פסקי דין על זהר מימון | פסקי דין על מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

44495-02/14 א     25/02/2018




א 44495-02/14 זהר מימון נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 44495-02-14 מימון נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ




לפני
כבוד השופט אריה ביטון


התובע:

זהר מימון
ע"י ב"כ עו"ד גיא שחק


נגד


הנתבעת
:

מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עידן ליבוביץ




פסק דין


פתח דבר

1.
בפני
י תביעת מבוטח שהוגשה כנגד מבטחת לחיוב בתשלום תגמולי ביטוח בסך של 184,385 ₪ בגין נזקי פריצה וגניבה, אשר אירעו, לטענת התובע,

מביתו הפרטי. משסיימה המבטחת את חקירת מקרה הביטוח הנטען, שלחה לתובע הודעה אשר דוחה את התביעה לתגמולי הביטוח בעקבות ממצאי בדיקה וחקירה שהעלו חשד כי לא אירעה פריצה על ידי גורם חיצוני ולא נגנבו הפריטים הנתבעים. על רקע דברים אלו הוגשה התביעה שלפני.

2.
בעיקרו של דבר, נותרה תלויה ושנויה במחלוקת בין הצדדים שאלת גניבתו של שעון יוקרתי מסוג קרטייה, ובגינו מיקדה הנתבעת טענותיה בתיק זה, כשלטענתה שעון זה אבד בעבר לתובע ובגינו תבע הוא תגמולי ביטוח, ולפיכך, נתפס התובע בקלקלתו העולה כדי מרמה בתביעת תגמולים השוללת כל פיצוי מן התובע. להלן תבחן זכאות התובע לתגמולי ביטוח בגין מקרה הביטוח הנטען.

טענות הצדדים בתמצית

3.
לטענת התובע, ביטחה הנתבעת את הדירה בה הוא גר ואת תכולתה, על-פי פוליסה מסוג "רימון לדירה" (להלן: "הפוליסה"). ביום 25.3.13 נפרצה הדירה ונגנבו ממנה תכשיטים, שעונים ותכולה נוספת, ונגרמו נזקים נוספים המבוטחים בפוליסה. התובע הגיש תלונה במשטרה ושמאי מטעם הנתבעת אמד את שווי הנזקים בסך של 178,980 ₪, נכון ליום אירוע הפריצה. שווים של חלק גדול מהפריטים שנגנבו נאמד על ידי סוקר מטעם הנתבעת עובר להוצאת הפוליסה. התובע פנה אל הנתבעת בדרישה לתשלום תגמולי הביטוח להם הוא זכאי מכוח חוזה הביטוח שנכרת ביניהם, ואולם, ביום 15/8/13 דחתה הנתבעת את תביעתו בטענות שונות ובהן: כי לא אירעה פריצה לדירה, כי מערכת האזעקה לא היתה תקינה, וכי התביעה נגועה במרמה בשל דרישה לפיצוי בגין שעון שכבר אבד ונתבע בעבר.
לטענת התובע, חבה המבטחת בתשלום תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתרחשות מקרה הביטוח וכי התנערותה מחבותה זו מהווה הפרה של חוזה הביטוח שנחתם בין הצדדים.

4.
לטענת הנתבעת, דחיית בקשת התובע לתגמולי הביטוח באה
בעקבות ממצאי בדיקה וחקירה שהעלו חשד, כי לא אירעה פריצה על ידי גורם חיצוני ולא נגנבו הפריטים הנתבעים. עוד נמצא, כי מערכת האזעקה בבית התובע לא הייתה תקינה ולא הייתה מופעלת בעת האירוע הנטען, ועניין זה מהווה, לטענתה, הפרה של אמצעי המיגון ושל תנאי הפוליסה והחמרה ניכרת של הסיכון. כן נטען, כי התביעה שהוגשה על ידי התובע היא תביעת ביטוח רביעית המוגשת לחברות ביטוח שונות על ידי התובע משנת 2000 ואילך, וכי בגין השעון פוצה התובע עוד בשנת 2005 על ידי הפניקס חברה לביטוח בע"מ, ואילו כעת דורש התובע בתביעה זו לשפותו שוב בגין אותו השעון בדיוק. לטענתה, אפילו אירעה פריצה, הפריטים לא היו בבית ולא נגנבו במהלך האירוע הנטען, ולחילופין, יש לנכות מכל סכום שיפסק כנגד הנתבעת את חובות הפרמיה ואת ההשתתפות העצמית של התובע.

דיון והכרעה

5.
בהתאם לדין, נבחן תחילה את עמידת התובע בנטל ההוכחה המוטל על כתפיו להתרחשותו של מקרה הביטוח, ולאחריו, נבדוק את משמעות טענת המרמה ותוצאותיה. בעלי הדין מיקדו טענותיהם בשאלת זהותו של שעון מסוג קרטייה שתבע התובע במסגרת פוליסה זו. לטענת התובע, אין המדובר באותו השעון שאבד לו בעבר כי אם בשעון חדש שבוטח על ידי הנתבעת. מנגד, טוענת הנתבעת, כי המדובר באותו השעון ממש, ועל כן, המדובר במרמה בתביעת תגמולים הפוטרת את המבטחת מחבותה, כהוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981,
(להלן: "החוק")
. להלן נבחן סוגיות אלו ואחרות.

פערי מידע ונטלי הוכחה

6.

