פסקי דין על אהרון כהן | פסקי דין על מחמוד מוחמד חוסיין

15049/00 א     11/08/2005




א 15049/00 אהרון כהן נ' מחמוד מוחמד חוסיין





בתי המשפט
30
א 015049/00
בית משפט השלום ירושלים
11/08/2005

כב' השופטת ר' שלו-גרטל

לפני
אהרון כהן

בעניין:
התובע
י' תוסייה-כהן ואח'

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
מחמוד מוחמד חוסיין
הנתבע
א' תוסייה-כהן

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין
1. התובע הגיש נגד הנתבע תביעה כספית לתשלום סכום של 126,649 ש"ח, הנובע כולו מחוב ארנונה שהצטבר בעיריית ירושלים, לגבי נכס, אשר התובע שכר מהנתבע בין השנים 1998-1990.
בפרשת התביעה נטען, כי הנתבע הינו הבעלים ובעל הזכויות בנכס, שהינו מחסן, אשר הושכר לתובע לפי הסכם שכירות מיום 3.11.87. לפי ההסכם, היה על התובע לשלם את הארנונה, אולם, הנכס לא היה רשום בעיריה, והנתבע הודיע לתובע, שאין חיוב ארנונה, ואם יהיה חיוב כזה, הוא, הנתבע, ישא בו לבדו. בפועל, אכן לא היה חיוב ארנונה עד לתאריך 01.4.87. תקופת השכירות התסיימה בסוף שנת 1990, ולאחר שעזב התובע את המחסן, הוא נתבע על ידי עיריית ירושלים, לשלם את הארנונה, במקביל תבע אותו הנתבע, בשל חובות עבור תקופת השכירות, כולל חוב ארנונה. לטענת התובע, הוא הגיע להסדר פשרה עם הנתבע, לפיו, הנתבע לוקח על עצמו לשלם את חוב הארנונה לעיריית ירושלים, בתמורה לציוד ומטלטלין שעזב התובע במחסן.

הנתבע לא סילק את חוב הארנונה לעיריית ירושלים, ובקשת התובע, לתת לו רשות להתגונן מפני תביעת העיריה, נדחתה, וניתן נגדו

פסק דין
לפיו, חוייב לשלם לעיריית ירושלים 21,349 ₪ בתוספת הוצאות משפט 500 ₪, ובתוספת מע"מ ריבית והצמדה [נספח ת/6 לתצהיר התובע]. החוב לעיריית ירושלים תפח, ומכאן סכום התביעה.

2. לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, מכיוון שעילת התביעה של התובע קמה, אם בכלל, ביום החתימה על הסכם הפשרה, דהיינו, 15.11.90, והתביעה הוגשה בחלוף כעשר שנים ממועד זה. בנוסף, הוא הגיש נגד התובע תביעה, כפי שאף צויין בפרשת התביעה, בגין חובות שחלו על הנכס, לרבות חוב ארנונה, התובע לא התגונן מפני תביעה זו, והנתבע מחזיק

פסק דין
נגדו, לפיו, חוייב התובע לשלם לו את סכום התביעה.

פסק דין
זה לא בוטל, לא הוגש עליו ערעור, ולכן קיים השתק פלוגתא. הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים, התייחס לחוב דמי השכירות, ולא לחובות ביחס להוצאות החזקת המחסן, לגביהם סוכם בין הצדדים, שעורכי הדין שלהם יבדקו את החובות, והם אלה שיקבעו מי חייב בתשלומם.

3. בעלי הדין הגישו תצהירי עדות ראשית, ונחקרו חקירה נגדית על תצהיריהם.

