פסקי דין על חגית בן חמו ינאי | פסקי דין על עירית ראשון לציון

60831-07/17 תת     22/04/2018




תת 60831-07/17 חגית בן חמו ינאי נ' עירית ראשון לציון








בית משפט השלום בראשון לציון



ת"ת 60831-07-17 עירית ראשון לציון
נ' בן חמו ינאי




תיק חיצוני: 5263630617





מספר בקשה:
1

בפני

כבוד הרשמת
שלי רוזמן פרקש


מבקשת

חגית בן חמו ינאי


נגד

משיבה
עירית ראשון לציון



החלטה
כנגד המבקשת הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר בסך 34,074.80 ₪ בגין חוב ארנונה ביחס לשנים 2010-2014. המבקשת הגישה ללשכת ההוצאה לפועל התנגדות וזוהי הבקשה שלפניי.

תמצית טענות המבקשת, כי יש לייתן רשות להתגונן מאחר שהחוב הנטען שייך לעיזבון המנוח. בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון דחה אמנם את ההתנגדות לקיום הצוואה והורה על קיומה, אך לטענת המבקשת, כל עוד לא נפסק לטובתה דבר, קרי, מזונות מן העיזבון ומשעלויות דמי המדור בדירה חלו על המנוח על פי ההחלטה למזונות זמניים, הרי שבמותו עובר חיוב זה לחול על עיזבונו, אשר חב בהוצאות המדור של המבקשת ושל בנם הקטין. בנוסף, טענה המבקשת כי את החוב יש להטיל על ילדיו הבגירים של המנוח שכן הבן השתלט על עסקיו של המנוח עוד בחייו וזאת לאחר מותו של המנוח הוא איננו חולק עם המבקשת ובנה מהמנוח את זכויותיהם בנכסים אלו ובפירותיהם. מכאן, טענה המבקשת, לא ניתן להכריע בהליך עד שיוכרע גורלו של הנכס ומי מבין יורשיו יזכה בו. עוד נטען כי מי שאמור להכריע בתובענה דנן הוא בית המשפט לענייני משפחה, לו הסמכות לקבוע על מי חלה חובת תשלום הארנונה וביחס לאיזו תקופה. יוטעם כי חוב המשכנתא סולק עם פטירת המנוח.

תמצית טענות המשיבה, כי המבקשת הינה המחזיקה ולפיכך מוטלת עליה החובה לשלם ארנונה. המשיבה טוענת כי אין נפקא מינה מתי נצבר החוב, טרם פטירת המנוח או לאחריו שכן החוק והפסיקה הינם נהירים וקובעים מפורשות כי על המחזיק, קרי, על המבקשת, לשאת בתשלומי הארנונה.

המבקשת נחקרה לפניי בדיון. ב"כ המבקשת ביקשה לסכם בכתב ונעתרתי לבקשתה.

הזכויות בדירה שביחס אליה החוב הנטען רשומות על-שם בעלה המנוח של המבקשת. המנוח נפטר ביום 21.8.11. עוד קודם לכן, בחודש אוגוסט 2010 עזב המנוח את הדירה ולא שב להתגורר בה. מאז ועד היום מתגוררת בה המבקשת ומהווה "מחזיק" כהגדרתו בפקודת העיריות [נוסח חדש]. לא אמורה להיות מחלוקת כי עצם החובה לשלם ארנונה חלה על המחזיק בנכס [ר'
סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992
]. מחזיק בנכס הוגדר בפסיקה כבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

כידוע, הלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להגן, על בית המשפט לבחון האם למבקש רשות להגן עומדת הגנה, ולו בדוחק.
אולם, בענייננו, לא מצאתי בטענות המבקשת כל טענת הגנה הראויה לבירור.

המבקשת נרשמה כמחזיקה בנכס מיום 1.1.15 בהתאם לבקשתה מיום 4.3.15. על יסוד מכלול הדברים, לא מצאתי כל נימוק המצדיק הבחנה בין התקופה שקדמה ליום 1.1.15 לבין התקופה שלאחר מכן, שמאז נושאת המבקשת בתשלומי הארנונה. דבר לא השתנה במועד זה, המצדיק הבחנה כפי שנוצרה. לא זו אף זו, גם לא מצאתי כל הצדקה להבחנה בין התקופה טרם פטירת המנוח לבין התקופה שלאחריה, שכן כאמור המנוח חדל מלהתגורר בנכס והמבקשת החזיקה בו באופן בלעדי עוד קודם לפטירה. כל הטענות בדבר יריבות בין היורשים, פסיקת מזונות מן העיזבון, היקף נכסי העיזבון ואופן ומועד חלוקתם, אינן ממין העניין. יתרה מזאת, לא מצאתי כל בסיס לטענה בדבר העדר סמכותו של בית משפט השלום להכריע בתביעה והמבקשת גם לא הציגה כל תימוכין לטענה זו. אמנם הטענה בדבר סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה להכריע בזכויותיה הרכושיות הנטענות של המבקשת הנובעות מנישואיה למנוח היא מוצדקת, אך המדובר בשני עניינים המנותקים זה מזה ולא מצאתי כיצד ניתן לקשור בין הדברים.

