פסקי דין על פרוספר אמר | פסקי דין על נגה אמר | פסקי דין על דנה דדון | פסקי דין על אשר דדון |

69310-01/18 תאח     08/04/2018




תאח 69310-01/18 פרוספר אמר, נגה אמר נ' דנה דדון, אשר דדון








בית משפט השלום בבאר שבע



תא"ח 69310-01-18 אמר ואח' נ' דדון ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
נעם חת מקוב

תובעים
1.פרוספר אמר

2.נגה אמר
ע"י ב"כ עו"ד אסי רובין


נגד

נתבעים
1.דנה דדון

2.אשר דדון
ע"י ב"כ עו"ד יעקב רביבו


פסק דין


תביעה לפינוי מושכר של בית מגורים ברח' יאשיהו 6 בבאר שבע (להלן: "הנכס" או "המושכר").

רקע כללי וטענות הצדדים
מדובר בנכס הרשום על שם התובעת, אולם התובע
הוא מי שטיפל בהשכרתו.
הנתבעים שכרו את הדירה מהתובעים ביום 10.11.14 על פי הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים (להלן: "ההסכם").
ההסכם היה לשנה, אולם נקבע בו כי הוא יוארך לתקופה נוספת של 12 חודשים אלא אם נתן מי מהצדדים הודעה לצד השני על רצונו שלא להאריך את ההסכם וזאת
שלושה חודשים לפני תום השנה, בכפוף לקיום מלא של תנאיו.
בהסכם נקבע שכר דירה של 3,700 ₪ לשנה.
בסוף ההסכם בכתב יד התווספו הוראות לפיהן דמי השכירות בסכום של 3,700 ₪ הם דמי השכירות לשנה הראשונה ולאחר מכן נקבעו דמי שכירות של 4,000 ₪ לשנה השנייה והשלישית ולאחר מכן עליה של 5% נוספים בכל שנת שכירות.
לטענת התובעים, הנתבעים המשיכו לשלם 3,700 ₪ גם בשנה השנייה ובשנה שלאחריה ובכך הפרו את הסכם השכירות הפרה יסודית.
בגין אי תשלום מלוא שכר הדירה הגישו התובעים תביעה קטנה בסכום של 6,000 ₪ (ת"ק 6930-07-17).
התובעים קיבלו

