פסקי דין על יוסף דורון בן שושן | פסקי דין על עו"ד יעקב בורובסקי | פסקי דין על עו"ד רון אביב | פסקי דין על עו"ד לימור עלמני |

47316-11/17 א     19/02/2018




א 47316-11/17 יוסף דורון בן שושן נ' עו"ד יעקב בורובסקי, עו"ד רון אביב, עו"ד לימור עלמני








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 47316-11-17 בן שושן נ' בורבסקי ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
אמיר סלאמה


תובע

יוסף דורון בן שושן


נגד


נתבעים

1.עו"ד יעקב בורובסקי

2.עו"ד רון אביב

3.עו"ד לימור עלמני




פסק דין

האם יש לסלק את התביעה על הסף מהטעם שכתב התביעה אינו מגלה עילה?

זו השאלה העומדת על הפרק, עליה אני סבור שיש להשיב בחיוב.

רקע

1.
ביום 12.7.17 הגיש הרב רפאל ווינט בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה כספית כנגד התובע על סך 4,000,000 ₪ (ת"א 25935-07-17, להלן – "תביעת ווינט").

הנתבעים שלפניי הם באי כוחו של הרב בווינט בתביעה הנ"ל.

2.
ביום 31.10.17 התקיימה בבית המשפט ישיבה, במסגרת הליך פלילי שנוהל כנגד התובע (בו היה הרב ווינט, ככל הנראה, המתלונן), וזאת לצורך הקראת הכרעת דין.

במסגרת ישיבה זו, בה נקבע שיש לזכות את התובע בהליך הפלילי, נמסר לתובע כתב התביעה בתביעת ווינט, ע"י נציג הנתבעים, וזאת כאשר הנתבעים, ולמצער חלקם, יושב באולם בית המשפט. פעולה זו היא העומדת ביסוד התביעה שלפניי.

3.
בתביעה שלפניי, בה עתר התובע לחייב את הנתבעים בפיצוי של 400,000 ₪, נטען שהנתבעים ניצלו את מעמד הישיבה בה זוכה התובע בהליך הפלילי, בכדי לבצע את מסירת כתב התביעה בתביעת ווינט, במטרה לבזות את התובע ולהשפילו לעיני הבריות, והכל מתוך רעות ורשעות.

נטען כי בהתנהלות זו הפרו הנתבעים חובה חקוקה הקבועה בתקנה 475א(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (עת מסרו את כתב התביעה באיחור של 111 ימים מהמועד הקבוע בתקנה זו, ועשו כן במסירה שבוצעה בין כותלי אולם בית משפט), ובנוסף פעלו בניגוד לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), ובניגוד לחובתם כ-
officers of the law
.

כמו כן נטען שהנתבעים פעלו בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והכל תוך פגיעה בפרטיותו של התובע, ותוך הפרת חוק איסור לשון הרע.
הפיצוי המבוקש נדרש, כך נטען בסעיף 44 לכתב התביעה, "בגין פגיעה בכבודו של התובע".

הבקשה לסילוק על הסף

4.
עוד בטרם הגישו כתב הגנה עתרו הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, כאשר לטענתם כתב התביעה אינו מגלה עילה.

5.
בבקשתם התייחסו הנתבעים לנסיבות מסירת כתב התביעה בתביעת ווינט, וטענו שכתב התביעה נשלח לתובע, מספר ימים לאחר הגשתו, בדואר רשום לפי כתובתו הידועה, אך דבר הדואר חזר מהטעם של "מען לא ידוע", וזאת לאחר שהחלה תקופת פגרת בתי המשפט. הנתבעים המשיכו והסבירו כי רק לאחר תום תקופת הפגרה הם שבו לטפל בעניין המסירה, כאשר בשלב מסויים נודע להם כי ביום 31.10.17 עתידה להתקיים ישיבה בעניינו של התובע בהליך הפלילי, ישיבה בה מצאו הנתבעים שעת כושר למסור את התביעה לידי התובע (כאשר חלק מהנתבעים התכוונו להתייצב בעצמם להקראת לישיבת הכרעת הדין, אשר היה להם עניינה בה, לשיטתם).

