פסקי דין על חנן הרבסט | פסקי דין על אפרים בן-שוחט ואח' |

60072/05 בש     15/06/2005




בש 60072/05 חנן הרבסט,אפרים בן-שוחט ואח' נ' מדינת ישראל




1
בתי-המשפט
בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
בשׁבתו כבית-משפט לנוער
בפני
כב' השופט זכריה כספי

ב"ש 60072/05
ב"ש 92622/05
תאריך: 15/08/2005
ב"ש 60072/05:
העוררים:
1. חנן הרבסט

2. אפרים בן-שוחט
9. אריה טסלר
על-ידי בא-כוחם - עו"ד אוּרי קינן

3. פלוני (קטין)
7. פלוני (קטין)
8. פלוני (קטין)
על-ידי בא-כוחם - עו"ד אהרון רוֹזֶה

4. אפרים בנימין
5. אפרים אופן
6. מרדכי קובוס
על-ידי בא-כוחם - עו"ד עדי קידר

ב"ש 92622/05:
העורר:
10. מתניה עולמי
על-ידי באת-כוחו - עו"ד גב' רויטל (טלי) גוטליב
נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

על-ידי באות-כוחה - הפרקליטות איילה אורן ושרון בן-צבי
ה ח ל ט ה
אופן הדיון בעררים
ענייננוּ בשני עררים שהוגשו על החלטת בית-משפט קמא מיום 18.7.2005 (סג"נ כב' השופטת ל. ברודי מבית-משפט השלום בראשון-לציון), שדן בשתי בקשות מטעם המדינה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים, לאחר שהוגשו נגדם שני כתבי-אישום, אחד כנגד עוררים 9-1 והשני - כנגד עורר 10. בית-משפט קמא איחד את הדיון בשתי הבקשות, וּבהחלטתו הוֹרה על מעצרם של העוררים כולם עד תום ההליכים נגדם.
בבית-משפט זה הוגשו שני העררים בנפרד, בהפרש של יומיים זה מזה, ועל-כן קבעה המזכירות מועד נפרד, לדיון בשני אֵלֶּה, בפנַי.
כאשר נוכחתי לדעת במהלך הדיון הראשון (בערר מטעם עוררים 9-1), כי המדובר בשני עררים המתייחסים למַסֶּכֶת אחת, קבעתי, כי אתן החלטה אחת בשניהם, וּבתיאום עם הצדדים קבעתי את מועד הינתנה למחרת תשעה באב, משמע ליום 15.8.2005 בשעה 08:30. מאחר ואינני מכהן עוד כשופט תורן באותו יום, ביקשתי, כי השופטת התורנית של אותו יום, כב' השופטת י. אמסטרדם, תביא תוכן ההחלטה לידיעת הצדדים ותואיל למסור להם עותקים הימנה.

