פסקי דין על חליל גנים | פסקי דין על אברהם רובינשטיין ושות' | פסקי דין על רוביקום ביצוע 1977 | פסקי דין על מגדל חברה לביטוח |

20558/92 א     08/08/2005




א 20558/92 חליל גנים נ' אברהם רובינשטיין ושות' בע"מ, רוביקום ביצוע 1977 בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט

א 020558/92
בית משפט השלום ירושלים
08/08/2005
תאריך:
כבוד השופטת רבקה פרידמן פלדמן
ס. נשיא
לפני:
חליל גנים

בעניין:
התובע
נ' גרה

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד

1. אברהם רובינשטיין ושות' בע"מ

2. רוביקום ביצוע 1977 בע"מ

3. מגדל חברה לביטוח בע"מ
הנתבעות
א' כרמלי

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין
1. התובע בתיק זה עבד אצל הנתבעות 1 ו- 2 (שהינה חברת בת של נתבעת 1) בעבודות בניה. לדבריו הוא תפסן במקצועו. נתבעת 3 הינה המבטחת של נתבעות 1 ו- 2.
על פי האמור בכתב התביעה, בתאריך 20.1.87 נפגע התובע עת נשא שק מלט במשקל של 50 ק"ג. לדברי התובע, הוא נתבקש על ידי מנהל העבודה באתר הבניה להרים שק מלט ולשופכו לתוך מערבל בטון, שהיה מרוחק ממקום ריכוז שקי המלט, כשערימות גדולות של חצץ מפרידות בין שקי המלט למערבל.
לטענת התובע, הוא הרים שק מלט וצעד בכוון המערבל, אולם משעלה על ערימות החצץ, איבד את שיווי משקלו ונפל אחורנית כששק המלט נוחת עליו (להלן: התאונה).

2. התובע טוען כי התאונה אירעה עקב רשלנותן של הנתבעות ו/או עקב הפרת חובה חקוקה:
א. בכך שנתבקש להרים שק מלט במשקל של 50 ק"ג לבדו.
ב. בכך שהוא, שעובד כתפסן, נתבקש להרים שק מלט.
ג. בכך שלא היה באתר שביל נקי המוביל ממקום ריכוז שקי המלט למערבל.
ד. בכך שלא ניתנה לו הדרכה כיצד לשאת שק מלט.
ה. בכך שהאתר היה בעל רמת בטיחות לקויה.

עוד נטען כי הנתבעות הפרו הוראות חקוקות ותקני בטיחות בקשר להרמת משאות.
3. לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה הוא נפגע קשה בעיקר בגבו, הוא הוחש באמבולנס לבית החולים שערי צדק, ולאחר שחרורו מבית החולים עבר טיפולים רפואיים שונים, לרבות ניתוח כריתת דיסק. לטענתו הוא מרגיש כאבים עזים ומוגבל בתנועתו. התובע טוען כי הוא סובל ממגבלות תפקודיות קשות בגבו, במותניו וברגליו וכי כתוצאה מהתאונה נגרמה לו נכות לצמיתות. לטענתו כתוצאה מהתאונה הוא איבד לחלוטין את כושר עבודתו.

4. הנתבעת מכחישה כל טענה שטוען התובע, לרבות עצם קרות האירוע.

5. העובדות שהוכחו:

א. עדותו של התובע הינה הבסיס המרכזי לראיותיו. מדובר בעדות יחידה באשר לנסיבות התאונה. התובע הביא עד נוסף מטעמו, אולם עד זה אישר כי לא ראה את התאונה.
ואולם, עדותו של התובע לא היתה אמינה והוא הסתבך בגירסאות שונות ומשתנות:

לענין נסיבות התאונה:
התובע טען בכתב התביעה כי הרים שק מלט וצעד בכיוון המערבל, אולם משעלה על ערימות החצץ איבד את שיווי משקלו ונפל אחורנית כששק המלט נוחת עליו. כך טען גם בתצהיר עדות ראשית.
לעומת זאת, במספר מסמכים עולה גירסה שונה שנמסרה מפי התובע:
ב"תעודה רפואית ראשונה לנפגע עבודה" מיום 26.1.87 נרשם כתאור התאונה "הרמת משא כבד קבל כאבים בגב התחתון".
בחדר מיון בבית החולים שערי צדק נמסר מפי התובע ביום האירוע "בא בגלל כאבים בגב היורדים לרגל שמאל... הוא לקח שק (משקל 50 ק"ג) הרגיש את כאבים חזקים ונפל..."
בהודעה למל"ל על פגיעה בעבודה מיום 13.5.87 נכתבה גירסת התובע "בזמן הרמת שק מלט הרגיש כאבים בעמוד השדרה בגב והתמוטט".
בועדה רפואית במל"ל נרשמו "תולדות המקרה מפי התובע": "הרים שק כבד וחש בכאבים".
בחוות דעתו של ד"ר הנדל, אשר צורפה לכתב התביעה, צויין "נפגע לדבריו בעבודה כשהרים משא כבד והופיע מיד כאב עז בגב הקורן לרגל שמאל".
בחוות דעתו של פרופ' רובין, מיום 11.10.94, נרשם, ככל הנראה מפי התובע, "נפגע בתאונת עבודה ב- 20.1.87 כאשר הרים משא כבד וחש מיד בכאבים בגב תחתון אשר הקרינו לרגל שמאל".
אין לתובע כל הסבר מניח את הדעת לגירסה השונה המופיעה ביותר ממסמך אחד.
גם לגבי עצם נפילת שק המלט עליו, עלו בעדותו של התובע גירסאות שונות, כאשר פעם טען כי שק המלט נפל עליו ופעם טען כי השק נפל לידו.
תוספת חדשה לגירסתו עלתה בעת עדותו של התובע, אשר הוסיף כי כאשר נפל, נתקל גבו בכף.

התובע נשאל על קיומן של מריצות באתר העבודה, ומסר לענין זה מספר גירסאות:
תחילה טען כי לא היו במקום מריצות. לאחר מכן טען כי המריצות היו במקום רחוק ופועלים אחרים השתמשו בהן. לאחר מכן טען כי אי אפשר היה להזיז את המריצות.

בתצהירו טען התובע כי מנהל העבודה באתר, מוסא חמאדה, פנה אליו וביקש ממנו לרדת לחצר, כדי לעזור לפועלם ביציקת הגדר. לטענתו ביקש ממנו מוסא חמאדה להעביר שקי מלט ממקום ריכוזם ועד למערבל. בחקירתו הנגדית אישר כי לא מוסא הורה לו להעביר את שקי המלט אלא יחיא דהוד עיסא אמר לו לרדת לעזור לפועלים. לדבריו מוסא חמאדה ביקש מיחיא לומר לו לרדת לעבוד בבטון.

בטופס התביעה למל"ל ציין התובע כי מוסא חמאדה היה נוכח בעת הפגיעה. בבית המשפט חזר בו מגירסה זו בחקירה הנגדית.

יצויין עוד כי התובע טען שבעת התאונה עבדו בחצר כחמישה פועלים, ומסר שמות של חלק מהם שהיו עדים לתאונה. בהתחשב בכך שמלבד התובע לא הובא להעיד אף אדם שנכח באירוע, המנעות התובע מהבאת אותם פועלים, שהיו עדים לאירוע, נזקפת לחובתו.

לענין זה נאמר בע"א 548/78, נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה (1), 760 ,736:
"בכלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה. בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו... וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי ביהמ"ש להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצניות נגד מי שנמנע מהצגתה".

לפיכך, מקום בו נמסרה על ידי התובע גירסה אשר אין לה כל חיזוק ממקור אחר, אין מקום לקבלה כראיה.

ב. מאידך, לגבי עצם קרות אירוע כלשהו ישנן ראיות נוספות:

ראשית, עדותו של יחיא דאוד עיסא, המעיד כי התובע נקרא לעבוד מחוץ למבנה, שם עבד איתו, העד מעיד על צעקות מהחצר ועל כך שראה את התובע שרוע על הקרקע כשהוא נאנק מכאבים. עד זה גם התלווה לתובע לחדר מיון.
שנית, המסמכים הרפואיים המעידים על פינויו של התובע מהמקום באמצעות אמבולנס (אמנם במסמך זה מופיע תאריך אחר אולם אין ספק כי מדובר בטעות ברישום התאריך) וכן מסמכים מבית החולים שערי צדק ממועד האירוע.
מסמכים אלה מעידים על אירוע כלשהו, במהלכו נפגע התובע בגבו.

