פסקי דין על תאמר בסול | פסקי דין על תאמר בסול | פסקי דין על ג'אק אבו סעדה | פסקי דין על בשאר הוארי

2129/05 בשא     17/08/2005




בשא 2129/05 תאמר בסול,תאמר בסול,ג'אק אבו סעדה נ' בשאר הוארי




1
בתי הדין לעבודה
בשא002129/05
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
בתיק עיקרי: עב 001970/05

17/08/2005
תאריך:
כב' הרשמת סלווא שאמי

בפני
:

1. תאמר בסול
2. סלאם בסול
3. ג'אק אבו סעדה

בעניין:
המבקשים/התובעים
מיריהאן ח'ורי

ע"י ב"כ עוה"ד
- נ ג ד -
בשאר הוארי
המשיב/הנתבע
מפעלי הנדסה רמים בע"מ
ובעניין:
המחזיקה

החלטה

1. בפני
י בקשה להטלת עיקול זמני, במעמד צד אחד, על הכספים ו/או הזכויות המגיעים ו/או שיגיעו למשיב והמוחזקים בידי המחזיקה, אשר פרטיה צוינו לעיל (להלן: "הבקשה").

2. לאחר עיון בבקשה, בתצהירים שצורפו לה, בכתב התביעה אשר הוגש במועד בו הוגשה הבקשה, וכן בתצהירים המשלימים (מטעם המבקשים 1 ו- 2) אשר הוגשו ביום 15/08/2005 בעקבות החלטת בית הדין מיום 10/08/2005, לא שוכנעתי כי יש להטיל עיקול זמני כמבוקש, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

3. תקנה 129 (1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן: "תקנות בית הדין לעבודה") מפנה את בית הדין, בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני, אל תקנות 360 עד 387 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין").

4. תקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין מורה כלדקמן:

"הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות לפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש." (ההדגשה שלי - ס.ש.).

5. תקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין, קובעת במפורש כי:

"בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, . . . ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין" (ההדגשה שלי - ס.ש.).

6. מעיון בתקנות לעיל, אנו למדים כי על המבקש מוטל נטל הראיה להראות כי יש לו עילת תביעה כנגד המשיב (הנתבע), ובית הדין לא ייעתר לבקשה להטלת עיקול על דרך השגרה ויבחן טרם מתן הצו אם הצליח המבקש (התובע) להצביע על ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה כנגד המשיב (הנתבע). בנוסף, על המבקש מוטל הנטל להצביע על כך שאי-מתן הצו יגרום להכבדה על ביצוע פסק הדין, לכשיינתן בתביעה.

7. ויודגש כי נטל הראיה המוטל על המבקש הוחמר בעקבות חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית הטעונה הגנה. בהקשר זה יפים דבריו של כבוד השופט אורי גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, בעמודים 435-436:

"מאז חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש להקפיד הקפדת-יתר במתן סעדים זמניים העלולים להתנגש עם עקרונותיו של חוק היסוד. על הסעד, שעניינו עיקול זמני, כבר נתנה הפסיקה את דעתה. נקבע, כי אין ליתן צו עיקול זמני "על דרך שגרה". עם חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית, שומה על בית המשפט לייחס משקל רב מבעבר לאיכות הראיות שיש בהן כדי לתמוך בבקשת העיקול ולכמותן.
בבקשה למתן צו-עיקול זמני יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק הדין, אם זכויות אלה יוכרו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תיפגע. באיזון זה מוענק לאינטרס של הנתבע מעמד עדיף. עדיפות זו נובעת משתי סיבות: האחת, התובע נושא בנטל ההוכחה, והשנייה, זכות הקניין היא זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

במסגרת עריכת איזון זה, יש לזכור, ראשית, שהתובע מבקש להקדים את הפגיעה בזכויות הנתבע, עוד קודם שזכה ב

פסק דין
לטובתו; וכן שזכות הקניין הינה זכות חוקתית, אשר כל רשות מרשויות השלטון - ובכלל זה בית המשפט - חייבת לכבד אותה (סעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)" (ההדגשה שלי - ס.ש.).

