פסקי דין על רז מזרחי

56979-02/18 עח     08/03/2018




עח 56979-02/18 מדינת ישראל נ' רז מזרחי








בית המשפט המחוזי בחיפה



ע"ח 56979-02-18 מדינת ישראל
נ' מזרחי




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני




בפני

כבוד השופט
אבי לוי

העוררת
מדינת ישראל


נגד

המשיב
רז מזרחי



החלטה


כללי
זהו ערר המדינה על החלטת כבוד השופט זיו אריאלי מבית-משפט השלום בחיפה, שניתנה ביום 22.2.18 בעניינו של המשיב, מר רז מזרחי
. בהחלטתו, דחה השופט המלומד קמא בקשה שהוגשה לו למתן צו הרחקה ממגרשי הכדורגל
לתקופה של שלוש שנים, בקשה אשר הוגשה מכוח סעיפים 17 ו-18 לחוק איסור אלימות בספורט, התשס"ח-2008 (להלן: "חוק איסור האלימות בספורט" או "החוק").
בהחלטתו, קבע השופט המלומד קמא שהבקשה הוגשה באורח החורג מהוראות חוק איסור האלימות בספורט שכן לפי הבנתו, המדינה עתרה בפני
בית-המשפט המחוזי למתן צו לפי סעיפים 17 ו-18 לחוק, ואף שטחה טיעוניה בעניין ואילו בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת נאות-פרי)
"לא העניק למבקשת את הסעד לו עתרה".
השופט המלומד ציין, שלא הובא בפני
ו כל טעם המסביר כיצד ניתן "להחיות" מחדש את עתירת המדינה למתן צו לפי סעיפים 17 ו-18 לאחר שעתירה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי. ההליך האמור הוא אמנם הליך מניעתי ולא פלילי במהותו; הוא נפרד מההליך הפלילי; ניתן אפוא לנקטו בלא קשר לסוגיית הגשת אישום. יחד עם זאת, קובע השופט המלומד – "אין משמעות הדבר, כי בכל שלב או 'תחנה' בהליך הפלילי – ניתן לנקוט בפני
יה מחודשת לבית-המשפט ולבקש 'דה נובו' כי יינתן צו לפי סעיפים 17-18 הנ"ל".
השופט המלומד אף ביאר ופירש את הדברים כדלקמן-
"למבקשת נתונה זכות לפנות בבקשה למתן צו לפי סעיפים 17-18 לחוק, טרם הרשעה. בנוסף, מסורה לה הזכות לפנות בבקשה לפי סעיף 19 לחוק – לאחר הרשעה. בהעדר הוראה הקובעת אחרת – לא ניתן לפנות לבית-המשפט בטרם הרשעה, פעם אחר פעם, בבקשה למתן צו לפי סעיפים 17-18".
לוז ההחלטה מצוי במשפט הבא –
"המבקשת מיצתה את זכותה לעתור למתן צו הרחקה בטרם הרשעה, כאשר שטחה טענותיה בפני
בית-המשפט המחוזי ביום 16.1.18. בית-המשפט המחוזי לא נעתר לבקשה זו של המבקשת. להבנתי, לא ניתן, לפיכך, לפנות בבקשה 'מחודשת' לאחר הגשת כתב-אישום".
לא למותר לציין, שבית-המשפט קמא קבע שהונחה בפני
ו תשתית ראייתית מבוססת המקימה חשד סביר לפיו המשיב עבר עבירה הקשורה לספורט; כי קיים בסיס סביר לחשש שהוא עלול להתנהג באירוע ספורט באופן אלים או להפר את הסדר הציבורי. עם זאת, מהטעם הפרוצדוראלי דלעיל כמו גם מחמת "הימנעותה של המבקשת מלבצע כל פעולת חקירה וכל הליך הרחקה ביחס למעורבים אחרים במעשים המתוארים בכתב-האישום" מצא בית-המשפט קמא לדחות את הבקשה.