מכאן ניתן לקבוע כי התובע היה מעורב באירוע כלשהו, במהלכו, כתוצאה מהעבודה, נפגע בגבו.

ג. אשר לתאור האירוע - העד דאוד אינו יכול להעיד על האירוע עצמו, מאחר שלא היה עד לתאונה. כאמור, התובע עצמו מסר גירסאות שונות בהזדמנויות שונות. ממסמכים שונים שהוגשו עולה כי לתובע היה כאב גב בעקבות הרמת שק המלט. זו הגירסה הראשונית של התובע, ובהעדר ראיות לתמוך בגירסה המאוחרת יותר, לגבי נפילה וחבלה בגב בגין ערימת חצץ שהיתה במקום, יש לקבוע כי בעקבות הרמת שק מלט חש התובע בכאב בגבו.

גירסה זו תואמת גם את עדותו של ד"ר ליברגל, המומחה מטעם בית המשפט, אשר לדבריו "אם יבוא פועל בנין שעוסק בהרמת, בגיל 20 ועוסק בהרמת שקי מלט... והתלונן על ממצא שהוא פריצת דיסק, אני אקשור את זה לתאונת עבודה ולא להרמת תיק או לחיי יום יום". ד"ר ליברגל נשאל על אפשרות שנגרמה לתובע פריצת דיסק, לאחר שהרים שק מלט, נפל והשק נפל עליו (כגירסתו המאוחרת של התובע), והשיב "בדרך כלל פריצת דיסק לא נובעת מחבלה מקומית..."

בהתאם לגירסה זו יש לבחון אם ישנה אחריות של הנתבעות לתאונה, בין בגין רשלנות ובין בגין הפרת חובה חקוקה.

6. עוולת הרשלנות:

א. חובתו של מעביד לדאוג לעובדיו איננה שנויה במחלוקת. כאמור בע"א 663/88, שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3), 225, 229:
"החובה המוטלת על המעביד על פי סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה, הינה לנקוט אמצעים סבירים על מנת להגן על בטחונו של עובד שמועסק בתנאים הנתונים ולמנוע נפילתו. גם החובה המוטלת על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בקשר לעולת הרשלנות, הינה לנקוט אמצעים סבירים. על כן, השאלה הינה, בכל מקרה, מה היה סביר לעשות בנסיבות הענין. במילים אחרות, היכן עובר קו הגבול בין אמצעים שהם סבירים ושחובה היתה על המשיבה לנקוט אותם לבין אמצעים החורגים מתחום האמצעים שחובה על מעבידה סבירה להפעילם..."

בעניננו מדובר בהרמת שק מלט במשקל 50 ק"ג, והשאלה היא האם הטלת משימה על עובד בנין להרים שק מלט, מהווה, בנסיבות הענין, רשלנות מצד הנתבעות.

ב. התובע טען בתצהירו כי העביר 3-4 שקי מלט לפני האירוע. בעדותו בבית המשפט דיבר על 2 או 3 שקים (פרוטוקול מיום 9.12.97 עמ' 3). לנתון זה לא הובאה כל ראיה מעבר לגירסתו של התובע. כאמור, במקום היו חמישה פועלים נוספים, אולם איש מהם לא הובא להעיד. לאור הסתירות בעדותו של התובע וחוסר מהימנותו, כפי שפורט לעיל, אינני מוכנה לקבוע ממצא עובדתי לענין זה על בסיס עדותו של התובע בלבד.

ג. נותרת העובדה שבעת הרמת שק מלט, חש התובע בכאבים בגבו.
הרמת שק מלט הינה פעולה רגילה באתר בניה, פעולה אשר ניתן להניח כי היא חוזרת על עצמה מספר פעמים ביום.
יצויין כי במקרה זה מדובר רק בהרמת שק מלט ולא בהעברתו מרחק רב, שכן התובע עצמו העיד כי ערימת החצץ (שלידה עמדו שקי המלט) היתה "בדיוק מתחת למערבל" (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 9.12.97).

בע"א 663/88 הנ"ל, ציין בית המשפט:
"לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפני
הם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותיחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש."