כידוע, בין הצדדים לחוזה הביטוח קיימים פערי מידע. בדרך כלל, נתפסת המבטחת כצד החזק בעסקת הביטוח, אולם, לאחר התרחשות מקרה הביטוח, המידע והראיות על אודות מקרה הביטוח מצויים בידיעתו הבלעדית של המבוטח. יתרון המידע של המבוטח עשוי להתבטא בעצם הידיעה אם אכן התרחש נזק, מהו שיעור הנזק ונסיבות התרחשותו. מצב דברים זה חושף את המבטחת לתביעות כוזבות. הצורך לצמצם חשיפה זו מחייב הטלת סנקציה על מבוטח הפועל בכוונת מרמה, כדוגמת זו הקבועה בסעיף 25 לחוק. כלי עזר נוסף המסייע למבטחות להתמודד עם בעיית המידע בקשר למקרה הביטוח הוא הטלת נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות בקשר להתרחשות מקרה הביטוח על המבוטח. במקרה של מחלוקת בין המבטחת למבוטח בקשר לזכאות המבוטח לתשלום תגמולי הביטוח, נטל ההוכחה מוטל על המבוטח. כדי לבסס את עילת התביעה שלו, על המבוטח להוכיח שהנזק נגרם כתוצאה מסיכון המכוסה על ידי חוזה הביטוח ואת שיעור הנזק שנגרם לו. הנטל הוא כפול, להביא ראיות בקשר להתרחשות מקרה הביטוח ולשכנע את בית המשפט בקרות מקרה הביטוח. (ראו: י. אליאס, דיני ביטוח, עמ' 1049 ;


ש. ולר, "חובת הגילוי לאחר קרות מקרה הביטוח וחיוב מבוטחים בפיצויים עונשיים בגין מרמת ביטוח", עלי משפט א (תשס"א) 277, 322).

7.
על פי הכלל הנהוג והמקובל בשיטתנו המשפטית "המוציא מחברו עליו הראיה", על המבוטח, התובע תגמולי ביטוח, רובץ הנטל להוכיח את התרחשותו של מקרה הביטוח, בעוד שעל המבטחת, הטוענת לפטור מאחריות, הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח נכנס בגדרו של אותו הפטור. לפיכך, לאחר שהתובע עמד בהוכחת התרחשות מקרה הביטוח, עובר הנטל להוכיח את כוונת המרמה לכתפי המבטחת - היא הנתבעת.
נטל ההוכחה מורכב משניים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, היינו במאזן ההסתברויות. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע ומשמעותה החובה שעל מי שנושא בנטל השכנוע להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1505-1506). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה. ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע. נטל הראיה במשפט אזרחי מבוסס על מאזן ההסתברויות, במובן זה שעל התובע להראות כי גרסתו מסתברת יותר מגרסת הנתבע. היינו, על מנת להכריע במחלוקת עובדתית, על בית המשפט לשקול, עפ"י הראיות שבפני
ו, גרסתו של מי מהצדדים סבירה והגיונית יותר מהגרסה האחרת, ודי בכך כדי להכריע את הדין. לענין ביטוח נקבע כי נטל השכנוע להראות כי המקרה שאירע נכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע-המבוטח, ואילו הנטל להראות כי התקיים אחד מהחריגים לחבות המשחרר את חברת הביטוח מאחריות מוטל על הנתבעת – המבטחת, בתנאי שהמבוטח עמד בנטל המוטל עליו (ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2) 90, 92).

אין זה כך באשר להוכחת טענת תרמית, מאחר ומדובר בטענה לכוונת מרמה, הנטל המוטל על הנתבעת הינו גבוה ממאזן ההסתברות הנדרש במשפט אזרחי רגיל, ומצריך הבאת ראיות בעלות משקל רב יותר ומידת הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, כשמטרת הכלל היא למנוע פגיעות בלתי מבוססות כדבעי בשמו הטוב של אדם המביאה לתוצאה קשה של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח (ראו: רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (נבו
2011)).

התרחשות מקרה הביטוח ועמידה בנטל ההוכחה

8.
כעת נדרש לבחון, מן הכלל אל הפרט: האם הוכיח התובע את התרחשות מקרה הביטוח? כאמור לעיל, בהתאם להלכה הפסוקה, על התובע להביא ראיות לצורך הוכחת התרחשות מקרה הביטוח. התובע הציג ראיות התומכות, לטענתו,
בהתרחשות מקרה הביטוח. כך הציג הוא את פוליסת הביטוח לביתו הפרטי (נספח א' לתצהיר), שעמדה בתוקפה במועד קרות האירוע הנטען, ואשר כללה בין היתר, כיסוי בגין נזקי גניבה, שוד או פריצה של תכולת דירת התובע ושל תכשיטים. אלו הוערכו בדו"ח הסוקר מטעם הנתבעת שנערך ביום 19/1/12, כמוצג בנספח ד' לתצהיר התובע. התובע אף הציג אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה אודות ההתפרצות והגניבה מביתו, שהוגשה ביום 26/3/13 בשעה 03:52 בתחנת המשטרה בראשון לציון, ובמסגרתה צוין כי האירוע התרחש ביום 25/3/13 בשעה 23:41, כעולה מנספח ב' לתצהיר. דהיינו, שהתלונה במשטרה הוגשה כארבע שעות לאחר גילויה הנטען בידי התובע. במסגרת תצהירו ציין התובע כי עזב הוא את הדירה בסביבות השעה 18:30 וחזר אליה בסביבות השעה 23:20, ואזי הבחין בפריצה לדירה וכי נגנבה הכספת עם התכשיטים ומספר פריטים נוסף. כן לטענתו, הבחין הוא במערכת האזעקה הדרוכה בטרם שנכנס לדירה ונטרל אותה על ידי הקשת הקוד. עוד תיאר, כי נפרץ חלון ונשארו סימני פריצה במקום ממנו הפורצים חדרו לבית. הפורצים אף שברו את הסגר של תריס ההזזה שנמצא במרפסת הכביסה בקומה העליונה
וכי התכשיטים והשעונים שנגנבו היו בתוך כספת שהיתה מעוגנת לקיר ונעתקה ממקומה על ידי הפורצים. לחיזוק גרסתו זו, הביא הוא את דברי שמאי הנתבעת שנכתבו במסגרת חוות דעתו, שצורפה כנספח ג', ולפיהם ציין השמאי כי אופן החדירה היתה "בסיוע סורגים המגינים על חלון בקומת הקרקע, טיפסו הפורצים לחלון רחב במרפסת כביסה בקומה העליונה, שם פרצו באלימות סגר בכנפות מזוגגות". לראיות התובע צורף אף תצהירה של אשת התובע, אשר ציינה במסגרתו כי ראתה היא שסגר התריס של החלון שדרכו נכנסו הפורצים לדירה היה שבור.

