פסקי דין על דן כוכבי | פסקי דין על ציון כוכבי - נושה | פסקי דין על עו"ד דורון ערוסי | פסקי דין על עו"ד יואב שרון | פסקי דין על כונס נכסים רשמי תל אביב |

16255-12/16 עשא     29/03/2018




עשא 16255-12/16 דן כוכבי, ציון כוכבי - נושה נ' עו"ד דורון ערוסי, עו"ד יואב שרון, כונס נכסים רשמי תל אביב








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



עש"א 16255-12-16 כוכבי דן נ' (מנהל מיוחד) ואח'
עש"א 27691-12-16 כוכבי ציון נ' המנהל המיוחד




לפני
כבוד השופט
נפתלי שילה


המערערים

1. דן כוכבי

- החייב

2. ציון כוכבי - נושה


ע"י עו"ד חדי אבינועם

נגד


משיבים

1.עו"ד דורון ערוסי

- מנהל מיוחד
לבדיקת תביעת החוב
2. עו"ד יואב שרון
, הנאמן

2.כונס נכסים רשמי תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד מאיר



פסק דין


ערעור על הכרעות המנהל המיוחד לבדיקת תביעות החוב מיום 7.8.16 ומיום 9.11.16 שבמסגרתן נקבע כי חובו של החייב לנושה עומד על 815,540 ₪ בלבד.

א.
רקע עובדתי

1.
ביום 28.8.96 לווה החייב (להלן גם: "דן") מהנושה (להלן גם: "ציון") סך של 162,000 ₪ לצורך תשלום חוב שהיה לו בתיק ההוצאה לפועל, בהתאם להסכם הלוואה שנחתם ביניהם (להלן: "ההסכם").

2.
לצורך הבטחת פירעון ההלוואה, המחה החייב את זכויותיו בדירה על דרך השעבוד, לנושה (להלן: "הדירה").

3.
בהסכם נקבע בין היתר כי:


"להבטחת החזר ההלוואה נותן בזה דן לציון ייפוי כוח בלתי חוזר למכור את כל זכויותיו בדירה לצד ג'. ציון מתחייב לעשות שימוש בייפוי הכוח למכירת הדירה בסמוך לקבלת החזקה בדירה ושיפוצה, בסכום שלא יפחת ממחיר השוק...מתוך התמורה שתתקבל ממכירת הדירה ציון ינכה את ההלוואה כפי ערכה לפי שער הדולר היציג של ארה"ב וכן ריבית בגובה של 10% לכל חודש החל מיום הפקדת ההלוואה בתיק ההוצל"פ ועד לפירעונה מתוך הכספים הראשונים שישלם הקונה. ציון יקבל החזקה בדירה בנאמנות לצורך העברתה לקונה. הדירה תימכר בפטור ממס שבח לא יאוחר מסוף חודש דצמבר 1996" (להלן: "ההלוואה הראשונה").

4.
עקב הליכים משפטיים שניהל החייב בכל הקשור לזכויותיו בדירה, הדירה לא נמכרה והחייב
היה צריך לשלם בגינה כספים נוספים, אותם הוא לווה מהנושה.

5.
ביום 10.5.98 העניק הנושה לחייב הלוואה נוספת בסך של 84,093 ₪ (להלן: "ההלוואה השנייה"), ביום 1.6.98 הוא הלווה לו סך נוסף של 653 ₪ (להלן: "ההלוואה השלישית") וביום
22.6.00 הלווה הנושה לחייב סך של 100,000 ₪ (להלן: "ההלוואה הרביעית").

6.
ההלוואות לא נפרעו, החייב נכנס להליכי פש"ר וביום 19.3.09 ניתן כנגדו צו כינוס.

7.
הנושה הגיש תביעת חוב ע"ס של
18,642,679 ₪, מאחר שלטענתו ההלוואות כולן היו דולריות ונשאו ריבית של 10% לחודש ממועד מתן ההלוואה ועד מתן צו הכינוס, כמו ההלוואה הראשונה.

ב.

הכרעת תביעת החוב הראשונה מיום 7.8.16

1.
המנהל המיוחד קבע, כי מלשון הסכם ההלוואה עולה, כי אומד דעת הצדדים היה שההלוואה הראשונה תיפרע בתוך זמן קצר ולא יאוחר מסוף חודש דצמבר 1996. לפיכך, הריבית הדולרית בגובה של 10% לחודש תחול רק עד לסוף חודש דצמבר 1996 שהוא המועד שבו אמורה היתה ההלוואה הראשונה להיפרע. ביחס לתקופה שמיום 1.1.97 ועד ליום מתן צו הכינוס, חל סעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם – 1980 (להלן: "הפקודה") הקובע כי תחול ריבית שאינה עולה על השיעור שנקבע בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 (להלן: "חוק ריבית והצמדה").

2.
ביחס לשלוש ההלוואות הנוספות – המנהל המיוחד דחה את טענות הנושה כי כולן ניתנו באותם תנאים כמו ההלוואה הראשונה ומאחר שלא הוכחו תנאי ההלוואה, חלה על שאר ההלוואות הריבית הקבועה בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה. ברם, המנהל המיוחד קיבל את הטענה כי ההלוואות כולן היו צריכות להיות מחושבות בהתאם לשער הדולר, כמו ההלוואה הראשונה.