8. לאחר שעיינתי בבקשה, בתצהירים שצורפו לה ובתצהירים המשלימים שהוגשו מטעם המבקשים 1 ו- 2, לא מצאתי ראיות מהימנות לקיומה של עילת תביעה כנגד המשיב, והכל כפי שיובהר להלן:

א. המבקש מס' 1

1. המבקש מס' 1 (אשר ייקרא להלן: "תאמר") טען כי משכורתו הממוצעת עמדה על סך של 6,916 ₪. בעקבות החלטת בית הדין מיום 10/08/2005, הוגש תצהיר משלים בו טען תאמר כי משכורתו חושבה בהתאם לתפוקה בפועל בעבודה. לדבריו, הוא נהג "לרשום את ההספק שלי (שלו - ס.ש.) על נייר" (סעיף 3 לתצהיר המשלים).
2. לתצהיר המשלים של תאמר צורפו שני תלושי שכר (בגין החודשים ינואר ופברואר 2004), לפיהם עמדה משכורתו החודשית על סך של 5,000 ₪ (ברוטו). בנוסף, צורפו שתי תרשומות, אשר נערכו לכאורה על ידי תאמר בעצמו, האחת - בגין חודש ינואר 2005 ואילו השנייה הוכתרה במילה "פברואר", ללא ציון השנה.
3. ייאמר מיד כי בנסיבות לעיל, לא זו בלבד שתרשומות אלו, אשר נערכו כאמור על ידי העובד בעצמו ולא אושרו ו/או אומתו על ידי המעביד, אינן מהוות ראיות מוצקות דיין על מנת להעיד על משכורתו של תאמר ואין בהן די כדי להוות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה נגד המשיב, אלא שגם לא ניתן ללמוד מהן לעניין הטענה שתלושי השכר לא שיקפו את המשכורת ששולמה לו בפועל. כאמור, אין התרשומות שצורפו יכולות לשמש יסוד להשוואה בין התלושים שהונפקו לתאמר על ידי המשיב לבין המשכורת ששולמה בפועל, וזאת מן הסיבה הפשוטה שתלושי השכר והתרשומות שצורפו מתייחסים למועדים שונים, כמפורט לעיל.
4. זאת ועוד, מעיון בתרשומות שצורפו עולה כי לפי האחת - עמדה משכורתו של תאמר (לפי חישובו) על סך של 6,510 ₪ ברוטו (6,000 ₪ נטו) ואילו לפני השנייה - עמדה משכורתו על סך של 5,810 ₪ ברוטו. מכאן, שלא ברור כיצד הגיע תאמר למשכורת ממוצעת של 6,916 ₪, כדבריו.
5. אנצל הזדמנות זו ואתייחס לרכיב הנתבע בגין חופשה שנתית. בתצהירו של תאמר (לרבות בתצהירו המשלים) נטען כי הינו זכאי לפדיון חופשה שנתית בגין 30 יום. אולם מעיון בתרשומת בגין חודש ינואר 2005 אנו למדים כי תאמר נעדר מעבודתו בימים שאינם מהווים ימי מנוחה שבועית ואף לא ימי חג (לדוגמא: 12/01/05 - יום רביעי; וכן 23 עד 26 ינואר 2005 - ימי ראשון עד רביעי). דברים אלה מטילים ספק ניכר בתביעתו של תאמר (לפחות לעניין רכיב החופשה השנתית).
6. גם תביעתו של תאמר לתשלום סך של 1,000 ₪ בגין ביגוד, הוצאה אשר שולמה, כביכול, על ידי תאמר נטענה אך בחצי פה וללא כל תימוכין.
7. מן המקובץ לעיל עולה כי המבקש מס' 1 לא הצביע על ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה נגד המשיב, כדרישת תקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין.

