פסקי דין על מירי גלס | פסקי דין על מיכאל אמסלם | פסקי דין על בתיה קטר | פסקי דין על אלברט גבאי ואח' |

17269-07/17 עא     15/03/2018




עא 17269-07/17 מירי גלס נ' מיכאל אמסלם, בתיה קטר, אלברט גבאי ואח'








בית המשפט המחוזי בבאר שבע

בפני
: כב' השופט אריאל ואגו

ע"א 17269-07-17


המערערת:
מירי גלס
ע"י ב"כ עו"ד יהודית דויטשר ברקן

ועו"ד דנה קוסקאס


נגד

המשיבים:
1.מיכאל אמסלם
ע"י ב"כ עו"ד דרור כהן-מוגרבי
ועו"ד לירז כהן


2.בתיה קטר

3.אלברט גבאי

ע"י ב"כ עו"ד ניסים תקוע


4.עירית שדרות


פסק דין


הערעור הוגש על

פסק דין
חלקי, שניתן בבית משפט השלום בקרית גת (כב' השופט משה הולצמן), ביום 25.5.17, בת"א 1575-08-15, ולפיו, התקבלה טענת המשיב 1, מר אמסלם, על כי עומדת לו חסינות לפי סעיף 7 א', של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בפני
תביעת לשון הרע שהגישה נגדו המערערת, גב' גלס.

בית המשפט הורה על דחיית התביעה שהוגשה נגד המשיב 1 (להלן:"המשיב") אישית, וכי יש לראות את התביעה כאילו הוגשה כנגד המשיבה 4, עירית שדרות, מכוח אחריותה, על פי הדין, למעשים ולמחדלים המיוחסים לו. מאחר שהעיריה התנגדה להחלת החסינות, חויבו המערערת והעיריה לשאת בחלקים שווים בשכ"ט עו"ד של המשיב, בסכום 3,510 ₪.

המערערת חפצה, בהליך הנוכחי, להביא לביטול פס"ד חלקי זה, ולהורות על המשך ניהול תביעת לשון הרע שהגישה, כנגד המשיב אישית.

אציג רק את התשתית ההכרחית להכרעה כעת. בעת הרלוונטית, 23.6.15, היה המשיב חבר מועצת העיר שדרות מטעם האופוזיציה, והמערערת היתה מבקרת העיריה. בישיבת מועצת העיריה, מאותו יום, סמוך לשעה 19:00, שבה נכחו הן המערערת והן המשיב, ביקש המשיב להשמיע הודעה, שאותה הגדיר, "הודעה על פי דין קצרה מאוד". הוא אמר
כי "היום בשעות הצהריים הגיעו לידי מסמכים מאגף הביקורת של העיריה. המסמכים מתייחסים לשנת 2010. מסמכים אלה הגיעו אלי מהגב' בתיה קטר
(המשיבה 2), אשר לדבריה, קיבלה את זה מהמבקרת בערב הבחירות..."
בהמשך הפרוטוקול, ויותר מפעם, גם אמר המשיב כי "מסמכים אלה נמסרו ... בניגוד לכל דין", וציין שבדעתו להעביר הדברים לטיפול "הגורמים הנוגעים".

הדברים הללו פורסמו גם בעיתון מקומי של עירית שדרות ( שבשליטת המשיב 3, מר גבאי), והמערערת ראתה בהם פגיעה והכפשה של שמה, לפי, שלכאורה, הוצגה כמי שהדליפה מסמכים בניגוד לדין. היא הגישה תביעת פיצוי בגין הוצאת לשון הרע, כנגד המשיב והאחרים (שעניינם אינו רלוונטי כעת), וטענה, שברקע ההאשמות הללו, שלגופן – אין בהן אמת, עומד עניין אישי של המשיב, באשר, הוא חפץ להשמיצה ולהתנכל לה, לאחר, שמתוקף תפקידה כמבקרת העירייה, פרסמה, כחודש בלבד קודם לכן (13.5.15), דו"ח ביקורת ובו ביקורת חריפה על התנהלות פסולה שיוחסה בדו"ח למשיב.

לצד טענות ההגנה של המשיב, הוא הגיש בקשה להכיר בחסינותו לפי סעיף 7 של פקודת הנזיקין, ולמרות שהעיריה התנגדה לכך, בית המשפט קיבל בקשתו, וההחלטה בכך היא
מושא הערעור.