3.
לפיכך, המנהל המיוחד קבע כי חובו של החייב עומד על סכומים אלו:

4.
ביחס להלוואה הראשונה
- ביום מתן ההלוואה שער הדולר היה 3.14 ₪ לדולר ולכן ההלוואה עמדה על 51,592 דולר. לסכום זה יש להוסיף ריבית של 10% רק עד סוף שנת 1996 ולאחר מכן ריבית והצמדה כחוק עד למועד צו הכינוס. לפיכך, בגין הלוואה זו אושר סך של 116,878 דולר.

5.
ביחס להלוואה השנייה – ביום מתן ההלוואה שער הדולר היה 3.665 ₪ לדולר ולכן ההלוואה עמדה על 22,944 דולר. בתוספת ריבית והצמדה כחוק עד לצו הכינוס, החוב בגין ההלוואה עומד על 45,035 דולר.

6.
ביחס להלוואה השלישית – ביום מתן ההלוואה שער הדולר היה 3.648 ₪ לדולר ולכן סכום ההלוואה עמד על 179 דולר. בתוספת ריבית והצמדה כחוק עד למתן צו הכינוס, עומד החוב בגין ההלוואה ע"ס של 350 דולר.

7.
ביחס להלוואה הרביעית – שער הדולר ביום מתן ההלוואה עמד על 4.092 ₪ לחודש ולכן ההלוואה עמדה על 24,438 דולר. בתוספת ריבית והצמדה כחוק עד ליום צו הכינוס, סכום החוב בגין ההלוואה עומד על 40,668 דולר.

8.
לפיכך, סך חובו של החייב לנושה עומד על 202,931 דולר (הקרן בסך 99,153 דולר והיתרה ריבית). מאחר שביום מתן צו הכינוס עמד שער הדולר על 4.05 ₪ לחודש, עומדת יתרת חובו של החייב לנושה נכון למועד צו הכינוס על סך של 821,870 ₪.

9.
החייב טען כי יש לקזז מחובו לנושה את דמי השכירות הראויים בגין התקופה שבה לטענתו עשה הנושה שימוש בדירתו. לטענתו, הנושה גבה את שכר הדירה במשך שנים רבות ויש לקזז סכומים אלו. כמו כן, החייב טען כי הנושה חייב לו שכר טרחה בגין שירותים משפטיים שהעניק לו כעורך דינו.


10.
לאור זאת, טען החייב כי יתרת חובו של הנושה כלפיו עולה על חובו לנושה ויש לדחות לחלוטין את תביעת החוב.


11.
מאחר שהמנהל המיוחד סבר שלא הובאו בפני
ו נתונים מספקים לצורך הכרעה בשאלת הקיזוז, הוא הורה לצדדים להעביר אליו ראיות והשלמות טיעון.

12.
לאחר שהחייב והנושה המציאו למנהל המיוחד טיעונים משלימים, ניתנה הכרעת החוב המשלימה.

ג.
הכרעת החוב המשלימה מיום 9.11.16

1.
החייב טען כי הנושה קיבל לידיו את החזקה בדירה בנאמנות ביום 2.7.98 ומגיעים לו דמי שימוש ראויים עד ליום שבו הדירה הושבה לחזקתו, ביום 1.9.15. לטענתו, דמי השכירות הראויים עומדים על 8,000 ₪ לחודש ולכן יש לקזז סך של 1,224,000 ₪.

2.
בנוסף, החייב טען כי יש לקזז גם סכומי שכר טרחה שהנושה חב לו וכן מגיעים לו פיצויים
בשל העוולות שהחייב גרם לו.

3.
הנושה טען כי קיבל שכר דירה רק בגין ארבעה חודשים, שעה שהדירה הושכרה בשנת 2002 לשוכר מר גורי בסך של 325 דולר לחודש. לכן, הוא קיבל רק 1,300 דולר דמי שכירות.

4.
המנהל המיוחד קבע שהחייב לא הרים את הנטל להוכיח כי הנושה קיבל שכר דירה מעבר לכך. למרות שניתנה לו הזדמנות להשלים ראיותיו בנושא זה, לא המציא החייב כל אסמכתא לטענותיו. לכן, יש לקזז רק את הסך של 1,300 דולר שהנושה הודה כי הוא גבה ואשר ערכם למועד תשלומם עמד על 6,240 ₪ לפי שער של 4.8 ₪ לדולר.

5.
המנהל המיוחד דחה את טענות החייב כי הנושה נותר חייב לו בגין שכר טרחה שלא שולם לו.
נקבע, כי החייב לא המציא פירוט אודות הפעולות שביצע עבורו, לא צירף הסכמי שכר טרחה או אסמכתאות כלשהן לביסוס קיומו של חוב כלשהו. בנוסף, חלה התיישנות על חובות אלו, ככל שהיו קיימים.

6.
גם טענת החייב, כי הנושה חייב כספים בגין אי תשלום חיובים שרבצו על הדירה נדחתה, מאחר שלא הומצאו כל אסמכתאות לטענות אלו.