הנתבעים הסבירו כי בסיום הישיבה, ולאחר שהוקרא פסק הדין המזכה, ניגש נציג מטעמם לתובע ומסר לו העתק מכתב התביעה בתביעת ווינט והזמנה לדין. נטען כי אף אחד מהנוכחים באולם לא היה ער לכך, עד שהתובע התחיל לצעוק וסירב באופן בוטה לקבל את המסירה.
אשר לעילה של הפרת חובה חקוקה, נטען כי פרשנות התובע את תקנה 475א היא מוטעית, כאשר ממילא לא מתקיימים היסודות של עוולת הפרה חובה חקוקה, לרבות יסוד הנזק שכלל לא ברור מה הוא.
עוד נטען כי לא מתקיימים יסודות עוולת לשון הרע, כאשר אין המדובר בפרסום; אין המדובר בלשון הרע; וממילא אין המדובר במעשה המקים עילת תביעה, בהתאם לקבוע בסעיף 13(5) איסור לשון הרע.
עוד בהקשר זה נטען לתחולת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
הנתבעים הדגישו כי עומדות להן הגנות רבות נוספות, אולם אלה מצריכות בירור לגופם של דברים, והוסיפו כי היה והתביעה לא תסולק על הסף, הם יבקשו לצרף את לשכת עורכי הדין כידיד בית המשפט בהליך זה, בכדי שהאחרונה תיתן דעתה על שימוש בהליכים אלה בכדי להלך אימים על עורכי דין באמצעות תביעות סרק.


6.
התובע, כמובן, מתנגד לסילוק התביעה על הסף.
לטענתו, זכות הגישה לערכאות מחייבת את דחיית הבקשה, שכן ראוי לתביעה להתברר לגופה, קל וחומר כאשר מועלות בה טענות להתנהלות לקויה מצד עורכי דין ובניגוד לחובתם כ-
officers of the court
.
התובע שב וטען להפרה של החובה הקבועה בתקנה 475א' לתקנות, תוך שהוא מגייס לטובתו החלטה מיום 17.12.17 של בית המשפט המחוזי בתביעת ווינט, בה נקבע בין היתר כי דעתו של בית משפט המחוזי אינו נוחה מכך שלא נעשה דבר ביחס להמצאת התביעה במשך חודש שלם, מיום 6.8.17 ועד 6.9.17.
התובע הלין עוד על אי צירוף תצהירים מתאימים לבקשת הנתבעים, ועל אי אזכור פרטים רלוונטיים, כגון פרטי החוקר אשר לטענת הנתבעים ניסה בזמנו לאתר את התובע.
התובע גם חלק על טענות הנתבעים ביחס להתנהלותם בכל הקשור לניסיון משלוח כתב התביעה וניסיונם לאתר את התובע, כמו גם ביחס לנסיבות ביצוע המסירה במעמד הכרעת הדין.
התובע שב וטען שהמצאת כתב התביעה בתביעת ווינט היוותה בראש ובראשונה פגיעה של ממש בכבודו של התובע, תוך השפלתו וביזויו, כאשר פעולה זו מהווה הפרת חובה חקוקה ולשון הרע.
לשיטת התובע, האמור בבקשה דווקא מחזק את טענתו לפיה יש צורך בבירור התביעה לגופה, בטרם קביעת ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות הדרושות לתובענה.

7.
הנתבעים הגישו תשובה לתגובה.

דיון והכרעה

8.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי דין התביעה להיות מסולק על הסף, לאור האמור בתקנה 100 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי בית המשפט רשאי לצוות על מחיקת כתב תביעה כאשר "אין הכתב מראה עילת תביעה".

להלן נימוקיי.

9.
תחילה, כמה מושכלות יסוד בנדון.

-
סעד של סילוק תביעה על הסף הוא סעד קיצוני, המונע את בירור התביעה לגופה. משכך, יש לנקוט בו במשורה ובזהירות.
-
המבחן לסילוק תביעה מחמת העדר עילה, כקבוע בתקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, הוא האם התובע יכול לקבל את הסעד אותו הוא מבקש, בהנחה שכל העובדות הנטענות בכתב התביעה תתבררנה כנכונות.
משכך, בנימוק זה של סילוק על הסף אין מקום לערוך בירור עובדתי ולהכריע בפלוגתאות עובדתיות, אלא יוצאים מהנחה שכל הנטען בכתב התביעה, במישור העובדתי, נכון הוא.
אם המסקנה היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה אינן מצמיחות עילת תביעה, הרי שאין טעם בבירור התביעה לגופה (לרבות בירור הפלגותאות העובדתיות), ודין התביעה להיות מסולקת על הסף.

