פסקי דין על אברהם בר | פסקי דין על עאשור ג'ומעה

3497/04 א     02/08/2005




א 3497/04 אברהם בר נ' עאשור ג'ומעה




1
בתי המשפט
בשא002864/04
בית משפט השלום רמלה
בתיק עיקרי: א 003497/04

02/08/2005
תאריך:
כב' הרשם דן סעדון

בפני
:

אברהם בר

בעניין:
מבקש
עו"ד עזריה ארבל

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
עאשור ג'ומעה
משיב
עו"ד אבו סיאם מאהר

ע"י ב"כ עו"ד
החלטה
בקשת רשות להתגונן.
הרקע העובדתי

1. 1. המשיב הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר כנגד המבקש. בכתב התביעה טען המשיב כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה היה המבקש בעליה של מכונית מסוג "פורד פיאסטה" (להלן:"הרכב") אשר עליה רבץ עיקול במשרד הרישוי ולפיכך לא היה ניתן להעביר את רישום הבעלות ברכב. המשיב היה המחזיק ברכב בכל אותם זמנים.
2. 2. לטענת המשיב, נחתם בינו לבין המבקש ביום 7/4/03 הסכם במשרדי עו"ד לפיו התחייב המבקש לשלם למשיב סך של 13,000 ש"ח תמורה "החזרת השליטה והחזקה ברכב . .". במעמד חתימת ההסכם שילם המבקש סך של 2000 ש"ח למשיב ואת היתרה התחייב הוא לפרוע בשני שקים מעותדים (שמעולם לא נפרעו הלכה למעשה)..
3. 3. ביום 11/2/04 נתפס הרכב המעוקל והוצא מחזקתו של המשיב שהחזיק בו עד לאותה עת. לטענת המשיב, מכיוון שהרכב הוצא מחזקתו עקב נסיבות שאינן בשליטתו, יש לראות בו כמי שעמד בהתחייבותו החוזית כלפי המבקש להעברת החזקה והשליטה ברכב. בהתאם סבור המשיב כי לחייב את המבקש בתשלום יתרת התמורה לפי ההסכם האמור.
4. 4. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן. במסגרת הבקשה טען המבקש כי עקב מצוקה כלכלית אליה נקלע נאלץ הוא ללוות כסף בשוק האפור. מכיוון שבשלב מסוים לא היה המבקש יכול לעמוד בתנאי ההחזר הדרקוניים שנכפו עליו על ידי המלווה, מסר המבקש את החזקה ברכב למלווה אשר ידע כי על הרכב רובץ עיקול. בשלב מסוים יצר המשיב קשר עם המבקש וטען כי רכש את הרכב מן המלווה וכי המבקש נדרש להסיר את העיקול מעל הרכב לשם העברת הבעלות למבקש. המבקש לא הצליח להסיר את העיקול ואז החל המשיב לדרוש - במישרין ובאמצעות מי מטעמו -מן המבקש לשלם למשיב את שוויו של הרכב שאם לא כן יבולע למבקש.
5. 5. לאור האמור, ומחשש לחייו, פנה המבקש לעו"ד המוכר לו ושם נוסח ההסכם שלטענת המבקש נכרת "בכפיה ואיומים". משלא פרע המבקש את השקים שנמסרו למשיב על פי ההסכם שב המשיב ואיים על המבקש ועל משפחתו. איומים אלה המשיכו, לדברי המבקש, במיוחד לאחר תפיסת הרכב המעוקל.
6. 6. לאור כל האמור טוען המבקש כי " . . . ההסכם שצורף לכתב התביעה . . בטל מעיקרו לאור הנסיבות בהן הוא נעשה" (סעיף 21 לתצהיר המבקש).
דיון
7. 7. טענת הכפייה אותה מעלה המבקש במסגרת בקשת הרשות להתגונן עשויה, עקרונית, להוות טענת הגנה טובה. עם זאת, במקרה שלפנינו - וחרף העובדה כי תצהיר המבקש לא נסתר בחקירה נגדית- לוקה הגנת המבקש במספר חולשות עליהן אבקש לעמוד להלן.
8. 8. המבקש טוען בתצהירו כאמור כי " ההסכם שצורף לכתב התביעה . . בטל מעיקרו לאור הנסיבות בהן הוא נעשה". בכך נתפס המבקש לכלל טעות. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן:"החוק") קובע לאמור: " מי שהתקשר בחוזה עקב בפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה." משמע, חוזה הנגוע בכפיה אינו "בטל מאליו" או "בטל מעיקרו" אלא יש לבטלו בדרך של מתן הודעת ביטול. סעיף 20 לחוק עוסק בדרך ביטולו של החוזה הנגוע בכפיה וקובע כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."