7.
סיכומו של דבר: לאחר קיזוז סך של 6,240 ₪, אושר חובו של החייב לנושה על סך של 815,540 ₪.

ד.
תמצית טענות הנושה בערעור על הכרעת החוב הראשונה

1.
הנושה הגיש ערעור על הכרעת החוב הראשונה. לטענתו, טעה המנהל המיוחד כשקבע כי אומד דעת הצדדים היה כי הריבית שנקבעה בהסכם ההלוואה, בשיעור של 10% לחודש, תהיה רק לתקופה קצרה עד לסוף שנת 1996.

2.
הנושה המציא כתבי בי דין ותצהירים מטעם החייב, אשר מוכיחים לטענתו, כי החייב הודה ששיעור הריבית על פי הסכם ההלוואה לא הוגבל בזמן וכי הוסכם ששיעור ריבית זה יחול על כל ארבע ההלוואות. המדובר בתצהירים וכתבי טענות שנחתמו לאחר שנת 1996 ושבהם החייב מצהיר במפורש כי הוא חייב לנושה בגין ההלוואה הראשונה והשנייה ריבית בשיעור של 10% לחודש ללא מגבלת זמן.

3.
החייב ידע כי על הדירה יש עיקולים והדבר צוין במפורש בהסכם. הוא ידע, כי ניתן יהיה למכור את הדירה ולהשיב את ההלוואה, רק לאחר שהעיקולים יוסרו וייתכן שהדבר ייקח זמן רב, כפי שאירע בפועל.

4.
הנושה טוען כי יש לערוך את ההתחשבנות של ההלוואות הדולריות עד ליום מתן צו הכינוס (19.3.09), בהתאם לריבית ההסכמית ומיום שניתן צו הכינוס לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

ה.
תמצית טענות החייב בערעור על הכרעות החוב

1.
החייב הגיש ערעור הן על הכרעת החוב הראשונה והן על הכרעת החוב המשלימה.


2.
נפל פגם בחוקיות הכרעת החוב המשלימה, מאחר שהנושה לא מסר לחייב את טענותיו שהגיש למנהל המיוחד בנושא זה, ולכן נשללה ממנו הזכות להפריך את טענות הנושה, בטרם הכרעת המנהל המיוחד.

3.
שגה המנהל המיוחד כשדחה את תביעת החייב לקיזוז מסכום החוב, פרט לסך של 6,240 ₪. בהתאם להוראת סעיף 74 לפקודה, החייב זכאי לקזז את מלוא סכום החוב. המנהל המיוחד שגה הן ביחס לתקופת דמי השכירות הראויים והן ביחס לסכומם.


ביחס לתקופת הקיזוז: התקופה בגינה הוא זכאי לקיזוז דמי שימוש ראויים, עומדת על 17 שנים, מיום שקיבל הנושה את החזקה בדירה בנאמנות (2.7.98) ועד ליום שהוחזרה החזקה בדירה לחייב (2015).


ביחס לסכום הקיזוז: שגה המנהל המיוחד, שעה שלא התייחס לסכום אותו הוכיח החייב ואשר נקבע בהסכם השכירות, לפיו דמי השכירות החודשיים עומדים על סך של 8,000 ₪ לחודש. לפיכך, כשעסקינן ב-17 שנים, עולה כי יש לקזז סך של 1,632,000 ₪. גם אם יש לחשב את דמי השכירות בגובה של 6,000 ₪ בלבד, היה צריך לקזז סך של 1,224,000 ₪. סכומים אלו אף תואמים את דמי השכירות הראויים בשוק החופשי.

4.
הקיזוז בהליכי חדלות פירעון חל גם על חיובים עתידיים ועל חיובים בלתי קצובים מעסקאות שונות ותחולתו אוטומטית.

5.
היה מקום לבצע את הקיזוז אף בגין חוב פסוק וחלוט שחב לו הנושה מכוח פס"ד שניתן בתיק הוצל"פ (21-03757-06).

6.
באשר לריבית – שגה המנהל המיוחד בכך שפסק לטובת הנושה ריבית בנוסף לקרן והפרשי הצמדה. הנושה אינו זכאי לכל ריבית, בשל הכלל לפיו "מעוולה לא תצמח זכות תביעה". התנהגותו חסרת תום הלב של הנושה, מפקיעה את הזכות לריבית. הדירה נמסרה לנושה בנאמנות על מנת שתימכר לצד ג' ובתמורה שתתקבל מהמכר יפרע החוב. הנושה הפר את חובת הנאמנות ולכן אינו זכאי ל"פרס" עבור התנהגותו הפסולה. גם הוראת סעיף 9 לחוק ריבית והצמדה תומכת בכך שהחייב אינו זכאי לריבית.




7.
שגה המנהל המיוחד, שלא קיזז את הפיצויים המגיעים לו מאת הנושה, בגין ההתנהגות המפרה והמעוולת כלפיו ומכוח דיני הנאמנות, השליחות, השעבוד והנזיקין.

8.
היה צריך גם לקזז את החובות לרשות המקומית ולוועד הבית בסך של 126,253 ₪, אשר נוצרו בגין התקופה שהנושה החזיק בדירה.