10.
לצורך דיוננו נצא אפוא מנקודת הנחה שכל העובדות הנטענות בכתב התביעה נכונות הן, ואלה עיקרן לענייננו:
-
הנתבעים, באי כוח ווינט, החליטו, מתוך רוע ורשעות, להשפיל את התובע ע"י מסירת כתב התביעה לידיו במעמד הקראת הכרעת הדין בהליך הפלילי, וזאת אף שהיו להם הזדמנויות אחרות להמציא את כתב התביעה.
-
במעמד הישיבה בה הוקראה הכרעת הדיון, מסרו הנתבעים, באמצעות נציג שלהם ובאופן הפגנתי, את כתב התביעה לידי התובע, במטרה להשפילו ולבזותו.
-
עקב כך הושפל התובע ונפגע כבודו.

11.
האם עובדות אלה מקימות בידי התובע עילת התביעה כנגד הנתבעים.

התובע סבור שכן, והוא משתית טענה זו על שני אדנים עיקריים:
-
הפרת חובה חיקוקה
-
חוק איסור לשון הרע

א. הטענה להפרת חובה חקוקה

12.
התובע משתית את טענתו בנדון על שתי חובות –

האחת, זו הקבועה בתקנה 475א לתקנות סדר הדין האזרחי;

השניה, חובה הקבועה בכלל 23 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית).

13.
נתחיל, שוב, במושכלות יסוד בנדון.

כידוע, חמש יסודות יש לעוולת הפרת חובה חקוקה:
-
על המזיק הוטלה חובה מכוח חיקוק;
-
החיקוק נועד לטובת הניזוק;
-
המזיק הפר את החובה האמורה;
-
ההפרה גרמה לניזוק נזק;
-
הנזק שנגרם הוא מסוג הנזקים אליו התכוון החיקוק.

14.
ניישם את הכללים הנ"ל על טענות התובע בנדון (שוב, מתוך הנחה שכל העובדות הנטענות בכתב התביעה נכונות הן).

15.
תקנה 475א' לתקנות קובעת כדלקמן:
"...

היה בעל דין מיוצג על ידי עורך-דין, יומצא כתב בי-הדין באחת מן הדרכים המפורטות להלן:

(1)
הורה בית המשפט להמציא את כתב בי-הדין במסירה אישית, ימציא בעל הדין את כתב בי-הדין באמצעות עורך דינו, פקידו או שליח מטעמו בהקדם האפשרי, זולת אם קבע בית המשפט מועד מסירה;

(2)
לא הורה בית המשפט על מסירה אישית, ישלח בעל הדין את כתב בי-הדין בדואר רשום עם אישור מסירה, לא יאוחר מחמישה ימים מיום שהוגש הכתב לבית המשפט או מיום שניתנה ההחלטה שלפיה על בעל דין להמציא כתב בי דין..."

16.
לטענת התובע, הנתבעים הפרו חובות הקבועות בתקנה הנ"ל, בכך שלא המציאו את כתב התביעה לתובע בתוך 5 ימים, ובכך שהמציאו אותו לתובע באולם בית המשפט בהליך הפלילי, שעה שהם היו נוכחים באולם, תוך הפרת כלל 23 לכללי לשכת עורכי הדין (סעיף 74 לתגובה).

סבורני כי גם אם כל הנטען בכתב התביעה, במישור העובדתי, יוכח כנכון, לתובע לא תצמח עילה של הפרת חובה חקוקה על בסיס האמור בתקנה 475א' לתקנות.

17.
בראש ובראשונה אין לומר שלתובע נגרם נזק מהסוג שהמחוקק (ובמקרה דנן מחוקק המשנה), התכוון אליו בדבר החקיקה הנדון.

גם אם תומר שהתקנה מטילה על עורך דין המייצג בעל דין חובות בכל הנוגע למועדי המצאת כתב תביעה ולאופן המצאת כתב התביעה, אין כל בסיס לטענה לפיה תקנה זו נועדה למנוע נזק המתבטא בפגיעה בכבודו של מתדיין כתוצאה מכך שכתב התביעה נמסר לידיו באיחור, או כתוצאה מכך שכתב הטענות נמסר לו באולם בית המשפט.