הנסיבות והחלטת בית-משפט קמא
בית-משפט קמא בחן את התשתית הראָייתית שבידי המדינה, להוֹכחת האישומים המיוחסים לעוררים: קשירת קשר לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וייצור סכין, לפי סעיף 185 לחוק, ולעורר 2 גם עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק.
נמצא, כי ביום 20.6.2005, על-יסוד מידע מודיעיני, הגיעו אנשי כוחות הביטחון, שב"כ וּמשטרה, למחסן בכפר גמליאל וּמצאו במקום קבוצה של צעירים חובשי כיפות, ששניים מהם ריתכו מסמרים, או יותר נכון, קִטעֵי-מוטות ברזל דקים וּמחוּדדים. הקבוצה נמלטה, וּבמקום נעצרו 9 מִן העוררים, למעֵט עורר 2, שבּרח ונעצר בדירת מִסתור, ימים אחדים מאוחר יותר.
במקום נתפסו רתכות וכמוּת גדולה של חלקֵי מתכת, בעיקר קִטעֵי מוטות ברזל, שהוּלחמו לאחר שכּופפוּ וחודדוּ, באופן שיצר דוקרנים, המכוּנים "נינג'ות".
על-פי חוות-דעת של סנ"צ ישראלי, שצבר ניסיון, תוך שירותו במשטרה, גם בענייני תעבורה, מסתבר כי המדובר באמצעִי שנועד לגרום לתקרים בצמיגים של כלי-רכב. הקצין ציין בחוות-דעתו, כי נהג רכב הנָע בכביש במהירות ממוצעת ועולה על דוקרן שכזה, יאבד, ברוב המקרים, את שליטתו ברכב, עקב התֶּקֶר שייגרם לגלגלי מכוניתו. הסטייה תוביל, ברוב המקרים, לתאונה קשה.
בית-משפט קמא קבע, מתוך התבוננות בדוקרנים, המולחמים באופן שבכֹל מצב בו יונחו, קַיים חוֹד בולט, כי אין סיכוי לרכב העולה על דוקרנים כאלה, לעבור בשלום ללא תֶּקֶר בגלגלים. על-כן נקבע, כי קַיים סיכון ממשי לתנועה בכבישים וּלחיי המשתמשים בדרך, בעת שהדוקרנים יונחו או יפוזרו על-גבי כבישים.
הראָיה המרכזית, עליה מסתמכת המדינה, היא סִדרת הודאותיו של העורר 10 בפני
חוקרי המשטרה והשב"כ, הקושרת את כל העוררים לעבירות בהן הואשמו.
בית-משפט קמא דחה את טענות באי-כוח העוררים, על כך שהמדובר באימרות כלליות שלו, שאי-אפשר לבסס עליהן הרשעה, וקבע, לאחר שבּחן את המשתמע מהן, לגבי עניינוֹ של כל אחד מקבוצת העוררים, כי כולם היו שותפים למלאכת הכנת הדוקרנים. כך מצא גם, כי באימרותיו של העורר 10, בסיס מסַפּק למטרה לִשׁמה הוּכנוּ הדוקרנים, כולל מה שראה ביתמשפט קמא עצמו, מתוך מראה הדוקרנים, הצבע בו נצבעו, הקרוב לצבע הכביש.
גם לקשירת הַקֶשֶׁר, הניתנת להוֹכחה בראיות ישירות וּבראיות נסיבתיות, מצא ביתמשפט קמא יסוד מוצק.
את טענות באי-כוח העוררים, כי לא הוּכחה קשירת קשר לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, דווקא, כמו גם העבירה של ייצור סכין, דחה בית-משפט קמא, לאחר שבדק וּמצא, כי ליסודותיהן של אֵלֶּה, הוּנח בסיס בתשתית הראָייתית וּבמשתמע ממנה.
בית-משפט קמא בחן וּמצא, כי קיימת עילת מעצר, בהתחשב בסיכונים הגדולים לשלום הציבור מפני אֵלֶּה המְבַצעים מעשׂי עבירה בנתיבי תחבורה, וּבמיוחד תוך התארגנות על-רקע מניעים אידיאולוגיים.
לא נמצא על-ידי בית-המשפט, כי ניתן לנקוט, כאן, בדרך של חלוּפת מעצר, תחת מעצר ממש, בהתחשב בנסיבות, רמת המסוּכּנוּת והתנהגות העוררים, שניסו להימלט בעת שהגיעו כוחות הביטחון, ונהגו בדרך פרועה וחסרת-רסן, כאשר הוּסעוּ לבית-המשפט וּממנו.

טענות העוררים ודיון
באי-כוח העוררים חזרו, בעיקרוֹ של דבר, על הטענות שטענו בבית-משפט קמא.
לצורך בּחינת התשתית הראָייתית ואיכותה, בדקתי את חומר הראיות שהוצג בפנַי, וּבמיוחד כך את אימרותיו של עורר 10 ואת מה שנוגע לדוקרנים וטיבם, כולל התצלומים שבתיק.

