למנוח עובר למותו, יפקעו
."

23.

סיכומם של דברים, לא הוכחה בענייננו קיומה של עילה למחיקת הערות המלווים בשל פטור המנוח עצמו מהחזר ההלוואות. בחינת הסכמות הצדדים בהסכמים מובילה למסקנה שכוונת המנוח ויתר הצדדים להסכמים אלו, הייתה כי הערות המלווים שנרשמו על דירת המנוח יוסרו רק בכפוף להחזר ההלוואות, וזאת בין אם על-ידו ובין אם על-ידי האחים. משכך, ולאור הקביעה בפסק-דין חלוט כי על האחים להחזיר למלווים את מלוא יתרת חוב ההלוואות הקיים, ומאחר שנכון למועד זה טרם הוחזרו ההלוואות – הרי שלא מתמלאים התנאים למחיקתן של הערות האזהרה לפי הוראות הסכמי ההלוואות. בהתאם לכך, מוסיפה להתקיים עילת ההערות באופן שאיננו מאפשר מחיקתן גם לפי סעיף 132(א)(2) לחוק המקרקעין.

24.
בטרם חתימת פסק הדין אציין, שלא ירדתי לסוף דעתה של פלינה (ס' 18, 20 להמרצת הפתיחה), כי קיימת מניעה לרישום צוואת המנוח וזכויות פלינה בדירה ללא מחיקת הערות המלווים. הגם שלפי סעיף 127(א) לחוק המקרקעין אין לרשום עסקה סותרת במקרקעין כל עוד לא נמחקה הערת האזהרה, הרי שלפי סעיף 6 לחוק המקרקעין הורשה לפי צוואה איננה בגדר עסקה במקרקעין ולפיכך, ניתן לרושמה גם ללא מחיקת הערות המלווים.

ד.
סוף דבר

25.
אשר על כן, התובענה נדחית.
המבקשת תשלם הוצאות המשיבים וכן שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪.

המזכירות מתבקשת להמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין.
ניתן היום,
י"ז שבט תשע"ח, 02 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.









הפ בית משפט מחוזי 9824-01/17 פולינה אבייב נ' יוסף חי כהן, אברהם קוינוב (פורסם ב-ֽ 02/02/2018)