9.
למעשה, בידי התובע הראיות הבאות לצורך הוכחת מקרה הביטוח: 1. תלונה במשטרה. 2. חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת. 3. תצהירו ותצהיר אשתו. בין הצדדים אין כל מחלוקת באשר לתוקפה של הפוליסה שנערכה לתובע מאת הנתבעת ובמסגרתה אף נערך סקר להערכת תכולת הדירה. מכאן, שאין כל ספק באשר לקיומו של כיסוי ביטוחי לסיכונים מסוג של פריצה וגניבה וכי תכולת הדירה ותכשיטי התובע, לרבות שעון מסוג קרטייה, נצפו והוערכו על ידי סוקר מטעם הנתבעת עובר לעריכת הפוליסה. השאלה שנשאלת היא, האם די בראיות אלו כדי שיעמוד התובע בנטל הוכחת התרחשות מקרה הביטוח? תצהירו של התובע מעלה תמיהות בהיותו לקוני למדי ובלתי מפורט באשר לנסיבות הפריצה והגניבה מביתו ופעולותיו בעקבות האירוע הנטען. כך למשל, לאחר שזה חזר לביתו בסביבות השעה 23:20 והבחין בפריצה ובגניבה, לא ברור כלל מה עשה הוא בעניין. פנייתו למשטרה מתרחשת כארבע שעות לאחר מכן, בשעות הלילה המאוחרות, אך לא נטען כי זה התקשר למשטרה קודם לכן ולא הוצגה על כך כל ראיה. מצופה כי אדם סביר יתקשר בהזדמנות הראשונה למשטרה לצורך דיווח אודות הפריצה והגניבה ולא ימתין 4 שעות תמימות עד אשר יפנה בכוחות עצמו לתחנת המשטרה ובשעת לילה מאוחרת. הזמנת שוטרים לביתו הינה אף צורך אלמנטרי מבחינת התובע לשם איסוף ראיות מזירת האירוע, לרבות טביעות אצבעות של הפורצים ותיעוד העניין על ידי שוטרים. הדבר אף היה חוסך את הצורך בהגעה עצמית לתחנת המשטרה בשעה כה מאוחרת בלילה. אילו היה מתקשר הוא למשטרה ממש בסמוך לאחר גילוי הפריצה והגניבה וזו היתה מסרבת להגיע לביתו – אזי היה יוצא הוא ידי חובתו והיה בידו להציג בוודאי תיעוד על כך. אולם, התובע לא ציין כי התקשר למשטרה – פעולה אלמנטרית ואינסטינקטיבית, במיוחד של אדם כתובע שהינו בעל ניסיון בתביעות שכאלה לחברות הביטוח בשנים שקדמו לאירוע זה. התובע אישר בעצמו בחקירתו כי תבע הוא 5-6 פעמים בענייני ביטוח מאז שנת 2000 ואילך. אף לא ברור מדוע זה בחר לפנות למשטרה בשעה כה מאוחרת ולא במידית או לחילופין בשעת בוקר רגילה. אילו הדבר היה כה דחוף לתובע, אזי כאמור לעיל, מצופה היה כי זה יצור קשר מידי עם המשטרה באמצעות מכשיר הטלפון או בהגעה אליה ואם לאו אזי מדוע שלא ימתין עד לשעת בוקר סבירה? עניין זה נותר סתום ולתובע הפתרונים. אף לא ברור מה עשה הוא עם התלונה שהגיש במשטרה, האם עקב ודרש את חקירתה בענין לצורך איתור הפורצים ושללם. נראה, כי כל מטרתו היתה פנייה פורמלית לצורך קבלת טופס משטרתי המעיד על תלונתו, שניתן היה אף לקבלו בהמשך היום שלמחרת. לתלונה זו, כשלעצמה, אין כל ערך ממשי אם אין מתלווה לה ראיה המעידה על התרחשות מקרה הביטוח. באין עדות אובייקטיבית וראיות של המשטרה בעניין, אזי משקלה של התלונה במשטרה שואף לאפס.

10.
מלבד הציפייה כי אדם סביר יתקשר למשטרה בעת שהבחין באירוע הפריצה והגניבה מביתו, ישנה ציפייה נוספת לפעולה של אדם סביר. והיא - כי זה יתעד את זירת האירוע שבו התרחשה הפריצה ויציג תמונות המתעדות את שראו עיניו. עניין זה קל לביצוע באמצעות מכשיר הטלפון הנייד ועל כן לא ברור מדוע לא פעל כן. כאמור לעיל, לא ברור באילו פעולות נקט התובע בזמן שחלף מאז הבחין בפריצה ועד שפנה לתחנת המשטרה. בארבע שעות תמימות אלו, מצופה היה כי לכל הפחות יצלם הוא את החלון שנפרץ, כטענתו, את סימני הפריצה שנותרו במקום ממנו חדרו הפורצים, את הסגר של התריס שנמצא שבור ואת הסימנים שנותרו בקיר שממנו נעתקה ממקומה הכספת שבה היו מצויים התכשיטים והשעונים שנגנבו לכאורה. כל ראיה בעניין זה לא הוצגה בתיק זה. אף לא הוצגה כל ראיה בדבר תיקון שנערך לנזקים במבנה הבית, שאף הוא מבוטח בפוליסה במסגרת ביטוח המבנה והתכולה, והתובע אף לא בחר לתובעם מאת הנתבעת. לעומת זאת, התובע כן בחר להציג קבלה על תיקון מערכת האזעקה, שלטענתו היתה תקינה, אך לעומת זאת, חוות דעת להערכת הנזקים לתריס, לחלון ולקיר הכספת בדירה או קבלה בדב ר תיקונם– על כך בחר התובע שלא להציג כל ראיה שהיתה בהישג ידו.