9.
המנהל המיוחד שגה גם בכך שדחה את תביעתו לקיזוז שכר הטרחה שמגיע לחייב מהנושה, בגין שירות משפטי שסיפק לו לאורך השנים.

ו.
תמצית תגובת המנהל המיוחד לערעור הנושה

1.
הודעת הערעור מטעם הנושה הוגשה בחלוף המועד הקבוע בדין ויש לדחותה על הסף. הודעת הערעור מטעם הנושה תוקפת רק את הכרעת החוב הראשונה שניתנה ביום 7.8.16 ולא את הכרעת החוב המשלימה. לכן, הערעור הוגש בחלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור בתביעת חוב העומד על 45 ימים ממועד ההכרעה.


2.
במסגרת הכרעת החוב, קבע המנהל המיוחד כי לצד אישור העמדת ההלוואות שניתנו לחייב מהנושה, ההלוואות אינן מוחרגות מתחולת סעיף 134(א) לפקודה, המגביל את שיעור הריבית שיש להתיר את הוכחתה.

3.
הנושה הציע לבית המשפט לחשב את החוב הנטען באופן בו "ההלוואה הדולרית" תישא ריבית של 24% לשנה – ריבית דריבית. ברם, להצעה זו אין בסיס משפטי ואין בה כדי להוות טעם לערעור על ההכרעה בתביעת החוב.


ז.
תמצית תגובת המנהל המיוחד לערעור החייב

1.
אין לערעור בסיס עובדתי או משפטי ולכן יש לדחותו.

2.
לא נפל כל פגם בהליך ההכרעה. ההכרעה בתביעת החוב ניתנה על בסיס תביעת החוב, תגובת החייב ותשובת הנושה. עקרון השוויוניות נשמר באופן מלא, בכך שזכות השלמת הטיעון ניתנה באופן הדדי הן לנושה והן למערער. לאף אחד מהם לא ניתנה הזכות להגשת תגובה להשלמת הטיעון. לחייב לא נגרם כל עוול דיוני.

3.
באשר לטענות הקיזוז – על החייב הטוען לקיזוז, לפרט טענותיו באופן מלא ולתמוך טענתו זו באסמכתאות. הנטל להוכחת וביסוס טענות הקיזוז מוטל על כתפי הטוען לכך. החייב לא ביסס טענותיו בעניין זה ולכן אין מקום לשנות את ההכרעה.

4.
החייב אף לא המציא ראיות כלשהן להוכחת טענתו לתשלום בפועל של דמי השכירות לידי הנושה (פרט למספר חודשים מצומצם) והוא אף לא הביא ראיות להוכחת תשלום בפועל של דמי שכירות גבוהים יותר מסכום דמי השכירות שצוין בהסכם השכירות. כמו כן, אין חולק כי הדירה לא הושכרה במשך כל התקופה הנטענת על ידו ולכן דרישתו לתשלום דמי שכירות לכל התקופה מעוררת תמיהה.

ח
.
דיון והכרעה

1.
לאחר עיון בטענות הצדדים ולאחר ששמעתי את השלמת טענותיהם בדיון שהתקיים בפני
ביום 22.3.18, אני סבור כי דין הערעור שהגיש הנושה להתקבל בחלקו ודין הערעור שהגיש החייב להידחות במלואו, מהנימוקים שיפורטו להלן.

2.
שתי סוגיות דורשות הכרעה בערעורים שלפני:


א.
מה גובה הריבית החלה על ההלוואות שניתנו לחייב מהנושה?

ב.
האם היה צריך לקזז סכומים נוספים מחובו של החייב?

3.
בטרם שנדון בשאלות אלו, יש לדחות את טענתו המקדמית של המנהל המיוחד, לפיה יש לדחות על הסף את הודעת הערעור שהגיש הנושה, מאחר שזו הוגשה לאחר המועד הקבוע בדין. אכן, תקנה 96 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985 קובעת כי נושה רשאי לערער על החלטת הנאמן בעניין תביעת חוב שהגיש בתוך 45 ימים מהמצאת ההחלטה לנושה. ברם, במקרה דנן, לא חלף המועד, מאחר שיש לראות את המועד להגשת הערעור, ככזה שמניין הימים להגשתו מתחיל עם קבלת הכרעת החוב המשלימה (קרי, 9.11.16). רק לאחר שניתנה הכרעת החוב המשלימה, נקבע מה עלה בגורלה של תביעת החוב ומה הסכום שאושר. הכרעת החוב המשלימה מהווה חלק אינטגרלי מהכרעת החוב הראשונה. הכרעת החוב המשלימה, לא עוסקת בנושא שולי וטפל, שכן הכרעה בשאלת הקיזוז, יש בה כדי להשליך באופן מכריע ומהותי על הכרעת החוב (ראה: בש"א 7697/95 אבנר – איגוד לביטול נפגעי רכב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח, פ"ד מט(5), 78).