אומַר מיד, אין המדובר באימרות כלליות או כאלה שאין בהן אמירות ברורות והן סותרות זו את זוּ. כאשר מעניינים בהן, ניכּר בו בעורר 10, כי הוא מתחבט וּמתלבט במהלך כל חקירותיו, בשאלה האם עליו לחשׂוף את האמת ואת הידוע לו, וּבאיזו מידה עליו לעשות זאת. הוא עושה כן, וּמוסר דברים, וּבסופו של דבר, חושׂף מידע משמעותי, שיש בו להפליל את חבריו לקבוצה, עימם נִמנים העוררים, ואותו עצמו. לא נטענה טענה, כי זכויותיו של העורר 10 נפגעו במהלך החקירות האֵלֶּה, ואף לא מצאתי יסוד לכך.

על קשירת קשר ניתן, מִטֶּבע הדברים, ללמוד גם מתוך ראיות נסיבתיות, ולא רק מתוך ראיות ישירות וּלרבות על דרך של הסקת מסקנות מהתרחשויות מאוחרות, שאירעו לאחר היווצרותו של הַקֶשֶׁר ואשר מעידות, לפי טיבן וּמהוּתן, על מה שקדם להן. ראה האמור ב-ע"פ 228/77 זקצר ואח'

נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב(1) 701, בעמ' 718; ב-ע"פ 330/85 ואח'

דוד ואח'

נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ(2) 29, בעמ' 31; וּב-ע"פ 160/89 דג'אן נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(4) 793, בעמ' 799-798.
סבורני, כי בתשתית הראָייתית שבידי המדינה ראיות לכאורה, ישירות וּנסיבתיות, להוֹכחת מעשׂה הַקֶשֶׁר. גם המסקנות המשתמעות מאַששות זאת, בבירור.
על התארגנות הקבוצה, לצורך ביצוע המטרה המשותפת, ניתן ללמוד מִן המידע שמסר העורר 10 באימרותיו, המעיד על תיכנון ההתארגנות, דרך התיכנון, ההגעה למקום וחלוּקת המלאכה שבייצור הדוקרנים, תוך שימוש במִכשׁוּר וּבאמצעים שונים, כולל צביעתם, ותיכנון איחסונם וחלוּקתם, לצורך השימוש האסור בהם.
נסיבות לכידתם של העוררים בכַּף, בִּשׁעת מעשׂה, המִמצאים שנתפסו, וניסיונותיהם להימלט מִן המקום, מְדַבּרים בעד עצמם לחיזוק המידע שמתוך אימרות העורר 10. הייתי מוכן, אפילו, לומר, בהֶקְשֵׁר זה, כי גם בלֹא המידע הזה, ניתן היה ללמוד על ההתארגנות כקשירת קֶשֶׁר, מתוך נסיבות לכידתם של העוררים.

בית-משפט קמא עמד על היסודות הנדרשים להוֹכחת יסודות סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, משמע סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. הוא מצא, כי היסוד הנפשי הנדרש בַּסעיף מתקיים בענייננוּ, מכוח הילכת הציפּיוּת, כאשר ניתן להראות, כי העוררים צפוּ, ברמת הסתברות גבוהה, את התרחשות התוצאה עקב התנהגותם.

מקבל אני את עמדתו של בית-המשפט קמא.
ייצורם של הדוקרנים בַּאופן בו יוּצרוּ ונצבעו, מעיד על הסיכון הגבוה הנשקף מהם לאחר שהוברר, כי הייתה, לכאורה, כּוונה, להניחם על נתיבי תחבורה. גם לכמויות הגדולות של הדוקרנים, מאוֹת רבות של פריטים, יש השלכה על הערכת הסיכון הגבוה הזה.
אפילו השתמש העורר 10, בהקשר זה, בביטויים מעוּדנים, במידה מסויימת, וציין, כי הכּוונה בהנחת הדוקרנים, כך, הייתה לחסום את הנתיבים, מבלי לומר, מפורשות, כי הכּוונה הייתה לגרום לעלִיית כלי-הרכב עליהם, לגרימת תקרים בגלגליהם, וּבכך לחסום את הכבישים, עדיין ניתן ללמוד על כך מִן הדוקרנים עצמם.
צריך להדגיש, כי כל דוקרן יוּצר והוּלחם כך, שבכֹל אופן של הנחתו על מִשׁטח כלשהו, אחד מקצווֹתיו המחודדים, מופנה כלפי מעלה. גם העובדה, כי הדוקרנים נצבעו בצבעי שחור ואפור (ולא לבן, כפי שנטען), משמעותה רצון להסווֹתם מעיני הנהגים, להקשות על ההבחנה בהם ולגרום לעליית כלי-הרכב עליהם. אין המדובר, איפוא, בהרתעת נהגים בלבד.
על היסוד הנפשי הנדרש לצורך עבירה זו ודרך הוֹכחתו, ראה האמור על-ידי כב' הנשיא א. ברק ב-ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם).