11.
במקום להביא ראיות שהיו בהישג ידו, בחר התובע להסתמך על חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת מיום 30.6.13. אלא שלחוות דעת השמאי אין כל ערך או משקל ראייתי לעניין התרחשות מקרה הביטוח. חוות דעתו נערכה לצורך הערכת הנזקים שנגרמו לתובע, תוך הערכת מחיר התכשיטים בהתאם לסקר מיום 19.1.12 ולתכולה נוספת שנגנבה, בהתאם להצעות מחיר שהציג התובע. הצעות מחיר אלו בחר התובע להציג כראיה אך לצורך תיקון נזקי הדירה - לא ולא. יתר על כן, התיאור של השמאי באשר לאופן החדירה לדירה הועלתה על הכתב במסגרת חוות הדעת בהתאם לטענות התובע בפני
השמאי לתיאור המקרה ולא לפי עדות ראיה של השמאי עצמו. התיאור הינו תיאור יבש ולקוני ואינו כולל כל בדיקות ואימות של הנתונים על ידי השמאי, כפי שניתן להבחין מן האמור בחוות דעתו. בנסיבות אלו, אין ולא היה מקום כי התובע יתמוך את כלל תביעתו על חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת, שכל מטרתה הערכת הנזק של גניבת הרכוש הנטען והיא מהווה ראיה להוכחת שיעור הנזק הנתבע ולאו דווקא להוכחת אחריות הנתבעת בגין התרחשות מקרה הביטוח. כאמור לעיל, התובע אף לא כלל בתביעתו את הנזקים למבנה עצמו, ואין על כך כל תיעוד מאמת לעצם התרחשותם, דבר שהיה בו להוות ראיה בעלת משקל משמעותי לענין התרחשות מקרה הביטוח. באין כל ראיה אובייקטיבית להוכחת התרחשות הפריצה לדירה, ומשהתובע נמנע מלהציג ראיות שהיו בהישג ידו ובשליטתו המלאה – אזי פועל הדבר לרעתו, כמי שעליו נטל ההוכחה.

12.
הראיות הנוספות שהציג התובע הינן עדותו ועדות אשתו. ראשית, העידה לפני אשת התובע, הגב' ריקי מימון, וחקירתה הנגדית התמקדה בשאלת גניבת השעון בלבד, וכך גם חקירתו הנגדית של התובע. אמנם, אשת התובע ציינה כי התחתנה עם התובע בשנת 2014 והכירה את התובע עוד מסוף שנת 2011, אולם, לא ברור הכיצד ידעה לציין בתצהירה כי הבחינה בסגר התריס השבור לאחר הפריצה בשנת 2013. זו לא ציינה כי התגוררה עם התובע או כי נכחה בדירה באותה עת, ואם כן אימתי. התובע אף הוא לא ציין בשום שלב כי בת זוגו נכחה עמו במקום לאחר התרחשות הפריצה או כי היתה עדה לה בשלב כלשהו לאחר מכן. אף תצהירה שלה היה לקוני, בלתי מפורט ועמום. לא פורט בו מתי הבחינה בפריצה, האם באותו הערב או שמא ביום אחר, ולא צוין כל מידע לגבי פעולות התובע לאחר מכן, ותצהירה נותר סתום מבחינה זו. מעדותה התרשמתי כי המדובר בעדות שמשקלה היחסי הינו נמוך למדי ושלא נתמכה בראייה מסייעת כלשהי. יתר על כן, יש לקחת בחשבון כי המדובר בבת זוגו של בעל דין המעוניינת בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותה להעיד. כפי שיפורט בהמשך, גם בעניין השעון, שעליו התמקדה כאמור חקירת הנתבעת, נמצא כי הן עדות אשת התובע והן זו של התובע עצמו לא נמצאה מהימנה עליי. לפיכך, לא מצאתי כי בתצהירה יש משום סיוע לתובע לצורך הוכחת התרחשות מקרה הביטוח.

13.
מכל האמור לעיל, עולה, כי בראיות אלו שהציג התובע, אין די כדי לעמוד בנטל השכנוע כי מקרה הביטוח אכן אירע. למעשה, כל תביעת התובע מסתמכת על עדותו שלו מבלי שיש לה סיוע. כאמור לעיל, אין בעדות אשתו להוות כל סיוע לעדותו לאור היותה עדות אנמית חסרת כל ידיעה של ממש או ביסוס ראוי. בהתאם להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, עדות יחידה שכזו מחייבת סיוע אלא אם כן ישנם נימוקים ראויים המאפשרים להסתפק בעדות זו בלבד. אי הבאתן של ראיות אובייקטיביות שהיו בהישג ידו של התובע פועל לרעת התובע ודווקא מחזק את הגרסה הנגדית של הנתבעת לפיה מקרה הביטוח לא אירע. יוצא איפוא, כי במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי, גרסת התובע אינה סבירה יותר מאשר זו של הנתבעת, ובאין עמידה בנטל ההוכחה המוטל על כתפו של התובע ולרבות במקרה שבו אף כפות המאזניים נותרו מעוינות – מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל, דהיינו, שדין התביעה להידחות.