עיקר נימוקי הערר
המדינה טענה, בעררה, כי בית-המשפט קמא שגה כשקבע שאין ניתן להאריך עוד את צו ההרחקה בטרם הרשעה; משהתגבשה תשתית ראייתית מוצקה אשר אפשרה הגשת כתב-אישום, מוסמכת המדינה, לטענתה לשוב ולפנות ולבקש הרחקת הנאשם מהמגרשים. הודגש, כי הרחקה מהמגרשים הוא "תנאי שחרור" מקל לאין שיעור לעומת כל הגבלת תנועה אחרת. התביעה מסתמכת גם על כך, שהשופט המלומד קמא עצמו האריך את תקופת ההרחקה מעבר לתקופת 30 הימים המקוריים ובכך הוכיח במו-פעולתו, כי הוא מוסמך היה לשוב ולהרחיק את המשיב מהמגרשים. העוררת הדגישה, כי מעשיו של המשיב חמורים מאוד והם בגדר חזרה על מעשים דומים, שאותם ביצע בעבר. לפיכך, נשקף ממנו סיכון לצופים המגיעים למגרשים. לפיכך, נטען, כי התוצאה של הימנעות מההרחקה מהמגרשים היא בלתי-סבירה לחלוטין ובלתי-נסבלת.
עמדת הסנגור
הסנגור המלומד עתר לדחיית הערר מכל וכל. לדבריו, מחדלי התביעה בתיק זה זועקים השמימה; "בטעות אחר טעות וגם היום עוד טעות אפילו בשם המשיב". הוא עמד על כך שזו בקשה ראשונה מסוגה במחוז, אשר זכתה להד תקשורתי וזהו הטעם היחיד המוליך את התביעה לרדוף את מרשו. לדבריו, ההרחקה ממגרשי הכדורגל כמוה כמעצר. לדבריו "זה עונש מוות לאנשים כאלה. זה בלתי-מידתי. מכבי ת"א, אני מעריך, שיחקו כבר למעלה מ-60 משחקים בעונה... מטורף, להגיד לו בכל משחק להיות במשטרה...".
השתלשלות ההליכים בתיק
שלא כדרכי, אאריך מעט בתיאור השתלשלות ההליכים בעניינו של המשיב דכאן, על-מנת שאוכל להעמיד את התמונה המשפטית המצטיירת בכל הנוגע לסוגיית סמכות בית-המשפט להטיל על המשיב הרחקה מאירועי ספורט על מכונה.
ביום 16.1.18 הובא המשיב לפני כב' השופטת טל תדמור-זמיר מבית-משפט השלום בבקשה להארכת מעצר לאחר שנעצר יום קודם לכן בחשד שבמהלך משחק כדורגל תקף אוהד אחר בתחום אצטדיון סמי עופר בחיפה וגרם לו לחבלות. השופטת מצאה (על-סמך סרטון שהוצג לה) כי קיים יסוד סביר לחשד שהמשיב ביצע את המיוחס לו. היא דחתה אפוא את בקשת המדינה להורות על הארכת מעצרו והורתה על שחרורו בתנאים, אשר כללו הרחקה מהעיר חיפה למשך 30 ימים; איסור כניסה למגרשי הכדורגל ברחבי הארץ כולה לתקופה של 30 יום; התייצבות לחקירה במשטרה לפי דרישה וחתימה על התחייבות לשלם סך של 3,000 ₪ במקרה של הפרת תנאי השחרור.