אין הֶכְרֵחַ בחוות-דעת של מומחה, בהֶקְשֵׁר הדוקרנים.
כבר אמר כב' השופט קדמי ב-ע"פ 2653/98 בן-דוד נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(4) 529, בעמ' 538, כי הכרעה בשאלה עובדתית השנויה במחלוקת על-פי "מראה עיניו" של השופט הדן בעניין (כמו גם "משמע אזניו"), איננה זרה להליך המשפטי בארצנו.
בית-המשפט מכריע על-פי מראה עיניו, קרי על-פי התרשמותו, אם ליתן אמוּן בעֵד. וכך הוסיף ואמר כב' השופט קדמי בעניין בן-דוד, שם, בעמ' 539:

"...בדרך זו נוהג בית-המשפט לא רק לעניין מהימנותם של עדים, אלא בכל מקרה שבו מוצגות בפני
ו "ראיות חפציות" - אשר על-פי טיבן הן מדברות בעד עצמן משל היו הן "עדים שקטים". בית-המשפט "קולט" את העדות ש"מוסרת" הראיה החפצית בדרך של "התרשמות" ממנה; וקובע מימצאים על-פי התרשמותו, כשהוא סומך על "מראה עיניו"."

ראה גם האמור ב-ע"פ 414/76 אוחנה ואח'

נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב(1) 295, בעמ' 301.
לא כל שכּן כך, כאשר בידי המדינה חוות-דעת של קצין משטרה, בעל ניסיון תעבורתי, בין היֶתר. השילוב בין האמור בחוות-דעת כזו וּמראה עיניים, ממש, יש בו להניח את הדעת לחלוטין, לצורך זה.