השעון כמקרה פרטי – מהימנות העדים


14.
סוגיית השעון מסוג קרטייה, שנתבע על ידי התובע בתביעה זו, עלתה בעיקרה כטענת הגנה מצד הנתבעת לשם הוכחת טענתה למרמה מצד התובע בתביעת התגמולים. אלא שמרכזיותה מבחינתם של הצדדים משליכה אף על שאלת מהימנות העדים, לרבות זו של התובע ושל אשתו.

סעיף 53 לפקודת הראיות קובע כי:

"ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.".


לפיכך, נבקש לבחון סוגייה זו כפי שעלתה מעדויות העדים השונים שהעידו בפני
י.

15.
עדותה של אשת התובע היתה בעיקרה עדות מפי השמועה, שכן לא ידעה היא לומר אם שעון הקרטייה, שלמיטב זכרונה ענד עליו התובע, היה אותו שעון שאבד לו בעבר או שמא שעון חדש שניתן לו על ידי אמו בהיותה שוהה בבית האבות. העדה לא זכרה את צבעו של השעון, אם היה הוא בצבע כסוף, אפור כהה או שחור וכל ידיעתה בדבר קבלת השעון מאמו מסתמכת על דברי התובע שנמסרו לה מפיו. למעשה, בעדותה זו אין כדי לשפוך אור על הסוגיה שבמחלוקת, דהיינו, האם השעון הנתבע כעת הינו שעון אחר מזה שאבד בעבר אם לאו. על כן, אין כל משקל לעדותה בענין זהות השעון, בוודאי שלא כזה המיטיב עם התובע או תומך בגרסתו, וגם בעניין זה אינה מהווה סיוע לעדות התובע.

16.
במסגרת תצהירו טוען התובע, בין השאר, כי שעון מסוג קרטייה בשווי של 30,000 ₪ נגנב ממנו במסגרת הפריצה הנטענת לדירתו. סכומו של השעון נאמד על ידי סוקר מטעם הנתבעת ביום 19.1.12, ועל כך אין חולק. עוד טוען הוא כי שיתף פעולה באופן מלא עם הנתבעת ושלוחיה, ולמרות זאת לא שילמה לו הנתבעת כל סכום בגין הפריצה והגניבה. בסעיף 14 לתצהירו מסביר הוא, כי אכן שעון אחר שלו אבד לו לפני מספר שנים ואילו אמו קנתה לו שעון חלופי במתנה לאחר אותה הגניבה, וכי המדובר באותו שעון רק מדגם חדיש יותר. סוקר הנתבעת הגיע לדירתו בשנת 2012 וראה את השעון החדש שהוצג לו. התובע אף מציג תמונה שלו מיום 10.10.12 בה נצפה השעון ענוד על ידו. כמו כן, לטענתו, העביר הוא לנתבעת אישור של נציג היצרן בארץ לפיו הקוד החלקי הזהה של שני השעונים אינו מעיד על כי המדובר באותו השעון בדיוק, וכי זה אף הצהיר בפני
הנתבעת כי שעון אבד לו (נספחים יא' – יג' לתצהיר). בחקירתו בפני
י העיד, כי השעון מסוג קרטייה שמספרו 891071
cd
המופיע בשורה 1 בסקר משנת 2004, ושסומן נ/1, הוא השעון שנגנב ממנו בעבר ושנתבע מחברת הביטוח הפניקס, ובגינו התקבל פיצוי חלקי כטענתו. המדובר באותו סוג של שעון ובאותו מספר סידורי שצוין בדו"ח הסוקר משנת 2012. ומכאן, עלה החשד לזהות בין השעונים, שהרי אם זה אבד/נגנב בעבר הכיצד נגנב ונתבע הוא בשנית כעת?!

17.
בהתאם להוראת סעיף 23(ב) לחוק חוזה הביטוח, על המבוטח למסור למבטחת את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות ולעזור ככל האפשר להשיגם. לשאלת ב"כ הנתבעת האם יודע הוא מהיכן נרכש השעון השיב כי אינו יודע וכי לא שאל שאלות בעניין לאחר שקיבל מאמו את השעון במתנה. אמו של התובע נפטרה, אך מנין יכולה היתה היא לדעת כי אבד לבנה שעון יוקרתי מסוג קרטייה מאותו הדגם? זאת לא הבהיר התובע ואף לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת, במיוחד נוכח העובדה כי באותה עת שהתה אמו בבית אבות, ועל כן, גדולה התמיהה שבעתיים הכיצד נרכש השעון וממי. לטענתו, שהו הוא ואמו לבד בחדר במעמד הענקת השעון ולא היו לכך עדים. מעדותו הלקונית והנינוחה התרשמתי כי נדמה כי הדבר נוח לו לתובע להותיר את העניין סתום ומעורפל מבלי שהוא נוקט בכל ניסיון ראוי לשכנע ולהפיג את חששות וחשדות הנתבעת ולספק לה הסברים ראויים. בהתאם לנספח יב' שצורף לתצהירו, פנה הוא לנציג חברת פדני, מר יעקב שפיר, אשר ציין במסמך מיום 30/9/13 כי לא איתר את השעון במחשב בהסתמך על רצף המספרים שנמסרו לו וכי אלו לא מהווים אינדיקציה מלאה לשעון כלשהו. אלא שהתובע לא ידע להסביר מדוע הסתפק הוא במסמך זה ולא בתצהיר מטעמו של מר שפיר או בניסיון להביאו לעדות בבית המשפט להוכחת טענתו. במצב דברים שכזה, אין כל ערך או משקל למסמך זה מטעמו של התובע. יתר על כן, כלל ידוע הוא, כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה הניתנת לסתירה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב והסיבה לאי הבאתו היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית. בכך ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. עד נחשב רלבנטי לגרסת בעל דין מקום בו קיימת ציפייה הגיונית ומתבקשת בנסיבות המקרה כי בעל הדין ישמיע את העד המסוים לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל דין טוען להן (ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 31-32, פורסם בנבו). במיוחד נכון הדבר, נוכח ידיעת התובע כי הנתבעת מתכוונת להעיד מטעמה את נציג חברת פדני, מר רועי דותן, ועל כן, ראוי היה לבקש את זימונו של מר שפיר לחיזוק גרסת התובע בעניין זהות השעון כנגד גרסת הנתבעת. צריך להדגיש, כי אין בכך להעביר את נטל ההוכחה המוטל על הנתבעת לשם הוכחת החריג של מרמה בתביעת תגמולים, כפי שהדבר יפורט בהמשך, אלא שכאמור לעיל, לעניין זה השלכה על מהימנות עדות התובע.