התובע, שעליו נטל הראיה, לא הביא כל ראיה לכך שהרמת שק מלט על ידי פועל בנין בודד איננה פעולה סבירה. לא הובא כל מומחה לעבודה או מומחה לבטיחות למתן עדות בענין זה. לא הובא גם איש מחבריו פועלי הבנין של התובע להעיד לענין זה.

בד"נ 4/69, יצחק נוימן ואח' נ' פולה פסיה כהן ואח', פ"ד כד(2), 229, 290, קבע בית המשפט:
"נטל השכנוע (החובה מס' 1) פירושו, כי בעל-הדין, שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה, תיפול ההכרעה בגינה לרעתו. כך למשל, משפט רשלנות רגיל, חייב התובע להוכיח את היסודות המרכיבים את עילת תביעתו. "

מעיון בפסקי דין שונים שניתנו בתביעות דומות, ניתן לראות חיוב ברשלנות במקרים קיצוניים יותר, לעומת תביעות שונות, לגבי הרמת משאות, שנדחו.
כך, למשל, בע"א 5580/92, יוסף מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית (לא פורסם) מדובר בהרמת משא פעמים רבות ביום והתביעה נדחתה. בת"א 70/94 (מחוזי ירושלים), מוחמד אבו סבית נ' אברהם שטוקר ובניו בע"מ ואח' (לא פורסם), נדחתה תביעתו של עובד שנפגע בעת שהרים מזגן במשקל 90 ק"ג.
בת"א (הרצ') 404/02, אברהם סעיד נ' משה שקד ובניו בע"מ, נקבעה רשלנות של המעביד (ורשלנות תורמת של העובד) כאשר מדובר בהרמת שלושה שקי מלט. עם זאת, בית המשפט, בהתייחסו לרשלנותו התורמת של התובע, אשר הרים מספר שקים, מציין, כפעולה שיגרתית, הרמת שק מלט אחד: "התובע היה אמור להרים בכל פעם שק מלט אחד לצורך הכנת התערובת עמה עבד בהנחת אדני השיש..."

לפיכך, אינני רואה במתן הוראה לעובד להרים שק מלט רשלנות מצד המעביד, וכבר מטעם זה דין התביעה להדחות.

ד. גם אילו נקבע כי אין הטיל על עובד להרים שק מלט לבדו, אין בכך כדי לסייע לתובע בעניננו, מאחר שכלל לא הוכח מי הורה לתובע להרים את שק המלט, אם בכלל, ומהן ההוראות שניתנו לו לענין זה.

בתצהירו טען התובע "ביום 20.1.87 התייצבתי באתר הבנייה, כהרגלי מידי יום, בשעה 06:30 בבוקר והתחלתי לעבוד בתפסנות בתוך הבנין. בשעה 10:00 או בסמוך לכך, פנה אלי מנהל העבודה באתר, מוסא חמאדה שמו, וביקשני לרדת לחצר, על מנת לעזור לפועלים ביציקת הגדר. מוסא חמאדה ביקשני להעביר שקי מלט ממקום ריכוזם, בחלק השמאלי של החצר, ועד למערבל שמונח, כאמור, באמצע החצר. אני ירדתי לחצר והתחלתי להעביר שקי מלט, כפי שנתבקשתי..."

בעדותו בבית המשפט טען תחילה התובע כי "מוסא חמאדה הוא זה שהוריד אותי לעבודה באותו יום של התאונה... אני הייתי עובד עם יחיא, הגיע מוסא חמאדה, הוא הוריד אותי לעבוד בבטון למטה".
לאחר מכן חזר בו התובע מטענתו כי מוסא חמאדה הורה לו לרדת לחצר, והורה לו להעביר שקי מלט למערבל, וטען כי מוסא חמאדה ביקש מיחיא לומר לו לרדת לעבוד בבטון ויחיא אמר לו. לדבריו "יחיא אמר לי שמוסא חמאדה ביקש ממני שאני ארד למטה" (פרוטוקול 10.3.97 עמ' 17). התובע אישר כי כאשר נאמר לו לרדת לחצר, מוסא חמאדה לא היה לידו (עמ' 17).

יחיא דאוד עיסא העיד כי מוסא חמאדה, מנהל העבודה באתר, "הודיע לי כי הוא מבקש שחליל ירד לחצר ויעזור לעובדים ביציקת הגדר". עד זה לא היה נוכח במקום בעת התאונה.