לא מצאתי מקום גם לטענה בעניין יסודות העבירה המיוחסת לעוררים, באשר לייצור הדוקרנים. המדינה בחרה להאשים את העוררים, כנזכר, בעבירה של ייצור סכין, לפי סעיף 185 לחוק העונשין, מתוך ראִיית הדוקרן ככלי שמסוגל לחתוך או לדקור.
יתכן, אמנם, כי המחוקק לא כיוֵון בהוראת חוק זו, לכלי שְׁבּוֹ עסקינן, אולם השאלה היא, האם נכנס הדוקרן הזה לגדר ההגדרה השיוּרית של סכין. מובן, כי מי שיצטרך לקבוע כך, הוא בית-המשפט שידוּן במשפטם של העוררים.
בשלב הזה, די לבחון את השאלה האם ניתן לבוא ולטעון כך, באורַח סביר, ועַד היכן ניתן להחיל הגדרה שבחוק על כלי או מכשיר שלא ננקב בו במפורש. חושבני, כי התשובה לכך חיובית וכי ניתן לכלול בהגדרה השיוּרית של "סכין", גם דוקרן שכזה. הדבר מתיישב, כך נראה, גם עם תכלית החקיקה.
בתי-המשפט בישראל כבר ראו, גם באופן זה הנטען על-ידי המדינה, סוגי כלים וּמכשירים אשר, מלכתחילה, אין לומר, כי המחוקק כיוֵון אליהם, דווקא.
ראה את האמור על-ידי כב' השופטת ד. בייניש ב-ע"פ 1184/05 מחמיד נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(3) 159, בעמ' 173-172, אודות זה שמכונית עשויה להיחשב, בנסיבות המתאימות, לכלינשק מסוכן או פוגעני.
אודות דוגמאות נוספות, ראה בפּסיקה הנזכרת שם, כמו ב-ע"פ 532/74 מדינת ישראל
נ' שמש, פ"ד כט(2) 581; ב-ע"פ 187/76 מדינת ישראל
נ' אסרף, פ"ד לא(1) 150; וּב-ע"פ 194/94 מדינת ישראל
נ' בסנו, תק-על 95(2) 1545.
ראה גם את האמור על-ידי כב' השופט גרוניס ב-ע"פ 5225/03 חבאס נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(2) 25, בעמ' 33-32, אודות אבן כנשק מסוכן.
על דרך הבּחינה של סבירוּת הפּרשנות ועַד היכן ניתן להגשים את התכלית החקיקתית של האיסור, ראה במה שכתבתי ב-ת.פ. 40042/02 מדינת ישראל
נ' אבו-עודה, דינים-מחוזי, כרך לד(3) 623, כאשר נתבקשתי על-ידי המדינה לראות במים רותחים כנשק קר.
לא למיותר להזכיר, עדיין פתוחה בפני
המדינה גם הדרך לבקש את הרשעת העוררים, וכך רשאי גם בית-המשפט לעשות, בעבירה לפי סעיף 497 לחוק העונשין, אם יימצא, כי היא תואמת יותר את הנסיבות ואת הפּרשנות הראויה. בכֹל מקרה, אין לומר, כי המדובר, בנסיבות ענייננוּ, במעשׂה שאיננו אסוּר.

לא מצאתי פגם גם בקביעותיו של בית-משפט קמא בכֹל הנוגע לקיומה של עילת מעצר ולבחינת שאלת קיומה של חלוּפת מעצר, שתוכל להשׂיג את תכלית המעצר, באמצעִי שיפגע פּחוֹת בחירותו של כל אחד מִן העוררים.
אינני סבור, כי נפלה שׁגגה כלשהי בַּדרך שְׁבָּה בחן בית-משפט קמא שאלות אֵלֶּה וּבכך שהחליט, בסופו של דבר, שלא לערוך הבחנה בין העורר 10, שהתוודה ועל אימרותיו מתבסס חלק ממשי מראיות התביעה, לבין יתר חבריו, כמו גם בעניינם של הקטינים (עוררים 3, 7 ו-8) לעומת אֵלֶּה הבגירים.
על הסיכונים והחוּמרה הטמונים במעשׂים, שמטרתם לפגוע בציבור הרחב, ראה את אשר נאֱמר על-ידי כב' השופטת פרוקצ'יה ב-בש"פ 6716/05 טבגר נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם):