18.
עוד נשאל התובע באם העביר הוא את המסמך מטעמו לנתבעת ועל כך השיב כי: "יכול להיות שכן" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון, שורה 18). ב"כ הנתבעת הקשה על התובע בטענה כי זה סירב מספר פעמים למסור את המסמך לחוקר מטעם הנתבעת ולא שיתף עמו פעולה ועל כך השיב התובע כי: "אם הוא ביקש הוא קיבל". מתצהירו של החוקר, מר אבי בר, עלה כי זה שוחח עם נציג חברת פדני, מר רועי דותן, ועם נציגת שירות בחברת התכשיטים, ואלו הבהירו לו כי אין קיימים שני שעונים בעלי צירוף זהה של ספרות וכי אמנם קיימים 4 ספרות נוספות שבאמצעותם ניתן להתחקות אחר מקור השעון אך אין בכך לשנות מן הטענה לפיה לכל שעון צירוף בן 6 ספרות ייחודי לו בלבד. לא זו בלבד, אלא שבניגוד לטענת התובע, מסר החוקר כי התובע נמנע מלשתף עמו פעולה ומלמסור לנתבעת את האישור הרלבנטי שקיבל מחברת פדני בעניין. עיון בדו"ח החוקר ותמליל שיחתו עם התובע מגלה כי אכן זה התחמק מלמסור לחוקר את האישור שלטענתו קיבל מחברת התכשיטים תוך שהוא חוזר וטוען כי באמצעות המספר המוטבע על השעון לא ניתן לאתר את השעון במחשב ואין המדובר במספר אישי (ראו עמ' 4 לתמלול שורות 18 – 26). לא זו בלבד, אלא שבמקום לאפשר לנתבעת לבדוק את האישור שבידו, דבר שהינו אף אינטרס שלו, עמד הוא בשיחתו עם החוקר על כי יחשוף את האישור רק בפני
בית המשפט ויזכה בריביות כך שהשלושים יהפכו למאה, כטענתו. התרשמותי מתמלול השיחה הכוללת מגלה כי התובע טוען שיש בידו הוכחות לכך שאין המדובר באותו השעון אך מסרב הוא להביאן בפני
חוקר הנתבעת לשם בדיקתה את זכותו לתגמולי ביטוח, תוך שהוא מהתל בחוקר בלשונו בדרך לא דרך ובמטרה לשכנעו כאילו בידיו ראיית זהב שאין בכוונתו להציגה לו ושאילו ימסרה אזי תוכח תביעתו ויזכה הוא לתגמולי הביטוח על אתר. ועל כך נאמר "ממה נפשך?", אם בידך ראיות להוכחת טענותיך, מה לך כי תסתירם מחברת הביטוח, שאולי תצליח לשכנעה לשאת בתגמולי הביטוח ללא כל הליך משפטי?! ואם אין בידך דבר שכזה, אלא אך דיבורי סרק רברבניים, ברור כי יש בכך כדי להעיד על ניסיון לגרום לחברת הביטוח לשאת בתגמולים ללא צידוק או לכל הפחות למנוע ממנה לברר כדבעי את חבותה ולגרום לה לנזק מיותר ולניהול הליך משפטי ללא צורך ומבלי לקבל את עמדתה קודם לכן.

19.
הנתבעת, שעליה נטל להוכחת טענותיה באשר למרמה בתביעת התגמולים, הביאה ראיות באשר לזהות השעון, בניגוד לתובע שנמנע מכך. כך הביאה היא את החוקר להעיד בחקירה נגדית אודות תצהירו ותמלול שיחתו עם התובע ועם נציג חברת פדני. חקירתו הנגדית לא סתרה בדבר את האמור בתצהירו לפיו בדיקתו העלתה כי אין אפשרות שיתקיימו שני שעוני רודסטאר קרטייה עם אותו צירוף מספרים שהופיע בדו"ח הסוקר. כמו כן, זימנה הנתבעת לעדות את מר רועי דותן, נציג חברת פדני. זה ציין בחקירתו הראשית בצורה חד משמעית, כי לכל שעון מסוג קרטייה ישנו מספר ייחודי לשעון ספציפי אחד. ואף הבהיר במענה לשאלה בחקירתו הנגדית, כי מלבד 6 ספרות ישנן עוד 4 ספרות שבאמצעותן ניתן לאתר בתוכנת החברה את השעון הספציפי ואם אלו חסרות אזי המשמעות היא שלא ניתן לאתר את השעון בתוכנה הפנימית- הא ותו לא. לצורך הבהרת הענין ובמענה לשאלת בית המשפט הסביר הוא, כי 6 הספרות מהוות את תעודת הזהות של השעון ואין עוד שעון בעל אותו רצץ ספרות. עדויות אלו שבו וחיזקו את גרסת הנתבעת לפיה השעון שבוטח בשנת 2004 ובגינו פוצה התובע בגין אובדנו בשנת 2005 הוא אותו השעון שסוקר הנתבעת ציין בדוח מטעמו בשנת 2012 ושכעת טוען התובע כי נגנב בשנית במסגרת תביעה ביטוחית נוספת זו, ואילו ל- 4 הספרות הנוספות אין משמעות מלבד לצרכים פנימיים של חברת התכשיטים פדני. על כן, התאמת חשדה של הנתבעת לפיה התובע הגיש תביעה נוספת לפיצוי בגין שעון שכבר נגנב בעבר. על משמעות זו נעמוד בהמשך דברינו.