המדינה לא השלימה עם ההחלטה ועררה עליה (בו-ביום) תוך שהיא מבקשת את הארכת המעצר הממשי לצורכי החקירה. הערר נדון לפני שופטת בית-המשפט המחוזי, כב' השופטת נאות-פרי, אשר מצאה לדחות את הערר תוך חיוב המשיב להפקיד ערבון במזומן וכן ערבות צד ג' כתנאים לשחרורו. בהתייחסה לסוגיית ההרחקה ממתקני ספורט ציינה השופטת הנכבדה – "הגם שאכן המשיב לא מקפיד על התנהלות נאותה באירועי ספורט ואולי הוא אכן אמור להימנע מנוכחות באירועים שכאלה למשך שנים ארוכות – המדובר ברף של התנהלות פלילית אשר ניתן לאיין בחלופה ואין בהכרח להורות על המשך המעצר...";
וכן - "בית המשפט קמא שאל את עצמו אם ניתן לאיין את המסוכנות למשך פרק הזמן הקרוב שהוא יורחק מחיפה וחשוב מזה, יורחק ממגרשי הספורט והתשובה הייתה חיובית".
ראוי לציין בנקודה זו, שבמהלך הדיון בערר בפני
כב' השופטת נאות-פרי (למרבה הבלבול), טען ב"כ העוררת כי "לאור כל האמור, מסוכנותו הרבה של המשיב יש להפעיל את הסמכות המנהלית הנתונה לבימ"ש על-פי חוק איסור אלימות בספורט סעיפים 17 ו-18 ולקצוב את תקופת ההרחקה לתקופת ההרחקה המקסימלית הקבועה בחוק, קרי 3 שנים...".
כבר כאן ראוי לציין, שטענה זו לא הייתה במקומה (והשופטת המלומדת נאות-פרי אכן התעלמה ממנה) באשר עד למועד בו נדון הערר כלל לא הוגשה בקשה לפי סעיפים 17 ו-18 לחוק וכזו ניתן להגיש רק בפני
בית-משפט השלום ולא (לראשונה) בבית-המשפט המחוזי.
ביום 4 בפבר' 2018 הוגש כתב-אישום נגד המשיב. כתב-האישום ייחס לו עבירות של התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור, לפי סעיף 216(א)(4) לחוק העונשין; תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין ותקיפה במקום בו מתקיים אירוע ספור, לפי סעיף 16א לחוק איסור אלימות בספורט.
בכתב-האישום יוחסו למשיב מעשי תקיפה של המתלונן, ע"י הכאתו ביד ימין, הנחתת מכת אגרוף בלחיו השמאלית של המתלונן, נגיחה באמצעות מצחו במצחו של המתלונן והכאת המתלונן באמצעות ימינו על ראשו. מעשים אלו גרמו לסימני חבלה על פניו של המתלונן מתחת לעין שמאל עם נפיחות. בד בבד עם הגשת כתב-האישום הוגשה בקשה למתן צו הרחקה ממגרשי הכדורגל עד לתום ההליכים נגדו. בבקשה צוין, שלחובת המשיב הרשעות בעבירות אלימות לרבות בהתבטאות גזענית במגרש כדורגל. הוא אף ריצה בגין כך עונשי מאסר בפועל. עוד צוין שתלויים ועומדים בעניינו שני תיקים הממתינים לבירור דינם כשבאחד מהם מיוחסת לו עבירה של התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור באירוע ספורט. לפיכך, נטען, כי המשיב הוכיח מסוגלות אלימה וניכר כי התנהג באופן אלים באירוע ספורט, כי נשקפת ממנו מסוכנות כלפי הציבור הנוהג להגיע, לצפות ולעודד במשחקי כדורגל, במידה המצדיקה הרחקתו מהמגרשים באופן גורף לעת הזו.