4.
זאת ועוד: במסגרת הכרעת החוב הראשונה, ציין המנהל המיוחד בפירוש את המשמעויות הנרחבות של ההכרעה בנוגע לקיזוז. צוין במפורש, כי טענת החייב, שהנושה חב לו תשלומים שונים, עשויה להביא לכך כי יתרת חובו של הנושה לחייב עולה על יתרת חוב ההלוואות (סעיפים 44-46 להכרעת החוב הראשונה). יש לראות בהכרעת החוב הראשונה החלטת ביניים שאינה סופית. רק לאחר מתן הכרעת החוב המשלימה, ניתן בעצם פסק הדין ע"י המנהל המיוחד ומיום זה יש למנות את הימים להגשת הערעור.

5.
אין שום הצדקה לדרוש ממי שרוצה להשיג על הכרעת חוב שטרם הושלמה, להגיש שני ערעורים. אחד על ההכרעה הראשונה ואחד על ההכרעה המשלימה. רק לאחר שהמנהל המיוחד סיים מלאכתו וקבע את סכום החוב המאושר, קמה לצדדים אפשרות להשיג על ההכרעה ולערער.

6.
כמו כן, יש לדחות את טענת החייב כי נפגעה זכותו הדיונית, מאחר שלא יכול היה להגיב על השלמת הטיעון של הנושה, שבעקבותיה ניתנה הכרעת החוב השלימה. בצדק טוען המנהל המיוחד, כי הוא ביקש את עמדת שני הצדדים לנושא הקיזוז ואת כל ההוכחות של החייב לטענת הקיזוז שטען לה, היה עליו להעביר למנהל המיוחד. לא היתה לחייב כל זכות להגיב על השלמת טיעוני הנושה, כשם שלנושה לא היתה זכות להגיב להשלמת טיעוני החייב. ממילא, היה על החייב לטעון את כל טענותיו כבר בתגובה שהגיש לפני הכרעת החוב הראשונה ורק הרבה לפנים משורת הדין, ניתנה לו הזדמנות שנייה לערוך "מקצה שיפורים", לפני שנתנה הכרעת החוב המשלימה.


(א)
איזו ריבית חלה על ההלוואות שניתנו לחייב מהנושה?

1.
כאמור, המנהל המיוחד קבע כי אומד דעת הצדדים כפי שעולה מההסכם היה, כי הריבית ההסכמית בגובה 10% לחודש, תחול רק עד למועד שבו היתה אמורה הדירה להימכר וההלוואה להיפרע, קרי עד לסוף חודש דצמבר 1996. לפיכך, באשר לתקופה שמיום 1.1.97 ועד מועד מתן צו הכינוס, יחולו הוראות חוק ריבית והצמדה. הוא הכריע כך,
גם לגבי שלוש ההלוואות הנוספות שלא נחתם הסכם הלוואה בגינן ולכן חלה על הלוואות אלו הריבית הקבועה בסעיף 4 לחוק ריבת והצמדה.


2.
סעיף 134(א) לפקודה קובע:

"הוכר חוב בפשיטת רגל, והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית – הריבית או התמורה ייחשבו, לענין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לענין סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961."

3.
הלכה היא, כי הגבלת שיעור הריבית חלה על התקופה שמיום מועד פירעון החוב ועד למועד מתן צו הכינוס (ע"א 1202/95 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הנאמנים לנכסי החייבים סידי קאן ודב ראווי, פ"ד נג(3) 759).


מכאן, שהשאלה העומדת בלב המחלוקת בין הצדדים היא מהו המועד שנקבע לפירעון ההלוואות? נדון בשאלה זו ביחס לכל אחת מארבע ההלוואות.


ההלוואה הראשונה:

4.
המנהל המיוחד קבע בסעיף 28 להכרעת החוב, כי מועד הפירעון של ההלוואה הראשונה נקבע על ידי הצדדים בהסכם, למועד שבו הדירה תימכר וזאת, "לא יאוחר מסוף חודש דצמבר 1996". לשיטתו, קביעת שיעור הריבית של 10% בחודש, מתייחסת אך ורק להלוואה הראשונה ואך ורק עד למועד שנקבע מפורשות בהסכם. דהיינו, המועד הקובע לפירעון ההלוואה הוא סוף חודש דצמבר 1996, שאז היתה אמורה הדירה להימכר ומתמורתה היתה צריכה להיות מושבת ההלוואה. אני סבור כי פרשנות זו של המנהל המיוחד, על אף שהיא אפשרית וניתן לומר שזו היתה כוונת הצדדים בעת שחתמו על ההסכם, אינה מתיישבת בפועל אם מה שאירע לאחר מכן ועם הסכמת הצדדים שהתגבשה, לאחר שהתברר כי לא ניתן למכור את הדירה עד לסוף שנת 1996. מוכח מתצהירי החייב שיפורטו להלן, כי הצדדים הסכימו שמועד הפירעון יידחה עד למועד שבו ניתן יהיה למכור את הדירה בפועל וכי הריבית בגובה של 10% לחודש תמשיך "לרוץ" אף לאחר סוף שנת 1996, עד למועד שבו הדירה תימכר או למצער עד שניתן יהיה למכור אותה בפועל.

