פסקי דין על אירנה פרידמן | פסקי דין על חיים מרום

51538-12/15 א     20/02/2018




א 51538-12/15 אירנה פרידמן נ' חיים מרום








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 51538-12-15 פרידמן נ' דה כהן ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
אהרון שדה


תובעים

אירנה פרידמן


ע"י ב"כ עוה"ד מ. רוטנברג
נגד


נתבעים

1.אורן דה כהן

ע"י ב"כ עוה"ד נ. כנפי

2.חיים מרום

-ניתן פס"ד

3.יוספה מרום
-ניתן פס"ד









פסק דין

נתבע 1 מר אורן דה כהן

לפני תביעה שהוגשה במקורה לתשלום סך 474,989 ₪.

לגרסת בן התובעת מר יוסי פרידמן,
מכרה אמו המנוחה לנתבעים ביום 13.3.13 מגרש ועליו דירת מגורים ברחוב השקמה 3 בזיכרון יעקב. למען הנוחות אתייחס בגוף פסק הדין ל"תובעת" או ל"מנוחה" הגם שהתביעה תוקנה והתובע היום הוא עיזבונה של המנוחה.

הנתבעים הצהירו ברישא להסכם כי הם קונים את הדירה יחד ולחוד ובערבות הדדית והתחייבו לשלם את מס השבח שיוטל על התובעת בגין העסקה כשאי עמידה בתנאי זה תיחשב כהפרה יסודית ובגין הפרות יסודיות נקבעו דמי נזק מוסכמים ללא צורך בהוכחתם בסך 280,000 ₪.

זה אולי המקום להקדים ולומר כי התביעה כנגד נתבעים 2-3 סולקה בפשרה כנגד תשלום של כ-146,000 ₪ ו

פסק דין
זה נוגע רק לנתבע 1 מר אורן דה כהן (להלן:"הנתבע").

רשות המיסים קבעה כי על התובעת לשלם סך 881,416 ₪ כמס שבח, הנתבעים הגישו השגה והסכום הופחת ברם הם לא שילמו את חלקם ולכן הוטלו עיקולים על נכסי התובעת.

הנתבעים מצדם לא שילמו מיד את מלוא השומה בסך 218,350 ₪ אלא פרסו אותה ל-11 תשלומים.
לאחר מספר תשלומים שכובדו, חדלו הנתבעים מלעמוד בהסדר, התשלומים חזרו ורשות המיסים חזרה לפעול כנגד התובעת ופניות, תכתובות ואף ארכות שנתנה התובעת להסדרת התשלומים לא עזרו ולכן נאלצה התובעת לשלם לרשות המיסים סך 130,188 ₪ ע"מ להסיר את העיקולים ולהפסיק את הליכי הגבייה.
בינתיים הסתכסכו הנתבעים בינם ולבין עצמם ולא שיתפו פעולה כדי להקטין את נזקי התובעת.

הנתבע טוען שהתובעת הכשילה אותו מלכתחילה. הנתבע 1מוסיף וטוען כי היה ידוע עוד בשלב חתימת ההסכם שיהיה צורך בהגשת השגה וסוכם כי התובעת תבקש פטור נוכח הקלות המגיעות לה, דבר שלגביו לא שיתפה פעולה.
הנתבע טוען כי פעולותיו הביאו להפחתה ניכרת בשיעור המס ולאחר קביעת השומה המתוקנת הושג הסדר לתשלומה ובו עמד עד לשלב בו הוטל עיקול על חשבונו אותו היה צורך לבטל דבר שהתקשה לעשות גם בשל מחלה קשה ואשפוז ממושך של בנו הקטן שלימים ולמרבה הצער נפטר.
הנתבע טוען שהוצע בשעתו שנתבעים 2-3 ישלמו את יתרת המס ואם התובעת הייתה מסכימה ומסתפקת בכך, תביעה זו לא הייתה באה לעולם אלא שהיא ביקשה גם את הפיצוי המוסכם שאיננו מגיע לה, בוודאי לא כאשר היא זו שהפרה את סעיף 8.2 להסכם ולא הגישה בקשה לפטור.

הנתבע טוען שהתביעה לפיצוי מוסכם והתביעה לנזק נוסף בר הוכחה אינן אפשריות נוכח עמדת הדין בעניין זה והתובעת בחרה ומיצתה את הסעד שעמד לה עקב ההפרה הנטענת.

דיון
יש לפתוח פרק זה בדיון בטענת הנתבע לפיה משקיבלה התובעת את מלוא הפיצוי בגין הסעד הנובע מתשלום המס שהוא בגדר פיצוי המצריך הוכחת נזק, לא ניתן על אותה עילה ועל אותו סעיף בהסכם שהופר לכאורה על ידי הנתבע, לתבוע גם פיצוי מוסכם.

בעניין זה הדין עם הנתבע.