"הסיכון והחומרה הטמונים במעשי העורר וחבריו הם בשלושה: ראשית, בנכונותם להפר את החוק כחלק ממאבק רעיוני כנגד מדיניות הממשל בישראל. מעשים של אלימות, או שיבוש מערכות ציבוריות כדי לקדם אידיאולוגיה כזו או אחרת אינם רק עבירות על החוק. הם משקפים התנהגות אלימה אנטי-דמוקרטית, המבקשת לחתור תחת הליכים תקינים של הממשל, ולשבשם בכוח הזרוע. שנית, האמצעים אותם בקשו הקושרים לנקוט כדי לממש את מלחמתם האידיאולוגית הם חמורים ביותר. פעולות שנועדו לפגוע פגיעה ממשית בתשתיות ציבוריות רחבות היקף הנדרשות באורח חיוני להבטחת אורח חיים תקין של הציבור הן קשות במיוחד. הן פוגעות לא רק באזרח מן השורה שזכותו להמשיך באורח חייו דרך שגרה ובלא הפרעה, אלא גם בחולה, בזקן, ביולדת ובנזקק לשירותי חירום שבלעדיהם חייו אינם חיים. ושלישית, החומרה והסכנה שבמעשי העורר וחבריו אינם מתמקדים באירוע נקודתי אחד, בבחינת מעידה חד-פעמית. הם טומנים בתוכם גרעין מסוכן של תוקפנות רעיונית העלולה להביא להפרת החוק גם במבט לעתיד הקרוב, וככל שצפויים המהלכים המתוכננים הקשורים בהתנתקות. בהיות העבירות המיוחסות לעורר עבירות על רקע אידיאולוגי, יש בהן זרע פורענות להפרת חוק עתידית, המבקשת להשליט תפיסה רעיונית נתונה בכל מחיר, וגם במחיר עבריינות על החוק תוך גרימת נזק ציבורי כבד לקרוב ולרחוק. תופעה זו של זרע פורענות אינה נשללת גם בקרב אנשים שהיו עד הנה שומרי חוק, ותרמו מכוחם ומכישוריהם לטובת הציבור והמדינה.
על רקע האירועים והנסיבות המיוחדות של מהלכי התקופה האחרונה, יש לבחון את מעשיו של העורר וחבריו בראייה כוללת, ולהעריך את משמעותם מחד, תוך בחינת יסודותיהם לגופם, אך מנגד, גם על רקע השפעתם הרחבה על הסביבה, ולאמוד את הסיכון הפוטנציאלי להישנותם ולהרחבת ממדיהם (השווה בש"פ 5426/05 טייכמן נ' מדינת ישראל
; בש"פ 1821/05 נמבורג נ' מדינת ישראל
; בש"פ 6352/05 פלונים נ' מדינת ישראל
; בש"פ 6844/05 מדינת ישראל
נ' פלונית)."

סבורני, כי עיקר הדברים יאה גם לענייננוּ, הגם שטרם נתבצע, על-פי המיוחס, על-ידי העוררים, מעשׂה אַקְטִיבִי של שימוש בדוקרנים. כאן אוסיף, כי באה מחשבה לליבי, בהֶקְשֵׁר זה, אשר הולידה התלבטות, באשר לשאלה האם מה שהזכרתי, בעניין היעדרו של מעשׂה אַקְטִיבִי של שימוש בדוקרנים, צריך להביא לגישה מתונה יותר, ביחס לאפשרות נקיטת חלוּפת מעצר. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה, כי אי-אפשר לנקוט בדרך זוּ, שכּן אין אפשרות, חוששני, ליתן אמוּן בעוררים, כי יִימַנעו ממעשׂים כאלה או אחרים, המְסַכְּנִים או עלולים לסכן את הציבור, מחדגיסא, על-בסיס התנהגותם שעַד כֹּה, מאידך-גיסא.

בנסיבות עניין זה, כאשר עוררים 9-1 לא מסרו כל הסבר למעשׂיהם ושתקו בחקירותיהם, וכאשר כל בני-החבורה ניסו להימלט ממקום הביצוע, ואף נהגו, בהמשך, באופן פרוע וּמשׁוּלח רסן, ועל-בסיס האופי החמוּר של העבירות המיוחסות להם, אין חלוּפת מעצר, כך סברתי גם אנוכי, יכולה להשׂיג את מטרת המעצר. אי-האמוּן בהתאמה של החלוּפה גובר, באופן ברור, על האפשרות לנקוט בה, במיוחד כאשר קיימות תופעות של הפרות חוק כלליוֹת ונרחבות, היוצקות שֶׁמֶן רותח על מדוּרת ההתנגדות האַלימה (כדברי כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין טבגר), באופן המגביר התנגדות זו וּמְסַכֵּן את ההליך הדמוקרטי בישראל.

לפיכך אני דוחה את שני העררים.
העוררים כולם ייעצרו, כפי שנקבע, עד תום ההליכים.

ניתנה והוּדעה, היום, י' באב התשס"ה, 15 באוגוסט 2005.
זכריה כספי
, שופט
קלדנית: ד.ל.ס.









בש בית משפט מחוזי 60072/05 חנן הרבסט,אפרים בן-שוחט ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 15/06/2005)