5.
שהרי, הצדדים קבעו במסגרת ההסכם כי:


"מתוך התמורה שתתקבל ממכירת הדירה ציון ינכה את ההלוואה כפי ערכה לפי שער הדולר היציג של ארה"ב וכן ריבית בגובה של 10% לכל חודש החל מיום הפקדת ההלוואה בתיק ההוצל"פ ועד לפירעונה מתוך הכספים הראשונים שישלם הקונה. ציון יקבל החזקה בדירה בנאמנות לצורך העברתה לקונה. הדירה תימכר בפטור ממס שבח לא יאוחר מסוף חודש דצמבר 1996"
.




ברור מההסכם, כי הצדדים הסכימו שההלוואה תושב מתוך תמורת הדירה ולכן מועד הפירעון, הוא המועד שבו הדירה תימכר. בעת שהם חתמו על ההסכם, הם סברו שהדירה תימכר עד סוף שנת 1996. אולם, התברר להם, שלא ניתן למכור במועד זה את הדירה ולכן מועד הפירעון יידחה והריבית ההסכמית תמשיך לחול.

6.
יש לקבל את טענת הנושה, כי: "מועד היווצרות החוב הוא המועד שניתן למכור את הדירה כי זה היה המהות. זה המועד שבו נוצר החוב. אני צריך לפרוע את ההלוואה והמערער צריך לקבל את הכספים מתמורת המכירה. עד לאותו יום יש את הריבית ההסכמית..." (עמ' 4 שורה 26 ועמ' 5 שורות 1-8).


7.
שהרי, זו היתה השתלשלות הדברים: החייב נטל הלוואה מהנושה; הצדדים הסכימו שההלוואה תוחזר לנושה מהתמורה שתתקבל ממכירת הדירה; הריבית נקבעה על 10% בחודש מיום הפקדת ההלוואה בתיק ההוצל"פ ועד לפירעונה מתוך הכספים הראשונים שישלם הקונה. כלומר, אומד דעת הצדדים היה, שהחזר ההלוואה יהא מכספי המכר. מרכז הכובד בנוגע למועד פירעון ההלוואות הוא מועד המכירה – רק בעקבות המכירה
ניתן יהיה להשיב את ההלוואה. עד שלא תימכר הדירה, לא ניתן יהיה להשיב את ההלוואה לנושה, כיוון שלא היו לחייב מקורות אחרים לפירעון ההלוואה. בהסכם (סעיף 5), נלקחו בחשבון העיקולים המוטלים על הדירה ולכן נקבע כי כספי התמורה יוחזקו בנאמנות עד להסרתם.

8.
מהתצהירים וכתבי הטענות הרבים של החייב, שנחתמו לאחר סוף שנת 1996 – שהוא המועד שהצדדים הסכימו בהסכם שהדירה תימכר – עולה בבירור כי החייב הסכים כי הריבית ההסכמית בגובה 10% תמשיך לחול.

9.
הנושה הביא אסמכתאות רבות לכך ואולם, המנהל המיוחד כלל לא התייחס בהכרעת החוב לתצהירים אלו ולמשמעותם. במה דברים אמורים:

10.
בבקשה דחופה למסירת הדירה שהגיש החייב בתיק ההוצל"פ בבת ים (מוצג מז') טען החייב בסעיף 10 לבקשה כי:


"הנזק הנגרם למבקש כתוצאה מאי מסירת החזקה הוא עצום. לבד מן הנזק בגין אי השימוש בדירה מאז שנת 1982 ועד היום, מחויב המבקש בריבית דולרית בגובה של 10% לכל חודש בגין ההלוואה שקיבל לצורך תשלום יתרת התמורה שנקבעה... בסך 162,000 ₪ (בנוסף לקיזוז) מאז 27.8.96 היינו עד סוף חודש זה כ – 20,000 דולר. נזק זה הולך וגדל ועלול בעוד זמן קצר לכלות את שווי הדירה".

11.
כמו כן, בתצהיר שהגיש החייב ללשכת ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי" מיום 16.2.97 (מוצג מח') הוא הצהיר בסעיף 20 כי:


"אני חוזר ומזכיר כי מימנתי את יתרת התמורה בסך 162,000 ₪ בהלוואה דולרית בגובה של 10% לחודש ומאז ועד היום הריבית עולה על סך של 35,000 דולר ונזק זה בכוונתי לתבוע...".

12.
בתצהיר שצירף החייב לבקשה למתן הוראות שהגיש לבית משפט זה במסגרת ה"פ 193/91, הוא הצהיר בסעיף 15 לתצהירו מיום 17.5.98 (מוצג מט') כי:


"... הפקדתי ביום 10.5.98 בתיק ההוצל"פ סך של 84,093 ₪ ... גם סכום זה שולם על ידי מר ציון כוכבי באותם תנאי ההלוואה על סך 162,000 ₪".

13.
בסעיף 37 לאותו תצהיר הצהיר החייב כי:



"למניעת ספק הנני מדגיש כי לוויתי ממר ציון כוכבי בנוסף לסך של 162,000 ₪ מיום 28.8.96 גם את יתרת התמורה ... בסך כולל 84,093 ₪ כנגד המחאת כל זכויותיי בדירה לציון כוכבי לרבות מסירת החזקה עד להשבת שתי ההלוואות – קרן וריבית".