4. אין מחלוקת בין הצדדים, שהתובע לא שילם את הארנונה לגבי המחסן בתקופת השכירות, וכי הוא חייב לשלם לעיריית ירושלים חוב זה, לפי

פסק דין
חלוט, אשר ניתן נגדו ביום 25.4.94. אין גם מחלוקת שעד עצם היום הזה, לא שילם התובע סכום כלשהו בגין החוב הפסוק [עמ' 2 שו' 3]. אין גם מחלוקת בין הצדדים, שהנתבע הגיש נגד התובע תביעה כספית, ביחס לחובות שהותיר התובע בגין שכירות המחסן, לרבות ארנונה, התובע לא התגונן מפני תביעה זו, וניתן נגדו

פסק דין
בהעדר הגנה [סע' 5 בתצהיר התובע]. בהקשר זה אציין, כי טענת הנתבע בדבר השתק פלוגתא נדחתה על ידי בהחלטה מיום 1.6.03, ואיני רואה צורך לשוב ולפרט הנימוקים [בש"א 6673/01].
הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים, כפי שבא לידי ביטוי במסמך ת/1, לא קיבל תוקף של

פסק דין
, והוא בעצם בבחינת הסכמה חלקית, שאינה מלמדת על גמירות דעת, לגבי ההתחשבנות הכספית בין הצדדים. מסמך זה על פי הנוסח הלשוני שלו, אינו אלא אישור הנתבע, כי קיבל מפתח המחסן, ורשימה של ציוד (מטלטלין) שנשאר במחסן. בסוף הרשימה ישנה התחייבות של הנתבע בזו הלשון:
"הנני מתחייב לקבל כל החלטה שתוחלט ע"י העורך דין שלי מר עצמון, לבין העורך דין של מר אהרן כהן, עו"ד יוסף תוסיה כהן, לגבי כל הציוד הנ"ל וכן לגבי כל חילוקי הדעות שקיימות בינינו".
הן התובע והן הנתבע חתמו על מסמך זה. הנוסח הלשוני מלמד באופן ברור, שנותרה מחלוקת בין הצדדים, גם ביחס לציוד, והם הותירו לעורכי דינם ליישב את חילוקי הדעות ביניהם. דא עקא, עורכי הדין לא פתרו את המחלוקת, ככל הנראה משום שהצדדים לא לחצו עליהם לעשות כן [עמ' 13 שו' 2-4, עמ' 25 שו' 10-24, עמ' 26 שו' 15-16]. לבד מעדותו הסתמית של התובע, כי כתוצאה מההסדר בוטלו ההליכים נשוא ת.א. 12776/90 (תביעת הנתבע נגדו) [סע' 9 בתצהיר עדותו], אין ראיה חיצונית שאכן כך קרה. ההיפך. הנתבע העיד שהוא קיבל

פסק דין
על מלוא סכום התביעה [סע' 4 בתצהיר עדותו], והתובע גם הוא מעיד כך [סע' 5 בתצהיר עדותו].