בהקשר זה יובהר, כי הנזק היחיד בר הפיצוי לו טען התובע בכתב התביעה, הוא בגין "פגיעה בכבודו" (סעיף 44 לכתב התביעה), ואינני סבור כי תקנה 475א' לתקנות סדר הדין האזרחי כוונה בכדי למנוע נזק מסוג "פגיעה בכבוד".

אשר לסוגים אחרים של נזק כתוצאה מההפרה הנטענת, הרי שאלה לא נטענו בכתב
התביעה, ובהקשר זה ממילא נקבע ע"י בית המשפט המחוזי בתביעת ווינט, בהחלטה מיום 17.12.17 אותה ביקש התובע לגייס לטובתו (סעיף 14 לתגובה), כי "בסופו של דבר לא נגרם לנתבעים כל נזק דיוני או אחר" (עקב האיחור במסירת כתב התביעה).

18.
זאת ועוד. גם אם תומר שהתקנה האמורה הטילה על עורכי הדין (להבדיל ממרשם) חובה שנועדה להגנת התובע, אינני סבור שהעובדות הנטענות בכתב התביעה מצביעות על הפרת החובה, או שמתקיים
קשר סיבתי (במובנו המשפטי) בין הפרה שכזאת לבין הנזק הנטען.

במקרה דנן טוען התובע כי העובדות המתוארות בכתב התביעה עולות כדי שתי הפרות:

האחת, איחור במסירה;
השניה
,
עצם העובדה שהמסירה בוצעה באולם בית משפט, בהליך שהתנהל בעניינו של התובע.

19.
אשר לטענת האיחור, גם אם תומר שעיתוי מסירת כתב התביעה מהווה איחור ביחס לתקופה הקבועה בחיקוק (ואיני קובע מסמרות בדבר), הרי שאין ולא יכול להיות קשר סיבתי בין הפרה שכזו לבין נזק המתבטא בפגיעה בכבודו של התובע.

20.
אשר לטענת אופן ביצוע המסירה באולם בית המשפט, אינני רואה כיצד מסירה ידנית של כתב טענות באולם בית המשפט מהווה הפרה של חובה הקבועה בתקנה 475א', או לצורך העניין חובה הקבועה בפרק ל"ב לתקנות העוסק בהמצאת כתבי בי-דין.

ודוקו. עיון בכתב התביעה מעלה שהתובע מלין על עצם ביצוע מסירת כתב התביעה באולם בית המשפט, על ידו הושטתו אליו במעמד הקראת הכרעת הדין. אין טענה בכתב התביעה כלפי הנתבעים לנסיבות אחרות מעבר לעצם המסירה כאמור, כגון קריאות שהתלוו לאקט המסירה; התנהגות כזאת או אחרת מצד הנתבעים במעמד זה; או אמירות שנאמרו מפי הנתבעים אגב ביצוע המסירה. אכן, התובע טען שכוונת הנתבעים מאחורי אקט זה היתה מרשעת, ואולם לא נטען לעובדות המבטאות את אותה רשעות שיוחסה לנתבעים, מלבד עצם עיתוי המסירה וביצועה באולם בית המשפט.
כאמור, אינני סבור שהושט כתב תביעה לידי נתבע המבוצעת באולם בית משפט במעמד דיון משפטי, מהווה הפרת חובה הקבועה בתקנה 475א'(א)(2). בהקשר זה יצויין כי בתקנה זו אכן נקבע שבעל דין ישלח את כתב בית הדין בדואר רשום עם אישור מסירה, ואולם ברי כי מסירת או הושטת עותק של כתב התביעה לידי נתבע, המוכרת כהמצאת לפי תקנה 476, אינה מהווה הפרה של האמור בתקנה 475א'(א)(2). במילים אחרות, האמור בתקנת משנה זו נועד להבטיח המצאת ע"י דרך מסויימת, ואולם ברי כי נקיטה במסירה בדרך אחרת המוכרת על פי דין, ושייתכן שהיא מהווה דרך המצאה אפקטיבית יותר (למשל ע"י הושטת כתב תביעה לידי הנמען גופו במקום משלוחו בדואר) אינה מהווה הפרה של חובה בהקשר זה.
כך או אחרת, גם אם תומר שהושטת כתב תביעה לידי בעל דין באולם בית משפט, להבדיל ממשלוחו בדואר רשום, מהווה הפרת חובה לפי התקנה האמורה (ולא כך הוא הדבר), הרי שלא ברור כיצד מתקיים קשר סיבתי, במובנו המשפטי, בין הפרה זו לבין נזק המתבטא בפגיעה בכבוד. בהקשר זה אציין, כי אינני סבור שיש להכיר בקשר סיבתי משפטי בין עצם הושטת כתב תביעה לידי בעל דין באולם בית משפט לבין פגיעה בכבודו של בעל הדין שקיבל את כתב הטענות, ודי אם נציין שתקנות סדר הדין האזרחי עצמן מכירו בדרכי המצאה אחרות, הטומנות בחובן פגיעות "קשות" יותר מהסוג לו טוען התובע, כגון הדבקת עותק מכתב תביעה במקום ציבורי, או פרסום מודעה ברשומות או בעתון יומי (תקנה 498 לתקנות).