אין חולק כי התביעה הוגשה במקורה כנגד הנתבע וה"ה חיים ויוספה מרום "יחד ולחוד"
אין גם חולק כי לתיק הוגש הסכם פשרה על פיו שילמו ה"ה מרום לתובעת סך של 146,383 ₪ ואין חולק כי הסכם הפשרה מתייחס להחזר המס ששולם על ידי המנוחה (ראה גם סעיף 8 להודעת התובעת מיום 31.3.16) וכי המנוחה ממחה את זכויותיה לתבוע את הנתבע ביחס לסכום זה לה"ה מרום.

המשמעות היא כפולה, ראשית, התובעת בחרה לקבל פיצוי המצריך הוכחת נזק, פיצוי זה הינו תוצאה ישירה של מחדלי והפרות הנתבע המועלות בפני
בתביעה כאן.
שנית, התובעת המחתה את זכות התביעה בגין החזר מס השבח ששולם על ידה לה"ה מרום ולכן עומד הנתבע בסיכון כפול, גם לשלם את מס הרכישה (כלומר את סכום הפשרה) וגם לשלם פיצוי מוסכם (בהנחה אקדמית שבכלל הדבר אפשרי על פי הדין וכפי שיפורט להלן, הוא איננו אפשרי).

בדרך בה בחרה התובעת, היא מיצתה את עילתה לתביעת דמי נזק הדורשים הוכחה ובכך ויתרה הלכה למעשה על תשלום הפיצוי המוסכם וכשזו התוצאה המשפטית, מה שנותר הוא לבדוק האם זכאית היא מהנתבע ליתרת דמי נזק הדורשים הוכחה כלומר את הפיצוי הנתבע בגין "עוגמת נפש".

יש להבהיר כבר עתה, כאשר הדין מאפשר תביעה לפיצוי מוסכם ומאפשר תביעה לפיצוי עם הוכחת נזק בגין עילה ספציפית, ניתן לתבוע את שני הסעדים במסגרת אותו כתב תביעה אך כסעדים חליפיים ולא כסעדים מצטברים וזאת כדי לאפשר לתובע בחירה באותו סעד שיפצה אותו במידה המרבית, תובע יכול לנסות להוכיח נזק אך אם לא יצליח להוכיחו או שהנזק המוכח יהיה נמוך מזה המוסכם, יוכל לבחור בפיצוי המוסכם.

במקרה כאן, בחרה התובעת בתביעה זו במסלול הנזק הדורש הוכחה ומשמדובר בתביעה שהסעד בה נתבע "יחד ולחוד" ובתביעה בה הנזק הדורש הוכחה והפיצוי המוסכם נובעים מאותה עילה, מאותה הפרה בדיוק, נחסמת דרכה של התובעת לתבוע גם פיצוי מוסכם.
מקל וחומר כשהגדילה התובעת לעשות והמחתה את זכותה לתבוע פיצוי בר הוכחה (בגין החזר המס בלבד) לאחרים.

ומן הכלל אל הפרט:

הסעיף בחוק החוזים-תרופות המסדיר את סעד הפיצוי המוסכם הוא סעיף 15 ואת היחס בין הפיצוי המוסכם לכל פיצוי אחר מסדיר ס"ק (ב) שבו:
"

פי
צויים מוסכמים
15.

(א)
הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

(ב)
הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה. "




השימוש במילה "במקומם" איננו מקרי אלא זו כוונת המחוקק. הרציונל מאחורי הפיצוי המוסכם נעוץ בהנחה כי הצדדים כבר העריכו את הנזק האפשרי כתוצאה מהפרה של ההסכם אך המחוקק מאפשר לנפגע לבחור, משיקוליו, ב"פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14"" או תרופה אחרת ובלבד שהם נתבעים "במקום" הפיצוי המוסכם.

המלומדים פרופ' שלו וד"ר אדר בספרם "דיני חוזים-תרופות" מסבירים בעמודים 519-520 לספרם כי ההוראה בסעיף 15(ב) לחוק החוזים תרופות באה להבהיר כי הגישה הקודמת לפיה כשנקבעו פיצויים מוסכמים נחשב הדבר כוויתור על תביעת פיצוי אחר בגין אותה הפרה וחקיקת חוק החוזים תרופות קבעה את הגישה שנוהגת גם היום לפיה
"בהיעדר כוונה ברורה של הצדדים לראות בפיצוי המוסכם סנקציה בלעדית, יראו בו תרופה אופציונלית. על תרופה זו רשאי הנתבע לוותר לטובת תרופות אחרות שבהן הוא מעוניין, ובכללן – פיצויים בהוכחת נזק."
(ההדגשות אינן במקור ומבטאות את המצב בתיק כאן)

הפסיקה הישראלית איננה ששה להכיר באפשרות לצירוף פיצוי מוסכם לפיצוי אחר בגין אותו חוזה ואפשרות כזו יכולה להתקבל (לא בלי היסוס) במקרים מיוחדים בהם מדובר בשתי הפרות שונות לחלוטין של ההסכם, למשל פיצוי מוסכם בגין איחור במסירת הממכר או הדירה ופיצוי נוסף הכרוך בהוכחת נזק בגין פגמים או אי התאמות או מצגי שווא בקשר עם הממכר/הדירה. לא זה המצב כאן המתייחס להפרה הנוגעת לתשלום מס השבח שכאמור הצמיחה שתי אפשרויות לקבלת סעד, התובעת בחרה באחת מהן ובכך תם ונשלם ולא רק שתם ונשלם, התובעת כאמור ויתרה והמחתה את הזכות להוכיח את ההפרה והנזק לצד אחר בהסכם.