מיד אחר-כך תוקנה הבקשה וצוין, כי הבקשה איננה להרחקה עד תום ההליכים אלא לתקופה המרבית הקבועה בסעיף 18 לחוק איסור אלימות בספורט, דהיינו 3 שנים. ואכן, בקשה זו באה לפני כב' השופט אריאלי אשר דן בה, דחה אותה בהתאם לנימוקים אשר פורטו בהרחבה לעיל, וכעת עומדת לערעור לפניי.
המסגרת הנורמטיבית
חוק איסור אלימות בספורט קובע שורה של הוראות אשר נועדו להבטיח קיומו של סדר ציבורי מקום בו מתרחש "אירוע ספורט" כהגדרתו בסעיף 1 לאותו חוק. הגדרה זו היא רחבה מאוד וכוללת אסיפה המתקיימת בזירת פעילות ספורט לשם צפייה בפעילות ספורט למעט אסיפות המאורגנות בבתי-הספר ואשר מספר הצופים בהן נופל מ-1,000 איש. אירוע ספורט מוסדר הוא כזה המאורגן בידי התאחדות או איגוד לאומי או בינלאומי או תחרויות ליגה המיועדות לקבוצות ספורט ממקומות עבודה. החוק קובע תנאים לקיום אירוע ספורט, מגדיר בעלי תפקידים באירוע ספורט וכן קובע תפקידיהם וסמכויותיהם ונותן בידי שוטרים וקציני משטרה סמכויות הרחקה וזימון לצורך הרחקה מאירועי ספורט עתידיים.
לצד אלה קובע החוק שורה של הוראות עונשיות: איסור הכנסת חפצים מסוימים (סעיף 14 לחוק) איסור על התבטאויות גזעניות (סעיף 15 לחוק), איסור כניסה לשדה המשחק (סעיף 16) ואיסור תקיפה באירוע ספורט (סעיף 16א).
סעיפים 17-19, המצויים במרכז הדיון בערר זה הם סעיפים השמים בידי בית-משפט השלום (וראו ההגדרה בסעיף 1 לחוק), סמכות "לתת לאדם צו הרחקה או הגבלה" אם הוא התנהג באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי באירוע ספורט או שקיים לגביו חשד סביר שעבר עבירה הקשורה לספורט או לציית להוראות שוטר או סדרן לאירועי ספורט.
כן מוסמך בית-המשפט ליתן צו הרחקה אם התנהגותו של אדם במהלך אירוע ספורט נותנת בסיס סביר לחשש כי הוא עלול להתנהג בעתיד באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי באירוע ספורט או להתבטא התבטאות גזענית או שהוא שיכור או תחת השפעת סמים מסוכנים או שיש חשד שהוא תחת השפעתם של חומרים שכאלה (סעיף 17 לחוק).
באופן קונקרטי, קובע סעיף 18 לחוק מה גדר סמכותו של בית-המשפט במתן צווי הרחקה או הגבלה.
צו שכזה עשוי לאסור על אדם להיכנס למקום שבו מתקיים אירוע ספורט, באירוע ספורט מסוים (ס"ק (1)(ב)) להימצא בתחום מרחק מסוים ממקום שבו מתקיים אירוע ספורט מסוים או בתקופה מוגדרת (ס"ק (1)(ג)). צו יכול לקבוע הגבלות או תנאים לכניסה של אדם לאירוע ספורט מסוים, לאירוע ספורט לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים או להימצאותו של אדם במקום בו מתקיים אירוע ספורט (ס"ק (2)(א)-(ג)).
