פסקי דין על ועדה מקומית לתכנון ובנייה מעלה נפתלי | פסקי דין על בהג'את סעד

1245-01/16 תוב     18/02/2018




תוב 1245-01/16 ועדה מקומית לתכנון ובנייה מעלה נפתלי נ' בהג'את סעד








בית משפט השלום בקריות


תו"ב 1245-01-16 ועדה מקומית לתכנון ובנייה מעלה נפתלי
נ' סעד




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני





בפני

כבוד השופט
שלמה מיכאל ארדמן


מאשימה

ועדה מקומית לתכנון ובנייה מעלה נפתלי


נגד

נאשמים
בהג'את סעד

החלטה


האם חקיקתו של חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 116), התשע"ז-2017 (להלן: "החוק החדש"), מבטלת כתבי אישום בגין בניה ללא היתר שהוגשו קודם לחקיקתו? זוהי השאלה בה עוסקת החלטה זו.

הרקע לבקשה:
הנאשם שבפני
הורשע על פי הודאתו ביום 27.11.17 בעבירות של בניה ללא היתר ושימוש במקרקעין ללא היתר, על פי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, כנוסחו טרם תיקון 116 לחוק (להלן: "החוק הישן"). התיק קבוע לשמיעת טיעונים לעונש ליום 28.2.18.

ביום 18.12.17 הגיש הנאשם בקשה לביטול האישום. לטענת הנאשם החוק החדש ביטל את סעיף 204 לחוק כנוסחו בחוק הישן, ולפיכך חלה בענייננו הוראתו של סעיף 4 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), הקובע כי משבוטל בחיקוק
האיסור על עבירה, תתבטל האחריות הפלילית על עשייתה. לטענת הנאשם, מהוראות המעבר שנחקקו בתיקון 116 יש להסיק כי המחוקק ביקש להסתפק במקרי העבר, בהריסה ללא הרשעה, ולא בהרשעה פלילית. לטענת הנאשם תיקון 116 שינה את יסודות העבירה ולא רק שינה את העונש בגינה, ולפיכך לא ניתן להותיר את ההרשעה הקודמת בעינה.

המאשימה בתגובתה לבקשה טוענת, לעומת זאת, כי תיקון מס' 116 לא בא כלל לבטל את העבירה נשוא האישום, אלא להחמיר את העונש בגינה. לפיכך, הסעיף הרלבנטי שחל אינו סעיף 4 לחוק העונשין אלא סעיף 5 לאותו חוק הקובע כי במקרה של החמרת העונש יוחל העונש המקל יותר שנקבע בחוק הישן ואכן המאשימה לא תדרוש להחיל את העונשים הקבועים בחוק החדש. אכן, סעיף 204 לחוק הישן אינו קיים עוד, אך מקומו שונה לסעיף אחר ולא בוטל.

דיון והכרעה:
בחודש האחרון ניתנו כבר שתי החלטות בשאלה נשוא החלטה זו. הראשונה על ידי השופטת טל תדמור-זמיר בתיק עמ"א (שלום חיפה) 17532-08-15 מדינת ישראל נ' פארס [ניתנה ביום 1.2.2018], והשניה על ידי השופט יוסי טורס בתיק תו"ב (שלום קריות) ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם נ' אחסאן חמדאן [ניתן ביום 11.2.2018]. בשתי ההחלטות האמורות נדחו טענות דומות של הנאשמים שם, והתקבלה עמדת המאשימה. היה לי היתרון בקריאת החלטות אלה ואני מסכים עימן. אפרט בקצרה את עמדתי.

הסעיפים הרלבנטיים בחוק העונשין הם אלה:

סעיף 3(ב)
"חיקוק הקובע לעבירה עונש חמור מזה שנקבע לה בשעת ביצוע העבירה, לא יחול על מעשה שנעשה לפני פרסומו כדין או לפני תחילתו, לפי המאוחר; אך אין רואים בעדכון שיעורו של קנס החמרה בעונש".