ב. המבקש מס' 2

1. המבקש מס' 2 (אשר ייקרא להלן: "סלאם") טען כי משכורתו הממוצעת עמדה על סך של 6,000 ₪. בעקבות החלטת בית הדין מיום 10/08/2005, הוגש תצהיר משלים בו טען סלאם כי משכורתו חושבה בהתאם לתפוקה בעבודה. לדבריו, אף הוא נהג "לרשום את ההספק שלי (שלו - ס.ש.) על נייר" (סעיף 3 לתצהיר המשלים), אם כי לא עלה בידיו לאתר את הניירות.
2. לתצהיר המשלים של סלאם צורפו שני תלושי שכר: האחד - בגין חודש אוגוסט 2003 ואילו השני - בגין חודש אוקטובר 2003. משכורתו של סלאם בחודש 08/03 עמדה על סך של 7,200 ₪ ברוטו, ואילו בחודש 10/03 עמדה משכורתו על סך של 1,667 ₪ ברוטו !!
3. ייאמר מיד, כי משני תלושי השכר הנ"ל לא ניתן ללמוד כהוא זה על משכורתו הממוצעת של סלאם, ובוודאי שאין בשני תלושים אלה כדי ללמדנו על משכורת ממוצעת של 6,000 ₪, כטענת סלאם.
4. זאת ועוד, אין בתלושי השכר שהוצגו ואשר הונפקו, כאמור, בשנת 2003 כדי ללמדנו על משכורתו האחרונה (גם לא משכורתו הממוצעת האחרונה) של סלאם לצורך חישוב יתר זכויותיו.
5. בהקשר זה יצוין כי אף כרטיס העבודה בגין חודש יוני 2004 אין בו כדי ללמדנו על משכורתו הממוצעת של סלאם, כפי שנטען מפיו. ואין בו כדי ללמדנו דבר או חצי דבר באשר לטענה לפיה תלושי השכר אינם משקפים את המשכורת ששולמה בפועל, שכן לא הוצג תלוש שכר בגין חודש יוני 2004, לצורך ההשוואה.
6. גם טענתו ותביעתו של סלאם לתשלום סך של 1,000 ₪ בגין ביגוד, הוצאה אשר שולמה, כביכול, על ידו נטענה אך בחצי פה וללא כל תימוכין.
7. לאור האמור לעיל, עינינו הרואות כי המבקש מס' 2 לא הביא ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה נגד המשיב, כהוראת תקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין.

ג. המבקש מס' 3

1. המבקש מס' 3 (אשר ייקרא להלן: "ג'אק") טען כי פוטר ימים ספורים לפני תום שנת עבודתו הראשונה, וזאת בכוונה להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים.
2. ייאמר מיד, כי לתצהירו של ג'אק צורפה הודעה על הפסקת עבודה אשר ניתנה על ידי המשיב. ואולם, מעיון בהודעה הנ"ל עולה כי הסיבה אשר עמדה ביסוד הפסקת עבודתו של ג'אק היתה "חוסר עבודה". מכאן, שטענתו של ג'אק לפיה פוטר על ידי המשיב לפני תום שנת עבודתו למען להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים וזכויות נלוות, מוטלת בספק.
3. ייאמר ויובהר מיד, כי בית הדין ער אמנם לחזקה שבסעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1969 (להלן: "חוק פיצויי פיטוירם"), לפיה פיטורים סמוך לפני סוף שנת עבודה ראשונה, יראו אותם - אם לא הוכח היפוכו של דבר - כאילו נעשו מתוך כוונה להימנע מחובת תשלום פיצויי פיטורים, כמו גם לנטל ההוכחה המוטל על המעביד (המשיב) להוכיח כי הפיטורים לא נעשו מתוך כוונה להתחמק מתשלום, כאמור. יחד עם זאת, הנני סבורה כי אפילו נאמר כי המבקש מס' 3 הצליח להביא ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה נגד המשיב, עדיין אין די בכך כדי שבית הדין ייעתר לבקשה למתן צו עיקול זמני, וזאת מאחר והמבקשים (והמבקש 3 בכללם) לא הצליחו להצביע על כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, זאת כפי שיפורט להלן.

9. לאחר שעיינתי הן בבקשה, הן בתצהירים שצורפו לה והן בתצהירים המשלימים שהוגשו מטעם המבקשים 1 ו- 2, הגעתי לכלל מסקנה שלא הובאה בפני
י כל תשתית ראייתית שיש בה כדי ללמדנו על כי אי מתן צו העיקול הזמני עשוי להכביד על ביצוע פסק הדין, לכשיינתן בתביעה בתיק העיקרי, ככל שטענותיהם של המבקשים תתקבלנה.