על פי לשון החוק, אין להגיש תובענה נגד עובד ציבור "על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד
ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק,
או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".

בית המשפט דן במספר נקודות, שהיו שנויות במחלוקת, והכריע בהן. חלק מאלה – הוצפו גם בערעור כעת, משהמערערת סבורה ששגה בהן בימ"ש השלום. מאחר, שמצאתי בנקודה מסוימת, ומכרעת, שהדין עמה, לא אתייחס לטענות הערעור האחרות.

נקבע, בפסק הדין החלקי, שנטל הוכחת התנאים נשוא סעיף 7 א' לפקודה, הוא על המשיב, המבקש להכיר בחסינותו. נקבע, עוד, שהוא "עובד ציבור" כהגדרתו בחוק. כמו כן, התקבלה טענתו, שהוא פעל בישיבת המועצה האמורה, תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני. נאמר, שאין צורך לבחון האם המעשה היה נחוץ לצורך מילוי תפקידו, ואוזכרה הפסיקה, שלפיה, די בכך, שהמעשה נעשה במסגרת מילוי התפקיד השלטוני. בית המשפט קבע, כי, בשים לב לנסיבות הענין, מתן ההודעה האישית מטעם המשיב, במהלך הישיבה, לצורך עדכונם של חברי המועצה, נציגי העיריה, וראש העיר, נעשה במסגרת חובתו של המשיב כחבר מועצה, למלא באמונה את שליחותו, לצורך הבטחת קיומם של סדרי שלטון תקינים (פסקה 38 של פסק הדין).

מכאן, עבר בית המשפט לבחון, האם התקיים הסייג המחריג, שבסעיף 7 א' (א) שלפיו, אין מוקנית חסינות, אפילו לעובד ציבור שפעל תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, ככל שהמעשה נעשה מתוך כוונה ,או בשוויון נפש, לאפשרות גרימת הנזק בעטיו. נקבע, שמדובר ב"תנאי שלילי", שגלום בו יסוד נפשי, שבגדרו על המשיב להוכיח כי פעל ללא כוונת זדון, אדישות, או חוסר אכפתיות. זהו נטל מופחת, ביחס לעניינים שיש להוכיחם פוזיטיבית, ויש לפרש, לפי ההלכה הפסוקה, בצמצום, את החריג הזה. אוזכר, שיש לבדוק בזהירות, ובלי נעילת הדלת, במקרים המתאימים, את נושא שוויון הנפש, כאשר, מטרת המחוקק היתה להרחיב את חסינות עובדי הציבור, למעט במקרים חמורים, אך, תוך הבטחת הפיצוי לנפגע ושימור רכיב ההרתעה ( בימ"ש השלום הפנה לדברי כב' השופט א. רובינשטיין ב-בע"מ 1509/14 פלוני נ' פלונית, מיום 20.3.14),

בימ"ש השלום קבע, כי הצהרתו של המשיב, שניתנה במסגרת תצהיר מפורט שהגיש,ושהתייחס גם לעניין זה, לא נסתרה, ולפיה – פעל משיקולים ענייניים בלבד, בתום לב, ביושר, ומתוך שיקול דעת מקצועי וציבורי. עם זאת, טענתה
של המערערת, על כי פורסם דו"ח ביקורת קשה בעניינו של המשיב, וכי בכך ניתן לראות מוטיבציה של המשיב להתנכל לה, לא היתה במחלוקת. אולם,
נפסק, כי טענותיה, באשר למניעים פסולים שעמדו ביסוד מתן ההודעה, מטעם המשיב, לא נתמכו בתצהיר, ואין לייחס להם משקל של ממש. יתכן, שהיה בליבו של המשיב על פרסום אותו דו"ח ביקורת, אך, עדיין, יש לתת משקל לכך, שהובא לידיעתו מידע, שאין להקל בו ראש, לגבי הדלפת מסמכים מאגף הביקורת, ולכך, שהוא ראה לעצמו חובה, מתוקף תפקידו הציבורי, לחשוף דברים אלה בישיבת המועצה.