21.
סיכומם של דברים, גם אם תוכחנה הטענות העובדתיות שבכתב התביעה, הדבר אינו עולה כדי הפרת חובה חקוקה בכל הנוגע לקבוע בתקנה 475א' לתקנות, או לצורך העניין בתקנה אחרת שבפרק ל"ב לתקנות.

22.
לשיטת התובע, הנתבעים אף הפרו חובה חקוקה הקבועה בכלל 23 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), הקובע כי "עורך דין ינהג בצד שכנגד בדרך ארץ".

אינני סבור שכלל 23 הנ"ל מצמיח לתובע עילה של הפרת חובה חקוקה, גם אם כל הנטען בכתב התביעה יוכח כנכון.

תחילה יצויין כי שאלה היא אם החובה המוטלת על עורך דין במישור האתי לנהוג בצד שכנגד "בדרך ארץ", יכולה להיחשב כחובה שנועדה להגנת הצד שכנגד לצורך עוולה נזיקית של הפרת חובה חקוקה.

השאלה מקבלת משנה תוקף בשים לב לכך שמדובר בחובת "מסגרת", המטילה חובה כללית ובלתי מוגדרת של נהיגה "בדרך ארץ", מבלי להגדיר "דרך ארץ" מהי. בנסיבות אלה קיים קושי בקביעה לפיה כלל אמורפי שכזה, שנועד בראש ובראשונה לחול במישור המשמעתי, יצמיח עילת תביעה נזיקית בידי הצד שכנגד.

כך או אחרת, אינני סבור כי איחור בהמצאת כתב תביעה עולה כדי התנהגות שלא בדרך ארץ, ואינני סבור שעצם המצאת כתב תביעה לידי הצד שכנגד באולם בית משפט מהווה התנהגות שלא בדרך ארץ. משכך, אין בהקשר זה הפרה של חובה, גם אם הנטען בכתב התביעה נכון הוא.

זאת ועוד; גם אם מסירת כתב תביעה באולם בית המשפט מנוגדת לחובה לנהוג בדרך ארץ כלפי הצד שכנגד, אינני סבור שמתקיים קשר סיבתי משפטי בין הפרה שכזו לבין פגיעה בכבוד האדם שקיבל את כתב התביעה, כמפורט לעיל.

23.
לאור האמור אין לומר שבכתב התביעה מגלה עילה של הפרת חובה חקוקה.

ב. הטענה ללשון הרע

24.
לשיטת התובע, מסירת כתב התביעה באופן הנטען על דיו מהווה עוולה של לשון הרע המזכה אותו בפיצוי.

גם כאן אינני סבור שיש ממש בטענה, גם אם כל הנטען בכתב התביעה יוכח כנכון עובדתית.

25.
סבורני שהמתואר בכתב התביעה אינו עולה כדי "לשון הרע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

בהקשר זה אציין כי גם אם עצם הושטת כתב תביעה לידי אדם בנוכחות אחרים, מהווה "פרסום" של עצם הגשת תביעה נגדו, אינני סבור שפרסום שכזה מהווה דבר שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשות מטרה לשנאה, בוז או לעג, כהגדרת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

ודוקו. התובע אינו טוען שהתביעה שנמסרה לו מכילה, לגופה ובתוכנה, לשון הרע, אלא שעצם מסירתה לידיו מהווה לשון הרע, ואינני סבור שניתן להכיר בטענה שכזו, קל וחומר כאשר מחוקק המשנה הכיר באפשרויות יותר "פוגעניות"
(אם נלך לפי אמות המידה של פגיעה שהתובע חותר אליהן) של המצאת כתבי טענות, כגון פרסום כתב התביעה בעיתון וכיוצא באלה.
זאת ועוד. גם אם תומר שעצם מסירת כתב התביעה יכולה להוות לשון הרע לפי סעיף 1, הרי שסבורני שיש ממש בטענת הנתבעים לקיומה של "פרסום מותר" לאור האמור הסיפא של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי
"פרסום