סעיף 4
"נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה – תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה; ההליכים שהוחל בהם – יופסקו; ניתן גזר-דין – יופסק ביצועו; ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מן ההרשעה".

סעיף 5
(א)
נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה; "אחריות לה" – לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה.
(ב)
הורשע אדם בעבירה ב

פסק דין
חלוט ולאחר מכן נקבע לאותה עבירה בחיקוק עונש, שלפי מידתו או סוגו הוא קל מזה שהוטל עליו – יהיה עונשו העונש המרבי שנקבע בחיקוק, כאילו הוטל מלכתחילה.

הסעיפים האמורים עוסקים בסיטואציות הידועות במשפט המשווה כ:
"doctrine of abatement"
,
או כ:
"ameliorative criminal law"
, ויסודן בדיני הקומון לו (ראה:
r. v. inhabitants of mawgan in meneage
(1838) 112 e.r. 927; r. v. the inhabitants of the township of denton (1852) 169 e.r. 612
ׂ). הגישה במקרים אלה על פי הדוקטרינות האמורות הינה כי להבדיל ממקרה בו מחמיר המחוקק את העונש בגין עבירה מסוימת, בו לא ניתן להחמיר בעונשו של העבריין מעבר לקביעה בחוק המקורי, מאחר והדבר נוגד את עקרון החוקיות במשפט הפלילי (חקיקה פלילית שכזו המוחלת רטרואקטיבית ידועה כ-
ex post facto laws
ופסולה חוקתית), כאשר לעומת זאת, המחוקק מבטל את העבירה, משנה את יסודותיה, או מקל בעונש, יהנה הנאשם מהחוק המתקן, מאחר והדבר מלמד על שינוי ערכי החברה, ואין הצדקה להטיל על הנאשם עונש המתאים לערכי עבר של החברה שאינם קיימים עוד.

מטבע הדברים הדבר משמעותי יותר במקרה של ביטול העבירה. במקרה כזה כפי שהובהר בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992 (ה"ח 2098 מיום 6.1.92, בעמ' 116):
"...ביטול פליליות המעשה היא הדרך השורשית ביותר מבין דרכי השינוי של עמדת החברה כלפי מעשה עבירה – הפיכתו למעשה מותר"
.

לעומת זאת, כאשר המחוקק לא ביטל את האיסור הפלילי אלא רק שינה את הגדרותיו או שינה את העונש, אין הצדקה לזיכוי. הטעם לכך הינו כי החברה עדיין רואה במעשה כאסור במישור הפלילי, וחפצה להעניש את העושה.

כיצד אפוא נדע האם עסקינן במקרה בו בוטלה העבירה, לעומת מקרה בו שונו הגדרותיה או שונה העונש? התשובה לכך ניתנה ברע"פ 8272/13 מדינת ישראל (עירית תל אביב יפו) נ' חיימוביץ [ניתן ביום 25.12.2014]. בסעיף 47 לפסק הדין, אימץ בית המשפט העליון את המבחן שהוצע לעניין זה על ידי פרופ' דן ביין במאמרו "תחולת דיני העונשין לפי זמן עשיית העבירה – פרשנות, ביקורת והיקף התחולה של חידושי תיקון", מגמות בפלילים לאחר עשור לתיקון 39 לחוק העונשין 554, 557 (אלי לדרמן, קרן שפירא-אטינגר ושי לביא עורכים, 2010):

"כדי ליתן משמעות לאבחנה בין ביטול האיסור שבעבירה לבין שינוי יש לדעתי לשאול את השאלה הבאה: האם ויתר המחוקק על ההגנה הניתנת באמצעות המשפט הפלילי לערך חברתי מסוים, או שמא נמשכת ההגנה על אותו ערך אם כי במתכונת אחרת? לפי החלופה הראשונה, לפנינו ביטול האיסור שבעבירה במובן סעיף 4 לחוק, ולפי החלופה השניה מדובר בשינוי עבירה הנופלת בגדרו של סעיף 5"