מכל האמור לעיל עולה כי מנהל העבודה ביקש מיחיא לומר לתובע לרדת לעזור בעבודות היציקה. מנהל העבודה עצמו לא דיבר עם התובע (בניגוד לאמור בתצהירו של התובע ובראשית עדותו), דהיינו מנהל העבודה לא אמר לתובע להעביר את שקי המלט, ולמעשה התובע לא הביא כל ראיה בשאלה כיצד היתה חלוקת העבודה בין הפועלים שעסקו ביציקת בטון, מי הורה לו להעביר את שקי המלט ומה בדיוק נאמר לו לעשות במקום.
בהעדר ראיה לענין זה, לא ניתן לקבוע כי היתה רשלנות מצד הנתבעות, וממילא דין התביעה להדחות.

7. הפרת חובה חקוקה:

אשר לטענה בדבר הפרת חובה חקוקה - טענה זו מתייחסת לגירסתו המאוחרת של התובע לגבי התאונה, לפיה עלה עם שק המלט על ערימת החצץ ומעד בגין ערימת החצץ.
התובע טוען שנתבעות מס' 1 ו- 2 הפרו חובה חקוקה לגבי מספר הוראות חיקוק הנוגעות לבטיחות בעבודה:

א. תקנות הבטיחות בעבודה (עבודת בנייה) התשמ"ח - 1988:

"8. הכשרת משטח עבודה ומדרכת מעבר
(א) כל משטח עבודה או מדרכת מעבר יותקנו כיאות למטרה לה הם מיועדים ובאופן המונע התמוטטותם, או שבירתם המלאה או החלקית או נפילת אדם או חפץ מהם.
(ב) הסמוכות למשטח העבודה ולמדרכת מעבר יהיו עשויים חומר מתאים ללא פגם, ולענין זה לא ישמשו לבנים, בלוקים, חביות או צינורות שוכבים."

"12. גישה למשטחי עבודה
בכל מקום שאדם צריך לעמוד בו, לעבוד או לעבור בו יותקנו דרכי גישה בטוחות."

"15. הרחקת מכשולים
משטח עבודה, מדרכת מעבר, הרצפה וכל מקום אחר עד לגובה של 2 מטרים בו נמצא או עובר אדם יהיו נקיים ממסמרים בולטים, מחוטי קשירה ומכל עצם בולט או מכשול אחר שבו עלול להיתקל אדם."

ב. פקודת הבטיחות בעבודה תש"ל -1970:

"49. גישה למקום עבודה [תיקון: תשל"ד]
אמצעי גישה בטוחים לכל מקום שאדם צריך לעבוד בו אי-פעם יותקנו ויקויימו ככל שהדבר מעשי במידה סבירה..."

"54. משטחים
כל רצפה, דרגה, מדרגות, מסדרון ומדרכת מעבר יהיו ממבנה טוב ויקויימו כראוי."

כל הסעיפים האמורים אינם רלוונטי לעניננו, מאחר שהאירוע במהלכו התובע נפגע אינו קשור במשטח או בגישה למקום העבודה, שכן נקבע כי לא היה קשר בין ערימת החצץ שהיתה במקום לבין התאונה.

גם אילו נתקבלה גירסתו המאוחרת של התובע, לפיה איבד את שיווי משקלו בשל עליה על ערימת חצץ, ושק המלט נפל עליו, עדיין אין בכך כדי לסייע לתובע.
התקנות האמורות מחייבות הסדרת דרכי גישה בטוחות במקום העבודה. עם זאת, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. בעניננו, מדובר באתר בנייה, שבו חצץ, אבנים, ברזלים וכדומה, וערימת חצץ במקום כזה איננה דבר חריג ואיננה חורגת מגדר הסבירות, הגם שערימת החצץ היתה מיועדת ליצירת הבטון ועמדה בסמוך למערבל הבטון, כמו גם שקי המלט.
ג. הוראות תקנות 2 ו- 3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999:

"2. מסירת מידע בדבר סיכונים
מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום."