פסק דין
זה לא בוטל, לא הוגש עליו ערעור, והוא בבחינת

פסק דין
חלוט, אולם, אין עדות או ראיה שהנתבע הוציא לפועל

פסק דין
זה, וביקש לגבות מהתובע את החוב הפסוק.
מהעובדות שאינן שנויות במחלוקת, והאמור במסמכים - הסכם השכירות ופסקי הדין נגד התובע, הן פסק הדין בתביעה שהגישה עיריית ירושלים נגדו, והן פסק הדין בתביעה שהגיש הנתבע נגדו, עולה בבירור שהתובע היה חייב בתשלום הארנונה בגין המחסן.
התובע לא הוכיח במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כי הנתבע לקח על עצמו לשלם את מלוא חוב הארנונה במקומו של התובע. כפי שציינתי לעיל, המסמך ת/1 אינו מלמד על גמירות דעת ומסויימות ביחס לכך, אין בו התייחסות מפורשת ביחס לחוב הארנונה לעיריית ירושלים, אשר, לכל הדעות, היה ידוע באותה עת לצדדים. אין בתצהיר עדות התובע תשתית עובדתית, ממנה ניתן ללמוד על כוונת הצדדים בעת עריכת המסמך ת/1, או להסיק שחתימת הנתבע על מסמך זה, מאשרת את הסכמתו לקחת על עצמו את מלוא חוב הארנונה לעיריית ירושלים. יתר על כן, בחקירתו הנגדית אמר התובע, כי המסמך ת/1 אינו הסכם אלא רק רשימה "בכלל לא מתייחס לארנונה" [עמ' 11 שו' 22-23]. אכן, על פניו, כך נראה המסמך. בעדות זו כורת התובע את הענף עליו הוא יושב, עליו ביסס בעצם את תביעתו. בסעיף 20 בסיכומי התובע נטען, כי המסמך ת/1 "משקף סיכום סופי ומוחלט של המחלוקות הכספיות שבין הצדדים, לרבות הארנונה" [סע' 20 בסיכומים]. עדות התובע בחקירה נגדית, סותרת גירסה זו. זאת ועוד, התובע גם לא העיד דבר וחצי דבר, על פעולות כלשהן שנקט, אם בכלל נקט, לאורך השנים, כדי לקבל החלטת עורכי הדין, ביחס לחילוקי הדעות בינו לבין הנתבע, במיוחד כשננקטו נגדו ההליכים המשפטיים. חוסר המעש שלו ומחדליו, הם בעוכריו. בלתי מתקבל על הדעת ובלתי סביר, שאדם, אשר ננקטים נגדו הליכים משפטיים לתשלום חוב ארנונה, אינו נותן ביטוי בכתב להסכמת בעל הנכס לשאת בתשלום הארנונה, כדי להסיר מעליו את האחריות. שום פניה בכתב, בין בעצמו בין באמצעות עורך דינו, לא הופנתה אל הנתבע או אל עורך דינו. התנהלות התובע בלתי סבירה, במיוחד לאור הנסיבות, בהן היה ברור שנותרו חילוקי דעות בינו לבין הנתבע. אין ראיה ממשית להוכחת טענת התובע, לפיה, הנתבע הסכים לקחת על עצמו את מלוא חוב הארנונה, בתמורה לציוד שהושאר במחסן.

אין ראיה ביחס לגמירות דעתם של הצדדים, ואין ראיה ביחס להכרעת שני עורכי הדין, לגבי חילוקי הדעות בין בעלי הדין. אמירתו של התובע בחקירה נגדית, כי עורכי הדין הכריעו במה שהיו צריכים להכריע, הינה אמירה בעלמא "יוסי סיפר לי שנגמר הסיפור כפרה, מה שהשארת נגמר, מה שהוא דורש נגמר, ואחר כך הגיעו התביעות, אמרתי ליוסי ככה אתם עורכי הדין מתנהגים ביניכם, אין לכם כבוד. אמר לי אתה רואה לא כתבנו" [עמ' 12 שו' 21-24, עמ' 13 שו' 1-5]. זוהי עדות שמיעה, אינה קבילה. לכל היותר הצליח התובע להוכיח, כי היתה מחלוקת בינו לבין הנתבע, ביחס לשיעור השתתפות הנתבע בתשלום הארנונה, בשים לב לשווי הציוד שהותיר התובע במחסן. התרחשות האירועים מבחינה כרונולוגית, מצביעה על כך, כי עילת התביעה כנגד הנתבע, קמה לתובע, רק לאחר שנדחתה בקשתו להתגונן מפני תביעת העיריה, וניתן נגדו