20.
יוצא איפוא, כי הממצאים העובדתיים הללו, לענין זהות השעון שנתבע על ידי התובע בשתי הזדמנויות שונות וממצאי המהימנות הנוטים בצורה חד משמעית לטובת ראיות ועדי הנתבעת, ובעוד שעדות התובע נופלת במהימנותה מראיות הנתבעת, משליכים אף הם על עמידת התובע בנטל ההוכחה, ומחזקים את המסקנה לפיה לא עמד הוא בנטל השכנוע כי מקרה הביטוח התרחש, הן מן הטעם כי אין די בראיות התובע לצורך הוכחת עילת תביעתו והן מן הטעם כי הראיות שהובאו אינן מהימנות דיין ולא מעבירות את נטל הראיה אל הנתבעת. זו מצידה הביאה ראיות המחזקות את גרסתה, סותרות את טענת התובע ומשליכות על מהימנות גרסתו ועל עדותו לצורך עמידתו בנטל השכנוע המוטל על כתפו מלכתחילה. לפיכך, המסקנה היא שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה להוכחת התרחשות מקרה הביטוח ודי בכך כדי להביא לדחיית תביעתו.














טענת המרמה ותוצאותיה

21.
האם המדובר במרמה בתביעת תגמולים? כבר הובהר לעיל, כי לעניין ביטוח נטל השכנוע להראות כי המקרה שאירע נכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע –המבוטח, ואילו הנטל להראות כי התקיים אחד החריגים לחבות המשחרר את חברת הביטוח מאחריות מוטל על הנתבעת-המבטחת, במקרה שבו עמד המבוטח בנטל המוטל עליו. הגם כי שאלה זו הפכה תיאורטית לנוכח אי עמידת התובע בנטל ההוכחה, נראה כי מן הראוי לבחון את טענת הנתבעת, שעליה מיקדו הצדדים טענותיהם בתיק זה, גם לנוכח העניינים העקרוניים והמשפטיים שעלו במסגרתו. אם כן, האם עמדה הנתבעת בהוכחת טענת המרמה שיוחסה לתובע בגין תביעת השעון?
בסוגית המרמה, עוסק סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח,
שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים", ובו נקבע כדלקמן:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23 (ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24 (ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה-פטור המבטח מחובתו".


ברע"א 230/98


הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה

, דינים עליון כרך נד 259 (1998)
, קבע בית המשפט העליון את פרשנות הסעיף באופן הבא:

"סעיף 25 הנ"ל נועד (בין השאר) להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, כשהסנקציה להפטרו של המבטח היא פטור מוחלט מהחבות
...
סעיף 25 לחוק איננו כולל הגדרה של הדיבור 'בכוונת מרמה'. פרקליט המבקשת טען לפנינו כי דיבור זה כולל שלושה יסודות: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. יסודות אלה של 'כוונת המרמה' בסעיף 25 לחוק מקובלים עלינו
".

הנה כי כן, אלו הם שלושת היסודות לבחינת טענת המרמה בתביעת תגמולים שעל חברת הביטוח להוכיחם כנגד המבוטח. על הוכחת יסודות אלה נעמוד להלן.
יחד עם זאת, מלבד נטל ההוכחה המוטל על הנתבעת ורמת ההוכחה הגבוהה הנדרשת הימנה, יש להדגיש כי גישתה הכללית של הפסיקה היא גישה מצמצמת בעיקרה לתחולת הסעיף, וכי יש להפעיל סעיף זה בזהירות רבה, הן לאור הטלת הסטיגמה על המבוטח כרמאי, והן בשל תוצאותיו הקשות הפוטרות את המבטחת באופן גורף מתשלום תגמולים למבוטח. עוד נקבע כי תחושת הצדק הבסיסית מצריכה לקבוע כי כל מקרה של ספק צריך להתפרש לטובת המבוטח ולא להפך (ראו: ע"א 10199/09 אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, (נבו) (2012) ו

פסק דין
נסרה שלעיל).