פסק דין
על סכום זה ביום 20.12.17, אולם מדובר ב

פסק דין
שניתן לאחר שהנתבעים לא התייצבו לדיון ולא

פסק דין
לגופו של עניין והנתבעים הגישו בקשה לבטלו.
לטענת התובעים, הנתבעים לא שילמו את הסכום שנפסק בפסק הדין, או הוצאות בהן חויבו במסגרת אותו הליך.
עוד טענו התובעים כי החל מחודש יולי 2017 הפסיקו הנתבעים לשלם את דמי השכירות באופן מוחלט ואף בכך הפרו את ההסכם הפרה יסודית.
מטעמים אלה ביקשו התובעים לפנות את הנתבעים מן המושכר.
בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים טענו כי הסיבה שהתובע מבקש לפנותם מן הנכס היא סירובם לשלם עבור יחידה לא חוקית שהוא בנה בשטח הנכס.
הנתבעים טענו כי החזירו את המפתח ליחידה כשהבינו שהיא אינה חוקית.
הנתבעים צירפו לכתב ההגנה מכתב התראה של העירייה מיום 21.01.18 והזמנה לחקירה בגין בנייה לא חוקית (יחידת דיור בשטח של 35 מ"ר, הגבהת גדר בחזית והקמת סככה מברזנט בגודל 45 מ"ר).
הנתבעים טענו כי התובע הגיש להוצאה לפועל שיקים של צד שלישי שהנתבעים נתנו כעירבון לשנת השכירות הראשונה, כשאין מחלוקת כי על שנה זו הם שילמו את מלוא דמי השכירות.
כמו כן טענו כי התובע הגיש תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות בגין דמי השכירות למרות שאלה שולמו על ידם או הוצע לשלם אותם.
הנתבעים ציינו כי הם נכים החיים מקצבה של המל"ל והנתבעת מצויה בהליך של פשיטת רגל וכן ציינו כי הם מקבלים סיוע בתשלום שכר הדירה ממשרד הבינוי והשיכון.
לגופו של עניין טענו הנתבעים כי התובע הבטיח להם שכירות לטווח ארוך של 15 שנים בסכום קבוע של 3,700 ₪.
הנתבעים לא הכחישו את הרישום בכתב יד בסוף ההסכם לעניין העלאת דמי השכירות אולם טענו כי הייתה בין הצדדים הסכמה בעל פה שדמי השכירות יישארו 3,700 ₪ כל הזמן.
לטענת הנתבעים אילו באמת נקבעה העלאה של דמי השכירות החל מן השנה השנייה, היה התובע פועל בעניין זה לפני זמן רב, שכן אין מחלוקת כי הם שילמו דמי שכירות של 3,700 כל השנים ואף מוכנים לטענתם כעת לשלם סכום זה לתובעים, אולם התובעים מסרבים לקבל את הסכום.
בנוסף טענו הנתבעים כי הם ביצעו שיפוצים במושכר בסכום של 110,000 ₪.
לכתב ההגנה שהגישו צירפו הנתבעים תצהיר של הקבלן שבנה את יחידת הדיור (מר יצחק פדידה) לפיו הנתבעים שילמו לעובדים שלו 35,000 ₪ על עבודות שביצעו במושכר (דשא סינטטי, גדר היקפית, עבודות חשמל, מדגרות וברזל, צלון וניקוי ויישור השטח) וזאת בנוסף לרכישת חומרים.
כמו כן מצוין בתצהיר כי התובע אמר למר פדידה כי מדובר בשכירות ארוכת טווח לכ – 15 שנים.
מר פדידה הצהיר כי בנה את יחידת הדיור וידע שהנתבעת הייתה אמורה לשכור אותה עבור מספרה וכי בעת סיום הבנייה טרם ניתן היתר בנייה.
בנוסף צירפו הנתבעים תצהיר של חבר שלהם (מר פיציבסקי) לפיו הוא מסר לתובעים שיקים לצורך ערבות לשנת השכירות הראשונה והתובעים פתחו נגדו תיק הוצאה לפועל.
כמו כן הצהיר ששמע שהתובע התחייב שההשכרה היא ל – 15 שנים בדמי שכירות של 3,700 ₪.
אציין כי מצהיר זה לא התייצב לדיון ועל כן תצהירו נמשך מן התיק.
התובעים הגישו כתב תשובה בו טענו כי מי ששילם למר פדידה היו התובעים והם אף צירפו שיק שהם שילמו למר פדידה בסכום של 40,000 ₪.
התובעים צירפו תצהיר שהגיש מר פדידה בתביעה שהגיש נגדם בטענה כי הם חייבים לו סכום של 30,000 ₪.
עוד טענו הנתבעים כי התובע פעל כנגדם באלימות בגינה הגישו תלונות במשטרה.
הנתבעים טענו כי התובע הצית בלוני גז של ביתם, הזיק לרכב שלהם (רכב חדש), השמיד את ארון החשמל של הנתבעים וגרם לניתוק החשמל למשך חודש ימים.
הנתבעים צירפו לכתב ההגנה כנספח ד' מכתב של התובע בכתב ידו בו לטענתם הוא מאיים על ילדיהם.
אציין כי עיון בנספח זה אינו תומך בטענה זו של הנתבעים.
התובע למעשה במכתב זה מתרה בנתבעים שלא לגרום נזק לנכס, אולם מציע ליישב את המחלוקות בין הצדדים ברוח טובה.
הנתבעים טענו כי התובע מיליונר שמתעשר מבנייה לא חוקית ומרמה את שלטונות המס.
בכתב התשובה שהגישו התובעים הם הכחישו את טענות הנתבעים לעניין אלימות מצידם וטענו כי מדובר בנכס שלהם ואין להם כל רצון להזיק לו. התובעים ציינו כי לא זומנו לכל חקירת משטרה.
התובעים ציינו כי לאחר שהנתבעים הודיעו שאינם רוצים לשכור את יחידת הדיור, הם סירבו למסור את המפתח שלה לתובעים.
לטענת התובעים שאלת החוקיות של יחידת הדיור אינה רלוונטית להליך זה.