העיריה טענה, וכך גם טוענת כיום המערערת בפני
, שמאחר שהמשיב לא פנה לקבל את תגובתה טרם הישיבה, ואף לא פנה תחילה לראש העיר לבירור הטענות, יש בכך להעיד על כך, שהוא לפחות היה "שווה נפש", כלשון החוק, לגבי הנזק שעלול להיגרם
מדבריו. טענה זו נדחתה, בפסק הדין הנדון כעת, ובית המשפט לא ראה בכך גריעה מהקביעה, שלפיה המשיב הרים את נטל ההוכחה להראות שלא פעל בזדון או בחוסר אכפתיות. לעניין זה, ניתנה הנמקה, ולפיה "גם אם הנתבע (המשיב), היה פונה
לתובעת (המערערת), לצורך קבלת תגובתה, הדעת נותנת שהיתה מכחישה את הטענות, כפי שעולה מכתב התביעה, וספק בעיני, האם היה די בהכחשתה על מנת למנוע את פרסומו על ידי הנתבע, בשים לב לחובה שראה לעצמו, מתוקף תפקידו הציבורי, להביא לידי חשיפתו, כך לפי הצהרתו, שלא נסתרה".

יצוין, שבאותו תצהיר, שעליו לא נחקר המשיב, לפי שהצדדים ויתרו על חקירתו, אין התייחסות מפורשת לטעמי ההימנעות מביצוע כל בדיקה, שאלה, או בקשת תגובה, טרם מתן ההודעה בישיבת המועצה, וכל שיש בו, לנדון, הינו, אמירה, בפסקה טז' של התצהיר, ולפיה, היות שהמעשים המיוחסים לו בתביעה לא נעשו ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק, או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו, אלא
מתוקף התפקיד הציבורי ולשרת הציבור נאמנה, לכן, יש להחיל את החסינות המוקנית לו בדין כנגד תובענות כאלה. משמע- אפילו אין הצהרה פוזיטיבית, ביחס להלך רוחו של המשיב ול"יסוד הנפשי" שלו, אלא, יציאה מתוך "הנחת עבודה" מוקדמת, השוללת כל כוונה או שוויון נפש, והמגולמת בתיבה "היות ש...".

אכן, תמוה, שכאשר שאלת החסינות עמדה במוקד הדיון, לא נשאל המשיב, בחקירה נגדית סדורה, מדוע לא ראה לנכון לברר אמיתות הדברים, ואת גרסת המערערת לגביהם, ומדוע אצה לו הדרך, כחלוף שעות ספורות, מקבלת המידע, לכאורה – מגב' קטר, ועד מתן ההודעה "הדרמטית" בישיבת המועצה, כאשר, לא היה כל קושי לעשות זאת, בהינתן, שהמערערת נכחה בישיבה ובוודאי היתה שם גם דקות ספורות לפני תחילתה.

אולם, גם בלא שהמשיב עומת עם שאלות נוקבות אלה, אני סבור, ושלא כעמדת בימ"ש השלום, שקיים מסד של "ראיות נסיבתיות", המוליכות למסקנה ברורה, שלפיה, המשיב נקט, לכל הפחות, עמדה של שוויון נפש ואדישות, לנוכח האפשרות, שהאשמת מבקרת העיריה בהדלפת מסמכים, שלא כדין, מאגף הביקורת, יכול שתהיה לא נכונה עובדתית, ושהיא תגרום נזק לשמה הטוב ולמעמדה המקצועי של המבקרת – המערערת.

המשיב קיבל את המידע, החמור לשיטתו, בצהרי אותו יום. הוא ידע, שמדובר במידע מכלי שני – הגב' קטר, שהיא זו שאמרה לו, שהמסמכים התקבלו מהמבקרת ערב הבחירות. המסמכים מתייחסים לשנת 2010. לא דובר על עניין אקטואלי ואקוטי. המשיב, שאין חולק על הרגשות הקשים, שחש כלפי דו"ח הביקורת שפורסם עליו, חודש ימים לפני כן, הזדרז, בתוך שעות ספורות, להודיע על העובדות שנמסרו לו, לחברי המועצה, בלא שטרח לבצע כל פעולה, מינימאלית, לבירור ראשוני של הענין, כאשר, בעלת הדבר – המערערת, נמצאת מטרים ספורים ממנו, בזמן הרלוונטי. הדבר נראה, בלשון עממית, כ"קפיצה על המציאה", כאשר בא לידיעת המשיב, מידע, שלכאורה יכול להציג את המערערת כמועלת בתפקידה וכמדליפה מסמכים בניגוד לדין. ההתנהלות הזו, והזריזות, הלא מוסברת, להציף את העניין בפומבי, לאחר מספר שעות, וכשמדובר בעניין "היסטורי" משנת 2010, חמש שנים קודם לכן, בלא בירור מקדמי מינימאלי כלשהו, נחזים כמיועדים, בוודאי- בין היתר, אם לא בלבדית, לצורך "סגירת חשבון" וכעין "שיימינג" של המערערת, הנוכחת בישיבה.