"3. הדרכת עובדים
(א) מחזיק במקום עבודה יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם (להלן - הדרכה), באמצעות בעל מקצוע מתאים ויוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף; מחזיק במקום עבודה יחזור ויקיים הדרכה כאמור בהתאם לצורכי העובדים ולפחות אחת לשנה.
(ב) מחזיק במקום עבודה ינקוט אמצעים כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה."

מאחר שבעניננו לא מדובר ב"סיכונים" אלא באתר עבודה רגיל, ומאחר שהעבודה שהתובע ביצע לא היתה פעילות יוצאת דופן באתר בניה, גם הוראות אלה אינן חלות בעניננו.

לפיכך, גם בעילה זו, דינה של התביעה להדחות.

8. לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה לפיה לא עלה בידי התובע להוכיח את רשלנותן של הנתבעות או הפרת חובה חקוקה על ידן, ודין התביעה להדחות.
9. אילו הגעתי למסקנה לפיה יש להטיל על הנתבעות אחריות לתאונה, הייתי מטילה על התובע אשם תורם בשיעור 30%.

כלל הוא כי בתאונת עבודה יש לדקדק עם המעביד ולהקל במידה רבה עם רשלנותו של העובד. לענין זה התייחס בית המשפט בע"א 655/80, מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2), 592 , 604-605:
מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו...
עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד".

התובע לא הביא ראיות מי אמר לו להרים שקי מלט וכיצד. התובע לא נתן הסבר לכך שאף שלדבריו היו במקום חמישה פועלים נוספים, לא ביקש מהם עזרה בהרמת שק המלט, אם חש כי השק כבד מידי עבורו. הוכח כי במקום היו מריצות, והתובע מסר הסברים שונים מדוע לא השתמש במריצה (כפי שפורט לעיל), הסברים שאין בהם כדי לתרץ את העובדה שלא נעזר במריצה להובלת שקי מלט.
בנסיבות אלה, אילו היה נקבע כי אין להטיל על עובד כדוגמת התובע הרמת שק מלט לבדו, וכי יש בכך משום רשלנות מצד הנתבעות, הרי בעובדה שהתובע לא ביקש עזרה ולא נעזר במריצה יש רשלנות תורמת, אותה אני מעריכה ב- 30%.
10. למעלה מן הצורך, מאחר שהצדדים הביאו ראיות גם לענין גובה הנזק, ואף שקבעתי כי דין התביעה להדחות, אתייחס במקרה זה לנזק שנגרם לתובע בגין האירוע.

א. בתיק זה נבדק התובע על ידי מספר מומחים:
ד"ר הנדל, אשר הגיש חוות דעת מטעם התובע, קבע לתובע נכות בשיעור 20% בגין האירוע.
ד"ר בלאט, אשר הגיש חוות דעת מטעם הנתבעות, קבע לתובע נכות בשיעור 5%.
פרופ' רובין מונה כמומחה מטעם בית המשפט, וקבע לתובע, ביום 11.10.94, נכות בשיעור 20%.
בשל פטירתו של פרופ' רובין, מונה מומחה חדש, ד"ר ליברגל, אשר קבע לתובע, בשנת 2000, נכות בשיעור 10%.
ד"ר ליברגל נחקר ארוכות על חוות דעתו, על ידי שני הצדדים. בחקירתו קבע כי הוא מייחס את כל הנכות לאירוע, וכן הסביר את השינוי באחוזי הנכות מאז חוות דעתו של פרופ' רובין, בשיפור שחל במצבו של התובע במהלך שש השנים שחלפו בין שתי חוות הדעת. להערכתו, השינוי חל כשנה לאחר שניתנה חוות דעתו של פרופ' רובין.
עדותו של ד"ר ליברגל היתה מהימנה ומקצועית ולא נתערערה, ולפיכך אני קובעת כי לתובע 20% נכות עד אוקטובר 1995, ולאחר מכן 10% נכות רפואית לצמיתות.
מאחר שמדובר בפועל בנין ובפגיעה בגבו של התובע, יש להתייחס לנכות זו גם כנכות תפקודית.
במסמכים רפואיים שונים, ישנה עדות לכך שהתובע סבל מכאבים בגבו עוד קודם לתאונה. עם זאת, התובע הכחיש את האמור במסמכים וטען כי יתכן שלא הובן על ידי הרופאים, הרופאים עצמם לא הובאו להעיד, ולפיכך אין לקבל את האמור במסמכים כראיה.
לפיכך אני קובעת כי הנכות בשיעור 10% הינה, במלואה, בגין האירוע נשוא התביעה.