ע
"
י

שופט
,
חבר

של

בית

דין

דתי
,
בורר
,
או

אדם

אחר

בעל

סמכות

שיפוטית

או

מעין

שיפוטית

על

פי

דין
,
שנעשה

תוך

כדי

דיון

בפני
הם

או

בהחלטתם
,
או

פרסום

על

ידי

בעל

דין
,
בא

כוחו

של

בעל

דין

או

עד
,
שנעשה

תוך

כדי

דיון

כאמור
;
"

לא ישמש עילה לפי חוק איסור לשון הרע.


ג. בטרם סיום - טענות נוספות שנזנחו, הלכה למעשה, בתגובת התובע

26.
מכתב התביעה עולה, שלצד טענות התובע להפרת חובה חקוקה וללשון הרע, הועלו על ידו טענות להתרשלות מצד הנתבעים; פעולה המנוגדת להיותם
officers of the court
; פגיעה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו; ופגיעה בפרטיות.

טענות אלו, שהועלו בכתב התביעה בחצי פה, נזנחו, הלכה למעשה, ע"י התובע בתגובתו, במסגרתו הוא שם את יהבו על טענות הפרת חובה חקוקה ולשון הרע, כמפורט לעיל.

27.
מעבר לנדרש אציין כי גם בטענות אלה לא מצאתי בסיס לקיומה של עילת תביעה בידי התובע.

טענת ההתרשלות בביצוע המסירה נטענה באופן ערטילאי, כאשר התובע לא הצביע על בסיס כלשהו להכרה בחובת זהירות, מושגית ו/או קונקרטית, של הנתבעים כלפיו בכל הנוגע לאופן מסירת כתב התביעה, מה עוד שגם בהינתן קיום חובת זהירות שכזו אינני סבור שהנטען בכתב התביעה עולה כדי הפרתה, או שהוא מבסס קיום קשר סיבתי משפטי בין ההפרה הנטענת לבין הנזק הנטען (כפי שפורט לעיל).

מאותם טעמים אינני מוצא בסיס כלשהו לקיומה של עילת תביעה מכוח הפרת חובת הנתבעים כ-
officers of the court
.

גם הטענה לפגיעה בפרטיות, שנטענה בחטף בכתב התביעה ונזנחה בתגובת התובע, לא יכולה לסייע לו, שכן עצם מסירת כתב תביעה בנוכחות אחרים אינה מהווה פגיעה בפרטיות כהגדרתה בחוק, מה עוד שהאמור בסעיף 13(5) לחוק לשון הרע, השולל עילת תביעה במקרה שכזה (כמפורט לעיל), חל על חוק הגנת הפרטיות מכוח האמור בסעיף 18(1) לאותו חוק.

הטענה בדבר פגיעה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו אינה יכולה לסייע לתובע, שכן בהעדר בסיס משפטי לקיום עילת תביעה כנגד הנתבעים (בין אם מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה, בין אם מכוח לשון הרע, ובין אם מכוח בסיס משפטי אחר), טענה ערטילאית הנסמכת על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אינה יכול להצמיח לו עילה יש מאין, קל וחומר כאשר קיים ספק של ממש בקיומו של נזק או קשר סיבתי משפטי בין נזק לבין התנהלות הנתבעים,
כמתואר לעיל.

סוף דבר

28.
גם אם כל הנטען בכתב התביעה יוכח כנכון עובדתית, לא תצמח לתובע עילה שיכולה להקנות לו את הסעד המבוקש.

משכך, אין טעם בניהול ההליך לגופו, ודין התביעה להיות מסולקת על הסף.

29.
אני מורה אפוא על מחיקת התביעה, נוכח האמור בתקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי.

30.
התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסך 2,000 ₪, סכום אשר ישולם בתוך 30 ימים אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.



ניתן היום,
ד' אדר תשע"ח, 19 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 47316-11/17 יוסף דורון בן שושן נ' עו"ד יעקב בורובסקי, עו"ד רון אביב, עו"ד לימור עלמני (פורסם ב-ֽ 19/02/2018)