9. 9. עיון בתצהיר המבקש אינו מלמד ולו ברמז כי המבקש הודיע למבקש אודות ביטול ההסכם שנכרת לאחר כריתתו. לא זו אף זו: תצהירו של המבקש אינו מפרש אימתי פסקה הכפיה, אם בכלל. כך, כותב המבקש בתצהירו כי לאחר שנכרת ההסכם וניתנו ע"י המבקש שיקים למשיב " - - -משלא פרעתי את השיקים פנה המשיב אלי ושוב איים עלי כי יבולע לי ולבני משפחתי" (סעיף 16 לתצהיר המבקש). בהמשך נכתב כי "למותר לציין כי האיומים המשיכו ביתר שאת וזאת במיוחד לאחר שהרכב נתפס על ידי המוס לביטוח לאומי" ( סעיף 18 לתצהיר). הנה כי כן, המבקש אינו טוען כי ביטל את ההסכם, כי הכפיה הנטענת פסקה אי פעם, או כי נודע לו על הפסקתה. ממילא לא נטען כי המבקש הפעיל את זכותו לביטול ההסכם עם המשיב תוך זמן סביר כאמור בסעיף 20 לחוק.
10. 10. הפסיקה קובעת דרישות מקלות לעניין אופן הביטול. כך, נפסק כי הגשת תביעה יכולה אף היא לשמש הודעת ביטול אם עניין הביטול נאמר או משתמע מן התביעה (ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, עמ' 1087). על כן, אינני מוצא מניעה עקרונית לראות גם בבקשת הרשות להתגונן שהגיש המבקש כהודעת ביטול של ההסכם.
11. 11. דא עקא, גם אם נראה בהגשת בקשת הרשות להתגונן כמתן הודעה כדין על ביטול ההסכם עדיין נותרות שאלות ללא מענה. כך, לא ברור כאמור מתצהירו של המבקש האם כלל פסקה הכפייה. מעיון בתצהיר נוצר הרושם כי למעשה הכפיה למעשה החלה לפני כריתת ההסכם אך למעשה לא פסקה גם לאחר כריתתו ולכאורה היא עדיין שרירה וקיימת עד היום הזה. רושם זה מתחזק מעיון בחקירת המבקש שנשאל האם יש בכוונתו להגיש תלונה במשטרה כשנה לאחר כריתת ההסכם עם המשיב. המבקש משיב כי "התובע ומשפחתו המשיכו לאיים עלי ולהתקשר אלי ואמרו לי שם אני אתלונן יבולע לי" (עמ' 4 שורות 14-15). אם לא פסקה הכפיה, אך ברור הוא כי טרם החל מירוץ "הזמן הסביר" להפעלת הברירה לביטולו של ההסכם. דא עקא, הגשת בקשת רשות להתגונן כנגד תביעת המשיב מהווה ראיה לכך כי הכפיה הנטענת לא היתה בדרגה שהביאה לשלילה מוחלטת של רצונו החופשי של המבקש . בעניין זה כותבים המלומדים כהן ופרידמן:" . . .העובדה שהיה לצד, שכלפיו הופעל לחץ, מוצא סביר (מלבד כניעה) עשויה להצביע על כך שהלחץ לא היה חריף או שלא היה קשר סיבתי בין הלחץ לבין ההסדר שהושג. אך מובן הוא שמסקנה כזו אינה מחויבת המציאות והדבר תלוי במכלול הנסיבות" (פרידמן וכהן הנ"ל, בעמ' 902).
12. 12. ניתן אפוא לסכם ולומר כי טענת ההגנה שהעלה המבקש לוקה בחולשות עליהן עמדתי לעיל כמו גם באי-בהירות היורדת לשורש הגנתו של המבקש. חרף האמור, נראה כי לא יהיה זה מן המידה לנעול בפני
המבקש את שערי בית המשפט. אשר על כן אני קובע כי תינתן למבקש רשות להתגונן כנגד התביעה בכפוף להפקדת ערובה בסך של 7000 ש"ח בקופת בית המשפט, תוך 21 יום מהיום (הפגרה במניין), וזאת על ידי הפקדת מזומנים או ערבות בנקאית בלתי מותנית, צמודה למדד, ומתחדשת ללא מגבלת זמן. במידה ולא יופקד הפיקדון תוך המועד הנ"ל תדחה בקשת רשות להתגונן וב"כ התובע רשאי להגיש פסיקתא לבית המשפט. במידה ויופקד הפיקדון יועבר התיק ליחידה המשפטית לשם ניתובו למסלול המתאים לו.

ניתנה היום כ"ו בתמוז, תשס"ה (2 באוגוסט 2005) בהיעדר הצדדים
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
דן סעדון
, רשם









א בית משפט שלום 3497/04 אברהם בר נ' עאשור ג'ומעה (פורסם ב-ֽ 02/08/2005)