סעיף 18(ב) קובע שמקום בו ניתן צו כאמור, מי שהוטל עליו צו כאמור חייב להתייצב בתחנת המשטרה כשעה לפני פתיחת אירוע הספורט או אירועי הספורט שלגביהם ניתן הצו ולשהות בה עד שעה לאחר סיומם, הכל כפי שיקבע בית-המשפט, אלא אם קבע בית-המשפט אחרת "מנימוקים שיפורטו בהחלטתו, בהתחשב, בין השאר בתקופה שנקבעה בצו הרחקה או הגבלה". צו כאמור עשוי להחיל גם דרישת ערובה לקיומו, הוראות להתנהגות נאותה באירועי ספורט בעתיד וכן הוראות בדבר סידורים מיוחדים, הנדרשים להבטחת קיומו.
סעיף 19 עניינו בהוראה מנדטורית, המחייבת בית-משפט, שהרשיע אדם בעבירה הקשורה לספורט לתת צו להרחקתו מאירועי ספורט לתקופה שלא תעלה על חמש שנים. החוק נותן בידי בית-המשפט שיקול-דעת לסטות מהוראה מנדטורית זו "מנימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטתו".
מכאן, ראוי להפנות למושכלות יסוד בדיני מעצר ושחרור.
סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") נותן בידי שופט, שהוגשה לפניו בקשה לעצור אדם לצוות על מעצרו של אותו אדם או על שחרורו בערובה או ללא ערובה או בתנאים שימצא לנכון. מקום בו הוגש כתב-אישום, נותן סעיף 21 לחוק הנ"ל את הסמכויות בידי בית-המשפט להורות על מעצר עד תום ההליכים ובלבד שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה.
סעיף 48(א) לחוק המעצרים,
מונה בין תנאי השחרור בערובה (על ידי בית המשפט) את התנאים הבאים: איסור על החשוד להיכנס לאזור גיאוגרפי מסוים בישראל (ס"ק 48(א)(3); חובת מגורים או הימצאות באזור, בישוב או במקום בארץ, שיקבע (ס"ק(א)(5)); חובה להתייצב בתחנת המשטרה או במתקן החקירות במועדים מסוימים שיקבע (ס"ק (א)(8)) ואף איסור יציאה ממקום המגורים במשך כל שעות היממה או חלק ממנה ("מעצר בית" מלא או חלקי) (ס"ק (א)(9)). אין זו רשימה סגורה אלא ממחישה ומדגימה בלבד (ראו: בש"פ 63/98 אדזיאשוולי נ' מדינת ישראל
, פסקה 7, ניתן ביום 1.2.98).
מהמכלול עולה, כי בית-המשפט מוסמך, עת קבע את שחרורו בתנאים של חשוד, אשר הובא לפניו לצורך בחינת מעצר (או שחרורו בתנאים) לצרכי חקירה, להורות על שחרורו תוך בחירת אחד או כמה מתוך שורה ארוכה של תנאים אפשריים ובהם איסור להימצא במקום מסוים בזמן מסוים. מכאן, ודאי שבית-המשפט מוסמך להורות על הרחקת אדם מאצטדיוני הכדורגל ברחבי הארץ כולה לתקופה של 30 ימים (לצד הרחקה מהעיר חיפה למשך 30 ימים).
במובן זה, קיימת חפיפה בין סמכותו של בית-המשפט לפי חוק המעצרים לבין זו הנתונה לו מכוח חוק איסור אלימות בספורט.