הדיון ביום 22.3.18
בדיון שהתקיים בפני
, נעשה ניסיון להגיע להסכמה על מועד פינוי של המושכר כנגד תשלום דמי השכירות שלא שולמו (בסכום שלא היה שנוי במחלוקת) כמו גם תשלום דמי השכירות עד למועד הפינוי, אולם הנתבעים דחו הצעה זו כפי שמצוין בפרוטוקול הדיון בע' 4 ש' 5-9.
התובע נחקר והכחיש את טענת הנתבעים כי הם ביקשו לשלם לו דמי שכירות והוא לא אפשר זאת (ע' 4 ש' 35) וכן הכחיש את הטענה כי הוא גרם נזק לנכס (ע' 5 ש' 10-15).
בחקירה של הנתבע הוא טען כי אינו יכול כעת לשלם את חובו לתובעים מאחר ששילם את הסכום שנועד לדמי השכירות לעורך הדין ושילם על השריפה שהייתה ועל הנזקים שגרם לו התובע (ע' 7 ש' 4-7).
הנתבע ציין כי לא העביר לתובע פוליסת ביטוח כי התובע לא ביקש לקבלה אולם הסכים כי למעשה ביטל את הפוליסה מאחר שלא יכול היה לעמוד בתשלומים (ע' 7 ש' 12-14).
הנתבע אישר כי הוא מחזיק מפתח אחד ליחידת הדיור ומפתח אחד מצוי בידי התובע וכן הבהיר כי התובע לא מורשה להיכנס ליחידת הדיור מאחר שהבנייה לא חוקית והוא חרד מכניסת התובע לשטח עקב הנזקים שגרם לו התובע (ע' 7 ש' 22-24).
הנתבע הסכים שאין בידיו כל קבלה על השיפוצים הנטענים על ידם, אולם טען כי יש קבלות ושהתובע נכח בזמן השיפוץ ואף הסכים לו (ע' 7 ש' 25-29).
מר פדידה נחקר אף הוא וטען כי מי שעבד אצל הנתבעים היו העובדים שלו שקיבלו מהנתבעים תשלום באופן ישיר, אולם הוא היה בשטח (ע' 8 ש' 26-31).

סיכומי הצדדים
בסיכומים שהגישו התובעים הם טענו כי אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על כך שנכון למועד הדיון, הנתבעים לא שילמו דמי שכירות משך תשעה חודשים ובין שדמי השכירות עומדים על 3,700 ₪ ובין שהם עומדים על 4,000 ₪ לחודש, מדובר בהפרה יסודית של ההסכם הקובע כי איחור מעבר ל – 15 יום בתשלום דמי השכירות ייחשב להפרה יסודית של ההסכם.
התובעים טענו כי יש לדחות את כל טענות הנתבעים המהוות טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב וכי טענות הנתבעים להשקעות בנכס אינן ממין העניין בהליך לפינוי מושכר.
הנתבעים בסיכומיהם טענו לעניין ההסכמה לשכירות לטווח ארוך שלטענתם נובעת מההסכם ומן העדויות שנשמעו בפני
בית המשפט.
הנתבעים טענו כי הגשת התביעה נגדם בבית המשפט לתביעות קטנות לא הייתה מוצדקת מאחר שדמי השכירות שולמו עד למועד הגשת אותה תביעה כדין.
הנתבעים טענו כי אילו אכן לא שילמו את דמי השכירות כדין החל משנת השכירות השנייה, היה התובע מגיש תביעה כספית זמן רב קודם לכן.
הנתבעים טענו כנגד פתיחת תיק הוצאה לפועל כנגד הערב שנתן שיקים לביטחון לתובעים בגין שנת השכירות הראשונה.
בסיכומים מצאו הנתבעים לנכון להוסיף ראיות
- תמליל שיחה שניהל לכאורה התובע עם מר פדידה בה הציע למר פדידה תשלום בתמורה לכך שלא יבוא להעיד בהליך זה.
הנתבעים טענו כי התובע נעצר ונחקר ועניינו תלוי ועומד בפרקליטות.