פסק דין
ביום 25.4.94. כל עוד לא חוייב התובע, ב

פסק דין
חלוט, לשלם את הארנונה, לא קמה לו העילה נגד הנתבע. בסמוך לאחר שניתן נגדו פסק הדין, הגיש התובע בתאריך 25.9.94 תביעה כספית נגד הנתבע [ת.א. 5921/94 - ת/2 בתיק המוצגים], בה תבע ממנו 21,849 ₪, הסכום בו חוייב התובע בפסק הדין לשלם לעיריית ירושלים. עובדה זו מחזקת את המסקנה, שהמחלוקת בין הצדדים, לא הסתיימה בחתימה על המסמך ת/1. במקום לפעול ללא לאות לבירור תביעה זו, שוב ישב התובע בחוסר מעש, ותביעתו נמחקה מחוסר מעש ביום 29.6.95 [ת/3]. שנים לאחר מכן, רק ביום 14.8.00, הגיש התובע את התביעה דנן. לא שמעתי מהתובע הסבר כלשהו להתנהלות זו, המעוררת תמיהות, ואינה סבירה בנסיבות הענין. עדיין, התביעה הוגשה בתוך המועד על פי חוק ההתיישנות תשי"ח-1958, ולכן, אין מקום לדחות את התביעה מחמת התיישנות, כפי שטוען הנתבע.
עם זאת, קשה לומר שהתובע הוכיח, במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, את מלוא סכום התביעה הנתבע על ידו. התובע לא סילק את החוב לעיריית ירושלים עד עצם היום הזה, לא הקטין את הנזקים שלו, כפי שבצדק טען הנתבע. אין ראיה מספקת שהנתבע לקח על עצמו לשלם את מלוא חוב הארנונה לעיריית ירושלים. אין גם ראיה ביחס לשווי הציוד שנשאר במחסן, נכון למועד הרלוונטי. עדי התובע, חקימיאן ושורקין, התייחסו לשווי ציוד חדש, כולל עבודה, לא בערכים למועד הרלוונטי. בנוסף, שורקין הביע יחס עויין וכועס כלפי הנתבע, הנעוץ ביחסי השכירות שהיו ביניהם בעבר, והודה בכך בפה מלא [עמ' 16], כך שיש להתייחס בזהירות רבה לעדותו, מה עוד שטען, כי אינו זוכר פרטים רלוונטיים [עמ' 15]. לפיכך, לא ניתן להסתמך על עדותם, כדי לקבוע מימצא עובדתי ביחס לשווי הציוד שהושאר בשעתו במחסן. כפי שציינתי לעיל, מי שהיו צריכים להכריע ביחס לשווי הציוד ולשאר המחלוקות, היו עורכי הדין של בעלי הדין, ומסיבות שלא נתבררו במשפט, הם לא נדרשו לכך. על בעלי הדין, שניהם כאחד, אין להלין אלא על עצמם, ולשאת בתוצאות מחדל זה.
גם התנהלות הנתבע מעוררת תהייות. מצד אחד, הוא חתום על המסמך ת/1, מחזיק בידו

פסק דין
, לפיו התובע חייב לשלם לו את הסכומים שתבע בתביעה, הכוללים גם חוב ארנונה, ובסך הכל 41,662 ₪, הוא אינו מוציא לפועל

פסק דין
זה, ויושב בחוסר מעש, למרות שהוא יודע שקיים חוב בעיריה, לגבי המחסן שבבעלותו. הוא גם אינו דורש מעורכי הדין להכריע במחלוקת בינו לבין התובע, למרות שהוא נתבע פעמיים על ידי התובע, פעם בשנת 1994, ופעם בגדר תביעה זו, בשנת 2000, והכל בנוגע לחוב הארנונה. התנהגות זו אינה סבירה, תמוהה, ומכרסמת כרסום של ממש בגירסתו, לפחות באותה מידה כמו ביחס לגירסת התובע.
בנסיבות אלה, יהא זה עיוות הדין והצדק לדחות את תביעת התובע במלואה. לפיכך, אני רואה לנכון לפסוק כדלקמן:
תביעת התובע מתקבלת בחלקה, באופן שהנתבע ישלם לתובע, מתוך סכום התביעה, סך של 21,849 ₪ (סכום החוב הפסוק לעיריית ירושלים), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה 14.8.00, ועד התשלום המלא בפועל.

5. כל צד ישא בהוצאותיו.

6. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום ו' באב, תשס"ה (11 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.

ר' שלו- גרטל, שופטת

עדי ברגר








א בית משפט שלום 15049/00 אהרון כהן נ' מחמוד מוחמד חוסיין (פורסם ב-ֽ 11/08/2005)