דומני כי המבקשת נתפסה לכלל טעות. חיובה בחוב הארנונה איננו מכוח מעמדה כיורשת של המנוח, ולו מן הטעם כי איננה יורשת בהתאם לצו קיום צוואה שניתן, אולם, גם אם היתה יורשת, לצורך העניין, הרי שהחיוב בארנונה הינו מכוח היותה מחזיקה בנכס ולא מכוח הוראת סעיף 126 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. מכאן, שאין כל טעם ואין כל הצדקה להמתנה לחלוקת נכסי העיזבון לצורך הטלת החיוב דנן. יודגש, כי במצב דברים שבו לא היתה המבקשת מתגוררת ומחזיקה בנכס, בהחלט היה מקום לקבל טענתה זו, מכוח היותה אפו' לקטין שהוא אחד הזוכים. ודוק, המבקשת עצמה במכתבה למשיבה מיום 4.3.15 ביקשה, באמצעות באת-כוחה, להבחין בין חוב שנוצר בתקופה שלפני פטירת המנוח, אשר יוקפא עד לתום בירור שאלת היקף העיזבון וחלוקתו, לבין החוב שנוצר בתקופה שלאחר הפטירה, שלגביה מבוקש כי המשיבה תבוא לקראת המבקשת באופן התשלום. דומני כי הדבר סותם את הגולל על טענות המבקשת המועלות כאן.

בנוסף, לא מצאתי כיצד החלטתי זו באה בסתירה להחלטתו של כב' בית המשפט לענייני משפחה מיום 4.1.18, אשר דחה את בקשת ילדיו הבגירים של המנוח להורות למבקשת לשאת בחיובי הארנונה, וסברתי כי היא דווקא באה בהלימה לאותה החלטה: "מקומה של הבקשה אינה במסגרת התיק שהוגשה בו. ספק אף אם מקומה במסגרת תביעת הרכוש שהגישה המשיבה כנגד המבקשים... אין מקום לדון בבקשה". אמנם צוין באותה החלטה, בכלליות, כי בתיק מונו מנהלי עיזבון וכי תביעות חוב יש להגיש אליהם, אך כאמור, אין מדובר בעניינו בחוב שיש ליחסו לעיזבון, אלא בחוב של המחזיקה בנכס, כשבית המשפט לענייני משפחה לא נדרש ולא היה אמור להידרש לשאלה האם חוב הארנונה חל על המחזיקה או על גורם אחר. יוטעם כי ב"כ המבקשת היא אחת ממנהלי עיזבון המנוח. במאמר אליו הפנתה המבקשת לא מצאתי רלבנטיות לענייננו.

אשר על כן, דין ההתנגדות להידחות.

המבקשת תישא בתשלום חוב הארנונה ביחס לתקופה שמחודש אוגוסט 2010 ועד יום 31.12.14.

סייג לאמור, הוא חודש יולי 2010, שאז עדיין התגורר המנוח בדירה, באופן שאת החוב ביחס לתקופה זו אכן ניתן לייחס לעיזבון המנוח ועל כן תינתן למבקשת הרשות להתגונן ביחס לחוב שנוצר בחודש זה.

המשיבה רשאית לשפעל ההליך בתיק ההוצאה לפועל שמספרו 526363-06-17 בהתאם לאמור.

מוצע לצדדים להגיע להסכמה לעניין חוב ארנונה שלא שולם עבור חודש יולי 2010. ככל שלא יושגו הסכמות, יינתנו הוראות להמשך. המשיבה תודיע עד יום 15.5.18.

לאחר שלקחתי בחשבון את מכלול ההליך ואת ההוצאות שנפסקו ביום 21.12.17, תישא המבקשת בהוצאות המשיבה בסך 2,000 ₪ בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יתווסף לחוב שבתיק ההוצאה לפועל.
ניתנה היום, ז' אייר תשע"ח, 22 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.










תת בית משפט שלום 60831-07/17 חגית בן חמו ינאי נ' עירית ראשון לציון (פורסם ב-ֽ 22/04/2018)