14.
בעיקרי טיעון שהגיש החייב בתיק ע"א 3091/98 גזית קונסוליום נ' דן כוכבי
(מוצג נ') טען החייב בסעיף 17 לתצהירו מיום 18.6.98 כי:


"... הפקדתי ביום 10.5.98 בתיק ההוצל"פ סך של 84,093 ₪... גם סכום זה שולם על ידי מר ציון כוכבי באותם תנאי ההלוואה על סך של 162,000 ₪".

15.
גם בסעיף 46 לתצהיר הנ"ל, הצהיר החייב כי שתי ההלוואות ניתנו כנגד המחאת הזכות בדירה לנושה "עד להשבת שתי ההלוואות – קרן וריבית".

16.
מהצהרות אלו ברור, כי שתי ההלוואות הראשונות, ניתנו בריבית בשיעור של 10% לחודש עד מכירת הדירה, ללא מגבלת זמן. החייב ידע כי על הדירה יש עיקולים והדבר צוין במפורש בהסכם. הוא ידע כי ניתן יהיה למכור את הדירה ולהשיב את ההלוואות, רק לאחר שהעיקולים יוסרו וייתכן שהדבר ייקח זמן רב, כפי שאירע בפועל.

17.
זאת ועוד: אם אכן אומד דעת הצדדים היה כי הריבית הגבוהה של 10% תחול רק כמה חודשים עד לסוף שנת 1996, מדוע החייב הצהיר לאחר מועד זה, כי הריבית הגבוהה עדיין חלה ולכן נגרם לו נזק כספי גדול מכל עיכוב בהסרת העיקולים? אם אכן כוונת הצדדים היתה כי לאחר שנת 1996 תחול ריבית רגילה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, מדוע החייב הצהיר בניגוד לאינטרס האישי שלו, כי הריבית "הרצחנית" עדיין בתוקף? ברור כי אומד דעת הצדדים היה שהריבית הגבוהה שהוסכם עליה בהסכם תמשיך "לרוץ" עד למכירת הדירה. כמו כן, כלל מקובל בפרשנות חוזים הוא, כי דו-משמעות בניסוח חוזה תתפרש כנגד הצד המנסח (גבריאלה שלו, דיני החוזים -החלק הכללי (תשס"ה-2005), עמ' 436). אין ספק כי החייב הוא זה שניסח את ההסכם, שעה שאז הוא היה עורך דין וציון היה לקוחו.

18.
סיכומו של דבר: יש להחיל על ההלוואה הראשונה את הריבית ההסכמית שנקבעה בהסכם לא רק למשך 4 חודשים (עד סוף 1996) אלא עד למועד שבו ניתן היה למכור את הדירה. מהחומר שהוגש עולה, כי בהתאם לפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בפתח תקוה, במסגרת ע"א 86/06 כוכבי ציון נ' עירית רחובות (13.2.07), ציון יקבל אישור מהעירייה להעברת הזכויות בדירה עד ליום 27.2.07 (מוצג לט). מאחר שלא הוכחש כי ציון שילם את חובות הארנונה עד למועד הנ"ל, הרי שהמועד שבו ניתן היה למכור את הדירה ולפרוע את ההלוואה הוא יום 27.2.07 (כפי שטען ב"כ הנושה בעמ' 5 לפרוטוקול שורות 3-4). רק במועד זה "נוקתה" הדירה מחובות ועיקולים וניתן היה לממש את הדירה ולהשיב את ההלוואות. לפיכך, מועד פירעון ההלוואה הוא מועד זה (להלן: "מועד הפירעון"). ביחס לתקופה שלאחר מועד הפירעון ועד יום מתן צו הכינוס, תחול הריבית לפי חוק ריבית והצמדה, כפי שנקבע בסעיף 134 לפקודה.


ההלוואה השנייה:

19.
כאמור, בחודש מאי 1998, העניק הנושה לחייב הלוואה נוספת בסך של 84,093 ₪. כפי שפורט לעיל, החייב הצהיר במפורש בהזדמנויות שונות, כי ההלוואה השנייה נלקחה באותם תנאים
של ההלוואה הראשונה. הצהרות אלו ניתנו לאחר שנת 1996 והחייב הודה בהן כי חלה על שתי ההלוואות הריבית שנקבעה בהסכם. יש לראות בהצהרות החייב כהודאת בעל דין המעידה ומאשרת, כי גם ביחס להלוואה השנייה שניטלה אחרי דצמבר 1996, חלה הריבית של
10% לחודש.

20.
לאור ההצהרות המפורשות של החייב, כי הוראות ההסכם חלות אף על ההלוואה השנייה, יש לדחות את הכרעת המנהל המיוחד לפיה ביחס להלוואה השנייה,
לא הוכח שהוסכם על שיעור הריבית. אדרבא, הוכח שהחייב הודה במפורש כי כל תנאי ההלוואה הראשונה, חלים אף על ההלוואה השנייה.