ב. בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו לתובע לתקופות השונות, למצבו של התובע קודם לניתוח שעבר ולנסיבות הענין בכללותן, אילו זכה התובע בתביעתו, הייתי פוסקת לתובע, בגין כאב וסבל, נכון להיום, סך 60,000 ₪.

ג. על פי תלושי שכר שהציג התובע, הוא עבד אצל הנתבעות ימים בודדים בחודש והשתכר 17.95 ₪ ביום. גם מאישור לשכת התעסוקה עולה כי בשנים שקדמו לתאונה עבד התובע ימים בודדים בלבד. התובע טוען כי בפועל עבד 25 ימים בחודש והשתכר 25 ₪ ליום, אולם גירסתו לא היתה מהימנה, ואין מקום לקבל את עדותו במקום בו היא עומדת בסתירה למסמכים הכתובים, הגם שהעד שהעיד מטעמו של התובע, עיסא דאוד, אישר כי לא קיבל שכר במזומן אלא בהמחאה, ולא מעבר למה שדווח בלשכת התעסוקה.

אשר לתקופה שלאחר התאונה - ד"ר ליברגל אישר כי התובע לא יכול היה לעבוד מאז התאונה ועד לניתוח שעבר, וכן אישר כי סביר שהתובע לא יכול היה לעבוד כתפסן בשנה שלאחר הניתוח.
התובע עבר ניתוח באוגוסט 1989, כשנתיים וחצי לאחר התאונה.
עם זאת, מחקירתו הנגדית של התובע בבית המשפט עלה כי לאחר התאונה עבד בחנות מכולת הרשומה על שמו (ואשר לטענתו שייכת לאביו), וכן עבד במספר מקומות באופן זמני - בקרן קיימת לישראל ואצל גיסו.
התובע טען כי אצל גיסו יכול היה לעבוד רק כמפקח, אולם לא הביא את גיסו להעיד על כך או על השכר ששילם לו.

בהתחשב בכל האמור לעיל, לגבי הפסד השתכרות בעבר, הייתי פוסקת לתובע פיצוי גלובלי, נכון להיום, בסך 50,000 ₪.

ד. לגבי הפסד השתכרות לעתיד - בהעדר ראיה של ממש בדבר שכרו של התובע והיקף עבודתו, ולאור נכותו של התובע, הייתי פוסקת לתובע, מהיום ועד הגיעו לגיל 50, פיצוי בשיעור 10% משכר המינימום הקבוע היום, בהנחה שלאחר גיל זה ממילא התובע לא היה עובד עוד בעבודות בניה. לתקופה שלאחר מכן, ועד הגיעו של התובע לגיל 65, הייתי פוסקת לתובע פיצוי בשיעור 5% משכר המינימום.
ה. עזרה לעבר ולעתיד:
לגבי העבר - מחד, לאור נכותו של התובע והניתוח שעבר, ומאידך, בהעדר ראיות לענין הוצאה כספית בענין זה, הייתי פוסקת לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪.
לגבי העתיד אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו.

ו. הוצאות רפואיות ונסיעות:
לגבי העבר - התובע לא הציג קבלות לגבי מרבית ההוצאות הנטענות על ידו. בנוסף, מאחר שמדובר בתאונת עבודה, היה התובע זכאי להחזר הוצאותיו על ידי המוסד לביטוח לאומי.
מאידך, לאור הפגיעה, ניתן להניח כי היו לתובע הוצאות שונות.
לפיכך הייתי פוסקת לתובע פיצוי גלובלי בסך 5,000 ₪ נכון להיום.

11. מכל הסכומים האמורים לעיל יש לנכות 30% בגין רשלנות תורמת של התובע.
מסכום הפיצוי יש לנכות כל סכום שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה.

12. לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.
התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט, ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום ג' באב, תשס"ה (8 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.

רבקה פרידמן-פלדמן, סגן-נשיא








א בית משפט שלום 20558/92 חליל גנים נ' אברהם רובינשטיין ושות' בע"מ, רוביקום ביצוע 1977 בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 08/08/2005)