מערך נסיבתי זה ,בהחלט אינו מתיישב עם הטענה הכללית של המשיב, ביחס לתום ליבו והעדר כוונת זדון מצידו, או, אפילו שוויון נפש. המשיב, גם בתצהירו, שעליו נקבע כי לא נסתר, לא התייחס לכך, לא נתן שום הסבר, ולא תרץ את הבהילות והחפזון, שהצדיקו, לטעמו, שיתוף מועצת העיר, ומכאן- מתן פומבי רחב, לדברים, שהיו בגדר עדות שמיעה, ללא בדיקה, אימות, ופניה לתגובה.

כמו כן, לא אוכל להסכים עם הנמקת בית המשפט, ולפיה, אף אם היה פונה לקבלת תגובה,
לא היה בכך להועיל, משום שהמערערת היתה מכחישה את הטענות, בכל מקרה. לא רק שהיפותזה זו אינה מייתרת הצורך לפנות ולבקש תגובה, תהא זו אשר תהא, אלא, שלגוף הדברים, בהחלט יתכנו תרחישים אחרים. נניח, כנרטיב אפשרי חלופי, שהמערערת היתה מטיחה בפני
המשיב, באופן ברור, שלא היו דברים מעולם, וכי הגב' קטר לא דייקה בעובדות, ושעדות השמיעה, שבאה לידיעת המשיב, אינה נכונה. האם אין זה סביר, שלנוכח אמירה מעין זו, היה המשיב "מתאפק" ופונה לבירור יותר יסודי טרם ההצהרה ששחרר בישיבת המועצה? ההיפך הוא הנכון. כמי שמוחזק כאיש ציבור הגון ומקצועי, בהחלט מצופה היה ממנו, בתרחיש כזה, לעכב את ההודעה הפומבית ולבחון אם המידע אמין ומדויק.

גם על פי אמת מידה מצמצמת, בפרשנות הסייג של סעיף 7 א הנ"ל, נראה, שלא היה מקום לקביעה פוזיטיבית, שלפיה, הורם נטל ההוכחה להראות, בין היתר, העדר יסוד נפשי של (לפחות) שוויון נפש, וההיפך הוא הנכון. המקרה מצביע על הצורך לשמר את "רכיב ההרתעה", אצל עובדי צבור, ברוח האמור ב בע"מ 1509/14, שאוזכר, ולתמרץ נקיטת זהירות בסיסית ובדיקה טרומית, לפני שמושמעים דברים קשים, העלולים לפגוע, ואף לשמש עילה לתביעת לשון הרע ( מבלי לחוות דעה באשר מה שיפסק, לבסוף, כאן).

מאחר שהעובדות, שחלקן אינו במחלוקת, ובוודאי הצבר הנסיבות שתואר, מצביעים על כך, שלעת מתן ההודעה בישיבת המועצה, פעל המשיב לפחות מתוך שוויון נפש, לאפשרות שיגרם נזק למערערת, מהדברים שהשמיע, התקיים הסייג המחריג את הסדר החסינות לעובד ציבור, ולא היה מקום לאשר את בקשת החסינות.

משום כך – החלטתי לקבל הערעור, ולהורות על ביטול פסק הדין החלקי, ובהתאם – להורות על המשך הדיון בתביעת לשון הרע, כאשר, המשיב 1 הוא נתבע בגדרה, ובלי להביע דעה באשר לתביעה גופה ולאיתנותה.

בימ"ש השלום יתן, בודאי, ההוראות הדיוניות המתחיבות.

המשיבים האחרים, פרט למשיב 1, הותירו ההכרעה בערעור לשיקול דעת, ולא התנגדו לקבלתו. על כן – אין מקום לפסוק נגדם הוצאות.

המשיב 1 ישא בהוצאות המערערת ובשכ"ט עו"ד שלה, בסכום של 10,000 ₪.

הערבון שהפקידה המערערת יוחזר לה באמצעות באי כוחה.


ניתן היום,
כ"ח אדר תשע"ח, 15 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.













עא בית משפט מחוזי 17269-07/17 מירי גלס נ' מיכאל אמסלם, בתיה קטר, אלברט גבאי ואח' (פורסם ב-ֽ 15/03/2018)