21.
המנהל המיוחד מציין בהכרעת החוב, כי עקרון השוויון מחייב את הגבלת שיעורי הריבית ההסכמית, מאחר שאין לאפשר מצב בו נושה "מקצועי" או אחר יזכה בריבית הסכמית על חשבון נושים אחרים. ברם, בענייננו, לא רק שהוכח שעד מועד הפירעון – המועד שבו ניתן היה למכור את הדירה – הצדדים הסכימו כי תחול הריבית ההסכמית, אלא שלא מדובר ב"נושה מקצועי" אלא בנושה "פשוט", שעל פניו ומבלי לקבוע מסמרות, יתכן ואף נוצל תום ליבו וחוסר בקיאותו, שעה שהבטוחה שהוצעה לו היתה "על כרעי תרנגולת". לאור המצב המשפטי של הדירה, היה צריך להיות ברור, כי מכירתה עשויה לקחת זמן רב מאוד וכי מכירתה עד סוף שנת 1996 לא היתה ריאלית.

22.
אשר על כן, אני מקבל את ערעור הנושה גם ביחס לריבית שיש להחיל על ההלוואה השנייה וקובע כי הריבית ההסכמית שנקבעה בהסכם, קרי, 10% לחודש, תחול עד למועד שבו ניתן היה למכור את הדירה דהיינו במועד הפירעון (27.2.07). ממועד זה ועד למועד מתן צו הכינוס, תחול הריבית על פי חוק ריבית והצמדה, בהתאם לסעיף 134 לפקודה.



ההלוואה השלישית וההלוואה הרביעית
:

23.
באשר להלוואות השלישית והרביעית, אכן לא הוכח כי הריבית לגביהן אינה הריבית הקבועה בחוק, שכן לא הובאו כל אסמכתאות לכך שהצדדים הסכימו כי תנאי ההלוואה הראשונה יחולו על הלוואות אלה. על כן, אין להתערב בהכרעת המנהל המיוחד בנוגע להלוואות אלה.



(ב)
האם היה צריך לקזז סכומים נוספים מחובו של החייב?

1.
המנהל המיוחד קבע, כי הן הנושה והן החייב, לא הציגו אסמכתאות רלוונטיות לביסוס טענותיהם. אכן, אף אחד מהצדדים לא הביא ראיות לחיזוק טענותיו. אולם, נטל ההוכחה מוטל על התובע את הסעד. על החייב שטען את טענת הקיזוז, היה מוטל הנטל להוכיח כי הנושה קיבל לידיו כספים מהשכרת הדירה והוא לא עמד בו.

2.
גם במסגרת הערעור, לא הביא החייב אסמכתאות נוספות לחיזוק טענותיו. החייב יכול היה להציג תצהירים מטעם השוכרים ששכרו את הדירה במהלך השנים ואף לבקש כי יעידו בפני
המנהל המיוחד ביחס לשאלה למי בפועל הם שילמו את דמי השכירות בכל אותן שנים. ברם, החייב לא הגיש כל תצהיר ולא המציא כל ראייה אחרת המעידה כי הנושה נטל את כספי שכר הדירה ולכן יש לזקוף זאת לחובתו (ראה: ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.7.08); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז(2) 605).

3.
גם בנוגע לשכר הטרחה שביקש החייב לקזז מחובו לנושה, לא הוצגה על ידו ולו ראשית ראיה לטענותיו אלו והן לא נתמכו בשום אסמכתא רלוונטית. גם יתר טענות החייב כגון טענתו כי הנושה הפר חובת נאמנות או גרם לנזקים, לא הוכחו כלל ובדין דחה המנהל המיוחד טענות אלו.

4.
אשר על כן, דין הערעור של החייב בנוגע לסכום הקיזוז שפסק המנהל המיוחד בהכרעת החוב המשלימה, להידחות.


ט.
סיכומו של דבר:

1.
סכום הריבית על ההלוואות הראשונה והשנייה יחושב לפי 10% לחודש ממועד מתן ההלוואה ועד למועד הפירעון (27.2.07). לאחר מועד זה ועד מועד צו הכינוס, תחול הריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

2.
הריבית על ההלוואה השלישית וההלוואה הרביעית, תהא בהתאם לחוק ריבית והצמדה כפי שקבע המנהל המיוחד עד למתן צו הכינוס. כל יתר הכרעות המנהל המיוחד, יעמדו בעינן.

3.
המנהל המיוחד יערוך תחשיב בהתאם ל

פסק דין
זה וימציא אותו לצדדים ולבהמ"ש בתוך 15 יום. ככל שהנושה עדיין מסכים להצעת הפשרה שציין בסעיף 33 להודעת הערעור, לפיה הוא יסתפק בריבית דריבית שנתית בשיעור של 24%, וזאת ביחס להלוואה הראשונה והשנייה, יודיע על כך למנהל המיוחד שיערוך תחשיב בהתאם להצעה זו.

4.
הנאמן יגיש עדכון לבית המשפט בתוך 15 יום, כיצד מתקדמים הליכי מימוש הדירה.


ניתן היום,
י"ג ניסן תשע"ח, 29 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.













עשא בית משפט מחוזי 16255-12/16 דן כוכבי, ציון כוכבי - נושה נ' עו"ד דורון ערוסי, עו"ד יואב שרון, כונס נכסים רשמי תל אביב (פורסם ב-ֽ 29/03/2018)