בפרשת פלוני (בש"פ 7317/15; 7634/15 פלוני נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 31.12.15) עמדה הרשמת בנמלך על קווי הדמיון בין צווי הרחקה מכוח איסור אלימות בספורט לבין הסמכויות של בית-המשפט להורות על מעצר ועל תנאי חלופת מעצר מכוח חוק המעצרים. היא עמדה על כך, שהתוצאה של מתן הצווים בשני המקרים היא פגיעה משמעותית מאוד בחירות. היא הוסיפה ועמדה על כך, שלסמכות בית-המשפט בבקשה למתן צווי הרחקה מכוח חוק איסור אלימות בספורט מאפיינים מעורבים, שכן יש לה קווי דמיון לסמכות ליתן צווים שתכליתם מניעת אלימות עתידית ואינם מלווים בהכרח הליך פלילי עתידי או קיים, אך דומים גם לסמכויות המוקנות בחוק המעצרים בשל תוצאתם.
בהקשר זה, לא למותר להפנות גם אל החלטת כב' הש' הנדל בבש"פ 1869/13 בן-אברהם נ' מדינת ישראל
(18.4.13) בה קבע ש"אין ניתן 'לשחק בשני המגרשים' בעת ובעונה אחת" וכי אין לערב בין שני דברי החקיקה "כאילו חד הם". הש' הנדל נתכוון, לטעמי, לומר שאין לדון בבקשה להורות על מעצר ובבקשה למתן צווי הרחקה בכפיפה אחת.
כלל ופרט
ניתוח השתלשלות ההליכים בתיק זה בראי המסגרת הנורמטיבית הנ"ל מביאה אותי לכלל דעה, שהשופטת המלומדת טל תדמור-זמיר, אשר דנה בבקשת המדינה למעצרו של המשיב כלל לא פעלה מכוח הסמכות, הנתונה לה מכוח סעיפים 17-18 לחוק איסור אלימות בספורט. בקשה שכזו כלל לא הוגשה לפניה בידי תובע;
ובצדק, בהתאם להנחיית בית-המשפט העליון, היא עסקה אך ורק בסוגייה הפלילית - אלו תנאים ראוי להטיל על המשיב על-מנת להבטיח כי לא תישקף ממנו סכנה לביטחון הציבור, עת שהוא משוחרר מן המעצר ועד להגשת האישום נגדו. במסגרת שיקול-דעתה כאמור, היא החליטה על הרחקתו מהעיר חיפה ל-30 ימים ועל איסור להיכנס למגרשי כדורגל בארץ למשך 30 יום. אין ספק, שהטלת תנאים אלה לשחרור נתונה הייתה במסגרת סמכותה העניינית מכוח הדין.
בערר, אשר נדון לפני בית-המשפט המחוזי, נטען בטעות על-ידי התובע כי ראוי לפעול בהתאם לחוק איסור אלימות בספורט. דא עקא, סמכות זו נתונה לבית-משפט השלום, לפניו כלל לא הוגשה, כאמור בקשה. לפיכך, ובצדק, בית-משפט זה לא נזקק לטענה האמורה ודחה, בעיקרו את ערר המדינה על תנאי השחרור.
ביום 4 בפבר' 2018 הוגש אישום נגד המשיב. בד בבד עם כתב-האישום הוגשה בקשה בהתאם לסעיף 17 לחוק איסור אלימות בספורט.
סמיכות זו יצרה אולי, בקרב חלק מהעוסקים במלאכה תחושה מוטעית, כאילו המדובר בבקשה ל"הארכה" של צו קודם (של הרחקה למשך 30 ימים). ולא היא.
במישור הנורמטיבי, המדובר היה בבקשה המוגשת לראשונה, לבית-משפט השלום, להרחקת המשיב מן המגרשים למשך 3 שנים (או עד לתום ההליכים).
לטעמי, זו האספקלריה הנכונה להשקיף על המצב המשפטי אשר הונח לפני כב' השופט אריאלי. לפיכך, אינני יכול להזדהות עם החלטתו של השופט המלומד, שלפיה המדינה "מיצתה את זכותה לעבור למתן צו הרחקה בטרם הרשעה, כאשר שטחה טענותיה בפני
בית-המשפט המחוזי ביום 16.1.18".