על פי מבחן זה, יש לבחון את תיקון 116 לחוק התכנון והבניה – החוק החדש. התשובה לטעמי ניתנת כבר בהצעת החוק: הצעת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 109), התשע"ו-2016 (ה"ח הממשלה 1074 מיום 1.8.16, עמ' 1426), שם נאמרו בין היתר הדברים הבאים:

"...נדבך מרכזי נוסף בהצעת החוק הוא עדכון ההוראות העונשיות והגברת הסנקציות שניתן להטיל על עבריינים, בעיקר בדרך של החמרת הענישה והחמרה ניכרת של הענישה הכלכלית"

במילים אחרות, ניתן לראות מהצעת החוק, כי לא היתה כל כוונה של המחוקק לוותר על האיסורים הפליליים שבחוק הישן. ההיפך הוא הנכון. המחוקק ביקש דווקא להחמיר עם עברייני בניה הן בדרך של החמרת העונשים הפליליים המוטלים עליהם דרך כלל, והן באמצעים אחרים דוגמת ענישה מנהלית וצווים מנהליים. ממילא, אין כל הצדקה, להחיל על ענייננו את סעיף 4 לחוק העונשין ולקבוע באופן גורף, כי המחוקק שלל את פליליות המעשה.

אכן, עיון בחוק החדש מגלה כי עבירת בניה ללא היתר, כמו גם שימוש במקרקעין ללא היתר עדיין עונשן בצידן. רק המיקום של העבירות בחוק השתנה. במקרה כזה אין הצדקה מוסרית לביטול האישום, שכן האיסור נותר בעינו ורק מיקומו בחוק השתנה (ראה: ע"פ 6834/14 מליאנקר נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 26.2.2015]).

סעיף 203 לחוק החדש מגדיר
"עבודה אסורה" – בנייה או עבודה הטעונה היתר שנעשתה בלא היתר או בניגוד לתנאי היתר
" ו:
"שימוש אסור" – כל אחד מאלה:
(1)
שימוש במקרקעין הטעון היתר שנעשה בלא היתר, או בניגוד לתנאי היתר או שימוש במקרקעין בניגוד לתכנית;
(2)
שימוש בעבודה אסורה;

המחוקק בחוק החדש אמנם מאפשר הוצאת צווי הריסה מנהליים וצווי הריסה שיפוטיים, אך גם קובע בסעיף 230 לחוק החדש, כי אין בביצוע צו מינהלי כדי לפטור מאחריות פלילית. סעיף 241 לחוק החדש קובע הוראה דומה לגבי צווי הריסה שיפוטיים. סעיף 243 לחוק הינו כיום הסעיף העונשי, הקובע כיום כבעבר עונש פלילי בגין עבירת בניה ללא היתר המוגדרת "כעבודה אסורה" כאמור.

הנה כי כן, המחוקק לא ביקש לשלול את האיסור הפלילי שבעבירות בניה ללא היתר. העובדה כי בהוראות המעבר שבחוק, אין התייחסות לכתבי אישום תלויים ועומדים, אין בה כדי לומר, כי דינם של אלה ביטול. ככל ובמקרה ספציפי, חלה הגנה מסוימת בחוק החדש, היא תחול גם על כתבי אישום שהוגשו קודם לחוק זה, או מתייחסים למועדים הקודמים לחקיקתו. מנגד, ברור הוא שלא ניתן לומר במקרים אחרים כי יחול סעיף 4 לחוק העונשין. בענייננו, לא טוען הנאשם כי אילו היה נדון המקרה נשוא האישום על פי החוק החדש, היתה עומדת לו הגנה מפני הרשעה. ממילא, אין הצדקה לביטול ההרשעה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.




ניתנה היום, ג' אדר תשע"ח, 18 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.










תוב בית משפט שלום 1245-01/16 ועדה מקומית לתכנון ובנייה מעלה נפתלי נ' בהג'את סעד (פורסם ב-ֽ 18/02/2018)