דיון והכרעה
דין התביעה להתקבל ולו רק בשל אי תשלום דמי השכירות החל מיום 01.07.17.
הנתבעים נתנו הסברים שונים לאי תשלום דמי השכירות על ידם בתקופה זו, אולם בסופו של יום, גם כשהוצע להם במהלך הדיון לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת הם הבהירו שאינם יכולים לעשות כן.
על כן אין מחלוקת כי הנתבעים הפרו הפרה יסודית את הסכם השכירות ויש מקום להורות על פינויים מן המושכר.
בהקשר זה אציין כי טענת הנתבעים כי רצו לשלם את דמי השכירות והתובעים לא הסכימו לקבלם לא נתמכה בכל ראיה.
הנתבעים יכולים היו לכתוב מכתב לתובעים ולהודיע על נכונותם לשלם את דמי השכירות ויכולים היו עם הגשת התביעה להודיע בכתב ההגנה כי הם מבקשים לשלם את דמי השכירות שאינם שנויים במחלוקת.
כאמור, גם בדיון עצמו הבהירו הנתבעים כי אין ביכולתם לשלם את דמי השכירות שלא שולמו על ידם ועל כן אין רבותא בטענותיהם בעניין זה.
אציין כי כל טענות הנתבעים לעניין ההשקעה שביצעו בנכס, על בסיס ההתחייבות בעל פה של התובע כי יוכלו לשכור את הנכס לתקופה ארוכה (15 שנים), לא הוכחו.
הנתבעים לא הוכיחו כי השקיעו כספים בנכס ולא הוכיחו כי הייתה התחייבות להשכרה לטווח ארוך.
ההסכם אינו שולל אפשרות של השכרה לטווח ארוך, אולם אינו נותן לנתבעים זכות לשכירות כזו, מאחר שכל צד רשאי על פי ההסכם להודיע על סיום ההסכם מדי שנה, שלושה חודשים לפני תום השנה.
על כן ללא קשר לשאלת ההפרה של ההסכם, רשאים היו התובעים לסיים את ההסכם מדי שנה ללא כל הפרה מצד הנתבעים.
על כן גם אם אקבל את עדותו של מר פדידה כי שמע על כוונה להשכרה לטווח ארוך, הרי שכל שניתן להסיק הוא כי הייתה כוונה כזו, אולם לא ניתן להסיק מכך, כי כוונה זו ביטלה את זכותם של התובעים (כמו גם של הנתבעים) להודיע על אי הארכת ההסכם כפי שנקבע בהסכם עצמו.
לכך אוסיף כי הנתבעים טענו טענות סותרות כשהם מנסים לאחוז בחבל משני קצותיו.
מצד אחד טענו כי הם חיים מקצבת נכות ונתמכים בתשלום שכר הדירה על ידי המדינה ומן הצד השני, טענו להוצאות של עשרות אלפי שקלים על נכס שאינו שלהם (לפי סעיף 21 לתצהיר הנתבע, הפכו הנתבעים את הבית לארמון ובנו גינה מפוארת) וזאת ללא הסכם בכתב, כשלא הציגו ולו קבלה אחת על התשלומים שביצעו או אסמכתא כלשהי למקור המימון.
הנתבעים טענו כי התובע גרם נזק לרכבם וציינו כי מדובר ברכב חדש.
מן הצד השני טענו כי הנתבעת בהליך פשיטת רגל.
הנתבעים מחזיקים במפתח ליחידת הדיור שנבנתה בחצר הנכס ומונעים מן התובעים כניסה למקום בטענות שונות.
הנתבעים טענו בסעיף 5 לכתב ההגנה שהגישו כי לא רצו לשכור את יחידת הדיור מאחר שהבינו כי איננה חוקית, אולם בכתב ההגנה שהגישו בתביעה הקטנה שהגיש התובע נגדם (אשר צורף לכתב התביעה), נטען בסעיף 2 כי היחידה הוחזרה לתובע לאחר שהניסיון של הנתבעת לפתוח בה מספרה לא צלח.
למרות כל זאת, היו התובעים מוכנים להתחשב בנתבעים ובילדיהם ולאפשר להם להמשיך ולהתגורר בנכס עד הקיץ על מנת שהנתבעים יוכלו לעבור דירה בזמן החופשה ולהתארגן כראוי עם מוסדות חינוך לילדיהם.
התובעים היו מוכנים לעשות כן בתמורה לדמי השכירות שאינם שנויים במחלוקת (מבלי לוותר על טענתם הכספית).
הנתבעים כאמור לעיל סירבו להצעה זו ונראה כי בנסיבות אלה אין מנוס ממתן