אני סבור, שמאחר שהבקשה לפי סעיף 17 (דווקא!) הוגשה רק עם הגשת האישום (ביום 4.2.18), האמור בבקשה אשר הוגשה כדין, והשופט המלומד קמא מוסמך היה לדון בה לגופה.
טעם זה עצמו מצדיק השבת הדיון אל בית-משפט השלום לצורך עריכת דיון מחודש בבקשה.
עם זאת, אינני מוצא לנכון להתעלם מקביעתו הנוספת של השופט המלומד אריאלי, קביעה אשר אף היא הובילה לדחיית הבקשה. השופט קבע, שהמדינה נמנעה מלבצע כל פעולת חקירה וכל הליך הרחקה ביחס למעורבים אחרים במעשים המתוארים בכתב-האישום. השופט המלומד תיאר את שראו עיניו בקלטות אשר הוצגו לפניו בעניין זה וציין, שלא זכה להסברים מניחים את הדעת מצד נציגי המדינה אשר הופיעו בפני
ו.
בדיון שנערך לפניי, נזקקתי גם לסוגיה זו.
דרישתי לקבל הסברים לתהיות שאותן העלה השופט הנכבד קמא נענתה במתן הסברים (ולו חלקיים). יותר מכך, נציגה המלומד של המדינה, עו"ד יטח, הודיע כי בכוונת המשטרה לפעול על-מנת למצות את אפשרויותיה לאתר ולזהות את המעורבים האחרים במעשי אלימות באירוע הנדון על-מנת לבחון גם הפניית בקשה להרחקתם ממגרשי כדורגל.
לנוכח התוצאה שאליה הגעתי בדוני בערר זה, אין בדעתי לקבוע מסמרות בסוגיית ה'אכיפה הבררנית' אשר נבחנה ע"י השופט המלומד אריאלי ואשר הובילה אותו לדחות את בקשת המדינה. יש לזכור כי גם לנוכח הפליה, לא תמיד הסעד הראוי והצודק יהיה הסעד ה"חיובי" (ראו: בש"פ 7148/12 כנאנה נ' מדינת ישראל
, פסקה 11, ניתן ביום 14.10.12) - משמע, אי הרחקתו של המשיב ממגרשי הכדורגל.
אעיר רק, כי פועלה של טענת ה'אכיפה הבררנית' כשעוסקים בסמכות מנהלית איננו זהה לפועלה עת דנים בסמכות אכיפה פלילית בהתחשב בשונות המשמעותית בסנקציה. כידוע, סעיף 17 לחוק איסור אלימות בספורט נותן בידי בית-המשפט סמכות מניעתית פרוטקטיבית, הבאה להגן על אוהדי הספורט מידי מי שעלול לפגוע בהם. בכגון דא, טענת 'אכיפה בררנית' היא חזקה פחות (ראו למשל: בר"ם 7515/07 אלי נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פסקה 10, ניתן ביום 5.9.07).
יותר מכך ,לא שוכנעתי כלל ועיקר, שבירור סוגיית ה'אכיפה הבררנית' במקרה זה נעשה עד תום וכי לא חל שינוי בעמדת המדינה, העשוי להצדיק היענות לבקשתה, מקום בו נתקיימו כל התנאים האחרים להוצאת הצו. עניין זה ייבחן לגופו ע"י בית-המשפט קמא לאחר שמיעת טיעונים ועיון בתשתית העובדתית במלואה, כפי שתתגבש בשעת הדיון בפני
ו.
סוף דבר
התוצאה היא שהערר מתקבל.
העניין מוחזר לדיון לפני בית-המשפט קמא לעיצומו.
בית-המשפט קמא מתבקש לבחון את טענת ה'אכיפה הבררנית' ולשקול הוצאת צו הרחקה כמבוקש תוך שהוא מביא בחשבון את המיוחס למשיב בכתב-האישום ובחומר הראיות, את עברו ואת התיקים התלויים ועומדים נגדו, את הרחקתו בעבר ממגרשי הכדורגל ואת פעולות הרשות על-מנת לאתר ולטפל במעורבים אחרים בפרשה בהתחשב בחלקם היחסי לכאורה.
יובהר, כי עד למתן החלטה אחרת מורחק המשיב ממגרשי הכדורגל ברחבי הארץ כולה בהתאם להוראות סעיפים 17 ו-18 (א) (1) (ב) לחוק איסור אלימות בספורט.
בהתאם להסכמת הצדדים החלטה זו תועבר אליהם בדואר בידי המזכירות.


ניתנה היום, כ"א אדר תשע"ח, 08 מרץ 2018.










עח בית משפט מחוזי 56979-02/18 מדינת ישראל נ' רז מזרחי (פורסם ב-ֽ 08/03/2018)