התובעת לא הצליחה בסיכומיה להתמודד עם טענת הנתבע בדבר המצב המשפטי והיחס בין שני סוגי הפיצוי/הסעדים וכנראה לא בכדי.

נוכח קביעה זו אין באמת טעם לדון בהרחבה בטענות הצדדים ביחס לחבות הנתבע ותרומת התובעת להפרת ההסכם ברם אומר רק זאת, ככל שהדברים נוגעים לפיצוי בגין כל מה שקרה עד לשלב הגשת הערר בו"ע 49684-03-14 כפות המאזניים מאוינות, אין שום צל של ספק שהנתבעים לקחו על עצמם את תשלום המס אך גם אין שום צל של ספק שההסכמה לעסקת נטו והרציונל הכלכלי מאחורי הסתמכו על ניצול ההטבות שהגיעו למנוחה, מהנספחים שצורפו לתצהירו של מר פרידמן (נספחים ב' ג' למשל) ניתן ללמוד שגם התובעת לא יצאה מגדרה כדי לקדם את עניין התשלום, השומה הופקה והתקבלה במשרד ב"כ התובעת כבר באוגוסט 2013 אך מכתב לב"כ הנתבע יצא רק ביום 24.10.13
לאחר קבלת ההתראה ממס שבח, בין לבין הוגשה השגה שהביאה להורדת משמעותית של סכום השומה הנתבע התבקש לשלמה והתובעת התבקשה על ידו לחתום על טופס פריסת תשלום השומה (פברואר 2014).

הכף נוטה לחובת הנתבע ככל שהדברים נוגעים להתנהלותו לאחר מכן כאשר פרס את החוב ומסר המחאות שלא כובדו, הדבר הביא להטלת העיקולים על חשבון התובעת בנובמבר 2014 ועל נקודת זמן זו ניתן לומר שבה התגבשה הפרה יסודית מצד הנתבעים של סעיף 8 להסכם.

בגין הפרה זו ניתן לפסוק רק את יתרת הסעד הטעון הוכחה והוא הסעד של עוגמת נפש שהוערך בכתב התביעה בסך של 40,000 ₪. סכום זה על פניו מופרז ביותר. יש לזכור כי הפיצוי מגיע אך רק למנוחה ועם פטירתה לעיזבון, המבחן להערכת הפיצוי אומד את עוגמת הנפש שנגרמה למנוחה ולא ליורשיה.

מעיון בחומר שבתיק ניתן להתרשם שהמנוחה לא הייתה מעורבת כלל בעסקה ובתוצאותיה, הרוח החיה מאחורי העסקה ומי שטיפל בכל השלכותיה היה בנה של המנוחה מר יוסי פרידמן שהוא כאמור איננו תובע או בעל דין כשלעצמו בהליך כאן.

זאת ועוד, לא נסתרה טענת הנתבע לפיה מעולם לא ראה את המנוחה וכי ספק אם גם בנה השני ידע על העסקה עד שנפגשו הצדדים במשרד עו"ד לצורך החתימה (סעיף 6 לתצהיר הנתבע). המנוחה הייתה בת יותר מ-90 שנים בעת כריתת העסקה ויש לתת לנתון זה, לצד שאר הנתונים והנסיבות שתוארו לעיל את המשקל הראוי בפסיקת נזק לא ממוני.

בנסיבות העניין הנני אומד את הנזק הלא ממוני בסך של 10,000 ₪.

אשר על כן הנני מחייב את הנתבע לשלם לעיזבון התובעת באמצעות יורשיה סך של 10,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט יחסיות בסך 800 ₪ זאת לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

התביעה לפיצוי המוסכם נדחית.

היות והנתבע נגרר להליך בו כתב התביעה נוקב בסכום המתקרב לחצי מיליון ₪ ומן הסתם עלויות הגנתו היו בהתאם והיות ורוב רובה של התביעה נדחה, הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין לא אחייב את הנתבע בהוצאות התובע (למעט אגרות על הסכום שנפסק בפועל) ולא אחייב את התובע בהוצאות הנתבע.





ניתן היום,
ה' אדר תשע"ח, 20 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 51538-12/15 אירנה פרידמן נ' חיים מרום (פורסם ב-ֽ 20/02/2018)