א. בתצהיריהם של שלושת המבקשים נטען, פה אחד, כי "הנתבע נמצא במצוקה כלכלית וזאת אני יודע מידיעה אישית וכן מעובדים ואנשים העובידם איתו".
ב. המבקשים לא טענו כי המשיב מנסה להתחמק מתשלום הזכויות המגיעות למבקשים. המבקשים גם לא טענו כי המשיב מנסה להבריח את נכסיו, ולמעט טענה כללית שהועלתה בבקשה (במובחן מהתצהירים) (בסעיף 3 סיפא) לפיה הנתבע מנסה להבריח את כספיו או נכסיו - לא הובאה כל ראיה לכך שהמשיב אכן עושה מעשה כלשהו ו/או נוקט פעולה כלשהי למען להבריח את נכסיו ו/או כספיו.
ג. יצוין בהקשר זה כי אף המסמכים אשר צורפו לתצהירים המשלימים מעידים על כי המשיב נקלע, ככל הנראה, למצוקה כלכלית ולגירעון, דבר אשר בא לידי ביטוי באי-כיבוד השיקים אשר נמשכו על חשבונו ו/או הגבלת חשבונו (למרות שלא הוצגה כל ראה לעניין הגבלת חשבונו, בניגוד לאמור בהודעת ב"כ המבקשים מיום 15/08/2005), אך אין בהם כדי להעיד על ניסיון להבריח כספים.
ד. לעניין זה נהירים דבריו של המבקש 2 (סלאם) בסעיף 6 לתצהירו מהם עולה כי המשיב ביקש לשלם לו את משכורתו האחרונה של סלאם, לרבות דמי ההבראה ופדיון חופשה שנתית המגיעים לו, ואף מסר לסלאם שיקים בסכומים שונים, אם כי שיקים אלה לא כובדו מפאת העדר כיסוי מספיק בחשבונו של המשיב. דברים אלה אינם מעידים על התחמקות מתשלום ו/או על ניסיון להבריח נכסים, כי אם על מצוקה כלכלית-פיננסית אליה נקלע המשיב.
ה. בהקשר זה יפים דבריו של כבוד המשנה לנשיא (שלמה לוין) ברע"א 8420/96 דן מרגלית נגד משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נ"א 3 789:

"לא די בכך שהמבקש צו עיקול יסמוך את תובענתו ב "מסמך או בראיות מהימנות", אלא שומה עליו גם לשכנע את בית המשפט, או הרשם, "כי אין מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין". הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק הדין. לעניין זה רלבנטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין ושומה על בית המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב" (ההדגשה שלי - ס.ש.).

וראה גם דבריו כבוד השופט עדי אזר, ז"ל בתיק בש"א 18280/02:

"שיקולי העיקול אינם בדיקת יכולתו הכספית של המשיב. שיקולי העיקול הם מניעת הברחת נכסים והסתרתם כדי למנוע מצב שבו המבקשת לא תוכל להיפרע כפי שיכולה היתה להיפרע אלמלא מעשי ההברחה . . ." (ההדגשה שלי - ס.ש.).

ו. לאור האמור לעיל, ומשלא הובאה ראיה כלשהי לכך שהמשיב עושה להברחת נכסיו או כספיו, דבר העשוי להכביד על ביצוע פסק הדין, לא שוכנעתי כי התנאי הקבוע בתקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין מתקיים. לפיכך, דין הבקשה להידחות.

10. לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את מאזן האינטרסים שבין זכותם של המבקשים להגשים ולממש את זכויותיהם עפ"י פסק הדין, לכשיינתן וככל שטענותיהם תתקבלנה, לבין זכותו של המשיב שזכות הקניין שלו לא תיפגע - הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום, בשלב זה, להעתר לבקשה למתן צו עיקול זמני. על כן, הבקשה נדחית.
11. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום י"ב באב, תשס"ה (17 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.
סלווא שאמי
, רשמת









בשא בית דין אזורי לעבודה 2129/05 תאמר בסול,תאמר בסול,ג'אק אבו סעדה נ' בשאר הוארי (פורסם ב-ֽ 17/08/2005)