22.
להלן נבחן את התקיימותם של יסודות כוונת המרמה בתביעת התגמולים: היסוד הראשון – הוא יסוד עובדתי הנוגע לעצם הכזב. השאלה שיש לברר היא האם התובע מסר עובדות כוזבות או העלים עובדות מן המבטחת בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטחת? טענת הנתבעת בעניין זה מתבססת על טענת התובע לגניבת שעון הקרטייה שכבר נטען כי נגנב בעבר ובגינו פוצה התובע מאת חברת הביטוח הפניקס בשנת 2005. כפי שכבר נקבע לעיל, אין ספק כי המדובר באותו השעון שזוהה לפי המספר הייחודי לו ושאין שני לו, כפי שעלה מן הסקר בשנת 2004 ומן הסקר בשנת 2012 שנערכו לתובע בעת ביצוע חוזי הביטוח השונים. אף אין ספק באשר לביטוחו של השעון שבוטח במסגרת הפוליסה ושנצפה על ידי הסוקר בשנת 2012. מכאן המסקנה ההגיונית היא, שטענת הכזב באשר לאי זהות השעונים שטען התובע, מצריכה מסקנה ביחס לתביעת הפוליסה משנת 2005 ולאו דווקא לתביעה זו, וזאת משני טעמים. האחד, כי הוראת סעיף 25 לחוק מוגבלת למרמה בתביעת תגמולים, ומכאן, שנתונים כוזבים שאינם קשורים באופן ישיר לתביעת הביטוח, אינם באים בגדרה. כך גם נתונים כוזבים שהועלו, לכאורה, ביחס לפוליסה אחרת או קודמת, אינם שוללים את זכויותיו של המבוטח מכוח הפוליסה הנוכחית, שבמסגרתה לא עלה כל ספק באשר לקיומו של השעון וביטוחו על ידי הנתבעת. דהיינו, שהמסקנה לפיה השעון לא נגנב מאת התובע לפי זהות השעונים יכולה להתקיים ביחס לפוליסה הקודמת ולאו דווקא ביחס לזו נשוא כתב תביעה זה. אמנם, הכזב יכול שיהיה אף ביחס להתרחשות מקרה הביטוח, אולם, בענין זה לא עמדה הנתבעת בנטל הראייה להוכיח טענה שכזו. אכן, התובע לא עמד בנטל ההוכחה של עילת תביעתו באשר להתרחשות מקרה הביטוח, אולם, אין בכך כדי להביא למסקנה כי הנתבעת הוכיחה כי זה כיזב בעניין זה וכי הדבר עולה כדי מרמה. אף עניין זה לא נטען על ידה וכל טענתה למרמה הושתתה על זהות השעונים. יתר על כן, וכאמור לעיל בפסקה 7, טענת מרמה מחייבת רמת הוכחה גבוהה וודאית יותר מן הנדרש במשפט אזרחי, ואין ולא מצאתי כי הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה ובהבאת ראיות בעלות משקל רב יותר למעט ראיות כנגד טענת התובע לאי זהות השעונים שנתבעו. גם חוסר מהימנות עדותו, כפי שנקבעה לעיל על ידי, אינה מגיעה כדי רמת הוכחה וודאית לקיומה של מרמה, והגם שתחושת בית המשפט אינה נוחה כלל מן המסכת הכללית של תביעת התובע ומן הרושם שהותירה היא, עדיין אין בה כדי להגיע למסקנה כי נחצה הסף הראייתי המוגבר הנדרש בדין לצורך הוכחת יסוד המרמה.

23.
הטעם השני, נוגע במהותיות הכזב והזיקה בינו לבין חבות המבטחת. האפשרות לפטור את המבטחת מתגמולי ביטוח ולהעניש את התובע אך בגין עצם המרמה והכזב באשר לזהות השעון הנתבע גם במקרה שבו קמה למבטחת חבות ממילא לפי המצב לאמיתו של דבר, הינה בבחינת סנקציה חמורה מדי. הפטור הקבוע בסעיף 25 חל רק במצבים שבהם המבוטח עשוי היה להשיג יתרון כלשהו על סמך הכזב. ואילו, במקרה דנן, המידע הכוזב אודות זהות השעון לא היה בו כשלעצמו כדי להשפיע על חבות המבטחת או על היקפה, ואילו עמד הוא בנטל ההוכחה של התרחשות מקרה הביטוח, אזי היה הוא זכאי לתגמולי הביטוח גם בגין השעון עצמו (ראו בעניין זה: י. אליאס, דיני ביטוח, נבו עמ' 1057 – 1062). מכאן שאין לקבוע כי המדובר בעובדות כוזבות בנוגע למקרה הביטוח, ולפיכך, אין הנתבעת עומדת בהוכחת התנאי הראשון הנדרש לצורך החלת הוראת סעיף 25 לחוק. הנתבעת אף לא עמדה בנטל ההוכחה של התנאים השני והשלישי להוכחת מודעות התובע לכזב ולכוונתו להוציא כספים מהמבטחת שלא כדין על יסוד העובדות הכוזבות. כאמור, הנתבעת התמקדה בעובדת הזהות בין השעונים, שכשלעצמה אינה משליכה ואינה שוללת מזכותו של התובע לקבלת התגמולים לאור הוכחת קיומו של השעון וביטוחו במסגרת הפוליסה נשוא תיק זה.

24.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם, מצאתי כי הנתבעת
לא הניחה בפני
י תשתית ראייתית מספקת, ולפיכך, לא עמדה היא בנטל ההוכחה של כוונת מרמה מצד התובע בתביעת התגמולים, ועל כן, דין טענתה מכוח סעיף 25 לחוק – להידחות.

סוף דבר

25.
תיק זה מדגים מקרה שבו באים לידי ביטוי פערי המידע שבין המבוטח לבין המבטחת ושבו עובר יתרון המידע לידי המבוטח לאחר התרחשות מקרה הביטוח, דבר העלול לחשוף את המבטחות לתביעות כוזבות. מלאכת חשיפת האמת המוטלת על בית המשפט מחייבת לאזן בין חשיבות הפחתת תופעת המרמה הגלומה בתביעות ביטוח לבין תכלית חוזה הביטוח לפיצוי המבוטח עם קרות מקרה הביטוח ושיפויו כדי הנזק שנגרם לו. איזון עדין זה בין ערכים אלו מחייב, בהתאם להלכה הפסוקה, נקיטת זהירות רבה בהחלת הסנקציה הקבועה בסעיף 25 לחוק ופירוש הספק לטובת המבוטח.

"שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו איפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאד." [מתוך הפתיחה למורה הנבוכים של הרמב"ם].


26.

בסיכומו של דבר, מצאתי לקבוע כי דין תביעת התובע כנגד הנתבעת להידחות מן הטעם שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה לשכנע כי אירע מקרה הביטוח המזכה אותו בתגמולי ביטוח מאת המבטחת. מן העבר השני, אף הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה להוכיח כי התקיים החריג הקבוע בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח למרמה בתביעת תגמולים.

27.
בנסיבות אלו, לאור דחיית התביעה, על התובע לשאת בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. התשלום יבוצע בתוך 30 ימים, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.


זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום,
י' אדר תשע"ח, 25 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 44495-02/14 זהר מימון נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 25/02/2018)