פסק דין
לפינויים.
בשולי הדברים אציין כי לא היה מקום לצרף לסיכומי הנתבעים תמליל שיחה של התובע עם מר פדידה, שכן כפי שצוין בסיכומים, אין זה המקום הראוי להגשת ראיות ובית המשפט לא התייחס לתמליל זה.
יתר על כן ולגופו של עניין, אישיותו של התובע אינה רלוונטית להליך זה, למרות ניסיונות הנתבעים לשרבבה לדיון.
אין זה רלוונטי בהליך זה אם התובע עשיר אם לאו, אם הוא משכיר נכסים רבים אם לאו ואם הוא משלם את המיסים בהם הוא חייב כדין.
למותר לציין כי כל טענות הנתבעים בעניינים אלה נטענו בעלמא ללא בדל של ראיה ועל כן לא היה מקום לקבלן אף אילו היו רלוונטיות.
עוד אוסיף כי לא מצאתי לנכון לקבוע כל ממצא בנוגע לטענות הנתבעים בדבר נזקים שגרם התובע לנכס ואשר לגביהם הגישו הנתבעים תלונות למשטרה.
התובע הכחיש טענות אלה והנתבעים לא הוכיחו אותן ואף טענת הנתבעים כי הנתבע נעצר ונחקר ועניינו תלוי ועומד בפרקליטות מעבר לכך שעומדת בסתירה לטענת הנתבעים בכתב ההגנה (סעיף 25), לא הוכחה ונטענה בסיכומים בלבד ולכך לא היה מקום.

סוף דבר
העולה מן המקובץ הוא כי ניתן בזה צו לפינוי הנתבעים מן המושכר וזאת תוך 30 יום מקבלת

פסק דין
זה.
יובהר כי מועד הפינוי נקבע תוך התחשבות בנתבעים ועל מנת לאפשר להם להיערך לשכירת דיור חלופי.
למותר לציין כי אין ב

פסק דין
זה כל הכרעה במחלוקות כספיות בין הצדדים אשר אין מקומן להתברר במסגרת הליך זה שעניינו אך ורק פינוי המושכר.
בנוסף ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪.
הנתבעים ישלמו סכום זה לתובעים תוך 30 יום מקבלת

פסק דין
זה.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום,
כ"ג ניסן תשע"ח, 08 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.







תאח בית משפט שלום 69310-01/18 פרוספר אמר, נגה אמר נ' דנה דדון, אשר דדון (פורסם ב-ֽ 08/04/2018)